[עושים תנ"ך] סיפור סמוי, סיפור גלוי – על משמעותם החבויה של השמות בסיפור יעקב, רחל ולאה

לאה של מיכאלנג'לו - הפודקאסט עושים תנ"ך
הורדת הפרק (mp3)

פירוש שניים עשר שמות בני יעקב הם שתיים עשרה תחנות בחיי הנישואין של לאה ורחל, שביחד יוצרים סיפור סמוי שמקעקע את הסיפור הגלוי והמוכר לכולם…. הפרק שלפנינו הוא אחד השיאים המרשימים ביותר באומנות הכתיבה המקראית, על סודותיה וקסמיה.

האזנה נעימה!
רן

(תמלול הפרק) סיפור סמוי, סיפור גלוי – על משמעותם החבויה של השמות בסיפור יעקב, רחל ולאה

הסופר שהעלה על הכתב את סיפורן של לאה ורחל היה רב אמן. כדרכם של סופרי התנ"ך, גם הוא הקפיד היטב על צנעתם ועל כבודם של הגיבורים שאת קורותיהם סיפר. וככל סופרי התנ"ך גם הוא השאיר את המציצנות ואת הכתיבה הפורנוגרפית שמתחפשת לכתיבה אמנותית, לסופרים שייוולדו אלפי שנים לאחר זמנו. כלומר, לנו. המספר לא אמר אף מילה על החיים שראתה לאה בביתו של הגבר שלא רצה לשאתה, ולא על החיים שראתה רחל עם הגבר שכה השתוקק לשאתה עד ששום מכשול שעמד בדרכו לא יכול היה להרפות מנחישותו להשיגה. ובכל זאת, בדרכו המאופקת והגאונית, הוא השאיר חריר קטן וחבוי שדרכו נוכל להציץ ממרחק של אלפי שנים אל חיי הנישואים של שתי האחיות, ולספק מעט את יצר המציצנות שבנו. כדי שנוכל לעשות כן, נצטרך לתת את הדעת למסתוריה של הכתיבה המקראית, שלעולם איננה מתמסרת בקלות לעיני קורא.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"לiTunes | אפליקציית 'עושים תנ"ך' לאנדרואיד | RSS Link | עמוד פייסבוק | טוויטר

נותני החסות לפרק:


הכתיבה המקראית החסכונית

כאשר אנחנו מדברים על דרך הכתיבה המקראית, עלינו לקחת בחשבון שהיא שונה לחלוטין מזו הנהוגה בימינו. אם בימינו הכתיבה הספרותית מתאפיינת בגודש של תיאורים ובמלל אין סופי – הרי שהכתיבה המקראית מצמצמת במילים, וכל מילה שיכולה להיחסך – נחסכת.

לשאלה מדוע סיפורי התנ"ך כתובים במינימום המילים האפשרי, יש תשובה מפורטת שלא ניכנס אליה לכאן. ובכל זאת נזכיר שבמצרים כתבו על גומא, שזהו צמח מימי שגדל ליד הנילוס, או כתבו על גבי טיח, שבו טייחו את קירות הארמונות והמקדשים. במסופוטמיה, אזור עיראק של ימינו, כתבו על לוחות חרס – ובישראל כתבו על גבי עורות של בהמות. וכמובן בכל המזרח הקדום נמצאו כתובות שנחרטו על גם על גבי אבן או עץ. במילים אחרות, מחשב לכל ילד וחנויות של קרביץ לא היו בנמצא, והחומר שעליו כתבו המלומדים היה יקר מאד – וזו רק סיבה אחת מדוע סיפורי התנ"ך כתובים בצמצום רב.

שיטת הכתיבה החסכונית חייבה את כותבי התנ"ך לפתח שיטות משוכללות שבאמצעותן הם הכפילו ואף שלשו את המסגרת הסיפורית הצרה. חובבי הפרדוקסים שבינינו, ימצאו שהפרדוקס הנפלא שלפיו "השלם גדול מסכום חלקיו" מתקיים כאן, ושסיפורי התנ"ך ארוכים בהרבה ממספר המילים הכתובות בהם. ולעתים – אחת ועוד אחת באמת שווים שלוש…

דרך ההנגדה

אחת הדרכים להארכת הסיפור הייתה דרך ההנגדה שחידדה את השונות בין גיבורי הסיפור. למשל, דוד מתואר כנער צעיר שהרג בקלע אבן אחת לוחם ענק שלבש שריון ברזל; יעקב החלק, יושב האוהלים, עומד בניגוד לאחיו השעיר, שהיה צייד. רחל יפת התואר עומדת בהנגדה לאחותה רכת העיניים – ומכך אנו יודעים שבבית לבן גדלה רק בת יפה אחת. במילים אחרות, האפיון של האחד אומר גם משהו על הגיבור השני.

אמצעי נוסף להרחבת יריעת הסיפור היה הענקת משמעות לשמות הגיבורים. למשל, היות שאלוהים יצר את האדם הראשון מעפר, מאדמה, הוא קרא לו "אדם", כשם החומר שממנו נוצר:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בראשית ב, ז

יצחק נקרא בשמו משום שאברהם ושרה צחקו בחוסר אמון כאשר נודע לזוג הקשישים ששרה עתידה להרות (בראשית יז, יז; יח, יא-יג). נעמי קראה לבנה הבכור מַחְלוֹן (מחלה) ולבנה הצעיר כִלְיוֹן (כליה) . אין ספק שאלה אינם השמות האמתיים של בניה, שכן אף אישה שפויה לא תקרא לילדיה בשמות קללה המנבאים ביום היוולדם את מותם במגפה. ובכל זאת, השמות מחלון וכליון, מגלים לקורא שהאחים נקראו על שם אחריתם המרה.

ספר שמואל מספר על איש בשם נבל, שבאופן מפתיע היה רשע, וכך מספר התנ"ך:

וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד (=עשיר) … וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל. וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים.
שמואל א' כה, ב-ג

אביגיל, אשתו של נבל, לא השאירה מקום לספק מה דעתה על בעלה הטוב. וכך תיארה אותו באוזני דוד:

אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא, נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ.
שמואל א כה, כה

שמות הגיבורים שהזכרנו כאן מוסיפים אינפורמציה לסיפור הקשור בהם, אך הם לא מכפילים או משלשים אותו – זאת יעשה האמן שהעלה על הכתב את הסיפור אודות יעקב ובני משפחתו.

סיפור סמוי בתוך סיפור גלוי

שמותיהם של רבקה, יעקב, לבן, רחל ולאה ושל 12 בני יעקב, הם סיפור נסתר בתוך סיפור גלוי. שמותיהם של בני יעקב הם 12 תחנות בחיי נישואיהן של שתי האחיות: מי שאיננו נותן דעתו למשחק השמות המופלא, מפסיד את החריר ששולח אלומת אור דקיקה על החיים שראו לאה ורחל בבית יעקב. הוא קורא את הסיפור הגלוי, ומפסיד את הגאונות של הסופר המקראי, שכתב סיפור סמוי בתוך סיפור גלוי. לשם נוחות נתחיל מפירוש השמות הקלים, ונתקדם אל המורכבים יותר.

השם רבקה בא מלשון "מרבק" – שפירושו עגל מפוטם. או במקרה שלנו: אישה שמנה ובריאת בשר. בעולם הקדום נשים מלאות גוף נחשבו נשים יפות שלא סבלו חרפת רעב – והשם רבקה מגלה לנו שהיא אכן היתה אישה שמנה ויפה. גם הצייר רנואר אהב נשים מלאות גוף.

השם לאה מקורו בשפה האכדית שהיתה שפת הדיבור בחרן, חבל הארץ שבו נולדה. פירוש השם לאה הוא 'פרה'. פירוש השם רחל הוא כבשה בוגרת. רבקה, לאה ורחל שנולדו במשק צאן משגשג, נקראו על שם חיות מניבות חלב. מה יכול להיות יותר פשוט ומובן מכך?

פירוש השם 'יעקב'

הבעיה מתעוררת בשמו של יעקב. המסורת היהודית מתארת את יעקב באהבה גדולה, כאיש אוהב שלום ונעים הליכות – דבר שהסופר המקראי לעולם לא היה מסכים לו. האמת היא שמחבר ספר בראשית לא הפסיד אף הזדמנות לתאר את יעקב באופן שלילי – וכך עשה כאשר העניק לו את שמו – יעקב.

שמו של יעקב נגזר מהשורש ע-ק-ב, שלו שלושה פירושים שממלאים תפקיד בסיפורנו. הפירוש הראשון הוא החלק האחורי של כף הרגל, שהרי יעקב נולד כשהוא אוחז בעקב אחיו. השימוש השני הוא מלשון לעקוב אחרי מישהו, או לבוא בעקבותיו. ואני מצטטת:

וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.
בראשית כה, כו

שני הפירושים הראשונים מפורשים בסיפור ואינם מרחיבים אותו. אך לשם יעקב משמעות שלישית, שמגלה מה הייתה דעת המחבר עליו. בעברית של ימינו, אדם דובר אמת הוא אדם "ישר", ולפעמים נכנה אותו "ישר כסרגל", כלומר שניתן לבטוח בו ולהאמין לדבריו. בעברית של ימנו, אדם שמשקר נקרא שקרן או רמאי. ואילו בלשון התנ"ך 'עקוב' הוא רמאי או גזלן. עקוב הוא ההפך מישר! עקוב הוא אדם שדרכו עקומה, פתלתלה, עקובה. למשל, הנביא ירמיהו השתמש בשלל דימויים המתארים דברי שקר ובגידה, בכללם המילה עקוב. וכך אמר:

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. .. ובהמשך: … אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ: כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר …..
ירמיהו ט, א-ה, וכן בפרק יז, ט

ירמיהו מבקש להסתלק מחברה שבה אחים וחברים בוגדים, מרכלים ומרמים זה את זה:

כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ.

ודוגמא נוספת נביא מספר תהלים. כאשר מחבר אחד המזמורים מבקש את עזרת אלוהים משונאיו שמבקשים את רעתו, הוא אומר:

יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שֹׂנְאָי.
עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי.
דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ…
גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ –
אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב.
תהלים מא, ח-י

כלומר, האיש שאכל מלחמי, שבו בטחתי יותר מכולם – גם רימה אותי יותר מכולם:

אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב.

בלשון התנ"ך "עקוב" מתפרש גם כרמאות, ומכאן עולה השאלה אם לדעת המחבר שמו של יעקב מלמד על אופיו – וסמכו עליו שהוא עונה בעצמו בעצמו על שאלה זו. לאחר שהתברר ליצחק ולעשו, שיעקב גזל במרמה את ברכתו של עשו, הוא שם בפיהם את המילים האלה:

וַיֹּאמֶר [יצחק] בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר (עשו) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי [=רימה אותי] זֶה פַעֲמַיִם. אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי.
בראשית כז, לד-לו

וכאשר יעקב ובני משפחתו נמלטו מחרן, דלק אחריהם לבן והשיגם. וכך אמר המספר:

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי [גנבת לב = רמאות] עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא … וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.
בראשית לא, כ-כז

שם בעייתי נוסף הוא זה של לבן, שנקרא בשם המסמל טוהר וניקיון כפיים. הנביא ישעיהו אמר שאם החוטאים יחזרו מדרכם הרעה, אלוהים ימחל על חטאם וילבינם:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.
ישעיהו א, יח

והנה בעוד שבלשון התנ"ך פירוש שמו של יעקב הוא שקר ומרמה, שמו של לבן, שרימה ועשק בעצמו, מסמל טוהר וניקיון כפיים. איך זה יתכן? ובכן, לבן זכאי לשאת את שמו בכבוד. עלינו להזכיר, לא בפעם הראשונה ולא באחרונה, שהתנ"ך הוא יצירה תאולוגית, מגמתית. התאולוגיה של התנ"ך קובעת את לאה כאם שתי מלכויות, ולפיכך היא עומדת לפני רחל. לאה הייתה אמו של יהודה, אביו הקדום של דוד בן שבט יהודה, והייתה גם אמו של לוי, שלצאצאיו ניתנה הכהונה הגדולה.

היות שלפי התנ"ך לאה נועדה להיות אם המלוכה ואם הכהונה הגדולה ראוי היה שתינשא במעמד של אישה בכירה ולא במעמד של אישה פילגש, דבר שלפי דיני הבכורה, היה מוריד את מעמדם של יהודה ושל לוי בהשוואה לבניה של רחל.

היות שהמספר המקראי לא אהב את יעקב, הוא השתמש בשמו של לבן כהנגדה לשמו של יעקב. ואכן, מי שנותן דעתו על דרכי ההנגדה שעליהם דיברנו קודם, יבחין בקלות שהשמות יעקב ולבן הם דבר והיפוכו, ולכן אין זה מפתיע ששניים אלה היו צהובים זה לזה. ועוד אפשר לומר שכשם שיעקב גזל את בכורתו של עשו, כך לבן גזל את שכרו של יעקב והשיא לו כלה שמעולם לא התכוון לשאתה.

שניים עשר שמות בני יעקב

שיא התחכום הספרותי הם שמות 12 בני יעקב, שהם סיפור סמוי בתוך סיפור גלוי, ושהם 12 שלבים בסולם שמתאר את חיי הנישואים של לאה ורחל.

לפי המסופר לאה ורחל העניקו לבניהן את שמותיהם ופירשו אותם. לאה העניקה את שמות הבנים שילדה היא ושפחתה זלפה (שהרי בני השפחה שייכים לגברת). רחל פירשה את שמות הבנים שנולדו במחנה שלה. נעקוב תחילה אחר שמות בניה של לאה ודרכם נקשיב לקולה של אישה המספרת על החיים שראתה בבית בעלה למן היום שאביה הכניסה במרמה למיטת כלולותיה של אחותה.

לפי המסופר, שנא יעקב את לאה ואהב את רחל. לפיכך התערב אלוהים בחיי המשפחה המאושרת, שבה כולם אהבו את כולם, ו"פתח" את רחמה של לאה ו"נעל" את רחמה של רחל:

וַיֶּאֱהַב [יעקב] אֶת רָחֵל מִלֵּאָה … וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ – וְרָחֵל עֲקָרָה.
בראשית כט, ל-לא

על הסיבות לשנאתו של יעקב ללאה דיברנו בפודקאסט הקודם. אך למרות שנאתו יעקב לא הדיר עצמו ממנה, ולאה הרתה וילדה לו בן בכור. לידה של בן בריא היא אירוע שמח בכל משפחה – אך בעולם שבו שיעורי התמותה של הנולדים ושל היולדות היו גבוהים כל כך, כל הריון שהחל והסתיים בשלום נחשב לחסדו של אלוהים. ואכן שמות גיבורים רבים מבטאים את הכרת התודה של ההורים לאלוהים על שהעניק להם בן בריא: ישמעאל מתפרש כ"שמע אל"; יהושע, ישעיה והושע מתפרשים כישועתו של האל; שמואל מתפרש כ"שמו-אל", ועוד כהנה וכהנה. היינו מצפים שלאה השנואה, שאלוהים פתח את רחמה והציבה לפני רחל, תודה לו על החסד שעשה עמה בכך שהעניק לה בן בכור. אלא שלאה לא הודתה לו. את שמו של ראובן היא פירשה בקול מרוסק מכאב ואמרה :

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה: כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי – כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
בראשית כט, לב

לשורש ע.נ.ה (כמו לשורש ע.ק.ב) מספר פירושים: נתן תשובה; מילא בקשה; אך גם עינוי פיזי, השפלה וביזוי. בלשון התנ"ך יש לשורש זה משמעות נוספת, שלא קיימת בעברית של ימינו – והיא אונס. התנ"ך לעולם איננו משתמש בביטוי "אונס אישה" במובן המיני, אלא ב"עינויה". למשל שכם בן-חמור עינה, כלומר אנס, את דינה בת יעקב (בראשית לד, ב). אמנון, בנו הבכור של דוד, עינה את תמר, שהייתה אחותו למחצה (שמואל ב' יג, יב-יד). ספר דברים קובע שגבר שעינה (אנס) נערה שאינה מאורסת, חייב לשאתה לאישה (דברים כב, כג-כד, כט) וישנן דוגמאות נוספות.

הצורה העקבית שהתנ"ך משתמש בשורש ע.נ.ה במשמעות של אונס אישה, מעלה את השאלה למה התכוונה לאה כאשר אמרה: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" – וכדי לא להסתבך, כדאי שכל אחד ייתן את התשובה שלו… מבחינת החוק הקדום גבר לא יכול היה לאנוס את אשתו משום שאישה הייתה קניינו המוחלט של בעלה. אך גם אם נפתור את יעקב מאשמת אונס במשמעות המשפט המודרני, אין להתעלם שפירוש שמו של ראובן מסגיר מה ספגה לאה מידי בעלה הרחום, שאת שמו פירשנו קודם.

יעקב הוסיף להתעמר בלאה גם לאחר שילדה בנו השני, את שמעון:

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ , שִׁמְעוֹן.
שם, לג

בשמו של שמעון הנציחה לאה את העובדה שגם לאחר שילדה שני בנים, הוסיף יעקב לשנוא אותה. ואז היא ילדה בשלישית, את לוי:

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי.
שם, לד

גם לאחר שילדה לאה בשלישית, היא לא הודתה לאלוהים על שהציב אותה הרחק לפני רחל. יחד עם זאת בסולם, שבו כל לידה מסמלת שלב בחייה, השם לוי מעיד על שינוי זהיר שחל במעמדה של לאה. לוי בא מלשון לוויה, התחברות או הצטרפות לחברה.

לאה הוולדנית הרתה בפעם הרביעית וילדה את יהודה – ויהודה בא מלשון "הודיה:

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.
שם, לה

בשמו של יהודה, הודיה לאל, יש כבר שמחה אמתית והכרת תודה לאלוהים. השלב הרביעי בסולם מעיד שלאה הפכה בהדרגה לאישה שמחה! כמה טוב!

לפי סדר הלידות בבית יעקב, אלומת האור עוברת עתה לבלהה, שפחתה של רחל. אבל אנחנו נמתין עם השמות הבנים שנולדו במחנה של רחל, ונמשיך לטפס שלבים נוספים בסולם שעוקב אחר התמורות הנפלאות שהתחוללו בחייה של לאה. את שני הבנים הבאים ילדה זלפה שפחתה של לאה. ומכיוון שבני השפחה נחשבו בני הגבירה, לאה העניקה להם את שמם. הראשון היה גד:

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בָּגָד, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, גָּד.
ל, ט-יא

"גד", פירושו מזל, ו"בגד" פירושו בא מזל. וכאשר ילדה השפחה בן שני, לא היה גבול לאושרה של לאה שאמרה:

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.
שם, יב-יג

אשר בא מלשון של אושר. ואכן לאה עלתה שלב נוסף בסולם האושר, שכן עתה עמדה בראש מחנה חזק שמנה שישה בנים, וכדי להוסיף שמחה לשמחתה, העניק לה אלוהים עוד שלושה ילדים:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.
ל,יז-יח

לאה פירשה את שמו של יששכר, כשכר הולם על שהשיאה את שפחתה ליעקב. אחר כך נולד בנה השישי:

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן.
שם, יט-כ

"זבד" פירושו מתנה, שי או מנחה שמנה. "זבול" פירושו מקדש או ארמון. המילים: "זבדני אלוהים זבד טוב" משמעם: אלוהים העניק לי מתנה משובחת ודשנה במיוחד. ועוד אמרה: "הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים". כלום ביקשה לאה לומר שלאחר שהיא ושפחתה ילדו ליעקב שמונה בנים, ששישה מהם ילדה היא, לאה נחשבה בעיני עצמה כמלכה בארמון? אני רוצה להאמין שאכן כך היא הרגישה.

לבסוף ילדה לאה גם בת לזקוניה שאת שמה לא דרשה:

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.
שם, כא

עתה, אחרי שטיפסנו שלב אחר שלב בסולם השמות שהעניקה לאה לבניה, סולם המנציח את שנות נישואיה הראשונות והאומללות ואת התמורות הנפלאות שהתרחשו בחייה מלידה ללידה, נצטרך להמיר את השמחה בעצב. סולם השמות שהעניקה רחל לבניה, הוא סולם יורד. אין בו שמחה ולא תהייה בו שמחה.

הסולם של רחל

רחל האהובה חזתה במו עיניה איך מהיריון להיריון משפרת אחותה השנואה את מעמדה בבית יעקב. רחל הפכה אישה עצובה ובצר לה היא השמיעה את זעקתן הנואשת של כל אחיותיה לגורל:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי.
שם, א

היינו מצפים שהאוהב המפורסם ביותר בתנ"ך ירגיע את אשתו הנואשת וינחמה – אך מפירוש שמו של יעקב ומפירוש שמם של ראובן ושמעון, כבר למדנו שסבלנות לא הייתה תכונתו הבולטת.

ואולי השיפוט הזה אינו עושה עמו צדק, שכן יעקב עבד עבודת פרך כדי לרכוש אישה יקרה – אך משפתח את האריזה התברר לו ששום דלק איננו מניע אותה… והנה, דווקא האישה שניתנה לו במרמה, כמעשה של לעג והיתול, הוסיפה לו כבוד והפכה אותו גבר העומד בראש בית אב חזק ומבוסס. מכיוון שליעקב לא הייתה סבלנות לדמעותיה של רחל, הוא הטיח בה בזעף:

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?
שם, ב

תשובתו של יעקב מגלה שני עניינים. הראשון – ככל בני זמנו גם יעקב האמין שאלוהים שולט על הפריון בעולם, ולכן עקרותה של רחל היא עונש מידי שמים. העניין השני הוא צמד המילים "חרון אף" (ויחר אף יעקב). צמד מילים זה חוזר בתנ"ך עשרות פעמים. הוא איננו מלמד על כך ששוב הצלחתי לשגע את בעלי הטוב, אלא על פרץ זעם אלים ונורא. חרון אף מבטא את זעמו הנורא של אלוהים ואת רצונו לרסק, להשמיד ולמחות כל דבר שעומד בדרכו. המחבר שהשתמש בטכניקת כתיבה כל כך משוכללת בחר בכוונה בצמד המילים "ויחר אף יעקב ברחל" כדי ללמדנו שיעקב לא קצת איבד מסבלנותו לנוכח בכייה המר של רחל.

ושוב על דרך ההנגדה שנועדה להבליט תכונות אופי מנוגדות של גיבורי התנ"ך, יש להזכיר את בכייה המר של חנה, שעליה נדבר בפודקאסט הבא. חנה, כרחל, התקשתה להרות. משראה אלקנה בצערה של אישתו האהובה, הוא ביקש לנחמה ואמר:

" וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א' א, ח).

לעומת אלקנה, יעקב הגיב בחרון אף. רחל שנבהלה מפרץ זעמו של בעלה האוהב, הבינה מיד מה עליה לעשות וכשרה לפניה השיאה לו את בלהה שפחתה, שהרתה וילדה בן. רחל קראה לו: דן.

וַתֹּאמֶר [רחל ליעקב] הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. ַותִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.
ל, ג-ו

המילה "דן" פירושה שופט. "דנני אלוהים" משמעו בפיה של רחל: "שפט אותי אלוהים לעקרות ממושכת". בדומה לשרה ולחנה, גם רחל לא ידעה מדוע אלוהים דן אותה לעקרות, אך פירוש השם שנתנה לבנה, חוזר על התפיסה האומרת שעקרותה של אישה היא עונש מידי שמים.

בלהה ילדה בשנית, ולנולד החדש קראה רחל נפתלי:

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.
שם, ז-ח

בשמו של נפתלי – נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי – הנציחה רחל את התחרות שהתקיימה בינה לבין אחותה על מעמדן בבית יעקב.

הבן השלישי שנולד במחנה של רחל היה סוף סוף בנה שלה יוסף. הבן שלו חיכתה שנים רבות כל כך:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל. וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר.
שם, כב-כד

לשמו של יוסף שני פירושים שונים. האחד מנציח את העובדה שאישה עקרה נחשבה חרפה: "אסף אלוהים את חרפתי". והפירוש האחר הוא שאלוהים יחנון, או יוסף לה בן שני: "יוסף ה' לי בן אחר". אלוהים נעתר לבקשה – אך לא לטובה. רחל הרתה בשנית, אך בעת הלידה משהו השתבש, וברגע האחרון לחייה הקצרים והאומללים, הספיקה רחל להעניק לבנה השני את שמו הנורא:

וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.
לה, יז-יח

למילה "און" שתי משמעויות סותרות. "און" הוא כוח וחוסן (בראשית מט, ג), אבל און מתפרש גם במשמעות של מוות, צער ואבל. מפיה של אישה גוססת, שזו לה נשימת חייה האחרונה, השם "בן-אוני" איננו מתפרש ככוח ועצמה כי אם במשמעות של מוות: "הבן המבשר את מותי" או "הבן שהביא למותי". יעקב שינה את שמו של בן זקוניו וקרא לו בנימין, שפירושו "בן-הדרום", שכן ימין בלשון התנ"ך מורה על צד דרום, ובנימין נולד בארץ כנען הנמצאת מדרום לחרן.

סוף דבר / חתימה

מנקודת מבט ספרותית, סולם שמות בני יעקב שבין שלביו טיפסנו וירדנו הוא מלאכת מחשבת. הוא אומנות צרופה המספרת לקורא סיפור סמוי בתוך סיפור גלוי – את סיפורה של האישה השנואה והכאובה, שהופכת משלב לשלב לאישה אהובה ומאושרת. בתחרות שבין שתי האחיות, לאה היא המנצחת גדולה!

השמות שהעניקה רחל העניקה לבניה, מתחילים משלב נמוך ומנמיכים עוד יותר, עד הקבר. שמות בניה מלמדים על שקיעתה של אישה יפה, שאהבתו המוטעית של בעלה אליה הייתה בעוכריה והביאה עליה אסון ולא ברכה – שכן על פי הסיפור המקראי קבע אלוהים שלאה היא אשתו הבכירה והראשונה של יעקב ולא היא. לאה אמם של יהודה ולוי הייתה אם המלוכה ואם הכהונה הגדולה – וגם מסיבה זו היא המנצחת הגדולה בתחרות שבה רחל מההתחלה הייתה המפסידה הגדולה.

לפני שניפרד נחזור בפעם האחרונה אל השיטה הספרותית שמציבה דמויות מנוגדות. כפי ששמותיהם של יעקב ולבן הם שמות סותרים, שכמו שחור ולבן שמסמלים צבעים מנוגדים, כך גם שמותיהם של זבולון, בנה הצעיר של לאה; ושל בן-אוני, שמו של בנה הצעיר של רחל. זבולון משמעו מתנה דשנה, מקדש וארמון. ואילו בן-אוני משמעו מוות וצער.

סיפור אהבתו של יעקב לרחל נגע ללִבנו, פשוט מפני שאנחנו אוהבים סיפורי אהבה. אך אם יש ערך כלשהו לבקשה האחרונה שמשמיע אדם לפני מותו, ראוי שניזכר בבקשתו האחרונה של יעקב. לפני מותו הוא כינס את בניו וציווה עליהם לקוברו לצִדה של לאה, וכך אמר יעקב:

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי: …. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה … שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ;
וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה …
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
בראשית מט, כט-לג

בקשתו האחרונה של יעקב הייתה להיקבר במערת המכפלה, שם לפי התנ"ך נקברו אברהם ושרה, ויצחק ורבקה. שם קבר את לאה, שלצידה הוא ביקש להיקבר. לעומת זאת את רחל, שמתה בלדתה, הוא קבר לצידי הדרך, בדיוק במרחק של 23 ק"מ ממערת המכפלה.

יוצרים אשר יצירתם השתתפה בפרק

Piece for Flute and Harp by Steven O’Brien

You may also like...

13 Responses

  1. עדו ב הגיב:

    וואו!
    פרק מדהים!
    פירוש מעניין מאוד לשמות שבהחלט הוסיפו לי רבדים לסיפור.
    פרשנות הפשט של הסיפור גורמת לי, כחילוני, להתחבר לסיפורי התנ"ך.
    תודה רבה ליוצרים וגם למגיבים פה שמוסיפים נקודות מעניינות.

    יהיה נחמד אם תארחו בפודקאסט אחד פרשן דתי שיאיר באופן שונה את הסיפור. לא לשם מחלוקת אלא לשם מתן זווית ראיה שאנו, החילונים לא רואים.

  2. תהילה לסרי הגיב:

    היכן ניתן למצוא את המקור של חוקי חמורבי, במבנה התא המשפחתי והתנהלותו באותה תקופה? זה לצורך עבודה אקדמית ועל כן אני זקוקה למקורות של כל דבר.
    תודה רבה,
    תהילה

  3. אלחנן הגיב:

    פירוש יפה על שמות בני יעקב. בהתייחס לתגובות של דתיים שמתקשים לקבל את הפירוש – אני אדם דתי וזה הפירוש שהכרתי הרבה לפני מאמר זה… בסופו של דבר זה פשט הכתובים וגם המפרשים המקובלים והקלאסיים מפרשים באופן דומה מאוד.

    עם זאת, בנוגע לשמות לבן ויעקב – להבנתי יש במאמר זה התעלמות ממשחק ספרותי עמוק יותר אך ברור בתנ"ך עצמו:
    יעקב מתחיל עם שם בעייתי מאוד ולכאורה מוכיח שוב ושוב את משמעותו הבעייתית. עם זאת במספר שלבים מחליף יעקב את שמו ל"ישראל" – ישר עם אל – עד למעמד בו האל עצמו מעיד עליו כי שמו ישראל.
    באופן דומה, "לבן" המוצג באופן פשוט כישר ומכניס אורחים הולך ומתגלה כנוכל, נצלן ורמאי (אפילו ע"פ עדות בנותיו).
    ניתן לומר ש"לבן" הוא הנגטיב של יעקב – שניהם הינם בעלי אופי גלוי ואופי נסתר.
    בכל הנקודות בהן יעקב לכאורה מרמה, מגלה לנו התנ"ך כי בעצם פעל בצדק – עשיו מכר לו את הבכורה ולכן הברכות שלו ע"פ דין. שמירתו על צאן לבן בחירוף נפש ולבסוף כאשר נוסע עם משפחתו לבית אל ע"מ לקיים את נדר המעשר שנדר בדרכו לחרן.
    מהצד השני – מסתבר שלבן מכניס האורחים ניצל את האורח לרעיית צאנו ("למה תעבדני חינם" – כלומר שעד אז עבד יעקב לחינם… )
    החלפת המשכורת, היחס לבנותיו ע"פ עדותן והמרדף אחר יעקב בכוונה ברורה לפגוע בו לאחר כל השנים בהן יעקב בנה את הונו של לבן.

    אין לשכוח שיעקב הינו אחד האבות המייסדים של העם לו נמסר התנ"ך וברור שדמותו משמשת כדי להעביר מסר לעם הזה.
    יש כאן אמירה כלפי העם שמזהה עצמו כצאצאיו – גם אם חיצונית עליכם להתמודד לעיתים עם העולם בצורה עקומה ו"יעקובית", אתם עדיין יודעים מי אתם באמת – ישראלים – ישרים ועקביים במובן החיובי. זה הבסיס גם לשמנו כעם – כולנו נקראים בשמו הנסתר – ישראל. (השם "יהודים" הוא מאוחר ונכנס לשימוש כשם לאומי רק בתקופת גלות בבל)

  4. מירב הגיב:

    טוב אין לי מה קרה בהערה הקודמת שלי אבל זה קצת מצחיק… העניין עם השמנמנים לא שייך לתגובה כמובן. פאדיחות!

    בכל מקרה – פודקאסט נהדר, זה מה שניסיתי להגיד (:

  5. מירב הגיב:

    איזה כיף העושים תנ״ך הזה! איזה מעניין. דר ליאורה, אם את קוראת את ההערות, דעי לך שתענוג לשמוע את הפרקים- השפה רהוטה, הדרמה, כל הפרטים פספסתי משהו, בטוח. אממ… מה משותף חוץ מהעובדה ששניניו שמנמנים עם אותו שם משפחה בנדק?… נהדר! (אגב אני שומעת את הפרקים האלו מקנדה, דרך רן לוי שאני שומעת כבר הרבה שנים. אני אתאיסטית, והפרקים האלו ממש מאפשרים לי להתקרב לתנ״כ בצורה נעימה. תודה!)

    • liora ravid הגיב:

      היי מירב,
      בשמי ובשם רן אני מבקשת להודות לך על ההערה המתוקה ששלחת ממרחקים.
      הידיעה שאת מחוברת לתכניות של עושים היסטוריה ועושים תנך, מחממת את הלב.
      תודה וחג שמח
      ליאורה

  6. naor הגיב:

    לצערי הרב, בתור מאזין וותיק של עושים היסטוריה, את עושים תנ"ך אני לא יכול לאהוב מכמה סיבות.
    לפני שאני אגיד את הסיבה העיקרית אני רק אציין שאני בחור דתי, וכנראה שזה גורם לי לחשוב על זה ככה.
    את התנ"ך אי אפשר לפרש בפירוש מילולי כמו שאתה עושה פה. בשביל להבין את התורה לא מספיק רק להסתכל במה שרשום וזהו, יש רמז, דרש וסוד. דברים נוספים. דבר נוסף שמציק לי בתור בנאדם דתי, זה שאתה רושם המחבר. אתה מתייחס אליו כאל סופר, שבאמונה שלנו הוא לא איש פשוט וודאי לא סופר. זה היה משה רבנו. אם תסתכל על זה בתור ספר, אז כנראה שזאת התוצאה שתגיע אליה, אבל התנ"ך באמונה שלנו זה לא ספר פנטזיה ולא היסטוריה, ולכן קשה לי להתחבר לעושים תנ"ך. אני אשאר עם עושים היסטוריה.

    • יוסי בן ארוש הגיב:

      אני מאוד חולק עלייך
      אני גם בחור דתי
      ויש ארבע רמות פירוש לתנ"ך פשט רמז דרש וסוד
      צריך להבין שגם הפשט ז"א מה שקוראים וההבנה הבסיסית צריכה גם עומק ובאמת להבין איך התנהלה משפחה בתקופת התנ"ך
      ומה היו המניעים של כול דמות שבסופו של דבר היא גם בן אדם
      ענקים שבענקים אבל בני אדם
      לפעם ראשונה שאני שומע פרוש כול כך ברור לפשט
      אז נכון שיש עוד רמות פירוש אבל גם את רמת הפשט שלא זכתה תלמידת עומק צריך לחקור היטב

      • liora ravid הגיב:

        לנאור וליוסי
        שלום רב ותודה לשניכם על ההערות שצירפתם – ובעיקר על כך שהגבתם בצורה יפה ותרבותית על תכנית שאתם חולקים על אופייה. דבריי הבאים מתייחסים בעיקר להערה של נאור.

        נאור, אין לי ספק שהרקע הדתי שלך אכן מסביר את ההסתייגות שהעלית.
        הטענה שלא ניתן ללמוד תנך, אלא לפי הפרשנות הרבנית (רמז, דרש, סוד) הרחיקה את הציבור החילוני מהתנך.
        אני מדברת על הרחקה המונית.
        אני מדברת על כך שהציבור החילוני רואה בספרות הרבנית למן ימי חזל ועד היום, חלק ממסד, חלק משיטה שמנכסת לעצמה את התנך.

        אני מדברת על כך שמאז שהתכנית 'עושים תנך' עלתה לאוויר, מאזינים רבים שבאים מהמגזר החרדי פנו אלי באופן פרטי והשמיעו דברים קשים מאד נגד הפרשנות המסורתית, שאותה אתה מחייב.
        לדבריהם הפרשנות הזו איננה היגיונית והם לא מתחברים אליה. אך הם כן, ועוד פעם כן, מתחברים לצד ההיסטורי של התנך.
        ולמרות הביקורת הקשה שלהם נגד הפרשנות האורתודוכסית, הם נשארים דתיים ושומרי מצוות בכל רמח אבריהם.
        פשוט משום שאין סתירה בין הדברים !!!

        אני מסכימה שהטענה שלפיה את התנך צריך ללמוד בדרך הפרשנית בלבד, נועדה לנכס את התנך תחת השלטון הרבני. שלטון שמתפרס על חיי היומיום של כולנו, שקובע מה נכון ומה לא נכון.

        אומר לך יותר מכך: לפני שנים רבות הייתי החילוני/ת הראשונה שסיימה את הדוקטורט שלה בתנך באונ' בר אילן, מעוז הפרשנות האורתודוכסית, האקדמית.

        העובדה שאותי הפרשנות המסורתית לא עניינה, שהיא נשמעה לי חסרת היגיון, שפעמים רבות סתרה את הטקסט, שעמדה בניגוד למה שאנחנו יודעים על המציאות ההיסטורית של תקופת התנך, הייתה נושא לשיחות ולבירורים שנקראתי אליהם.
        פעם אחר פעם השמיעו באוזניי את הטענות שאתה השמעת כאן.
        והסנקציות באו בהתאם, שכמעט הוליכו את כולנו לבגץ.

        אלא שאני לא הסכמתי עם הטענות האלה אז, ולא מסכימה להן עתה.
        יתרה מכך, אם תקרא את תגובות המאזינים של התכנית עושים תנך, ואם רן לוי יפרסם את מספר המאזינים (לא בסמכותי), תיווכח לדעת שאלפים רבים חושבים בדיוק כמוני.

        לדעת חלק גדול מהציבור החילוני והדתי, ניתן ללמוד את הטקסט המקראי בצורות שונות ומנקודות מבט שונות, בתנאי שהלימוד נעשה מתוך יושרה וכבוד.

        וכשם שלא יעלה על דעת איש לכפור בגישה הרבנית והאורתודוכסית ובלגיטימיות של גישה זו, הדבר נכון גם מהכיוון השני.
        אדם שגדל על עצמאות מחשבתית, על דרך העידוד לחקור ולבדוק בעצמו את הנושא שעליו הוא עובד, לא יסכים לקבל גישה שמבוססת על כפייה אינטלקטואלית.

        שוב תודה רבה על דבריך. אני מעריכה מאד מאד את העובדה שטרחת לכתוב את השגותיך, שעשית כן בדרך נעימה, ושנתת לי הזדמנות להשיב לדבריך ולהציג את הצד שלנו, החילוני.
        אשמח להוסיף ולנהל איתך את הדיון שפתחת בו.

        בכבוד רב לך וליוסי,
        ליאורה

  7. שי הגיב:

    פרק מרתק! ובכלל, הפרקים מעולים ופותחים צוהר חדש לסיפורי התנ"ך המוכרים. אני מאוד אוהב את ההרחבות שלכם על צורת החיים בעולם ההוא תוך כדי הסיפור עצמו (למשל לגבי גיל הנישואין, פריון, וכו').

    לעניין הפרק הזה, אני תוהה מה האינטרס של הכותב לספר על אופיו הבעייתי של יעקב. למה לא להסתיר זאת?
    ועוד, לעניין האונס כביכול של יעקב את לאה: אתם חוזרים על זה שוב ושוב בפרק, בעוד שכפי שאמרתם, לפי המקובל בתקופה לא היה מושג כזה של גבר האונס את אשתו. האם דבר זה לא מספיק בשביל להניח שפירוש האונס אינו מתקבל על הדעת במקרה זה ולזנוח את הטענה?

    דבר נוסף, נדמה לי שאמרתם בפרק שהכותב נתן ליעקב את שמו. האם הכוונה היא שלגיבורינו היו לעיתים שמות אחרים וכותבי התנ"ך שינו את שמם לעיתים כדי להעביר מסר (כך למשל גם במקרה של מחלון וכליון שמוזכר בטקסט שאלו לא היו שמותיהם האמיתיים).

    • יוסי בן ארוש הגיב:

      השמות של גיבורי התנ"ך הם סמליים לחלוטין
      למרות שזה לא מחייב שאלו לא היו השמות שלהם
      גם המפרשים האורתודוקסים מסכימים על זה

    • liora ravid הגיב:

      היי שי,
      השאלות שהעלית העסיקו אותי לאורך תקופה ארוכה מאד, ואני לא בטוחה שהתשובות שבסופו של דבר הגעתי אליהן נכונות.

      לגבי השמות: אין לי ספק שכמה מהשמות בתנך הם שמות ספרותיים, ולא שמות אמיתיים – ובהם שמו של יעקב.
      השמות : נבל, מחלון, כליון ממלאים תפקיד בסיפור.
      נבל מתואר כרשע גמור.
      השמות מחלון וכליון מעידים על סופם המר.
      השם יעקב היה קיים גם במצרים. אך היות שלשלושת הפירושים של השם הזה תפקיד בסיפור, נראה לי שגם כאן מדובר בשם ספרותי ולא בשם אמיתי.

      לגבי אופיו של יעקב,
      בספר שלי אני מקדישה ליעקב מקום נרחב.
      אין לי מושג מדוע כותבי התנך לא אהבו אותו, אך מי שאחראי לסיפורו לא פספס שום הזדמנות לעקוץ אותו וללעוג לו.
      גם בתיאור גניבת הברכה, הוא משתמש במונח "חלק" בשתי הוראות שנמצאות בסיפור:
      1. חלקלק = רמאי.
      2. חלק במקומות שגברים אמורים להיות שעירים בהם. ועל כן הוא מדביק לעצמו זקן ושערות על הידיים…..
      לעומתו, עשו מתואר כגבר שעיר ונושא נשק, כפי שנהגו הגברים בעידן שבטרם ההתחברות לצד "הנשי" שלהם = איפור כבד, מריטת שיער וכד'.
      והדוגמאות האלה הן מעט מתוך רבות נוספות שמתייחסות לדמותו.

      תודה שכתבת אלינו,
      ליאורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *