[עושים תנ"ך] חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 1 מתוך 3)

הורדת הפרק (mp3)

יחזקאל הוא הנביא היחיד מבין נביאי ישראל שלא חי בישראל, אלא בבבל שבתחום עיראק של ימינו. בשלושת הפרקים הקרובים נצא למסע אל עולמם של הנביאים ונכיר מושגים חדשים כמו 'נביא', 'נבואה', 'התנבאות', ועוד. מה ההבדל בין הנביאים שמכונים "ראשונים" לבין אלה שמכונים "אחרונים"? האם הנביא היה יכול להתהפך על דעת עצמו, להיכנס מרצונו אל המרחב האלוהי ולשוחח אתו? ואילו עקרונות השפיעו על כותבי התנ"ך, ובכללם הנביאים? 

קישור לחלק 2

קישור לחלק 3

האזנה נעימה,
ניר.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"לiTunes | אפליקציית 'עושים תנ"ך' לאנדרואיד | RSS Link | עמוד פייסבוק | טוויטר

תמלול הפרק: חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 1 מתוך 3)

שלושת הפרקים הבאים הם שלושה מסעות בזמן שמתרחשים בעת ובעונה אחת. האחד הוא מסע היסטורי שלוקח אותנו אל שלהי ימי בית המקדש הראשון, ואל היום שבו חרב המקדש ותושבי ירושלים הוגלו לבבל. המסע השני הוא מסע תיאולוגי, שמראה כיצד כותבי התנ"ך, ובהם הנביאים כמובן, הגנו על האמונה הבלתי מעורערת בכוחו ועוצמתו האין סופית של אלוהים, למרות שהמציאות הוכיחה שההיפך הוא הנכון. המסע השלישי הוא מסע אל עולמם המיוחד של הנביאים, ובאופן מיוחד לחזון המרכבה שבספר יח', שנחשב לאחד המוכרים ביותר בתנ"ך. שלושת המסעות שנראים נפרדים – הם למעשה סיפור אחד ענק בהיסטוריה של העם שלנו.


יחזקאל הוא הנביא היחיד מבין נביאי ישראל שלא חיו בישראל, אלא בבבל שבתחום עיראק של ימינו.  אנחנו לא יודעים אם הוא נולד בבבל או שהובא אליה בילדותו, באחד מגלי ההגליה שקדמו לחורבן בית המקדש  ה-1 שהתרחש בשנת 586 לפנה"ס. נתונים כרונולוגיים שמצויים בספרו מלמדים שפעילותו הנבואית נמשכה 22 שנים, למן שנת 593 לפנה"ס ועד שנת 571 לפנה"ס, ומכאן שהחל לפעול כ-7 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון וסיים את שליחותו הנבואית 15 שנים לאחר החורבן, ולאחר שתושבי ירושלים הוגלו לבבל. נקודה נוספת שתתברר כחשובה בהמשך היא שיחזקאל היה בן זמנו של ירמיהו, שחי ופעל בירושלים. אך מכיוון שזה חי בירושלים וזה חי בבבל, הם לא הכירו אחד את השני ולא ידעו האחד על קיומו של השני.

הנבואה  בתנ"ך

המסע לעולמם של הנביאים לוקחת אותנו  אל עולם של מושגים חדש , כמו 'נביא', 'נבואה', 'התנבאות', ועוד. מכיוון שלא השתמשנו במושגים האלה בפרקים הקודמים של עושים תנ"ך, כדאי שנגדיר אותם בקצרה. כדי לא להסתבך עם פרטים שאינם חשובים להמשך דברינו, אגדיר כמה מושגים בסיסיים שילוו אותנו בהמשך.

לפי התנ"ך, 'נבואה' היא מסר אלוהי. הנביא הוא האיש שאלוהים בחר להתגלות בפניו, ותפקידו היה להעביר את דבר אלוהים לידיעת בני ישראל. חשוב לציין שהתופעה שנקראת 'נביא ונבואה' לא הייתה ייחודית לישראל. בני העולם הקדום האמינו שהאלים שלהם השתמשו באנשים נבחרים כדי להעביר באמצעותם מסרים שונים לבני עמם. והתפיסה הזו הותאמה לרוח התנ"ך, וחדרה לתוכו.

ומה ההבדל בין הנביאים שמכונים "ראשונים" לבין אלה שמכונים "אחרונים"? כדי להימנע מתתי-הגדרות שיסיטו אותנו לכל הכיוונים, נדבר בהכללות ובכך נימנע מכל גווני הביניים. נהוג לתאר את הנביאים הראשונים כאנשים שאלוהים נגלה אליהם והעניק להם כוחות מיוחדים שאין לאדם הרגיל, אבל לרוב ללא העברת מסרים לישראל. אחד המאפיינים של הנביאים הראשונים היה הגדת עתידות, ריפוי חולים וכן יכולת לעשות מעשי להטים כעין אלה שעשה משה בבית פרעה: לצוות על סלע שעמד במדבר להוציא מתוכו מים, לצוות על ברזל שנפל למים עמוקים לצוף מעלה כאילו היה חתיכת עץ חלולה, או לקחת כף שמן אחת ולמלא בה כדים רבים ואחר כך למכור אותם בשוק – והכל מכף שמן אחת (מלכים ב', ד).

ומהו המאפיין המובהק של הנביאים האחרונים? כאשר אנחנו מדברים על הנביאים האחרונים, אנחנו מתכוונים לישעיהו, ירמיהו ויחזקאל ולכל -12 הנביאים שבאים לאחריהם. המאפיין המובהק שלהם היה, כמובן, העברת המסר האלוהי, שהוא הנבואה עצמה, לבני ישראל. מאפיין מובהק נוסף היה להטיף מוסר לבני ישראל – וכפי שנראה בהמשך, הטפות המוסר האלה חושפות את התהום הפעורה בין האמונה בעוצמתו של אלוהים, לבין המציאות שטפחה על פניהם. הנביאים האחרונים נקראו גם נביאי הכתב, משום שהנבואות שלהם הועלו על הכתב. ושם שלישי שהודבק להם הוא הנביאים הקלאסיים. חשוב לציין שהנביאים האחרונים לא עסקו במעשי להטים יחד – אך עם זאת, התנהגותם הייתה פעמים רבות מוזרה מאד…

אחד הדברים המעניינים הוא שבישראל המלוכה והכהונה היו תפקידים שעברו בתוך המשפחה מאב לבן: למלוכה ולכהונה היה מעמד חברתי מיוחד. הנביא, לעומת זאת, עמד בפני עצמו: הוא לא ירש את תפקידו ולא הוריש אותו לבניו. הנביא היה איש רגיל לחלוטין, ללא כל תכונה מיוחדת שמעידה שהיה טוב מכל אדם אחר, ולכן לא ניתן לטעון שאלוהים בחר להיגלות לנביאים בשל איכות  מיוחדת שנמצאה בהם. אך למן הרגע שבו אלוהים נגלה לאיש שבחר, אותו איש הפך נביא וכנראה שמעולם לא חזר להיות מה שהיה קודם לכן. כפי שאמרנו קודם, שליחותו הייתה להביא דבר אלוהים לישראל ולהטיף להתנהגות מוסרית ולעשיית צדק חברתי.

מה היא 'התנבאות'?

התנבאות היא המצב שבו נגלה אלוהים לנביא: זה הוא הרגע שבו התרחש החיבור בין אלוהים לבין הנביא. התנבאות היא המצב שבו מתקיים החיבור בין אלוהים לבין הנביא וכל עוד שהחיבור נמשך, התודעה העצמית של הנביא נמחקת והוא ניתק מהמציאות הארצית הכובלת אותו למקום אחד ולזמן אחד. במצב הזה רוחו של הנביא מתרוממת אל הספירה האלוהית, ואז הוא שומע את אלוהים מדבר אליו.

פעמים רבות ההתנבאות כוללת גם מראות שאלוהים מראה לנביא, שאיש מלבד הנביא איננו רואה אותם. המראות האלה נקראים "מראות אלוהיים", או "חזון". למשל, כאשר יחזקאל ניתק מהמציאות ונכנס למצב של התנבאות הוא ראה כיצד נפתחו השמים, ורכב אש שלו גלגלים ואופנים לרוב ונוהגות בו 4 חיות מיתולוגיות, יורד ארצה. על רכב האש, מלמעלה, היה מוצב כיסא שעליו יושב אלוהים. את המראה של אלוהים יורד ארצה ברכב האש שלו ראה יחזקאל בחזון, כלומר, בעת ההתנבאות, ועל הסיבה שבגללה ירד אלוהים ארצה – נדבר בהמשך. מה שתיארתי עכשיו הוא מכונה 'חזון המרכבה', למרות שהמילה מרכבה כלל לא נזכרת בו… רק חשוב להעיר שכשם שהנביא השמיע לבני ישראל את דבר אלוהים, כך הוא תיאר בפניהם את המראות שהראה לו אלוהים, שהם נסתרים מעיני כל אדם אחר.

האם הנביא היה יכול להתהפך על דעת עצמו ולהיכנס מרצונו אל המרחב האלוהי ולשוחח איתו?

התשובה היא כן ולא. הנביאים שאנחנו מכנים בשם 'ראשונים' נקראים בפי החוקרים גם 'אקסטטיים', משום שהם נקטו באמצעים שונים כדי להיכנס למצב של שלהוב עצמי והשתוללות שבמושגים שלנו אפשר לכנות זאת 'טראנס'. החוקרים מכנים את השלהוב הזה בשם 'אקסטזה' ואילו התנ"ך משתמש במושג 'התנבאות', ולכן חשוב להבחין בין הנביאים הראשונים לאחרונים. אליהו, אלישע ושאול המלך הראשון של ישראל, מתאימים להגדרה של נביא אקסטטי. לשם המחשה נספר בקצרה את סיפורו של שאול, המלך הראשון בישראל, שגם הוא ראוי שנקדיש לו תכנית מיוחדת.

שאול

פרקים ט-י שבספר שמואל א' מספרים ששאול היה בחור טוב, רגיל וצנוע. באחד הימים יצא שאול מביתו בלוויית אחד מנעריו לחפש את האתונות שאבדו לאביו. בדרכם הגיעו השניים ליישוב כלשהו שבו נמצא שמואל באותו יום (שבהערת אגב נאמר שגם הוא נחשב לנביא אקסטטי). כידוע, שמואל הפתיע את שאול ומשח אותו למלך. (משמן זית היו מכינים משחה, ובה היו מושחים / מורחים את המלך. ולכן אנחנו לא מדברים על הכתרה כי אם על משיחה, שזה אותו הדבר).

מכיוון שההכתרה, או המשיחה, נערכה בסתר, ומכיוון ששאול לא ידע מה שמואל רוצה ממנו וממילא לא האמין לדבריו נתן לו שמואל סימנים שונים שבהם יתקל  בדרכו הביתה, שיוכיחו שלא היתל בו. אחד הסימנים היה ששאול יפגוש חבורה של נביאים מנגנים. המנגנים האלה יימצאו במצב של אקסטזה ושאול יצטרף אליהם – ויהפוך איש אחר. וכפי שאמר שמואל כך היה. ואני מצטטתת בקצרה מתוך פרק י, שבספר שמ' א':

וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ = חבל =חבורה, או קבוצה שהלכה לקראת שאול; וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים = תצלח עליו רוח אלוהים, הוא תיאור מדויק של התהפכות הנפש וכניסה למצב תודעתי אחר  וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָםיא וַיְהִי  כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם  וַיִּרְאוּ  וְהִנֵּה עִם נְבִאִים – נִבָּא.  וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ , מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ  הֲגַם שָׁאוּל  בַּנְּבִיאִים ??? 

הדוגמה הזו ממחישה מהו מצב אקסטטי של שילהוב הנפש, שנעשה בסיוע של מוסיקה שכנראה נוגנה במקצב מיוחד. אך למרות שלדברי התנ"ך שאול "התנבא", אלוהים לא העביר באמצעותו  כל מסר לישראל –  זו דוגמה מצוינת לכך למצב של התנבאות, שלא כולל נבואה.

דוגמה נוספת להתנבאות אקסטטית התרחשה בשלב מאוחר בחייו של שאול. גם הפעם פגש שאול להקה של נביאים, שהיות שפשטו את בגדיהם ברור שנמצאו באקסטזה. שאול הצטרף אליהם. בקיצור רב מפרק יט:

וַיַּרְא שאול אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים,  וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד, נִצָּב עֲלֵיהֶם ….. עכשיו שאול מתהפך ומאבד את אישיותו ואת הקשר עם המציאות….  וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא……  כד  וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו  וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא ….  וַיִּפֹּל עָרֹם  כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה; עַל כֵּן  יֹאמְרוּ  הֲגַם שָׁאוּל  בַּנְּבִיאִם

גם כאן יש לנו התנבאות ללא נבואה ואני חושבת שדי בכך כדי להבחין בין שאול לבין הנביאים המכונים אחרונים. אבל שוב חשוב להדגיש שהשתמשתי בהגדרות של שחור-לבן, ושבאמצע  יש הרבה מאד גווני ביניים שאנחנו לא יכולים להיכנס אליהם מבלי לסטות לכל הכיוונים.

שאלנו אם הנביא היה יכול להיכנס על דעת עצמו למצב של התנבאות. הנביאים המכונים אקסטטיים כנראה יכלו לעשות כן – אךמצב זה בשום אופן לא מתאר את הנביאים האחרונים, או הקלאסיים: במקרה שלהם ההתגלות הייתה יוזמה של אלוהים. אז כעת, שהבהרנו מהי 'התנבאות' אקסטטית – אפשר להתקדם לכיוונם של הנביאים האחרונים, שיחזקאל היה אחד מהם.

מה קרה לנביא לאחר שהסתיימה ההתנבאות? מהתנ"ך עולה שההתגלות האלוהית הייתה חוויה כל כך עוצמתית, שהנביא לעולם לא חזר למי שהיה קודם לכן. אבל הוא גם לא היה אמור לחזור לעצמו, משום שתכלית ההתגלות הייתה להפוך אותו לשליח – וזו הסיבה שבגללה  נגלה אלוהים פעמים רבות בפני הנביא. אחרי שהבהרנו את הדברים האלה באופן כללי, עלינו להכניס בהם תיקון חשוב ומעניין. ההתנבאות של הנביאים ה'אקסטטים', כמו שאול וחבורת המתנבאים שפגש בדרכו, דומה מאד לתופעה שהייתה מוכרת בעולם הקדום, שהדים לה מצויים בטקסים לגירוש שדים, רוחות רעות וכל מני דיבוקים שבהם השאמן או מגרש השדים נכנס לטראנס ואובדן שליטה עצמית.

הנביאים המכונים "אחרונים" או הקלאסיים, או הכתב, נראו לעיתים כאילו גם הם תלושים  מהמציאות. לפעמים נדמה שהשמיעו דברים הזויים, שלא מתחברים לשום דבר. למשל, גם על ישעיהו נאמר שהתפשט מבגדיו והסתובב יחף ועירום:

בִּשְׁנַת זו וזו….  ב בָּעֵת הַהִיא, דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ לֵאמֹר, לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ, וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶךָ; וַיַּעַשׂ כֵּן, הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף.(פרק כ).

יחזקאל אמנם לא התפשט, אך שכב שנה שלמה ללא תזוזה על צידו הימני, ועוד שנה ללא תזוזה על צידו השמאלי (ד).  

גם אם הנביאים התנהגו באופן מוזר, וגם אם כלפי חוץ נראה שהם נמצאו באיזה טראנס ודיברו בשפה סתומה, אסור לתת לתפאורה הזו להטעות אותנו: הם לרגע לא עזבו את  מציאות. הם ידעו היטב היכן הם חיים ועל מה הם מדברים. השליחות שלהם התייחסה למציאות שבה חיו, ולכן כל כך חשוב להכיר את הרקע ההיסטורי שאליו יתייחסו. ובאמת, מי שמכיר את השפה הנבואית, יודע שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה, שהיא ג'יבריש הזוי וחסר פשר. יחד עם זאת, בזמן ההתנבאות הנביא לא היה מוגבל לזמן אחד ולמקום אחד – שכן אלוהים לא מוגבל לזמן אחד ולמקום אחד. וכך, בשעה שגופו ורגליו נשארו על פני הארץ, הראה לו אלוהים דברים שהתרחשו בעבר, או שיתרחשו בעתיד, או מראות שהתרחשו בזה הרגע במקומות מרוחקים. או כפי שאמר רבי יהודה הלוי, המשורר הגדול של יהודי ספרד: ליבי במזרח, ואנוכי בסוף המערב.

הרקע ההיסטורי

הנביאים היו מחוברים למציאות, כך שלא ניתן להבין את דבריהם ללא שנכיר את הרקע ההיסטורי לפעילותם. אז לפני שנפנה אל רכב האש שמימי שראה יחזקאל, אספר על האיש ועל ימיו – שכן חזון המרכבה הוא גם מסע היסטורי. 

ניקח את שנת 600 לפנה"ס כשנה המייצגת את זמנם של  של ירמיהו ושל יחזקאל. כ-350 שנים קודם לכן חיו בתחום עיראק של ימינו שתי ממלכות קטנות ולא נחמדות: אשור ובבל. השתיים חיו בשכנות רעה ונלחמו זו בזו, וכל עוד זה היה המצב, הכל היה טוב ויפה. אלא שבסביבות שנת 900 לפנה"ס, ואפילו קודם לכן, התחולל שינוי במשפחת המלוכה האשורית: בתזמון היסטורי שלא ניתן להסבירו החלה משפחת המלוכה להעמיד דורות ארוכים של מלכים חזקים ולוחמניים, שיצאו למסעות כיבוש שכמותם לא ידע העולם הקדום. מטרתם הייתה להפוך את אשור הקטנה לממלכה גדולה, ולהשתלט על אוצרות הטבע של ארצות רחוקות. מכיוון שלעיראק אין גישה לים תיכון שבו התנהל סחר ימי עשיר בין כל הארצות השוכנות לחופו, תנועת הכיבוש העיקרית שלהם הייתה לכיוון מערב, לעבר ים תיכון.

בתחילה הם כבשו את הארצות השכנות להם, ובהן בבל כמובן, אך בהמשך הם החלו יוצאים למסעות כיבוש של ארצות רחוקות. הם כבשו את ממלכת ארם, היא סוריה של ימינו, את לבנון וכן חלקים נרחבים מתורכיה – ועוד מחוזות רבים נוספים. הם כבשו את כל השטח שמשתרע מצפון לירושלים, עד מטולה ודן של ימינו. הם הגיעו עד פאתי ירושלים – וכאן נעצרה תנופת הכיבוש שלהם. הם נלחמו במצרים – שהיתה היהלום שבכתר הכיבושים של כל מלכי העולם הקדום – אך לא הספיקו לכבוש אותה. 

השיטה שאפיינה את מדיניות הכיבוש האשורי הייתה החלשת בני העמים שכבשו. הם ריסקו את האוכלוסייה המקומית, ניתקו אותה מההנהגה המסורתית, שדדו את רכושה והגלו אותה למחוזות רחוקים. כחלק מאותה מדיניות, הגלו מלכי אשור את האוכלוסייה הישראלית שחייתה מצפון לירושלים – וזו גלות 10 השבטים, שאנחנו מכנים 'השבטים האבודים'. בל נטעה, גלות 10 השבטים הייתה שואה לאומית, בקנה מידה של השואה שהתרחשה לפני 70 שנים באירופה, ואפילו חמורה מכך. קשה לנקוב במספרים, אך מצויה בידינו תעודה שהשאיר מלך בשם סנחריב, אחד ממלכי אשור האחרונים. סנחריב עלה למלוכה לאחר שהמלכים שקדמו לו הספיקו להגלות חלק גדול מהאוכלוסייה שחייתה מצפון לירושלים. בתעודה המדוברת הוא מציין שהרס 46 ערים בצורות, בהן עקרון, אשקלון, לכיש שהייתה עיר גדולה ועוד כפרים רבים מסביב לירושלים, ושלקח למעלה מ-200.00 שבויים שאותם הגלה לאשור. ועוד הוא מציין, שאת המלך חזקיהו, שמלך בירושלים בסביבות שנת 700 לפנה"ס,  הוא כלא בעיר מלכותו "כציפור בכלוב", וכן שחסם את היציאה משערי העיר.

ומדוע ירושלים לא נכבשה? כיוון שנגמר לו הזמן. בתוך משפחת המלוכה האשורית פרצו סכסוכים, ומי שניצל את הסכסוכים האלה היה נבופלאסר. נבופלאסר היה איש בבל, בן הממלכה השכנה, שאותה כבשה אשור כמה מאות שנים קודם לכן. הוא ניצל את הבעיות שנתגלעו במשפחת המלוכה ומרד באשור. לא היינו מזכירים את שמו אלמלא היה אביו של נבוכדנצר. נבוכדנצר השלים את המרד שבו החל אביו, והוביל לקריסתה של האימפריה האשורית. בשנת 605 לפנה"ס הוא הפך לאימפרטור ששלט על כל השטחים העצומים שכבשו מלכי אשור – ובהם ישראל הקטנה, שירושלים וסביבותיה היו כל מה שנותר ממנה לאחר הגליית 10 השבטים.

מכל מקום, למרות המכה שספגה הפריפריה של ירושלים, ולמרות שבית המלוכה והמקדש עדיין עמדו על תילם, אנחנו היינו תחת שלטון מלכי אשור. שושלת המלכים שהקים דוד, שירושלים הייתה בירתה, החזיקה מעמד במשך 160 שנה לערך.  משעלה נבוכדנצר לשלטון הפכה ישראל לפינה המרוחקת של האימפריה שמעתה נקראה האימפריה הבבלית, ושיעד החלומות שלה היה אחד: מצרים. עלייתו של נבוכדנצר מתייחסת לזמנם של יחזקאל שחי באותם ימים בבבל, ולירמיהו שחי בירושלים. מסיבות שאינן חשובות כרגע החליט נבוכדנצר להשלים את מה שהחלו קודמיו, ולכבוש את ירושלים וסביבותיה. לפיכך הוא שם מצור על העיר שכבר ידעה שנות מצור בעבר, מתוך כוונה להחליש את יושביה ולהמיתם ברעב.

ירמיהו, שהיה בין הנצורים בירושלים, מפזר בספרו תמונות רבות המעידות על מצבם הנורא של תושבי העיר:

טז, ד מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, יִהְיוּ; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב, יִכְלוּ, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.  והוא מסכם את מצבם של הנצורים בין החומות בשלוש מילים: מתים בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר.

מחבר מגילת איכה שתיאר את ימי המצור על ירושלים סיפר שהרעב בעיר הגיע לכדי קניבליזם, שזה הביטוי הקשה ביותר לתיאור אובדן צלם אנוש.  

האידיאולוגיה של ארבעת העקרונות

לאור מצב העניינים שתיארנו, לא צריך להיות נביא כדי להבין שאובדנה של ירושלים היה וודאי. לנצורים המסכנים לא היה שום סיכוי להינצל – והם באמת לא ניצלו. בשנת 586 לפנה"ס פרצו חילותיו של נבוכדנצר את חומות העיר והחריבו את בית המקדש שבנה שלמה כ-400 שנים קודם לכן. מלאכת ההרס הושלמה בהגלייה לבבל של חלק גדול מאד מתושבי העיר. הדברים האלה נותנים תמונה היסטורית שמהווה רקע לאופן שבו כותבי התנ"ך הסבירו את המציאות שבה חיו, ולאופן שעשו כן הנביאים.

אם כך, הגיעה השעה לשאול – איך כותבי התנ"ך הסבירו את המציאות ההסיטורית שעליה כתבו?  

התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר תיאולוגי המשקף את אמונתם הדתית של מי שכתבו אותו. זאת טעות גדולה להתייחס אליו כאל ספר שכתב פרופ' להיסטוריה, ושמבוסס על כללי הכתיבה באקדמיה. התנ"ך, באופן חד-משמעי, מסביר את המציאות בכלים תיאולוגיים שלהם מטרה מוצהרת: להוכיח את גדולתו ועוצמתו האין סופית של אלוהים שברא את העולם, ושהוא אדון היקום כולו.  

המטרה הזו מושתתת על מספר עקרונות בסיסיים לצורך המשך דברינו חשובים לנו רק 4 מהם. ארבעת העקרונות האלה הם מפתחות להבנת דרך הכתיבה המקראית בכלל, ולספרות הנבואה, בפרט. על העיקרון הראשון כבר עמדנו: הוא נועד להוכיח את גדולתו ועוצמתו האין סופית של אלוהים, ולכן הוא 'עוצמה אין סופית'. העיקרון ה-2 אומר שאלוהים הוא מקור המשפט והצדק -ומכאן שהעיקרון השני הוא 'משפט צדק'. העיקרון ה-3 אומר שאלוהים בחר בישראל להיות לו לעם ונתן להם לחיות על אדמתו. קדושת הארץ, והביטוי 'ארץ הקודש', נובעת מכך שאלוהים מאציל מקדושתו על האדמה שאותה נתן לבני עמו לשבת עליה. שלושת העקרונות לפיהם עוצמתו של אלוהים היא אין סופית, אלוהים הוא אדון המשפט והצדק, ושהוא בחר בבני ישראל להיות לו לעם – הם מקלעת אחת ששזורה זו בזו כמו צמה. 

מכיוון בגלל שאלוהים בחר בבני ישראל להיות לו לעם, הוא כרת בריתות איתם ועם אבותיהם. בשל עובדה זו הוא נתן לבני עמו חוקים ולא לאף עם אחר זולתם. המשמעות המעשית של דברים אלה אומרת שגורל ישראל מותנה, לטוב או לרע, בכך שימלא בנאמנות את החוקים שקיבל במעמד הברית שנכרתה בהר סיני. אם ימלאו את החוקים שקיבלו, הם ישגשגו על האדמה שנתן להם אלוהים. אם יפרו בזדון ליבם את החוקים -אזי אלוהים, שהוא אדון המשפט והצדק, יעניש אותם במלוא חומרת הדין. זאת ועוד, הבחירה בישראל מנתקת את גורל ישראל משל שאר העמים – ולכן לא נמצא בתנ"ך סקירה היסטורית, שמתייחסת אל ישראל כחלק מהעמים השכנים לה, שגם הם נכבשו והוגלו מעל אדמתם. העיקרון ה-4 והאחרון הוא אהבת אלוהים לבני ישראל, ונאמנותו לברית שכרת עם האבות הראשונים, ולברית שנכרתה במעמד הר סיני. ואם כך, העיקרון הרביעי מתייחס לאהבתו של אלוהים לבני ישראל.

פרק ז' שבספר דברים הוא דוגמה לעקרונות אלה. אני מצטטת בקיצור רב :

ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה  לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה,  מִכֹּל הָעַמִּים  אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז לֹא מֵרֻבְּכֶם = עם גדול חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם  וַיִּבְחַר בָּכֶם:  …. כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם,  וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם = הכוונה לברית שכרת עם אברהם,  ……ט וְיָדַעְתָּ  כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים:  הָאֵל  הַנֶּאֱמָן,  שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו  לְאֶלֶף דּוֹר. 

כיצד השפיעו 4 העקרונות האלה על כותבי התנ"ך, ובכללם הנביאים?

התנ"ך, ככלל, לא מכיר במציאות האובייקטיבית שלפיה אירועים שמתרחשים במקום אחד משפיעים על מה שקורה במקום שני. למשל, שקיים קשר בין התעצמותה של אשור לבין מסעות הכיבוש שעשתה או שקיים קשר בין העובדה שאשור הגלתה עמים רבים ממקומם, לבין הגליית 10 השבטים. ההקשרים שלנו נראים טבעיים, לא קיימים בתנ"ך. התנ"ך קובע כלל אחד: גורל ישראל תלוי במילוי המצוות שנתן אלוהים, ולפיכך הם אחראים על גורלם. אם יקיימו את החוקים והמצוות שקיבלו, כי אז אלוהים יגן עליהם מכל רע והם יפרחו וישגשגו. נשים לב להתניה הזו בדוגמה מתוך ספר ויקרא (כה):

יח וַעֲשִׂיתֶם  אֶת חֻקֹּתַי , וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, = מילוי התנאי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ  לָבֶטַח.  יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ  וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח  עָלֶיהָ. 

ועוד פסוק קצר מספר דברים (ז):  וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ  אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע  לַאֲבֹתֶיךָ.  יג וַאֲהֵבְךָ,  …  וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ …..  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.  יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה  מִכָּל הָעַמִּים:  …..  וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ  כָּל חֹלִי; וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים …..  וּנְתָנָם  בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ. 

ומה יקרה אם בני ישראל יפרו את מצוותיו? כי אז השופט העליון יכה בהם ללא רחמים, והדברים נאמרים בצורה מפורשת. ספר ויקרא, פרק כו:  

יד וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ  לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ  אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה.  טו וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ  …. טז אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם. …  יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם = אלוהים יעניש את בני עמו. ועכשיו מגיעה רשימת העונשים: וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם  ….. וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם  אֶת יְבוּלָהּ,  וְעֵץ הָאָרֶץ  לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. …….  וַאֲכַלְתֶּם  בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם  תֹּאכֵלוּ…. וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה  וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם  השימותי (ב-ש' ימנית)= שממה…..וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה  וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  … …. וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה  לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.  לח וַאֲבַדְתֶּם  בַּגּוֹיִם; וְאָכְלָה אֶתְכֶם  אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. 

הכלל הקובע שבני ישראל חורצים בהתנהגותם את גורלם חוצה את התנ"ך, והוא הבסיס שעליו יושבת כל הספרות הנבואית.

כעת, אחרי שאמרנו שכותבי התנ"ך הסבירו את המציאות בכלים תיאולוגיים, אפשר להתקדם לחזון המרכבה שבספר יחזקאל ולראות איך המציאויות ההיסטורית והתיאולוגית מקבלות ביטוי בחזון המרכבה שבספר יחזקאל.

חזון המרכבה, 571-593  

בתחילת דברינו אמרנו שהנביאים היו אנשים רגילים, עד שברגע אחד נגלה אלוהים אליהם ומאותו רגע הם הפכו נביאים שתפקידם להביא את דבר אלוהים לישראל. עוד אמרנו שהתנבאות היא הרגע המחבר את הנביא אל הספירה האלוהית, ושחזון הם מראות שרואה הנביא בעת ההתנבאות. אמרנו שגם הטפת מוסר הייתה חלק מהשליחות של הנביאים.

יחזקאל היה איש רגיל לחלוטין שחי בבבל, שהחל את פעילותו הנבואית בשנת 593 לפנה"ס – כלומר 7 שנים לפני חורבן בית המקדש ה-1 – ובימים שבהם בבל שבראשה עמד נבוכדנצר, עמדה בשיא עוצמתה. בנקודת הזמן הזו אנחנו נמצאים כ-150 שנה לאחר הכיבוש האשורי והגליית  10 השבטים, שהביאה את הקץ על נתח גדול מאד מהעם. במצב עניינים זה לא היה ספק שביום שבו נגלה אלוהים לראשונה בפני יחזקאל, ימיה של ירושלים הנצורה היו ספורים. 

ביום ההתגלות עצמו עמד יחזקאל ליד תעלת מים, שהתנ"ך מכנה בשם "נהר כבר". לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, הוא נכנס למצב של התנבאות. הוא ראה כיצד נפתחים השמים ורכב אש שהיה מורכב מאופנים וגלגלים רבים, יורד מתוכם. מתוך פרק א':

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה … וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה  עַל נְהַר כְּבָר – זו תעלת המים. והנה רגע ההתנבאות שבו נגלה אליו אלוהים:

[ו]נִפְתְּחוּ  הַשָּׁמַיִם,  וָאֶרְאֶה  מַרְאוֹת אֱלֹהִים. = חזון …   ד וָאֵרֶא, וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן ,  עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת  וְנֹגַהּ לוֹ  סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ  כְּעֵין הַחַשְׁמַל = סוג של אבן, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.  …   דְּמוּת  אַרְבַּע חַיּוֹת;… וְאַרְבָּעָה פָנִים  לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם  לְאַחַת לָהֶם… מדובר ב-4 חיות מיתולוגיות, שנהגו ברכב האש. לכל אחת מהן 4 פנים, כך שאין להן צד ואין להם אחור. בדרך זו אתה תמיד עומד נוכח אחד הפנים שלה.

י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם  פְּנֵי אָדָם , וּפְנֵי אַרְיֵה .. וּפְנֵי שׁוֹר …  וּפְנֵי נֶשֶׁר  לְאַרְבַּעְתָּן.  ….  יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת, מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ  בֹּעֲרוֹת, כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים… וּמִמַּעַל  לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם,  דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל  דְּמוּת הַכִּסֵּא,  דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו . ….  הוּא  מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי  וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.

אין ספק שהתיאור של אלוהים יורד ארצה הוא נועז ומרשים – אלא שלא ברור מה היה לו לחפש ליד תעלת מים בבבל!… רק בשביל השאלה הזו היה צורך בהקדמה שעשינו. בשעת ההתנבאות, רגליו של הנביא נשארו עומדות על האדמה אך רוחו התחברה עם הספירה האלוהית, ואז הוא היה יכול להימצא בו בזמן בשני מקומות שונים כפי שאכן קרה. הרכב השמימי שראה יחזקאל לא נחת בבבל, כי אם בחצר בית המקדש שבירושלים. ומה הייתה מטרת הביקר המלכותי? להרוג את את תושבי ירושלים. להחריב את העיר ולהרוס את בית המקדש.

המכשול הגדול 

ביסוד ארבעת העקרונות שעליהם דיברנו קודם עומדת התפיסה שלפיה אלוהים הוא אל עוצמתי, שבחר בבני ישראל להיות לו לעם ואף נתן להם לחיות על האדמה שעליה האציל מקדושתו. אלא שכובשים שכלל לא הכירו בקיומו של אלוהים: הם כבשו את אדמתו הקדושה, ובני העם שבחר נהרסו והוגלו. איך מסבירים כותבי התנ"ך את העובדה שהמציאות ההיסטורית מפריכה את האמונה הבלתי מעורערת בדבר כוחו ועוצמתו האין סופית של אלוהים?

מדובר במבחן קשה ואכזרי. העובדה שהמציאות טפחה על פניהם אילצה את כותבי התנ"ך ובהם הנביאים, להסביר שהאסונות שפקדו את ישראל הם הוכחה לעוצמתו ולצדקתו של אלוהים. היה עליהם למצוא נוסחה שמוכיחה שאין דבר יותר לבן מאשר השחור, ושארבעת העקרונות שעליהם דיברנו קודם תמיד יוכחו כנכונים.

איך עבדה השיטה? נפנה אל הגדול מכולם, לנביא ישעיהו בן אמוץ שחי בירושלים בסביבות שנת 740 לפנה"ס. בשנת 740 לפנה"ס עמדה אשור במלוא עוצמתה, וחילותיה החלו כובשים את כל השטח המשתרע מדן ומטולה של ימינו ועד ירושלים. ישעיהו היה עד להגליות האיומות האלה. הוא היה עד לשוד ולביזה ולכך שידה הארוכה של אשור פגעה גם בסביבותיה של ירושלים, שעדיין נותרה שלמה. עכשיו נראה איך הוא מסביר את האסונות שלהם היה עד ושאותם ראה במו עיניו. יריית הפתיחה של ספר ישעיהו מכניסה אותנו לתוך אווירת הקטסטרופה:  

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ,  כִּי יְהוָה דִּבֵּר:  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ  וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע  עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. 

ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא,  עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן , זֶרַע מְרֵעִים,  בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת יְהוָה  נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל  

בתיאור זה מצהיר הנביא שבני ישראל הם בנים משחיתים, זרע מרעים, שנטשו את אלוהיהם. הם חרצו את גורלם בכך שהפרו את החוקים שנתן להם אלוהים. השופט העליון העניש אותם כמידת חטאם, ושלח את צבא אשור להכות בהם:

ה עַל מֶה תֻכּוּ, עוֹד  תּוֹסִיפוּ סָרָה = ללכת סרה = למרוד = חטא על חטא. אַרְצְכֶם שְׁמָמָה,  עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם  לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ  = זו המציאות ההיסטורית: הכובש האשורי אוכל את תבואת הארץ  ח וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן  כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה  כְּעִיר נְצוּרָה.  ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת  הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד, כִּמְעָט  כִּסְדֹם הָיִינוּ  לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. 

השריד שנותר הוא הירושלים וסביבותיה: 'בת ציון' היא אחד השמות שהנביא העניק לירושלים. עוד קמצוץ מהפשעים שהתחוללו בארץ :

וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים:  ….כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ.  כה עַל כֵּן חָרָה אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ….  וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת; הכוונה שלא נמצא קובר לגופות המתים בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. 

על ירושלים אומר ישעיהו:  אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה = ירושלים שספגה בעצמה מכות קשות; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים. 

כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

ישעיהו לא מזכיר את אשור: אשור לא חשובה ואין שום סיבה להזכיר אותה. לשיטת ישעיהו, מלכי אשור לא היו יותר מאשר בובות שממלאות את רצון אלוהים ששלח אותם להכות את בני עמו הפושעים. העובדה שמלכי אשור הם בובות שממלאות את רצונו של אלוהים – מוכיחה את עצמתו… ארבעת העקרונות שמנינו תמיד מנצחים.

כותבי התנ"ך -ובהם הנביאים כמובן – לא התעלמו מהמציאות אלא הסבירו אותה בכלים תיאולוגיים. מבחינתם, אין שום קשר בין העובדה שאשור הייתה מעצמה אדירה שכבשה והגלתה עמים רבים לבין ישראל. הבחירה של אלוהים בישראל ניתקה אותו משאר העמים, וגורלו נקבע אך ורק לפי התנהגותו הדתית – וישעיהו שמר באדיקות על הכללים האלה.

נעזוב את ישעיהו ונקפוץ 150 שנה קדימה, אל זמנו של ירמיהו, שחי בימים שבהם כיתר נבוכדנצר את חומות ירושלים ושם עליה מצור. בזמן שיחזקאל חי בבבל, ירמיהו חי בירושלים הנצורה שתושביה גוועו ברעב, ובספר ירמיהו נשמרת ההבניה ההיסטורית שמסבירה את המציאות בכלים תיאולוגיים. פרקים ארוכים מונים אחד לאחד את פשעי ישראל שמרדו באלוהיהם, ולכן האל הגדול שלח את נבוכדנצר להכות בהם. הנה כמה פסוקים נבחרים שמוכיחים את הדברים האלה: 

כ  ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה…..ְאֶת כָּל יְהוּדָה  אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל,  וְהִגְלָם בָּבֶלָה  וְהִכָּם בֶּחָרֶב.  ….  וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה  אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם  וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם  וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה. 

העוצמה האין סופית של אלוהים:

כז  ה אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ,  אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ  בְּכֹחִי הַגָּדוֹל  וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה; וּנְתַתִּיהָ  לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. 

ו וְעַתָּה  אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה  בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל  עַבְדִּי; וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה  נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ…..  ח וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה  אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ, אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל,  וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ  בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל , בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא  ….  עַד תֻּמִּי אֹתָם  בְּיָדוֹ. 

ואת כיבוש ירושלים מתאר ירמיהו במילים הבאות:

ד וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ  … בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם  וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק  סָבִיב. = חומה  ה וַתָּבֹא הָעִיר  בַּמָּצוֹר…. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא הָיָה לֶחֶם  לְעַם הָאָרֶץ.  ז וַתִּבָּקַע הָעִיר…. ע"י חילותיו של נבוכ'  יג וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה  וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם שָׂרַף בָּאֵשׁ.  יד וְאֶת כָּל חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם  סָבִיב  נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים   

בניגוד לישעיהו, ירמיהו מודה שנבוכדנצר כבש את ירושלים ושרף את בתיה, אבל גם לפי ירמיהו נבוכדנצר היה בסה"כ שליח שאלוהים שלח להכות את ירושלים.

אלא ששכחנו את העיקרון ה-4, שמדבר על אהבתו הגדולה של אלוהים לבני עמו, על נאמנותו לברית שכרת עם האבות הקדומים, ובמעמד הר סיני עם כל בני ישראל. היכן נמצאת האהבה הגדולה, אם הרצון הגדול להוכיח את עוצמתו של אלוהים מביא לתוצאה שמוכיחה שההיפך הוא הנכון? אדמת הקודש כבושה על ידי צבאות שלא מכירים בקיומו של אלוהים; בית המקדש שהוקם לכבודו, שרוף; ולאחר שהוא עצמו הפיץ את בני עמו לכל השדים והרוחות, גם העם היחיד שהאמין בו כמעט נכחד. 

כפי שעוד נווכח, ארבעת העקרונות תמיד נשמרים. הייתי מוסיפה ואומרת שהעיקרון המדבר על אהבתו הגדולה של אלוהים לישראל הוא אפילו חזק יותר משלושת העקרונות שקודמים לו – ועל כך נדבר בפרק הבא, שאותו נקדיש לספר יחזאל ולחזון המרכבה שנחתה בחצר בית המקדש שבירושלים. 

המשך לחלקו השני של הפרק

You may also like...

6 Responses

  1. יהב ינאי הגיב:

    מדוע נבוכדנצר כבש את ירושליים?

    • liora ravid הגיב:

      האמת היא שאינני יודעת.

      אני לא מוצאת שום היגיון במצור הממושך, בכיבוש ובהגליות.
      ירושלים לא הייתה נכס אסטרטגי, ולא נכס כלכלי.
      ולכן כיבוש העיר וסביבותיה לא העניק כל יתרון כלכלי, או אחר, לנבוכדנצר.

      הכיבוש והחרבת העיר נראים בעיקר כמעשה נקם במלכי יהודה האחרונים ובמיוחד בצדקיהו.

  2. צפריר כהן הגיב:

    מומלץ לקרוא גם את הערך על אלקטרום בוויקיפדיה. המילה חשמל היא מילה לא מוכרת שמופיעה בתנך רק בחזון המרכבה. היא תורגמה בתרגום השבעים (יהודים מהמאה השלישית לפנה״ס, שאולי הכירו מסורות בעל פה על משמעות המילה. אבל אולי הם סתם הבינו אותה לא נכון) ל„אלקטרום״. למילה זו יש שתי משמעויות ביוונית: האחת היא ענבר המשמעות השנייה של המילה היא ״כסף לבן״ – סגסוגת של זהב וכסף. לי אישית נראה שהפירוש הזה מתאים יותר לשאר הדימויים הבוהקים מחזון המרכבה.

    כהערת אגב: יחזקאל לא היה סתם אדם אלא כהן. כמוכן, בהנחה שהוא לא התחיל להתנבא לפני גיל חמש, הוא נולד ביהודה וגלה בגלות יהויכין, כלומר: חווה ככל הנראה כבר מצור בבלי מוצלח אחד על ירושלים.

    • liora ravid הגיב:

      היי צפריר,
      כל מה שכתבת נכון ומדויק.

      בהכנת תכנית, כמו זו שמתייחסת לחזון, הרבה מאד פרטים נשארים בחוץ.
      מתסכל.
      אבל מה שלא תורם לתכנית, או שיסיט אותה מהנתיב המרכזי – לא נכנס.

      למיטב זכרוני בפרק ה-3 של הסדרה, אני מציינת שיח' השתייך לבית צדוק.
      התרומה הגדולה של פרט חשוב זה לתכנית:
      הזדמנות מצוינת לספר לרן לוי מה הייתה דעתו של הנביא על הלויים שאינם מבני צדוק …
      אסור לפספס

      הזכרת את תרגום ה-70.
      אני מתכוונת להכין פרק שמוקדש לתרגום, לצורך לתרגם את התנך וכמובן לאיגרת אריסטיאס.
      מהנושאים שמונחים אצלי על שולחן העבודה.

      תודה על תגובתך,
      כמו גם על כל ההערות הקודמות.
      ליאורה

  3. liora ravid הגיב:

    היי אלכסנדר
    מדהים!
    הפרשנות שבה הסתייעתי לא הצליבה בין ענבר לחשמל, אם כי דיברה על אבן צהובה.
    וענבר אכן צהובה,
    אם כי אינני בטוחה שהיא נחשבת אבן.
    תודה רבה על שטרחת לכתוב לי ולעדכן אותי.
    ליאורה

  4. אלכסנדר רודיצקי הגיב:

    שלום ותודה על הפרק.
    יש לי הערה קטנה על המילה "חשמל".
    המילה electro) ήλεκτρο) ביוונית פירושה ענבר.
    אז תהיתי אולי חשמל הוא ענבר ,אז חיפשתי ומצאתי את זה:
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A0%D7%91%D7%A8

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *