עדכון לנאמר בפרק: המאזין יגל מעדכן כי אלכסי ויינר עליו סיפרתי בפרק – הלך לעולמו בינואר, 2013. סיפור עצוב… אני מגיע לארהב בתחילת יולי: רוצים להזמין אותי להרצאה? צרו עימי קשר. רעה, רשת, רעה!…על הצדדים האפלים של האינטרנט כתב: רן לוי כשסוקרים את ההיסטוריה האנושית, קל לזהות נקודות על ציר הזמן שבהן התחוללו אירועים או התפתחויות שהייתה להן השפעה עמוקה על העתיד- למשל, גילוי יבשת אמריקה, או ביקוע גרעין האטום. העולם שאחרי קולומבוס כבר לא היה אותו עולם, תרתי משמע. העולם של אחרי ביקוע גרעין האטוםאולי לא יהיה. אנחנו חיים, ממש עכשיו, בתקופה שכזו. אנחנו שייכים לקבוצת בני האדם שנחשפים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לסיטואציה שבה מידע זורם ממקום למקום על פני כדור הארץ- כמעט ללא שום מגבלות. אני מתכוון לרשת האינטרנט, כמובן. זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות שבה שני בני אדם שמפרידים ביניהם יבשות שלמות ואוקיינוסים רחבי ידיים, יכולים להחליף ביניהם רעיונות ודעות במהירות האור. הם יכולים לכתוב תוכנה חדשה, למכור ולקנות זה מזה, לשלוח קבצי מוזיקה או לתכנן מזימה טרוריסטיתהכל אפשרי. ההשפעה של האינטרנט על האדם הבודד היא כמעט תמיד חיובית. הרשת מאפשרת לאינספור יוצרים, כותבים, זמרים וצלמים למצוא לעצמם במה ומקום לבטא את היצירתיות שלהם. פייסבוק מאפשרת לנו לשמור על קשר עם החברים שלנו. אתרי הכרויות מספקים את צרכינו- מאהבה לרגע ועד לאהבת אמת.אבל מה תהיה השפעתה של רשת האינטרנט על המין האנושי ככלל? מי מבטיח לנו שמה שנראה לנו היום כטכנולוגיה מדהימה שמעניקה לנו חופש אינטלקטואלי וסיפוק נפשי, לא תתגלה בעתיד כחרב פיפיות מסוכנת מאין כמוה? כשהצליחו המדענים לפצח את סודות הגרעין, היו כאלה שהאמינו שהנה הנה האוטופיה המיוחלת נמצאת מעבר לפינה! האנרגיה הגרעינית תהיה כל כך זולה וזמינה עד שיבוא סוף לרעב, למחלות ולמחסור במים. בפועל, הרעב והצמא לא נעלמו- ואנחנו נשארנו עם עוד דרך אחת נוספת שבה בני האדם יכולים להרוג בני אדם אחרים. בפרק זה ננסה לבחון את הצדדים הפחות זוהרים של הרשת- את הנזקים שהיא עשויה לגרום לתרבות שלנו, לקשרים החברתיים ולכלכלה. נדון בבעיות השונות שהרשת יוצרת או מעצימה, וננסה להעריך עד כמה הן באמת עשויות להשפיע על עתידנו. אי אפשר, כמובן, לדון בכל ההשפעות והבעיות האפשריות במסגרת פרק יחיד: לכן, בחרתי להתמקד בשלושה נושאים בלבד-  טוקבקים, סירטונים ויראליים ומהפכת 'הכל בחינם'. טוקבקים 'טוקבק' הוא המונח המקובל לתגובה על מאמר או כתבה באתר אינטרנט. הטוקבק הוא אחד מאבני היסוד של התקשורת ברשת והוא זה שמבדיל את הרשת מערוצי תקשורת אחרים כמו עיתונות דפוס, רדיו או טלוויזיה. גם בעיתון, למשל, ניתן להגיב על כתבות- אבל אך ורק במסגרת מה שמכונה 'מכתבים למערכת'. השליטה של העורך על איזה מכתב יפורסם ומה יהיה תוכנו, היא שליטה אבסולוטית. טוקבק באינטרנט שונה לחלוטין מ'מכתב למערכת': הוא מיידי, והוא כמעט אף פעם לא עובר עריכה. הטוקבק מאפשר למגיב לעמוד מול כותב המאמר כשווה מול שווה. טוקבקים קיימים בכל רחבי הרשת העולמית, כמובן, אבל נדמה לי שכאן בישראל הם נפוצים יותר ובעלי משקל רב יותר בדו-שיח מאשר ברוב המדינות. ישנם המון אנשים שרואים בטוקבקים דו-שיח צעקני, אלים ובוטה. במקרים רבים הפידבק לכתבה או מאמר הופך לאוסף של קללות, עלבונות והשתלחות לא-מכובדת כלפי כותב המאמר. לא פעם אפשר לראות כיצד מאמר מושקע …ח, אפילו אם הטכנולוגיות שהן מציעות טובות יותר או מוצלחות יותר מאילו שגוגל מחלקת בחינם. בסופו של דבר גוגל, יאהו, מיקרוסופט ואחרות משתלטות על השוק והורגות אותו לחלוטין. בשוק חינמי כזה, 'המנצח זוכה בכל'. תקוותן היחידה של החברות הקטנות היא שאחת מהמפלצות הגדולות יותר תתאהב בהן, תקנה אותן ותבלע אותן לתוכה. יש אנשים שמאמינים ש'חינם' היא לא סתם מילה, אלא גם מודל כלכלי רב עוצמה. כריס אנדרסון הוא העורך של המגזין היוקרתי 'ווירד' (Wired). הוא ידוע כאדם חכם שניחן בהבנה אינטימית ומעמיקה של האופן שבו רשת האינטרנט משפיעה על חיינו. בספרו האחרון, 'חינם! מדוע אפס דולר הוא העתיד של העסקים', אנדרסון מנתח את הסיבות שהובילו לפריחה של התוכן החינמי ברשת. מכירה של מוצרים יקרים במחיר זול יותר משוויים האמיתי היא לא תופעה חדשה. חברת ג'ילט עושה זאת בהצלחה רבה כבר מאה שנים, פחות או יותר: היא מוכרת את הידיות של סכיני הגילוח בגרושים, כדי לגרום לנו לקנות את סכיני הגילוח המתכלים במחיר יקר. מקרים כאלה, של 'סבסוד' מוצר אחד על ידי ייקור מוצר אחר הם מקובלים למדי: כשחברת מיקרוסופט, למשל, יצאה לשוק עם קונסולת ה-XBOX שלה, היא הפסידה כסף על כל יחידה שנמכרה. במיקרוסופט ידעו שמקור ההכנסה האמיתי שלהם לא נמצא בחומרה של הקונסולה, כי אם בתוכנה- במשחקים. כל מי שרצה לפתח משחק ל-XBOX היה חייב לשלם למיקרוסופט עבור הרישיון, והחברה גם לקחה אחוזים שמנים ממכירות המשחקים עצמם. באינטרנט, טוען כריס אנדרסון, תופעת הסבסוד מתפשטת ומתרחבת בצורה דרמטית מכיוון שהעלות של העברת מידע ברשת היא נמוכה מאוד- ובכל שנה אף הולכת וקטנה עוד יותר. המחיר של רוחב הפס להעברת מידע הוא כל כך נמוך, עד שמבחינה מעשית זה כמעט לא עולה כסף לתת שירות לעוד לקוח אחד. גוגל יכולה לעשות המון כסף מפרסומות, מכיוון שההפסד הכספי שנגרם לה כתוצאה מפתיחה של עוד חשבון Gmail חינמי הוא זניח לחלוטין. העובדה שהעברת מידע ברשת היא כה זולה פותחת את השער למגוון של מודלים חדשים עבור חברות מסחריות. יש כאלה, כמו גוגל ופייסבוק, שמסבסדות שירותים תמורת צפיה בפרסומות. אחרות מספקות שירות חלקי בחינם לכל הגולשים, ושירות 'פרמיום' איכותי יותר ללקוחות שמשלמים- זאת אומרת, האחוז הבודד של הלקוחות המשלמים מממנים, למעשה, את מתן השירות לכל מי שאינו משלם. באתרים אחרים, כמו Digg ויו-טיוב למשל, הגולשים הם אלו שעושים את העבודה בפועל: הם יוצרים ומעלים את התוכן. אנדרסון טוען, בפשטות, שזו המציאות ואין טעם להלחם בה. כל השירותים ברשת הולכים ונעים, כאילו תחת השפעת איזה 'כוח משיכה כלכלי', אל מודל עסקי חינמי. תעשיות ותיקות ומבוססות שלמזלן הרע עומדות בדרכו של הקטר הכבד הזה, פשוט יידרסו וייעלמו, כמו שהעיתונים המודפסים מפנים את מקומם לאתרי חדשות ואנציקלופדיות מפנות את מקומן לוויקיפדיה. כצפוי, לא מעט אנשים אינם מסכימים עם דיעותיו של אנדרסון. הטענות שהם מעלים הן כבדות משקל ואי אפשר לזלזל בהן. הבסיס לכל תחזיותיו של כריס אנדרסון הוא הרעיון שעלות העברה המידע היא זניחה. זה נכון אולי עבור אתרים קטנים או בינוניים, אבל כלל לא נכון עבור אתרים גדולים ופופלאריים. יו-טיוב של גוגל, למשל, משלמת יותר משלוש מאות מיליון דולר בשנה על רוחב הפס שלה. למעשה, גוגל מפסידה מיליארדי דולרים על יו-טיוב החינמית. גם הטענה שניתן לממן שירותים לקהל גדול על ידי פרסומות כלל אינה מוכחת. מפרסמים גדולים ואיכותיים, כאלה שמוציאים סכומי כסף רציניים על פרסומות, בדרך כלל מעוניינים שהפרסומות שלהם יוצגו לצד תכנים איכותיים ומקצועיים. הם לא מוכנים שהמוצר היוקרתי שלהם יזוהה עם תוכן חובבני ונחות. במילים אחרות, נייק מוכנה לשלם הרבה כסף לשחקן כדורסל- אבל רק אם הוא טוב, כמו מייקל ג'ורדן. רולקס וסיטיזן משקיעות הרבה כסף באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, אבל רק כי שם נמצאים רוג'ה פרדר ורפאל נאדל. יו-טיוב גילתה, בדרך הקשה, שהיא חייבת לשלם לערוצי הטלוויזיה המסחריים כדי לקבל מהם תכנים טובים, כדי למשוך מפרסמים. אבל הביקורת הקשה והנוקבת ביותר כנגד דיעותיו של אנדרסון היא שהוא מבלבל בין 'כוח כלכלי שאי אפשר להתנגד לו'- לבין האינטרסים הכלכליים של חברות גדולות. הרי בסופו של דבר, רק לחברות הענקיות והעשירות יש אינטרס לתת לנו תוכן בחינם: רק להן יש את העוצמה והכיסים העמוקים שנדרשים כדי לעשות מהחינם הזה כסף. למשל, לחברת אמזון יש ספר אלקטרוני בשם 'קינדל', והיא משווקת עבורו ספרים ועיתונים בפורמט דיגיטלי. אמזון לוחצת על העיתונים והוצאות הספרים להוריד את מחירי התוכן שהן גובות, כדי לגרום לאנשים לקנות עוד ועוד תכנים. הלקוחות נהנים, אבל מי שסופג את הנזק היא לא אמזון- אלא הוצאות הספרים והעיתונים. אמזון ממשיכה להרוויח אחוזים נאים מהמכירות שעוברות דרכה, אבל להוצאות הספרים אין מקור הכנסה אחר: הן עושות ספרים, וזהו. במילים אחרות, החברה היחידה שמרוויחה מכל עניין ה'כמעט חינם', היא אמזון הענקית- על גבן של החברות החלשות יותר. אבל יכול להיות שיש אור בקצה המנהרה. חברת אפל, למשל, מצליחה למכור בכסף טוב תכנים שאחרים חשבו שאי אפשר לעשות מהם כסף- כמו מוזיקה. המפתח להצלחה שלה הוא במחשבה, בהשקעה בעיצוב והבנה של מה לקוחות אוהבים ומוכנים לשלם עבורו. זאת ועוד, אנשים כן מוכנים לשלם כסף תמורת תוכן איכותי יותר: פעם, כל הטלוויזיה שלנו הייתה חינמית לגמרי, אבל כמעט כולנו משלמים להוט ויס תמורת יותר ערוצים, יותר סדרות טובות וכולי. יכול להיות שגם ל'חינם' של האינטרנט יש מגבלות משלו. בסופו של דבר, עם כל הבעיות והדילמות שהוא מציב בפנינו, האינטרנט הוא טכנולוגיה מדהימה שללא ספק תשנה את מהלך ההיסטוריה- ואני מאמין, באופן אישי, שהשינוי הזה יהיה בסופו של דבר, לטובה. אני לא יכול להסביר בכל מאת האחוזים מדוע אני חושב כך. אולי זה פשוט בגלל שאני מאוהב בטכנולוגיה הזו מעל לראש: הייתי מוכן לוותר על כל מכשיר חשמלי בבית- כולל המקרר ומכונת הכביסה- אבל רק לא על המחשב והמודם.