[עושים תנ"ך] חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 2 מתוך 3)

הורדת הפרק (mp3)

יחזקאל הוא הנביא היחיד מבין נביאי ישראל שלא חי בישראל, אלא בבבל שבתחום עיראק של ימינו. בחלקו השני של המסע אל עולמם של הנביאים נבין מהן נבואות הנחמה? מה קרה לעשרת השבטים? ומה הייתה המכשלה הגדולה?

קישור לחלק הראשון

קישור לחלק השלישי

האזנה נעימה,
ניר.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"לiTunes | אפליקציית 'עושים תנ"ך' לאנדרואיד | RSS Link | עמוד פייסבוק | טוויטר

תמלול הפרק: חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 2 מתוך 3)

הפרק הקודם היה הקדמה למציאות ההיסטורית של שלהי ימי בית המקדש ה-1 אשר הכתיבה את דרכי הכתיבה של סופרי התנ"ך, והספרות הנבואית בפרט. שלושת הפרקים שמוקדשים לחזון המרכבה שבספר יחזקאל הם שלושה מסעות הקלועים אלה באלה, כמו צמה. המסע הראשון שם את המציאות שהתקיימה בישראל ב-160 השנים שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון בקונטקסט היסטורי. המסע השני היה ספרותי-תיאולוגי, ובו הראנו כיצד כותבי התנ"ך הסבירו את המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בימיהם. לשיטתם, כל מה שהתרחש מחוץ לגבולות ישראל היה חסר משמעות שכן גורל ישראל, לטוב או לרע, תלוי בדבקותם הדתית ובמילוי המצוות שקיבלו מאלוהים. לכן כל אסון שפקד את ישראל היה משום שנטשו בזדון ליבם את החוקים שנתן להם אלוהים.

המסע השלישי נתן לנו הצצה אל הספרות הנבואית ואל דבריו של ישעיהו שחי בימים שבהם אשור שלטה כמעט על כל המזרח הקדום, ואל דבריו של  ירמיהו שחי כ-150 שנה מאוחר יותר – בימים שבהם כיתר נבוכ' את ירושלים ושם אותה במצור. שני הנביאים, כל אחד בזמנו, האשימו את בני ישראל בפשעים איומים ונוראים שבגללם שלח אלוהים את אויביהם להכותם בחרב, ברעב ובדבר. עוצמתו של אלוהים הוכחה בכך שהנביאים הציגו את מלכי אשור ואת נבוכדנצר ככפותים לרצונו של אלוהים, וצדקתו של אלוהים הוכחה בכך ששפט והעניש את בני עמו כמידת חטאם ופשעם.


זו עמדת התנ"ך בכלל ושל דברי הנביאים בפרט. מי שקורא את הפרקים הראשונים שבפר ישעיהו ופרקים ארוכים בספר ירמיה מוצא שהם שופכים דברי זעם וחרון על בני עמם ומאשימים אותם בכל פשע אפשרי ובלתי אפשרי – ולא בכדי הנבואות שהשמיעו בשם אלוהים נקראות 'נבואות זעם'. לכן, אם יש דבר אחד שניתן לומר בבטחה, הוא שהעובדה שאשור ולאחריה בבל – שהיו מעצמות אדירות – לא ערערה את אמונתם העזה של כותבי התנ"ך בעוצמתו וצדקתו של אלוהים. אלוהים שלח את הממלכות האלה להכות בבני עמו, להרוס את ערי מגוריהם ולהגלות אותם מעל אדמתם.

הדברים האלה מובילים אותנו אל חזון המרכבה שירדה מהשמים ונחתה בחצר בית המקדש, שעדיין עמד אז על תילו. אני מבקשת להזכיר שיחזקאל וירמיה היו בני אותו דור: יחזקאל חי בבבל בימים שבהם נבוכדנצר שם מצור על ירושלים והרעיב את תושביה. ירמיה, שהיה אחד הנצורים, חוזר פעמים רבות על שלוש מילים שמתמצתות את הכל: חרב, רעב ודבר.

חשוב לציין שמצור על היה עיר אמצעי ידוע להרעבת האוכלוסייה הנצורה, להחלשת ולכניעתה. גם אם לא נכנעה העיר, כפי שקרה עם הנצורים בירושלים, היא הייתה כל כך חלשה עד שלא נותר בה כוח להגן על עצמה. עדות מצמררת למצבם של הנצורים אפשר למצוא במגילת איכה, שמתארת שהרעב בירושלים הגיע לידי קניבליזם. המציאות הזו מהווה רקע היסטורי לחזון המרכבה, למרות שהמילה 'מרכבה' איננה מוזכרת בספר יחזקאל.

באחד הימים עמד יחזקאל ליד תעלת מים שהתנ"ך מכנה בשם 'נהר כבר' – ולפתע, וללא כל הכנה מוקדמת, נפשו התהפכה והוא נכנס למצב של התנבאות. התנבאות היא המצב שבו נפשו של הנביא התחברה עם הספירה העליונה. ומכיוון שמדובר  בספירה האלוהית, הנביא לא היה מוגבל לזמן אחד ולמקום אחד: בזמן שרגליו נשארו עומדות על אדמת בבל, הוא ראה את השמים נפתחים מעל בית המקדש שבירושלים, ואת רכב האש האלוהי נוחת בחצר בית המקדש. הנה פסוקים אחדים מפרק הפתיחה שמתארים את רגע המהפך בחיי יחזקאל, ואת ההתחברות שלו לספירה האלוהית:  

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה  …  וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה,  עַל נְהַר כְּבָר;  

עכשיו, במפתיע, מתרחשת ההתגלות האלוהית, שמחברת את יח' לספירה האלוהית.

נִפְתְּחוּ  הַשָּׁמַיִם  וָאֶרְאֶה  מַרְאוֹת אֱלֹהִים. … וַתְּהִי עָלָיו שָׁם  יַד יְהוָה. 

עתה מתרחשת הכניסה לתוך המראות:

ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן  עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת  וְנֹגַהּ לוֹ  סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ  כְּעֵין הַחַשְׁמַל  מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. 

עכשיו מגיע תיאור ארוך של הרכב האלוהי ושל החיות שמסיעות אותו. נמשיך לפסוק הבא שחשוב לנו.

יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ  בֹּעֲרוֹת, כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים,  …

והנה התיאור של הנוסע הנכבד שירד ארצה ברכב האש:

כו וּמִמַּעַל  לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם

כלומר, מעל לחיות המיתולוגיות שהסיעו את האש:

 כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר  דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל  דְּמוּת הַכִּסֵּא,  דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם, עָלָיו  מִלְמָעְלָה.  … כְּמַרְאֵה אֵשׁ  וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.  כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם,  כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב.  הוּא  מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי  וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. 

הקול ששמע יח', היה קולו של אלוהים, ועכשיו קורים שני דברים. הדבר הראשון הוא שחזון המרכבה אמנם מתחיל בפרק א', אלא שהוא חוצה כמעט את כל ספר יחזקאל – כך שכל הדברים שנספר מעכשיו ואילך מבוססים על הכתוב בפרקים הבאים. הדבר השני הוא שבכל פעם שיחזקאל יכנס למצב של התנבאות, רוח אלוהים תיקח אותו מבבל לירושלים ותראה לו מה התרחש בימיה האחרונים של ירושלים. ניתן 2 דוגמאות שממחישות את הדברים האלה.

יח' נכנס למצב של התנבאות ואז  בפרק ג' נאמר:

יב וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ……. יד וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי  וַתִּקָּחֵנִי … וְיַד יְהוָה עָלַי חָזָקָה (פרק ג)

ובפרק ח' נכתב:  

……  ג וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד  וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי; וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה, בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים. = מראות אלוהים = חזון.

בתום כל סיור שערך יחזקאל בירושלים החזירה אותו הרוח לבבל, ושם הוא סיפר לזקנים שסובבו אותו את המראות שהראה לו אלוהים.  

תכלית הביקורים של יח בירושלים

משנחת רכב האש שמע הנביא את קולו של אלוהים מדבר אליו, שימו לב למה שאמר על אנשי ירושלים :

א וַיֹּאמֶר  אֵלָי = הכוונה לאלוהים:  בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ  וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ….    וַיֹּאמֶר אֵלַי:  בֶּן אָדָם, שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,  אֶל הַמּוֹרְדִים  אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי:  הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי  עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וְהַבָּנִים  קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵבז וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם,  אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ:  כִּי מְרִי  הֵמָּה. = מרי, מורדים

לאחר שהסתיימו הדברים אלה, החלו ביקוריו של יחזקאל בירושלים שבהם הראתה לו הרוח את הפשעים שהתחוללו בעיר שאותה הוא מכנה "עיר הדמים": עיר שתושביה רוצחים זה את זה, ומתרחשים בה פשעים בתחום המיני. עיר שאנשיה שודדים, לוקחי שוחד. אבל החמור מכל הפשעים גם יחד היו מעשי התועבה שנעשו בבית המקדש עצמו, במקום שאמור להיות הקדוש והטהור מכל:

(ח) וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה ….. כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, = מזרחה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ. 

זהו ביטוי מחליא של בוז, שמתאר את אנשי המקדש מקיימים פולחן אלילי בתוך בית המקדש – ובזמן שהם משתחווים לאל השמש, הם מפנים את ישבנם כלפי היכל ה'. והנה מה שאומר אלוהים על הנביאים שחיו בירושלים:

(יג) יג  : א וַיְהִי דְבַר יְהוָה  אֵלַי לֵאמֹר……. הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים,  אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם…..  ד כְּשֻׁעָלִים  בָּחֳרָבוֹת  נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל  הָיוּ.  ….  ו חָזוּ שָׁוְא  וְקֶסֶם כָּזָב….. וּמִקְסַם כָּזָב …. וְאֹמְרִים  נְאֻם יְהוָה  וַאֲנִי  לֹא דִבַּרְתִּי. 

התמונה שעולה מתיאוריו של יחזקאל מזכירה את פומפי האחרונים. בירושלים התקיים קרנבל של זוועות, שממשתתפיו לא לקחו בחשבון שהר הגעש האלוהי עומד להתפרץ עליהם בדקה הבאה ולמחוק אותם מעל פני האדמה.  ותיאורי הבלהות האלה ממשיכים וממשיכים, ובימים שבהם שוטטה רוחו של יחזקאל בעיר החטאים, ירמיה ושאר אנשי ירושלים היו נתונים במצור וגוועו למוות. אז איך יחזקאל התמודד עם המציאות?

הוא לא התמודד עימה. הוא תפר מציאות שנותנת צידוק מלא לשאלה מדוע הר הגעש האלוהי התפוצץ על ראשם של אנשי ירושלים. לביקוריו של יחזקאל בירושלים הייתה תכלית אחת: לאסוף עדויות מרשיעות כנגד אנשי העיר, וזאת בשעה שבמציאות הארצית הם היו נתונים במצור וגוועו למוות ברעב. בפרק הקודם הראנו שכך נהגו גם ישעיהו וירמיהו, וכמותם כל הנביאים שפעלו לפני חורבן בית מקדש ה-1. אבל בוא נחזון לרכב האש השמימי שירד ארצה.    

חורבן ירושלים ובית המקדש והאנשים

מסתבר שבתוך הרכב נמצאו שבעה נוסעים שמכונים "פקודות העיר": כלומר, אנשים שמילאו את פקודותיו של אלוהים. ואילו פקודות קיבלו? להחריב את העיר ואנשיה. ואני מצטטת בקצרה

(ט): וַיִּקְרָא בְאָזְנַי  קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר :  קָרְבוּ  פְּקֻדּוֹת הָעִיר  והנה הם באים; וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ  בְּיָדוֹ.  ב וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים ….. וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ

האיש השביעי יגיע עוד מעט. עכשיו שימו לב למה שאומר להם אלוהים:

עִבְרוּ בָעִיר … וְהַכּוּ:  עַל  (אַל ) תָּחֹס עֵינְיכֶם (עֵינְכֶם)  וְאַל תַּחְמֹלוּ.  ו זָקֵן, בָּחוּר וּבְתוּלָה, וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית. … וַיָּחֵלּוּ [להכות] בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. 

כשראה הנביא את ממלאי הפקודות הורגים באנשי ירושלים, הוא זעק לאלוהים (ט)

ח וַיְהִי  כְּהַכּוֹתָם = אלה עושי הפקודות וְאשְׁאַר  אָנִי; וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק ; וָאֹמַר:  אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה,  הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל  בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם. 

והתשובה הפשוטה של אלוהים לזעקת הנביא הייתה – מגיע להם !!

ט וַיֹּאמֶר [אלוהים] אֵלַי  עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד.  וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים = רוצחים… וְגַם אֲנִי  לֹא תָחוֹס עֵינִי, וְלֹא אֶחְמֹל; דַּרְכָּם, בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי. =כדרך שהם נהגו, כך ייענשו

ומשנשלמה מלאכת ההרג, ציווה אלוהים על השבעה שבאו איתו לטמא את בית המקדש ולמלא אותו חללים.

ז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת = בית המקדש וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים,  צֵאוּ; וְיָצְאוּ , וְהִכּוּ בָעִיר. 

אלוהים ציווה לטמא את בית המקדש בטומאת מת, שהיא הטומאה הקשה והחמורה ביותר בכל דרגות הטומאה שבתנ"ך. ומשנשלמה מלאכת ההרס ציווה אלוהים על הנוסע השביעי למלא את ידיו גחלי אש ולזרוק אותם על העיר: (י)

ב וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים  וַיֹּאמֶר בֹּא …. וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ …  וּזְרֹק  עַל הָעִיר; וַיָּבֹא  לְעֵינָי. …. ז וַיִּשְׁלַח …  אֶת-יָדוֹ …. אֶל-הָאֵשׁ…., וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי (האיש )לְבֻשׁ הַבַּדִּים הכוונה שנתן לו גחלי אש; וַיִּקַּח, וַיֵּצֵא. 

זהו. המשימה הושלמה. הרכב השמימי התרומם ועזב את העיר:

וַיָּרָם כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל הַכְּרוּב, עַל מִפְתַּן הַבָּיִת = הכוונה לאחת מ-4 הדמויות שהסיעו את הרכב השמימי ארצה. מפתן הבית = המקדש  ……..  יט וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ, לְעֵינַי  

וַיַּעֲמֹד = הרכב האלוהי מתקדם אל פתח השער,  פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה הַקַּדְמוֹנִי,  וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם  מִלְמָעְלָה.  ….

ותמונת הנטישה מסתיימת בפרק יא:

וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם  ….. וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם  מִלְמָעְלָה.  כג וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה  מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר; וַיַּעֲמֹד  עַל הָהָר  אֲשֶׁר  מִקֶּדֶם לָעִיר. 

הרכב נחת על אחד ההרים ממזרח לירושלים (= קדם) – והפרט הזה יהיה חשוב בהמשך. 

הפסוקים שקראנו עכשיו מעידים שאלוהים הרס את ירושלים – אך לא מזכירים את נבוכדנצר. איפה הוא? לחצו על המקש  delete מעל שמו של נבוכדנצר ומחקו אותו מכיבוש ישראל ומחורבן ירושלים. ההבניה ההיסטורית שלו אומרת שנבוכדנצר מעולם לא כבש את ארץ ישראל ובוודאי שלא פרץ את חומות ירושלים והחריב את העיר. אז מה התפקיד של נבוכדנצר בספר יחזקאל? זוכרים שבפרק הקודם הראנו שישעיהו הפך את מלכי אשור לשליחים של אלוהים, והורה להם להגלות את בני 10 השבטים? ולפי ירמיהו, אלוהים שלח את נבוכדנצר להרוס את ירושלים, דיברנו על כך.

גם יחזקאל הפך את נבוכדנצר לשליח אלוהים – אלא שלשיטתו, אלוהים שלח את נבוכדנצר להכות את כל העמים שחיו בשכנות לישראל, כגון מצרים, ארם = סוריה של ימינו, צור וצידון = לבנון של ימינו ועוד. איך שלא נסובב את הדברים, עוצמתו של אלוהים תמיד מוכחת, וזו הייתה השיטה של יחזקאל לשמור על כוחו ועוצמתו של אלוהים, שכן הוא ולא אף אחד אחר החריב את עיר החטאים. 

המכשלה הגדולה

מחיקתו של נבוכדנצר מכיבוש ירושלים מנעה מיחזקאל את הצורך להתמודד עם העובדה שנבוכדנצר היה המלך הגדול ביותר במזרח הקדום. אבל עכשיו, אחרי שירושלים חרבה, הגענו למכשלה הגדולה שעומדת בייסוד החזון ובייסוד העקרונות שמוכיחים את עוצמתו של אלוהים, שהוא מהות הצדק והמשפט. בפועל, אלוהים העניש את עצמו! רכב האש התרומם מעל  המקדש ונחת על אחד ההרים שממזרח לירושלים, ומשם אלוהים יכול היה להשקיף על העיר ששרף. אלא שלאלוהים לא היה לאן לחזור והוא הפך homeless… על פניו זה נכון: האל הגדול והעוצמתי אכן הפך חסר בית, ומכאן הדברים רק הולכים ומסתבכים. לעניינינו אין זה משנה אם נקבל את הגישה ההיסטורית שלפיה נבוכדנצר החריב את ירושלים, או שנקבל את הגישה התיאולוגית שלפיה אלוהים הרס את ביתו.

התוצאה הסופית היא אחת – ושלא יהיה לנו ספק: יחזקאל בבבל וירמיה בירושלים ידעו היטב שחורבן ירושלים כמעט המיט כליה על בני ישראל. אנחנו כמעט נכחדו. למרות כל הפשעים שייחסו כותבי התנ"ך והנביאים לבני ישראל, הם ידעו היטב שאנחנו היינו, ועודנו, העם היחיד שהאמין באל שעליו מספר התנ"ך, העם היחיד שהכיר בקיומו וסגד לו. מנקודת מבט תיאולוגית והיסטורית, אל שאין לו מאמינים שיודעים על קיומו וסוגדים לו, חדל מלהתקיים. ראו מה קרה לאלים שעמדו בראש הפנתיאון היווני, המצרי והבבלי – הם אינם! בני העמים שהאמינו בהם החליפו דת, ובכך הביאו להיעלמותם של האלים שבהם האמינו אבותיהם. בשנת 586 לפנה"ס זה כמעט מה שקרה לנו: בני עשרת השבטים איבדו את זהותם הלאומית והדתית ונעלמו. הם לא מתו: הם נספגו בקרב העמים שאליהם הובאו והפכו להיות חלק מהם.

בפרק הקודם עמדנו על 4 עקרונות שהם בסיס להבנת התנ"ך, ועד עכשיו הוכחנו שלושה מתוכם. הוכחנו את עוצמתו של אלוהים. הוכחנו שהוא שפט בצדק את בני ישראל, שהתנהגותם הנפשעת חרצה את גורלם. וכמובן שהוכחנו שהיות שאלוהים בחר בישראל להיות לו לעם, גורלם מנותק משל שאר העמים. אבל לא הוכחנו את העיקרון ה-4 שמדבר על אהבתו הגדולה של אלוהים לבני ישראל, ועל נאמנותו לברית שכרת עם האבות ועם בני ישראל במעמד הר סיני.

אין ספק שיחזקאל שחי בבבל וירמיה שלא הוגלה לבבל היו מודעים היטב לכך שהתוצאה הסופית, בין אם תיאולוגית ובין אם ארצית, אומרת שבשנת 586 לפנה"ס בני ישראל עמדו על סף כליה: הנותרים בארץ היו מוכים והרוסים, כמו העיר ההרוסה,  עד שלא היה בכוחם לקום מתוך ההריסות ולשקם את חייהם הלאומיים והדתיים. הם גם היו מודעים לסכנה שהגולים יאבדו את זהותם בגלות. אז איך מתקדמים מכאן? חוזרים לעיקרון המדבר על אהבתו הגדולה של אלוהים לבני ישראל, ואולי מתחילים להאמין שגם הבלתי אפשרי לחלוטין, יכול להתרחש. שום סטטיסטיקה לא הייתה חוזה את העובדה ששרדנו, ושאנחנו מספרים היום על מה שקרה לפני כ-2600 שנים.  

מפלתה של בבל ועלייתו של כורש מלך פרס

בפרק הקודם דיברנו על כך שלמן היום שבו התגלה אלוהים לנביא, הפך הנביא שליח. הנביא השמיע את דבר אלוהים באוזני בני ישראל, ועל הדרך הבטיח להם שאש הגיהינום תרד ארצה ותכלה אותם – וזה באמת מה שקרה. יחד עם זאת, הנביאים היו חלק בלתי נפרד מהעם, וכל אסון שפקד את החברה הישראלית, פקד אותם ואת משפחותיהם – ומה שקורה מעכשיו ואילך זה דבר מופלא, שחייבים לספר אותו.  

למחרת החורבן התהפכו הנביאים, ומנביאי זעם וחרון שמצליפים לכל העברים, הם הפכו לנביאים מעודדים ולמנחמים. הנבואות המעוררות פלצות שהשמיעו בשם אלוהים, הפכו בבת אחת רכות ואוהבות ומלאות תקווה  – ולכן בעגה האקדמית הן נקראות נבואות נחמה. הנביאים התהפכו בנקודת השבר החמורה ביותר בתולדות ישראל. הם התהפכו לאחר שאיבדנו 10 שבטים, שאליהם נוספה האוכלוסייה שהובלה לבבל, וירושלים הייתה שרופה והרוסה. במקום לשקוע הם התרוממו ובבת אחת החלו מחזקים ומעודדים את השרידים שנותרו לחיות בחורבות ירושלים, שיחזיקו מעמד עוד יום ועוד יום.

אלא שברקע המהפך הדרמטי שהתחולל בדברי הנביאים, התחולל מהפך ההיסטורי גדול ודרמטי בהרבה.  בפרק הקודם גם אמרנו שבית המלוכה האשורי העמיד מלכים גדולים וחזקים ולכן החזיק מעמד כ-300 שנים. אלא שבסופו של דבר סכסוכים שנתגלעו בתוך המשפחה המלכותית קרעו אותה מבפנים, ומי שניצל עובדה זו היה נבופלאסר הבבלי, אביו של נבוכדנצר, שאסף צבא כדי למרוד באשור. נבוכדנצר בנו השלים את המלאכה והעיף את האימפריה האשורית לפח האשפה של האימפריות המובסות. בתוך שנים אחדות ירש נבוכדנצר את כל השטחים העצומים שכבשו מלכי אשור במשך מאות שנים, שטחים שנוספו לארצות שהוא עצמו כבש.

בהיסטוריה של ישראל נבוכדנצר מוזכר בנשימה אחת עם כל הצוררים והארורים שקמו להשמידנו. במציאות הוא היה מלך מרשים ביותר – אך הייתה לו נקודת תורפה אחת:הוא הותיר אחריו יורשים עלובים שלא היו מסוגלים לרשת את מקומו ולנהל את האימפריה העצומה שהשאיר – ומייד עם מותו החל הבלאגן בחצר המלוכה הבבלי. וכך, כשם שסבא נבופלאסר ניצל את הסכסוכים בחצר המלוכה האשורי כדי להפיל את האימפריה האשורית, את אותו הדבר עשה לבבל כורש מלך פרס, מייסד האימפריה הפרסית – הגיבור הגדול שעולה עכשיו על במת הסיפור שלנו. כורש ניצל את הסכסוכים הפנימיים שפרצו בבבל, ובסביבות שנת 540 לפנה"ס – שהם בסה"כ 46 שנים לאחר חורבן ירושלים – כבשו חילותיו את בבל. השטחים העצומים שנפלו בדור הקודם לחיקו של נבוכדנצר עברו לידיו של כורש הפרסי, ובהם ארץ ישראל שעמדה בחורבותיה. העולם הקדום לא הכיר מלך מסוגו של כורש, שהעמיד שושלת מלכים שהחזיקה מעמד כ- 200 שנים. 

כורש הנהיג שיטה חדשה ומהפכנית שכמותה לא ידע העולם: הוא הרשה ואפילו עודד את בני העמים שהגלו קודמיו לשוב לאדמת אבותיהם ולשקם את בתי המקדש שלהם. כורש הניח ובצדק, שגולים שישובו לאדמת אבותיהם יעשו כל מאמץ כדי לשקם את חייהם הקודמים, ושהשיקום יתרום לכלכלה הפרסית וליציבות המשטר הפרסי משום שהשבים לארצם יהיו נאמנים למלך ולא ינסו למרוד בו. לכורש לא היה משנה אם הגולה חי בחדרה או בגדרה, כל עוד הוא התנועע ברחבי האימפריה הפרסית ולא ניסה למרוד בו.

וכך, בשנת 539 לפנה"ס הוא הכריז את ההכרזה הנושאת שמו, הכרזת כורש, המעניקה רשות לגולי בבל לשוב לירושלים ולבנות בית מקדש, במקום זה שחרב. לפני שנקרא את הפסוקים החשובים לנו, צריך לשים לב שכשם שכותבי התנ"ך העידו שאלוהים שלח את מלכי אשור ובבל להכות בישראל, כך כתבו שאלוהים הוא זה שהפעיל את כורש. עזרא פרק א':

א וּבִשְׁנַת אַחַת  לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס  ….  הֵעִיר יְהוָה  אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס,  וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ  וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. 

ועכשיו אנחנו מגיעים לתוכן ההצהרה שפונה אל הגולים שחיו בבבל, שמעונינים לחזור לירושלים:

ב כֹּה אָמַר  כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס :  כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ,  נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת  בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.  ג מִי בָכֶם, מִכָּל עַמּוֹ,  יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ,  וְיַעַל  לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן  אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,  הוּא הָאֱלֹהִים  אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. 

ולאלה שהעדיפו להישאר בבבל ולא לחזור לירושלים אמר:

 ד וְכָל הַנִּשְׁאָר  מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם,  יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ  בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם הַנְּדָבָה  לְבֵית הָאֱלֹהִים  אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.  בעברית פשוטה, הנשארים בבבל יתרמו כסף וזהב לבניית בית המקדש השני. אך מי שהגדיל לעשות יותר מכולם, היה כורש עצמו, שמסר לשבים מבבל לירושלים את כלי הקודש ששדד נבוכ' פחות מ-50 שנה קודם לכן:  וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ  הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה  אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם,  וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו = בית המקדש של מרדוך שהיה אלוהי בבל.  וַיּוֹצִיאֵם  כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס  עַל יַד  מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם  לְשֵׁשְׁבַּצַּר  הַנָּשִׂיא  לִיהוּדָה. 

כפי שאמרנו קודם, לא משנה אם נאמץ את הגישה התיאולוגית או ההיסטורית, בשנת 586 לפנה"ס בני ישראל עמדו על סף כליה. האוכלוסייה שנותרה בארץ הייתה חלשה ומוכה, ולא היה שום סיכוי שהיא תתרומם ותשתקם בכוחות עצמה. שירמיהו נלקח למצרים ושם מת – אך לא הייתה זו 'גלות מצרים': חלק מהאוכלוסייה שנותרה בירושלים לאחר החורבן גלתה לשם מבחירה, משום שהבינה שזה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד.

ואז בנקודת השבר הזו קרסה בבל! בבת אחת היא ירדה מעל הבמה ההיסטורית. כורש, שעלה במקומה, עשה restart למציאות. הרשות שנתן לגולים לשוב לארצם, על רכושם וזהבם, ולבנות מחדש את ההריסות ואת בית המקדש – הזרימה דם חדש לישראל והצילה אותנו מכלייה. היא הצילה אותנו ממה שקרה לעמים רבים שהתבוללו בהגליות ואבדו.

בשנת 539 לפנה"ס שהם 47 שנים לאחר חורבן ירושלים וההגליות לבבל, החלה שיבת ציון. ראשוני הגולים החלו עושים את דרכם מבבל, חזרה לירושלים במטרה לבנות את הכל מחדש. לפי הרשימות שבספר עזרא ובמקורות נוספים, 42.000 איש חזרו מבבל. בסה"כ קומץ זעום, אך מה שחשוב הוא שבין השבים היו צאצאים של ההנהגה שחייתה בירושלים לפני החורבן. היו גם כהנים ולוויים. וכך, למרות שמספר השבים היה זעום, הגרעין שחזר היה איכותי ונחוש לחדש את החיים היהודיים. ואכן, הדבר ה-1 שעשו השבים, ועוד לפני שהקימו את בית המקדש השני, היה לחדש את עבודת הפולחן לכבודו של אלוהים.

איך המהפך ההיסטורי הזה קשור ל- 4 העקרונות שעליהם דיברנו? ראשית, עלייתו של כורש לשלטון נזקפת לזכותו של אלוהים, שעוצמתו תמיד מוכחת. כורש מכונה בשם משיח (ישעיהו מה,א).  שנית, העובדה שגורל ישראל מנותק משל שאר העמים מתבררת לאור העובדה שהכרזת  כורש שבספר עזרא מתעלמת מכך שכורש היתיר לכל בני העמים שהגלו קודמיו לשוב לאדמתם, ולא רק לישראל. העיקרון שמתקדם עכשיו אל מרכז הבמה מדגיש את אהבתו הגדולה של אלוהים לבני ישראל – והעיקרון הזה עומד בלב נבואות הנחמה שהשמיעו. וכך, כשם שנבואות הזעם והחרון נאמרו על רקע ימיהם של מלכי אשור ובבל, נבואות הנחמה והעידוד נאמרו על רקע ימי שלטונו של כורש ויורשיו.

 

ישעיהו בן אמוץ

כיצד הפך המהפך ההיסטורי את נבואות הזעם לנבואות נחמה?

כאשר מדברים על הקשר שבין המציאות ההיסטורית לבין ספרות הנבואה, מדברים על ספר ישעיהו, שהכל מתכנס בו. הספר אכן נקרא על שמו של ישעיהו בן אמוץ, איש ירושלים, שחי בסביבות שנת 745 לפנה"ס, בערך 150-160 שנים לפני זמנם של יחזקאל וירמיה. ישעיהו בן אמוץ פעל בימים שבהם אשור עמדה בשיא עוצמתה. הוא היה עד להגליה ההמונית של שבטי הצפון, וכצפוי האשים אותם בחורבנם ובאסונם, ועל כך דיברנו בפרק הקודם. עד כאן הכל כרגיל – אלא ששום דבר איננו כרגיל.

הציבור הרחב מתייחס לספר ישעיהו כאל יצירה אחידה שמתייחסת לנביא אחד, מה שלא נכון – לפחות לא לדעת החוקרים. החוקרים נוהגים לחלק את הספר בין שלושה נביאים שונים, שאותם הם מכנים ישעיהו אחד, שתיים ושלוש – שחיו בתקופות שונות ומעולם לא נפגשו. נפתח סוגריים ונגיד שישנם חוקרים שטוענים שלתוך הספר קובצו נבואות של נביאים רבים ולא רק של שלושה. בקיצור, לדברי החוקרים, עורכי התנ"ך קיבצו נבואות של שלושה נביאים שונים וערכו אותן בסדר כרונולוגי ובבלאגן נוראי, תחת כותרת אחת: ספר ישעיהו.

מה שחשוב לנו הוא שפעילותם של ישעיהו 2 וישעיהו 3 החלה בימים שבאו לאחר הכרזת כורש, שהם כ-160 שנה לאחר זמנו של ישעיהו בן אמוץ המקורי. שני הנביאים שחיו באותם ימים – אם כי לא במקביל – ידעו שאם לא יחזקו את רוח יושבי החרבות שנשארו לחיות בירושלים, הם לעולם לא יצליחו להתאושש מהטראומה הנוראית שחוו.

מה שמרתק בכל הסיפור הוא סמיכות הזמנים. המהפך שהתרחש למחרת החורבן, ושהפך את נבואות הזעם והחרון לנבואות נחמה עדינות ויפהפיות, התרחש במקביל לעלייתו של כורש לשלטון, והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם. על מה מדברות נבואות הנחמה?

דבר ראשון – שאלוהים סלח לבני עמו. אלוהים סיים לכעוס ולהעניש, ומעתה הוא ירפא את פצעי הנותרים בירושלים וישקם את חורבותיה. אך יותר מכל דבר אחר, הדגש העיקרי בכל נבואות הנחמה הוא קריאה של אלוהים לבני עמו לשוב לירושלים. האם עובדה זו מעידה על הצורך הנואש להזרים דם חדש ליושבי הארץ? הרבה יותר מכך. הביטוי 'קיבוץ גלויות' הפך לאחד משמות הרחובות השחוקים ביותר בארץ…אלא שבתנ"ך הוא ציר מרכזי בכל נבואות הנחמה. הוא מבטא היטב את העובדה שהנביאים ידעו שבלעדי השבים, לא תהייה תקומה לארץ הזו, ומכיוון שאין דבר יפה יותר מהלשון השירית שבספר ישעיהו, ניקח לדוגמה קטע קצר שנקרא 'נחמו נחמו עמי', שמיוחס לישעיהו ה-2.  בקטע זה הנביא, בשם אלוהים, מנחם  את בני עמו וקורא לגולים לשוב ארצה, לירושלים. כדי לפתות אותם לשוב לירושלים, מבטיח הנביא שאלוהים יישר למענם את ההרים ואת העמקים:

א נַחֲמוּ, נַחֲמוּ  עַמִּי , יֹאמַר  אֱלֹהֵיכֶם.  ב דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם  וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ  ….

ג קוֹל קוֹרֵא  בַּמִּדְבָּר  פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה!

עכשיו מגיע הצו האלוהי ליישר את הדרך  מהגולה לירושלים:

יַשְּׁרוּ  בָּעֲרָבָה  מְסִלָּה  לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל גֶּיא  יִנָּשֵׂא  וְכָל הַר וְגִבְעָה,  יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב = החלק העקום לְמִישׁוֹר,  וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. 

ואם בפרק מ' אלוהים סלל מסילה ישירה שמובילה מבבל לירושלים, השיבה לישראל תהיה מסע מעיינות מענג:

מט, י לֹא יִרְעָבוּ, וְלֹא יִצְמָאוּ,  וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ,

  כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם,  וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם.  ….. 

יב הִנֵּה אֵלֶּה  מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם  ….

  יג רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ  יּפִצְחוּ (וּפִצְחוּ) הָרִים רִנָּה: 

כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ,  וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם.

הנה דוגמה אחרונה:

ולירושלים שנכבשה ונהרסה קורא הנביא המכונה ישעיהו 3 (נב)

א עוּרִי, עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ,  צִיּוֹן:  לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ  יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ,  כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד  עָרֵל וְטָמֵא = הכובשים הזרים. ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי  יְרוּשָׁלִָם   ט פִּצְחוּ, רַנְּנוּ יַחְדָּו,  חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ , גָּאַל יְרוּשָׁלִָם… וְרָאוּ  כָּל אַפְסֵי אָרֶץ = אלה הגרים במרחקים אֵת  יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

מראות מהסוג הזה מצויים בחזון המרכבה שבספר יחזקאל, שבשעה זו חנתה על ההר שממול לבית המקדש ההרוס. אין שום ספק שיחזקאל ידע היטב שהגולים בבבל, שהיו משולים בעיניו לעצמות יבשות, חייבים לחזור לארצם. וברגע שהבנו את זה – הבנו שהמרכבה חייבת להחזיר את אלוהים לביתו, לבית המקדש שיירד מהשמים. אך על כך נדבר בפרק הבא.

לסיכום

כותבי התנ"ך האמינו בכל ליבם בעוצמתו האין סופית ובצדקתו של אלוהים, שבחר בבני ישראל להיות לו לעם. אלא שאמונה זו התנגשה עם המציאות ועם העובדה שהאדמה שעליה האציל אלוהים מקדושתו ושאותה נתן לבני ישראל – נכבשה פעם אחר פעם בידי מלכים שלא הכירו באלוהים ולא ידעו על קיומו.

כדי להגן על אמונתם, היה על כותבי התנ"ך להאשים את בני ישראל בשורה ארוכה של פשעים חמורים ומזעזעים, שיצדיקו הטענה החוזרת ונשנית שלפיה אלוהים הוא ששלח את המלכים הכובשים להכות בישראל – ויחזקאל בחזון המרכבה הגדיל לעשות בכך שאפילו את זה לא טען. הוא פתר את הבעיה בכך שמחק את נבוכדנצר מספר ההיסטוריה של ישראל וקבע שממלאי פקודותיו של אלוהים הם אלה שהחריבו את ירושלים. אלא שהנביאים שחיו בימי החורבן ולאחריו ידעו היטב שאין זה משנה כיצד יצדיקו את האסונות הכבדים שפקדו את העם הזה, אסונות אלה העמידו את המשך קיומו בסכנה משום שאל שמאמיניו חדלו להתקיים – חדל להתקיים בעצמו. זה בדיוק מה שקרה לאלים שעמדו בראש הפנתיאון של העמים הקדומים, אלים שחדלו להתקיים משום מאמיניהם נטשו אותם לטובת אלוהות אחרת. הנביאים ידעו שהגולים שהובלו לבבל עדיין לא איבדו את זהותם האוטנטית, אבל חייבים לחזור לירושלים.

ובנקודה הזו של הרס וחורבן, התהפכו הנביאים מהקצה אל הקצה – וגם המציאות התהפכה מהקצה אל הקצה. כורש, מייסד האימפריה הפרסית, התקדם אל מרכז הבמה ההיסטורית. הוא התיר לעמים הגולים לשוב לאדמת אבותיהם ולשקם את חייהם הדתיים והלאומיים – ונבואות הנחמה שקוראות לבני ישראל לשוב ארצה שבהן מבטיחים הנביאים שאלוהים סלח לבני עמו ושהוא ירפא את פצעיהם ואת פצעי העיר ההרוסה, מעידות על הצורך הנואש להחזיר את הגולים לישראל. מי שקורא בעיון את ספר חגי ואת ספרי עזרא ונחמיה וספרים נוספים שמספרים על ימי שיבת ציון שבהם חזר קומץ גולים לירושלים, נוכח לדעת שהם התקשו לשקם את העיר ונשארו לחיות בחורבות עוד הרבה זמן. ובכל זאת, הדבר הראשון שעשו השבים היה להקים מזבח לאלוהים ולחדש את חיי הדת. הדבר השני שעשו היה להקים  את בית המקדש השני – ובכך הם החיו את הגרעין הלאומי והדתי שלנו.

יחזקאל הלך לעולמו לפני זמנו של כורש ולפני שידע שגולי בבל ישובו לישראל ויבנו את בית המקדש השני. כיצד הוא פתר את העובדה שלשיטתו גם אלוהים גלה מבית המקדש, ושמאחד ההרים שממזרח לירושלים הוא יכול היה להשקיף על העיר שהרס ועל בית המקדש שהחריב? רוח אלוהים ערכה ליחזקאל סיבוב נוסף ואחרון בירושלים, והראתה לו את בית המקדש עומד על תילו, ואת המרכבה שחנתה על ההר שממזרח לירושלים, עושה את דרכה חזרה למקומה, לבית המקדש שירד מהשמים, אך על כך נדבר בפרק הבא של 'עושים תנ"ך'…

המשך לחלקו השלישי והאחרון של הפרק

You may also like...

6 Responses

  1. הילה הגיב:

    מרתק!
    ליאורה מפעימה בידענות שלה ובדרכה המופלאה לספר את הסיפור התנ"כי בהבט תיאולוגי מחד והיטורי מאידך.

    אם תורשה לי הערה אחת: אני חושבת שאני מבינה את הצורך ביותם כמנחה השיחה ותפקידו להוביל ולפשט את הנאמר. אבל, לדעתי, הוא עושה את ההיפך המוחלט. הוא עוצר את ליאורה במקומות שמפריעות לה לסיים רעיון מסויים, הוא מנסה לסכם את שליאורה מסבירה אך אינו עושה זאת בצורה טובה מה שגורם לליאורה לומר, פעמים רבות, יש לציין, "לא בדיוק" וכדומה.

  2. ירין הגיב:

    הצעה לפרק בונוס: יותם עושה לליאורה פרק רקע להיסטוריה של של ווסטרוז. Please make it happen!

  3. liora ravid הגיב:

    היי אמיר,
    תודה רבה!!!

    הייתי שמחה לפרסם כל שבוע פרק נוסף, אלא שהדבר הוא למעלה מכוחותי.

    כתיבת כל פרק ופרק, והמרתו ממה שנראה בשלב הראשון כמאמר אקדמי שעלול להמית משעמום את הקורא/מאזין, לטקסט מוכן לשידור, מצריך עשרות שעות הכנה.
    ואם מדובר בסדרה של שלושה פרקים, כמו חזון המרכבה וזה שעוסק ביציאת מצרים, אזי צריך להכפיל ולשלש את שעות ההשקעה.

    ומכאן שעות ההכנה של הפרקים הם אלה שקובעים את המרווח בין שידור לשידור, ואת זה כנראה לא ניתן לצמצם.

    תודה על שאתה מאזין לתכנית שלנו ועל הערתך,
    ליאורה

    • אמיר הגיב:

      אתם מעולים. הלוואי שהיה עוד חומר לקרוא ולהאזין לו שמועברים בצורה בה הפודקסאט והספר שלך מועברים.

  4. אמיר הגיב:

    עוד פרק מרתק. תודה.
    לדעתי אתם צריכים לפרסם פרק חדש של עושים תנך אחת לשבוע 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *