[עושים תנ"ך] חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 3 מתוך 3)

הורדת הפרק (mp3)

זהו חלקו האחרון של סיפור חזון המרכבה המסכם שלושה מסעות משולבים המסבירים אחד את השני: מסע היסטורי, מסע בעקבות עולמם של כותבי התנ"ך שאלוהים לא נגלה אליהם אבל הם ביטאו את תפיסת עולמם הדתית והתאולוגית – ומסע נוסף שפתח צוהר לתופעות שנקראות נבואה והתנבאות החושפות בפנינו את העולם האלוהי שנסתר מעיני כל אדם.

מדוע בחר יחזקאל לשנות את ה-DNA של עם ישראל? מה קרה ברגע שאלוהים נכנס לבית המקדש? ומה היא התפישה היחזקליאנית?

קישור לחלק הראשון

קישור לחלק השני

האזנה נעימה,
ניר.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

תמלול הפרק: חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 3 מתוך 3)

הימים שבאו לאחר זמנו של יחזקאל היו מפתיעים ולא צפויים. המורשת שהשאיר השפיעה על הדורות הבאים והיא נמשכת עד עצם היום הזה. יחזקאל לא יכול היה לדעת מה יקרה לאחר ימיו: הוא לא ידע שכורש מלך פרס יעלה על הבמה ההיסטורית וירשה לגולים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש השני.

שובה של המרכבה לירושלים

בסוף הפרק הקודם עצרנו את השעון הזמן על שנת 540-539 לפנה"ס, שנת  "המהפך הגדול" – ואני אזכיר בקצרה על מה שדיברנו בפרק הקודם ונכניס את הדברים למסגרת זמן כרונולוגית.

אמרנו שאנחנו עומדים כרגע בשנת 540 לפנה"ס. ניקח 400 שנים אחורה ונחזור אל סביבות שנת 950 לפנה"ס בערך. באותם ימים החלה ממלכה קטנה בשם אשור, שחיה בתחום עיראק של ימינו, להתעצם ולהתעצם. המלכים שעמדו בראשה כבשו ארצות רבות וקרעו עמים מעל אדמתם והגלו אותם לכל עבר. בסביבות שנת 750 לפנה"ס הגיעו צבאות אשור לישראל, וכחלק מהשיטה שהייתה נהוגה על ידם הם הגלו חלק גדול מאד מהאוכלוסייה שחיה מצפון לירושלים. לא מדובר בהגליה חד-פעמית אלא במספר מסעות מלחמה שערכו מלכי אשור לכיוון ארץ ישראל.

חלפו 300 השנים ואשור החלה מאבדת מכוחה. בשנת 605 לפנה"ס היא ירדה מעל הבמה ההיסטורית ופינתה את מקומה לנבוכדנצר מלך בבל. נבוכדנצר החליט להשלים את מלאכת ההרס שבו החלה אשור: הוא כיתר את חומות ירושלים והרעיב למוות את יושביה. בשנת 586 לפנה"ס פרצו חילותיו את החומות: הם הרסו את העיר, החריבו את בית המקדש והגלו לבבל חלק גדול מאד מבין הנצורים. בפרק הקודם דיברנו על כך שגלי הכיבושים וההגליות רוקנו חלק גדול מהאוכלוסייה האותנטית שחיה בארץ ישראל, פחות או יותר בגבולות של ימינו – ושעליה מספרים ספר יהושע, שמואל ומלכים.

האוכלוסייה ששרדה את גלי ההגליות ונשארה בארץ הייתה ענייה, מוכה ומדולדלת, ולכן לא היה לה שום סיכוי לשרוד ולהשתקם. מנקודת מבט היסטורית, היא הייתה אמורה להיעלם – הן משום חולשתה והן משום שלתוך הארץ שהתדלדלה מיושביה חדרו אוכלוסיות זרות ממזרח לירדן. במקביל, גם האוכלוסייה הגולה הייתה אמורה להיעלם: מדרך הטבע, אוכלוסיות שהוגלו מארצן נטמעו בארצות גלותן ואבדו במהלך השנים את זהותן האותנטית, וצפוי היה שכך יקרה גם עם הגולים שהגיעו לבבל, במיוחד לאור העובדה שהם ראו לראשונה חיים שקטים ובטוחים.

אבל אז התרחש המהפך הגדול. פחות מ-50 שנה לאחר חורבן ירושלים, ובטרם הספיקו הגולים שנלקחו לבבל לאבד את הקשר לעברם, קרסה בבל וירדה מעל הבמה ההיסטורית. את מקומה תפס כורש מלך פרס ומייסד האימפריה הפרסית – ועלייתו למלוכה הצילה אותנו מכליה שכן השטחים העצומים שעליהם שלטה בבל השתייכו מעתה לאימפריה הפרסית. כורש הרשה לעמים שהיגלו המלכים שקדמו לו לשוב לארצות מולדתם, לבנות את המקדשים שלהם ולחדש את דת אבותיהם. חוקרים שבדקו את רשימות השבים מבבל לישראל מצאו שבגלי העלייה הראשונים חזרו בסה"כ  42.000 איש. הקומץ הזה הזרים דם חדש לירושלים – ועל השפעת האידיאולוגיה היחזקאלית על החוזרים, נעמוד בסוף הפרק.

הדבר שחשוב להזכיר פעם נוספת, הוא שבין השבים היו בנים של המנהיגים שהוגלו, וכן כהנים ולוויים, כמו ששבצר, יהושע בן יהוצדק וזרובבל בן שלתיאל, שהיו המנהיגים שהובילו את בניית בית המקדש השני. ומה עם עזרא ונחמיה? הם חזרו לישראל 60-70 שנה יותר מאוחר, ושייכים לדור המנהיגים השני, או אולי השלישי, שהגיע מבבל. עזרא ונחמיה לא היו מבוני המקדש אך יחד עם זאת הספרים המיוחסים להם מספקים את האינפורמציה על שבי ציון, שהגיעו מבבל בגלים הראשונים, שבנו את בית המקדש.

בפרק הקודם דיברנו על כך שביום שבו נתן כורש רשות לבני ישראל לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש, כמסופר בספר עזרא א', המציאות ההיסטורית התהפכה ויחד איתה התהפכו הנביאים. עד אתמול הם ירקו אש וגופרית לכל הכיוונים, וביום הבא הם הפכו נביאי נחמה שעודדו את יושבי החרבות לשרוד יום ועוד יום. הם הבטיחו להם שעוד מעט תגיח מבין ההריסות ירושלים חדשה עוטה אור חדש,  כאור הראשון שברא אלוהים בששת ימי הבריאה (ישעיהו ס). יש' השני שעליו דיברנו בפרק הקודם ושחי באותם ימים, הפליג מכולם וקרא לירושלים החרבה:

א קוּמִי אוֹרִי,  כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה , עָלַיִךְ זָרָח.  ….וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה  וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

ובהמשך-

וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם , וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.  כ לֹא יָבוֹא = תשקע עוֹד שִׁמְשֵׁךְ  וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף:  כִּי יְהוָה  יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם,  וְשָׁלְמוּ  יְמֵי אֶבְלֵךְ.  כא וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים  לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מַטָּעַי,  מַעֲשֵׂה יָדַי  לְהִתְפָּאֵר.

הנקודה שיש לזכור אותה כל העת היא שנבואות הנחמה המתארות כיצד ירפא אלוהים את ההריסות של ירושליים ואת פצעי יושבי החורבות שנותרו לחיות בעיר, והקריאה החוזרת ונשנית לגולים לשוב ארצה, משקפות את המציאות. הן ראייה לכך שחזרתם של הגולים היא הסיכוי היחיד לתקומת הארץ. יחזקאל לא היה יכול היה לדעת שפחות מ-50 שנה לאחר ימיו האימפריה הבבלית תקרוס, שכורש הפרסי יעלה למלוכה ושגולים מבבל יהיו רשאים לשוב לישראל,- אך הוא ידע היטב שתקומה לישראל יכולה לבוא אך ורק מהמאסה שגלתה לבבל. הוא הבין שכל עוד בית המקדש שרוף חיי הדת והפולחן של ישראל לא יוכלו להתחדש, ולכן החזון שהראה לו את הרכב השמימי מתרומם מעל בית המקדש ההרוס ועוזב את ירושלים – חייב להחזיר את אלוהים לבית מקדש חדש ומצוחצח.

וזו נקודה שצריך להבהיר. חיי הדת בימינו יכולים להתקיים בכל מקום: אם יימצא לך די חמצן, תוכל להדליק נרות גם על הירח… בעולם הקדום חיי הדת והפולחן התקיימו במקדשים. אין מקדש? אין פולחן ואין עבודת אלוהים. על בסיס ההכרה שבני ישראל חייבים לחזור לישראל והמקדש חייב להיבנות מחדש, בנה  יחזקאל בחזונותיו מציאות חדשה, אוטופית. וכפי שאמרנו בסוף הפרק הקודם, תנועת נאמני הר הבית שחיה בימינו, רואה בחזיונות האלה אמת מוחלטת שחייבת להתגשם.

הרפורמה השיפוטית: חזרה בתשובה

הנביאים שחיו לאחר שכורש היתיר לגולים לשוב לארצם השמיעו נבואות נחמה יפות, עדינות ואמוציונאליות, שקמצוץ זעיר מהן הבאנו לכאן. בניגוד להם, יחזקאל שחי בבבל היפה, המשיך לירוק אש וגופרית לכל הכיוונים, אך בחזיונותיו הכין תכנית שיקום מפורטת ומסודרת לירושלים ולישראל. בתכנית נמצאו שלושת המרכיבים העיקריים שבלעדיהם לא תתכן תקומה: עם שיחזור לארצו, בית מקדש שישמש כמקום פולחן – ואלוהים שחוזר למקדשו. יחזקאל יצא לדרך עם תכנית השיקום שלו שאת כולה ראה מתגשמת בחזונותיו. ראשית הוא ערך רפורמה משפטית, מרתקת ונועזת. הוא התייחס ליציאה לגלות כאל ריצוי עונש: בני ישראל חטאו, אלוהים העניש אותם – וזהו. לאחר ששילמו את חובם לחברה נסללה הדרך למחיקת עוונות.

אלא שהתפיסה שלפיה אסיר שריצה את עונשו, שילם את חובו לחברה ועכשיו הוא יכול להיות חבר כנסת ואפילו שר בממשלה, מתייחסת למה שקורה בימינו. מחיקת עוונות בתנ"ך היא נושא מאד בעייתי. בתנ"ך מפורטים חוקים רבים ולצידם העונשים שיקבלו העבריינים שיפרו אותם. רצח, גנבה, ניאוף, אונס, אש שהבעיר אדם אחד ששרף את השדה של האיש השני, בור שחפר האיש השלישי שלתוכו נפל האיש הרביעי – כל אלה עניינים פעוטים שמתרחשים בכל חברה, ושמי שחטא בהם נענש. אבל חוק אחד בתנ"ך עומד כקטגוריה בפני עצמה, והוא הדיבר הראשון מבין 10 הדברות, שלפי התנ"ך קיבלו בני ישראל במעמד הר סיני.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים  עַל פָּנָי. ….

עד כאן לשון החוק. ומכאן לשון העונש האלוהי:

כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  אֵל קַנָּא,  פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים  לְשֹׂנְאָי.  וְעֹשֶׂה חֶסֶד  לַאֲלָפִים  לְאֹהֲבַי  וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. (שמ' כ)

רק במקרה של הפרת הדיבר הראשון ושל קבלת אלוהות זרה, יעניש אלוהים את הפושע, את בניו, נכדיו וניניו. בפשע האולטימטיבי האשימו הנביאים וכותבי התנ"ך את כל בני ישראל, את כולם כקולקטיב. זה כמובן מסביר מדוע העניש אלוהים את כל בני ישראל: לפי יחזקאל הצורך למרוד באלוהים הוא חלק מה-DNA של העם כולו, ולדעתו כבר בימי יציאת מצרים היה נכון לחסל את כולם.

אלא שיח' היה מספיק מציאותי כדי להבין שענישה קולקטיבית שתתגלגל עד לדור ה-5 כפי שקובע הדיבר הראשון, היא בלתי אפשרית. עד אז הצאצאים של הפושעים  יאבדו כל קשר לעברם ולאלוהים לא יהיה למי למחול. אז מה הוא עושה? בפועל, הוא ביטל את הדיבר ה-1 ואת העונש החמור ביותר בתנ"ך. הוא קובע :

כ הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת:  בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב, וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן  צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה, וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה. (יח).

דבר שני, יחזקאל אפשר גם לבני הדור הראשון, הפושעים שטינפו את בית המקדש ושחטאו בכל עבודת האלילות אפשרית, שבגללם השליך אלוהים את בני ישראל מעל אדמתו – לחזור בתשובה ולזכות בחנינה מלאה.

וְהָרָשָׁע  כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה,  וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי,  וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה  חָיֹה יִחְיֶה , לֹא יָמוּת.  כב כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה  לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ = מחיקת פשעים  בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה  יִחְיֶה. (יח).

והוא חותם את הרעיון של החזרה בתשובה במילים הבאות:

יא אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה:  שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ  בֵּית יִשְׂרָאֵל (לג).

מדבר העמים

הרפורמה המשפטית נועדה ליצור את המאסה האנושית שחזרה בתשובה ושלה היה מותר לחזור לארץ ישראל האוטופית שאותה ראה בחזונו. יחד עם זאת, יחזקאל לא היה בטוח שחזרה בתשובה באמת תמחוק את הצורך הבלתי נשלט של בני ישראל לחזור לחטוא, ולכן הוא החליט לתקן את ה- DNA הפגום שלהם: למחוק את הדיסק הישן ולהתקין להם דיסק חדש עם תוכנות חדשות ששום ווירוס לא יוכל לחדור פנימה. הוא בעצם ביצע את השתלת הלב הראשונה בהיסטוריה, והכל בחזון, כמובן:  

ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את-לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. (לו).

אחרי שמנגנון החזרה בתשובה הושלם וגם השתלת הלב עברה בהצלחה, תיאר יחזקאל כיצד אלוהים יברור מקהל הגולים רק את אלה שראויים לחזור ארצה:

 וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם  מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם  בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה  וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. ….  וּבָרוֹתִי מִכֶּם, הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי …. וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.  (כ).

ועל הברוך הנוראי שהכניסה אותנו התפיסה היחזקליאנית של החזרה בתשובה, נדבר בעוד דקות אחדות … אך בינתיים נמשיך לבנות את המציאות האוטופית.

המקדש שיורד מהשמים

כדי שהמרכבה תוכל להחזיר את אלוהים לבית המקדש, היה צורך  בבית מקדש חדש ומצוצח –  ואכן, באחד הימים רוח אלוהים חזרה לבבל ולקחה את יח' לסיבוב נוסף בירושלים:

א בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ …..  אַחַר  אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר,  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה,  הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה  וַיָּבֵא אֹתִי  שָׁמָּה.   בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים  הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַיְנִיחֵנִי  אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד  …..  ג וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה,  וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת,  וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ  וּקְנֵה הַמִּדָּה; וְהוּא עֹמֵד  בַּשָּׁעַר. 

יח' לא אמר אם האיש שמראהו כמראה נחושת היה אחד מ-7 אנשי המרכבה שירדו ארצה יחד עם אלוהים. מכל מקום, האיש הפלאי ערך ליחזקאל סיור במקדש, שעכשיו יצא מהתנור וירד מהשמים, ושמלבד העציצים בחצר היה בנוי מן המסד ועד הטפחות. האיש הפלאי ערך ליחזקאל סיור במקדש והראה לו את האולמות הגדולים ואת החדרים הקטנים: הוא הראה לו את השערים, את הדלתות והחלונות –  ואפילו המדרגות. הוא הראה לו את קודש הקודשים, את המזבח שעליו יקריבו קורבנות לאלוהים, את לשכות הכוהנים ואת החדרים שבהם  יחליפו את בגדיהם. פתיל הפשתן וקנה המידה שהחזיק האיש שמראהו כנחושת סיפקו את המידות של כל החדרים והחללים של המקדש. מכל בחינה, יחזקאל הציג לפנינו תכנית בניין מסודרת ומפורטת ששרטט אדריכל. וכפי שציינתי בסוף הפרק הקודם – זה לא היה בית המקדש השני שאותו בנו שבי ציון שחזרו לישראל, כי אם בית המקדש השלישי שלו מייחלים נאמני הר הבית החיים בימינו.

הרפורמה של יחזקאל כללה גם את הכוהנים, משרתי המקדש. משפחות הכהונה בישראל כללו מספר ענפים. לדבריו, כולם חטאו, זולת ענף הכוהנים שהשתייך לבית צדוק. רק הם יוכלו לשרת בבית המקדש – וזה הזמן להמליץ להקשיב לעושים היסטוריה 201-202, שבה רן ואני מספרים את סיפורה של משפחת צדוק שצאצאיה גורשו מבית המקדש ומצאו מחסה במערות קומראן, ושם כתבו את "המגילות הגנוזות".

שובה של המרכבה

אמרנו קודם שיחזקאל ידע שתקומת ישראל מותנית בשלושה מרכיבים: עם שיחזור לארצו, בית מקדש שישמש כמקום פולחן – ואלוהים שחוזר למקדשו. כדי ליצור מאסה אנושית שתוכל לחזור לישראל, ביטל יח' את העונש של הדיבר ה-1 שנתן אלוהים, שלפיו עונשם של מי שנטשו את אלוהים לטובת אלים אחרים יחול על החוטאים עצמם, על בני הדור השני, השלישי והרביעי. מעתה אין פשע שלא ניתן לחזור ממנו בתשובה, ואין עונשו של האב חל על בנו. אז עכשיו יש לנו מאסה אנושית שיכולה לחזור לישראל, יש לנו בית מקדש שירד מהשמים, יש לנו כוהנים כשרים למהדרין שיכולים להתחיל לקיים את עבודת הפולחן – אך חסר הלב שיזרים חמצן ודם לתוך המערכת הקפואה הזו. ללא נוכחות האל שימלא את המקום בקדושתו, המקדש איננו יותר מאשר חללים ריקים מתוכן: הוא כמו סרט שהורד למחשב שכדי שיתחיל לנגן צריך ללחוץ על הסימן של המשולש. והנה, גם הלחיצה הגיעה – ורכב האש שחנה על ההר ממזרח לירושלים, סוף סוף התרומם והחל עושה דרכו חזרה למקדש.

הנה פסוקים אחדים מתוך פרק מג ו-מד:  

וַיּוֹלִכֵנִי  = איש הנחושת אֶל הַשָּׁעַר  שַׁעַר  אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים = מזרחה.   ב וְהִנֵּה  כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  בָּא  מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים = מכיוון מזרח; וְקוֹלוֹ  כְּקוֹל מַיִם רַבִּים,  וְהָאָרֶץ  הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. 

ועכשיו מחזיר אותנו יח' אל פרק א' שנפתח עם בואו של רכב האש לשחת את העיר – והדברים מפורשים:

ג וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי  … בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר;  וּמַרְאוֹת  כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר;

וָאֶפֹּל  אֶל פָּנָי.  ד וּכְבוֹד יְהוָה  בָּא אֶל הַבָּיִת  דֶּרֶךְ שַׁעַר  אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים.  הכבוד חזר לביתו  וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ  וַתְּבִאֵנִי  אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי = של בית המקדש וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהוָה  הַבָּיִת.  ו וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי  מֵהַבָּיִת; וְאִישׁ  הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי.  ז וַיֹּאמֶר אֵלַי  : בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי  אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  לְעוֹלָם;

והוא חותם במילים:

 וָאֵרֶא,  וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה; וָאֶפֹּל  אֶל פָּנָי. 

וברגע שאלוהים נכנס לבית המקדש החלה עבודת הפולחן? הרבה יותר מכך, ברגע שאלוהים חזר למקדש, אדמת ישראל עשתה restart. הערים החרבות והשוממות מאדם נבנו מחדש והתמלאו אדם, ומייד התחולל פרץ אדיר של שפע בשדות הדגן ובפירות העצים. אך גם זה לא הספיק ליחזקאל: הוא הרגיש שהנוף המדברי והצחיח של ארץ ישראל איננו ראוי לתקומה האוטופית שאותה ראה בחזונו. הנוף האוטופי הראוי הוא זה שהיה בגן עדן, השופע מים ועצי פרי מכל המינים ומכל הסוגים. לכן הוא קבע שמתחת למזבח של בית המקדש החדש נובע מעיין קטן שמימיו מתוקים, וגובהם כגובה כף רגל. והמים שנבעו בנחת, נעו לאיטם לכיוון ים המלח. וככל שנמשכה זרימתם, כך היא התעצמה. המים השקטים התרבו וגאו והגיעו במפל אדיר לים המלח – וריפאו את המים המלוחים והפכו אותם מתוקים, שבהם שטו דגים רבים, כדגת הים. וכל אזור המדבר הפך גן עדן :  

יב וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה, עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל ; לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ ,… כִּי מֵימָיו  מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל  וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. 

החזרה לימי גן עדן, לימים שלפני החטא הראשון שהוביל לחטא שני ושלישי ולאין ספור חטאים ופשעים נוספים, חותמת את חזון המרכבה ואת ספר יחזקאל. הסתיימה שליחותם  של 7 הנוסעים שליוו את אלוהים שירד ברכב האש שלו: הם הרסו את בית המקדש ואת ירושלים. אחר כך בני ישראל חזרו לירושלים ובית מקדש חדש ירד מהשמים, והטבע והנוף של המדבר הפך להיות כמו זה שהיה בגן עדן. בסוף המאושר הזה מסתיים חזון המרכבה והגיע הזמן לסכם את המסע המשולב שעשינו בשלושת הפרקים האחרונים.

לסיכום

ספרות הנבואה תופסת נתח משמעותי מהתנ"ך – אך בגלל שהיא כתובה בשפה קשה וסתומה, הציבור הרחב כמעט שאיננו מכיר את עולמם של הנביאים ואת הספרות המיוחסת להם.   

חזון המרכבה, שבו הנביא ראה את השמים נפתחים ורכב אש יורד ארצה ונוחת בחצר בית המקדש שבירושלים, נתן לנו הזדמנות להכיר את התופעה שבה אלוהים נגלה אל הנביאים ובכך אפשר להם לראות דברים שהתרחשו במקום אחר ובזמן אחר. הוא הראה להם מראות מהספירה האלוהית, שאף אדם זולת הנביא לא ראה ולא שמע. חזון המרכבה שבספר יחזקאל נחשב לאחד החזונות המפורסמים בתנ"ך, וזו כמובן הייתה אחת הסיבות שבגללה בחרתי לדבר עליו – למרות שהמילה מרכבה כלל לא מוזכרת בו… הדבר שביקשתי להראות הוא שחזון המרכבה חושף את התפיסה הבסיסית של כל כותבי התנ"ך, שלפיה גורל ישראל מותנה במילוי המצוות שנתן להם אלוהים, ולכן אין מציאות אובייקטיבית שמסבירה את האירועים שפקדו את העם שלנו, שעליהם מספר התנ"ך.  

ובכל זאת, לא ניתן להבין את הספרות הנבואית ואת חזון המרכבה, מבלי להבין את האירועים שפקדו את העם שלנו מאות שנים לפני זמנו, ובזמנו – ושעל כן אנחנו מדברים על שלושה מסעות משולבים שתלויים זה בזה ומסבירים זה את זה : מסע היסטורי, מסע בעקבות תפיסות עולמם של כותבי התנ"ך, ומסע שפתח לנו צוהר לתופעה שנקראת נבואה והתנבאות, שפותחת בפנינו את העולם האלוהי הנסתר מעיני כל אדם. אלמלא השפעותיה של המורשת היחזקאלינית, היינו יכולים לכבות את האור ולעזוב את אולפן ההקלטות של הרשת 'עושים היסטוריה'.

אלא שהימים שבאו לאחר זמנו של יחזקאל היו מפתיעים ולא צפויים, והמורשת שהותיר השפיעה על הדורות הבאים – וכבר רמזנו קודם שהיא נמשכת עד ימינו. יחזקאל לא יכול היה לדעת שפחות מ-50 שנה לאחר שבית המקדש ה-1 חרב, האימפריה הבבלית תקרוס ושכורש מלך פרס יעלה על הבמה ההיסטורית, ירשה לגולים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש השני שהיה קטן וצנוע בהרבה מהמקדש שאותו ראה בחזונו. 

לטוב או לרע, הגולים שחזרו מבבל לישראל הביאו איתם כמה מהרעיונות שהגה יחזקאל. בראש ובראשונה הם הביאו את התפיסה שהגלות והחורבן היו עונש על חטאיהם, ובכך לא אמרנו שום דבר חדש. אלא שהשבים הביאו את התפיסה היחזקליאנית, של החזרה בתשובה, שלפיה רק אלה שעברו תהליך של היטהרות רשאים לשוב לישראל. ואכן חזרתם לישראל כשהם אוחזים בידם את ההרשאה של כורש לבנות את בית המקדש הייתה הוכחה שהם ריצו את עונשם, הוכחה לכך שחזרו בתשובה ושעל כן אלוהים סלח להם. העובדה שכורש החזיר להם את כלי המקדש ששדד נבוכדנצר חיזקה עוד יותר את האמונה שהם אכן עברו תהליך של היטהרות.

אלא שבארץ ישראל חייתה גם האוכלוסייה שלא יצאה לגלות. אלה היו יושבי החורבות שחיו בתוך ההריסות, שאותם ניחמו הנביאים שקמו לישראל מייד לאחר החורבן, שעודדו אותם להחזיק מעמד יום ועוד יום. ספרי עזרא ונחמיה, המספרים על הימים שבהם ראשוני הגולים חזרו לישראל, מגלים שהחוזרים התייחסו אל יושבי החורבות כאל מי שלא עברו את התהליך של עונש, חזרה בתשובה, וקבלת מחילה מאלוהים. הם לא עברו השתלה של לב טהור ולכן ה-DNA שלהם נותר פגום כבעבר. נבואות הנחמה קוראות לגולים לשוב לישראל ומדברות על סליחה קולקטיבית של אלוהים לכל בני ישראל – אבל השיטה היחזקליאנית לא אפשרה מחילה ללא ריצוי העונש בגלות וחזרה בתשובה. לכן, אם קיוונו שהשבים והנשארים ישמחו זה לקראת זה – אז זה לא קרה.

מי שלומד את ספר עזרא ונחמיה נוכח לדעת שהשבים לארץ מינפו את המחילה היחזקאלינית שלפיה שאלוהים סלח להם – והפכו אותה לגישה בדלנית, טהרנית  ומתנכרת שאומרת שישנם יהודים שווים יותר ושווים פחות, ושהאוכלוסייה שלא יצאה לגלות איננה רשאית לבוא בקהלם. הם אינם רשאים להשתתף בבניית המקדש, ואסור לקשור איתם קשרי נישואים.

התגובה לגישה בדלנית זו לא איחרה לבוא, והאוכלוסייה הישראלית שנדחתה התקוממה ופעלה להפסקת בניית המקדש – ואכן הצליחה לעצור את בנייתו למשך 20 שנה לערך. המתח בין הנשארים לבאים הוביל ליחסי איבה גלויים. בספר נחמיה מסופר שנחמיה יזם את בניית החומה סביב לירושלים, אותה חומה שקודם לכן פרצו חילותיו של נבוכדנצר. כשאתה שואל על מי החומה הייתה אמורה לגונן, מתברר שהיא נועדה דווקא לחסום את אלה שמכונים בשם 'צרי יהודה', 'שומרונים', 'עם הארץ'. אלא שבתקופה הפרסית לא היו לישראל אויבים שנגדם היה צורך לבנות חומה! אז מי היו האויבים שהחומה סביב לירושלים נועדה להגן מפניהם? הם היו אנחנו. הם היו הנשארים בארץ. שומרון הייתה עיר המלכות של 10 השבטים שחיו מצפון לירושלים. הם היו האוכלוסייה הישראלית, דלת העם שלא יצאה לגלות.

נכון שבימים שבהם מלכי אשור הגלו את שבטי הצפון הם הביאו לאזור השומרון גולים מארצות שונות, שאנחנו מכירים אותם היום בשם 'שומרונים'. אך הגולים שהובאו לארץ קיבלו על עצמם את דת ישראל ובמהלך ה-200 השנים הבאות הפכו חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה שחייתה בישראל. כל האוכלוסייה שחייתה מצפון לירושלים, נחשבה שומרונית. הכינוי האחר שהודבק לנשארים היה 'עם הארץ'. מתוך ספר מלכים אנחנו יודעים שעם הארץ היו בני המעמד האזרחי הגבוה, והכוח המאזן שתמך במלכי ישראל. והנה, עתה 'עם הארץ' הפך כינוי נוסף, מבזה, לאלה שלא יצאו לגלות.

הכינוי צרי יהודה הפך כינוי מכליל לשומרונים ולעם הארץ, שנלחמו במדיניות הבדלנית של מנהיגי השבים מבבלצריך לקחת בחשבון שברגע שחרב בית המקדש, הנותרים בארץ נשארו ללא מקום פולחן וללא יכולת לקיים חיי דת. לפיכך בקשתם להצטרף לבניית המקדש הייתה טבעית ומובנת. אלא שהם נדחו וברגע אחד מנהיגי השבים הפכו אותם ללא מספיק יהודים.  

ולסיום, התפיסה שלפיה ההתנבאות ניתקה את הנביא ממגבלות הזמן והמקום ואפשרה לו לדעת את העתיד לבוא, היא מפתח חשוב להבנת הנבואה בתנ"ך, וגם את האידיאולוגיה של תנועת נאמני הר הבית. בית המקדש שיחזקאל ראה בחזונו יורד מהשמים היה עובדה מוגמרת מבחינתו, ולכן היה כל כך חשוב לו שברגע שהדבר הזה יתממש, הכהנים ייכנסו מייד לפעולה. התפיסה שבית המקדש עתיד לרדת מהשמים, היא גם עובדה מוגמרת באמונתם של נאמני הר הבית, וגם הם נערכים לקראת האירוע הגדול. הם מכינים את בגדי של הכהנים שישרתו במקדש, הם מכינים כלים ויש להם חוות לגידול צאן שישמש לקרבנות. הם שואפים לגדל פרות, שיענו להגדרה "פרה אדומה" שבלעדיה לא ניתן לטהר את בית המקדש – ושלעניינה נקדיש תכנית מיוחדת. נכון להיום תנועת נאמני הר הבית נחלקת בעיקר בשאלה אם יש להמשיך להמתין שהמקדש יירד ארצה מהשמים, או שעליהם לממש את שרטוטי המקדש המפורטים בספר יח' ולנקוט באמצעים אקטיביים על מנת להקימו.  

ומלבד עוד פרק בעושים תנ"ך שום דבר הקשור בחזון המרכבה לא נגמר ולא הסתיים.

You may also like...

2 Responses

  1. liora ravid הגיב:

    היי דניאל,
    אני מתנצלת על האיחור בתשובתי.

    יחזקאל לא דיבר על בית המקדש השני או השלישי.
    אנחנו אלה שמדברים במספרים … .
    הוא לא ידע שבית המקדש השני ייבנה, ושהתקווה לשלישי מבוססת על חזונותיו.

    צריך לשים לב לכך שחלק גדול מהספר מתרחש בתוך חזון, כאשר הנביא, לשיטתו, רואה מראות אלוהיים שנסתרים מעיני האדם הרגיל.
    הדבר המתמיה בחזון המקדש הוא הפיכחון הריאלי.
    יחזקאל הבין שאם לא נחזור ארצה, לא יהיה לנו עתיד.
    כמו עמים רבים שהתקיימו ונעלמו, גם אנחנו נעלם.

    הוא הבין דבר נוסף, שגם הוא היה נכון:
    בית מקדש הוא תנאי להמשך הזהות הלאומית שלנו, שכן הוא מבטא את נוכחות האל בתוך עמו.

    כאשר תעלה הנצרות התנאי הזה יפסיק להתקיים, אבל זה יקרה כ-700 שנים לאחר זמנו של יחזקאל.

    שוב תודה,
    ליאורה

  2. דניאל הגיב:

    תודה על הטרילוגיה המעניינת.
    אני לא מבין מדוע להניח שיחזקאל התכוון להתנבא על המקדש השלישי. אומנם המקדש השני לא נבנה על פי מתכונת הנבואה שלו, אבל האם עובדה זו יכולה ללמד אותנו שיחזקאל עצמו התכוון לדבר על בית המקדש השלישי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.