[עושים היסטוריה] 170: ספינת הקרב 'דרדנוט', או – איך להפסיד את המלחמה באחה"צ אחד

הורד את הקובץ (mp3) | קרא

ב-1906, בנמל פורתסמות' שבאנגליה, הושקה ספינת המערכה 'דרדנוט' (Dreadnought). ברגע שבו פגש גוף המתכת הקמור של הספינה הבריטית את מי הנמל, השתנה עולם הלוחמה הימית לנצח. כל שאר אניות המערכה בעולם, בכל הציים – הפכו בבת אחת ללא רלוונטיות. היא הייתה כה מהפכנית, כה חדשנית וכה רבת-עוצמה, עד שלא ניתן היה להשוות אותה לשום דבר שבא לפניה.

האזנה נעימה! 🙂
רן

ספינת הקרב 'דרדנוט', או – איך להפסיד את המלחמה באחה"צ אחד

כתב: רן לוי

הסרט 'מלחמת הכוכבים' נפתח בסצנה מרשימה. אחרי שהטקסט המקדים מסיים להתגלגל על המסך, המצלמה עוברת לצילום רחב של כוכב לכת ושני ירחים. ספינת חלל קטנה נכנסת אל הפריים, מטחי לייזר אדומים חולפים סביבה – וכעבור כמה שניות אנו זוכים לראות ממה בורחת הספינה הקטנה: חללית עצומה, מפלצת של פלדה ותותחים אשר לעומתה הספינה הבורחת אינה יותר מאשר זבוב טורדני.
לא במקרה בחר הבמאי, ג'ורג' לוקאס, בחללית העצומה הזו להיות השגרירה במפגש הראשון של הקהל עם אימפריית הרשע. המשחתתת האדירה הזו, על העצמה שהיא משדרת, ממחישה לצופה טוב יותר מאלף שורות בתסריט את מהות הסכסוך שבין המורדים החלשים לאימפריה האימתנית.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


escapeit

ran Levy podcast


ב-1906, בנמל פורתסמות' שבאנגליה, הושקה בת-דמותה המציאותית של החללית הבדיונית. ברגע שבו פגש גוף המתכת הקמור של הספינה הבריטית את מי הנמל, השתנה עולם הלוחמה הימית לנצח. כל שאר אניות המערכה בעולם, בכל הציים – הפכו בבת אחת ללא רלוונטיים. היא הייתה כה מהפכנית, כה חדשנית וכה רבת-עוצמה, עד שלא ניתן היה להשוות אותה לשום דבר שבא לפניה. שמה של הספינה היה Dreadnought – 'פחד מכלום', בתרגום חופשי – וכל אוניות המערכה שקדמו לה ידועות כיום כ- Pre-Dreadnought – דהיינו, 'לפני-הדרדנוט'. הדרדנוט הייתה לבריטים מה שהמשחתת החללית הייתה לאימפריה של דארת' ויידר: כשראית את הדרדנוט, ראית אימפריה תעשייתית אדירה וחובקת עולם, מעצמה צבאית וכלכלית שכמותה לא ראתה האנושות מאז ימי רומי.

הקרב בצושימה

אנחנו נמצאים כעת במיצר צושימה (Tsushima), רצועת הים המפרידה בין דרום קוריאה ויפן. השנה היא 1905, ובמקום שבו אנו נמצאים כעת עמדה לפני מספר רגעים אניית מערכה רוסית בשם בורודינו (Borodino). על סיפונה של הבורודינו היו 855 אנשי צוות. כולם, פרט לניצול אחד, עושים את דרכם כעת אל הקרקעית. שנה קודם לכן, ב-1904, פרצה מלחמה בין יפן ורוסיה. שתי המעצמות ביקשו להרחיב את אזורי השפעתן בדרום מזרח אסיה. הציים הרוסי והיפני ניהלו ביניהם קרבות מרים, והמגמה נטתה בבירור לטובת היפנים. בתגובה, החליט הפיקוד הרוסי לשגר לאזור תגבורת משמעותית, ושלח את השייטת שהייתה מוצבת בדרך כלל בים הבלטי – אחד עשר אניות מערכה.
ספינות מלחמה נחלקות לסוגים שונים, בהתאם לתכונותיהן ולחשיבות שהן תופסות בצי כולו. אניית המערכה – Battleship בלעז – היא הספינה הגדולה והחזקה ביותר של הצי. אחת עשר אניות המערכה ששלחו הרוסים היו, אם כן, הכוח החזק ביותר שעמד לרשותם בים – בסיס עוצמתו של הצי הרוסי כולו. הבורודינו הייתה אחת מספינות אלה.

מיצר צושימה - הפודקאסט עושים היסטוריה

מיצר צושימה

כשהגיעו הספינות הרוסיות ליעדן כעבור מסע מפרך של כ-18,000 מייל ויותר מחצי שנה, אחרי שהקיפו את אפריקה וחצו את הים ההודי, הצוותים היו מותשים והאניות עצמן היו במצב טכני בעייתי. האדמירל הרוסי תכנן להיכנס לנמל בשם פורט-ארתור – אך גילה למגינת לבו שהבסיס הרוסי נכבש על ידי היפנים. האלטרנטיבה היחידה שעמדה לרשותו הייתה להיכנס לנמל ולאדיווסטוק, אך כדי להגיע לנמל הצפוני היה חייב לעבור דרך מיצר צושימה. היפנים ידעו זאת, והכינו לרוסים מארב.

ב-27 במאי, בשעה שש וחצי בבוקר, הפתיע הצי היפני את השייטת הרוסית. ספינות הצי האימפרלי היפני היו מהירות יותר מהספינות הרוסית, תותחיהן היו מסוגלים לירות לטווח רחוק יותר והפגזים שהמטירו על הרוסים היו הרסניים יותר. המלחים הרוסים היו חסרי ניסיון קרבי, וגם המוטיבציה שלהם לא הייתה גבוהה- במיוחד לאחר חצי בשנה בים. הצוותים היפניים, לעומתם, היו מאומנים לעילה ולעילה: היפנים היו ידועים כמי שלקחו את האימונים ברצינות שאינה נופלת מזו של קרב אמתי: כמה וכמה ספינות יפניות טבעו לאחר שנפגעו מפגזים חיים במהלך האימונים.

מטחי הפגזים הראשונים ששיגרו היפנים פגעו בכמה מספינות הפיקוד הרוסיות ושיתקו אותן, כולל רסיס שפגע בראשו של האדמירל הרוסי. גם הבורודינו, ספינת הדגל של השייטת, נפגעה. פגז חדר למחסן התחמושת שלה, והפיצוץ קרע אותה לגזרים. בדקות ספורות היא התהפכה ושקעה במים.

הערב יורד סביבנו. הספינות היפניות ימשיכו לרדוף אחר שאריות הצי הרוסי לכל אורך הלילה. כשיעלה הבוקר, יתעורר הפיקוד הרוסי למציאות חדשה לחלוטין. עשרים ואחת ספינות רוסיות הושמדו ושש נכנעו. עשרת אלפים חיילים נהרגו או נלקחו בשבי. רוסיה – מי שנחשבה לאחת המעצמות הגדולות בעולם – איבדה שני שליש מהצי שלה, והפכה בין לילה ללא רלוונטית, לפחות בכל מה שקשור בשליטה על הים.

ההתרחשויות בקרב צושימה לא נפלו על מפקדי הציים כרעם ביום בהיר. בעשרים השנים הקודמות ניכרו סימנים רבים לכך שההתקדמות הטכנולוגית המואצת נושאת שינויים גם באופן שבו מתנהלת הלחימה בים. המפרשים פינו את מקומם למנועי קיטור, ובכל שנה נכנסו לשימוש תותחים בקטרים הולכים וגדלים. אם בתחילת המאה התשע עשרה היו כל הספינות עשויות עץ, לקראת סוף המאה כבר לא היה מקום לספינות חסרות ההגנה הללו: כל ספינות העץ היו מצופות בלוחות שריון כבדים, או שהוחלפו בספינות שהיו עשויות כולן מפלדה.
אך למרות שלכולם היה ברור שהטכנולוגיה הולכת ותוספת מקום חשוב בלוחמה הימית – תוצאות הקרב בצושימה העלו את מפלס החרדה של האדמירלים מכל הציים. לפתע פתאום הבינו כולם איזה יתרון מעניקה עדיפות טכנולוגית ואנושית בקרב ימי מודרני. התבוסה הרוסית הייתה חד-צדדית במידה כמעט פנטסטית: אלפי הרוגים לעומת מאות הרוגים ספורים בצד היפני, יחס שהיה כמעט חסר-תקדים בקרבות ימיים בעבר. הדב הרוסי הוכה מכה ניצחת בתוך שעות ספורות, או כפי שניסח זאת וינסטון צ'רציל:

"בקרב כזה, אפשר להפסיד את כל המלחמה באחר הצהריים אחד."

ליפנים, כאמור, הייתה עליונות טכנולוגית ברורה על פני הרוסים: הספינות היפניות הפליגו במהירות של 16 קשרים לעומת 8 קשרים של הספינות הרוסית (שלושים קמ"ש לעומת 15 קמ"ש). קצב האש של התותחים היפנים היה כאלפיים פגזים בשעה – נתון מדהים, שלא היה לו אח ורע. קצין רוסי שנלחם בקרב כתב בזכרונותיו –

"מימי לא חוויתי הפגזה כזו, ואפילו לא דימיינתי שהפגזה כזו אפשרית. הפגזים ירדו עלינו ללא הרף בזה אחר זה, כמו גשם."

ג'ון פישר

ג'ון פישר התגייס לצי הבריטי בגיל 13 – גיל התגייסות שנשמע אולי צעיר מאד לאזניים מודרניות, אבל לא היה יוצא דופן באותם הימים, המחצית השניה של המאה התשע עשרה. פישר שירת על מספר ספינות בתפקידים זוטרים, וכשהתבגר התגלה כימאי מיומן ומוכשר. הוא הפך לקצין, קיבל פיקוד על ספינה משלו, וברבות הימים התקדם בשדרת הפיקוד של הצי הבריטי עד שב-1904 מונה ל-First Sea Lord: מפקד הצי.

הצי שקיבל לידיו פישר היה הצי הטוב והחזק ביותר בעולם. הבריטים שלטו בימים ללא עוררין, וניהלו את האימפריה הקולוניאלית רחבת הידיים שלהם בעזרת רשת ענפה של נתיבי סחר ימיים. האזרחים הבריטיים היו גאים מאד בצי האדיר שלהם. אך מאחורי גופי המתכת המבריקים וקני התותחים המרשימים, ניצבה בעיה שהדאיגה מאד את קציני הצי וחברי הממשלה – העלות הגבוהה של אחזקת הצי.

שורש הבעיה היה במבנה הקיים של הצי. תפקידו העיקרי של הצי היה הגנה על האיים הבריטים עצמם, לב האימפריה. האיום הגדול ביותר בזירה זו היו הגרמנים, שבשלהי המאה ה-19 החלו לבנות ספינות קרב גדולות וניסו לבסס את מעמדם כמעצמה.
מאידך, לצי גם הייתה תפקיד חיוני בהגנה על נתיבי המסחר הבינלאומיים. הבריטים החזיקו בקולוניות בכל קצוות תבל, והמסחר עימן באמצעות נתיבי הסחר הימי היה מקור עוצמתה של בריטניה. האיום הפוטנציאלי שנשקף כאן היה פשיטות של ספינות אוייב – צרפתיות, למשל – על בסיסי הצי הבריטי בעת מלחמה, וחסימה של תנועת הסוחרות.

אדמירל ג'ון פישר - הפודקאסט עושים היסטוריה

אדמירל ג'ון פישר

שני תפקידים אלה היו שונים באופיים, ודרשו ספינות מסוגים שונים. הספינות שהגנו על האיים הבריטיים ניחנו בעצמת אש גדולה, אך טווח פעולתן היה קצר יחסית. הספינות שהגנו על נתיבי המסחר הרחוקים היו קלות ומהירות יותר, וטווח פעולתן ארוך יותר. אופיין השונה של המשימות אילץ את הצי להחזיק מגוון גדול יחסית של ספינות קרב – גדולות וקטנות, מהירות ואטיות. מגוון של ספינות פירושו מגוון חלקי חילוף, מפעלי ייצור, מתקני אימון וכדומה, והוא מייקר מאוד את אחזקת הצי.

בנוסף, כדי לשמר את העליונות הימית שלהם, הייתה לבריטים מדיניות אסטרטגית ברורה: הם רצו להיות מסוגלים להילחם בים, במקביל, כנגד כל שתי מעצמות כלשהן. דהיינו, הבריטים רצו להיות מסוגלים להלחם בצרפת וגם בגרמניה בו זמנית, אם יעלה הצורך. אסטרטגיה זו אילצה אותם לאמץ יחס של 2:1 במספר הספינות: דהיינו, הבריטים יחזיקו פי שתיים יותר ספינות מלחמה מכל מדינה אחרת בעולם.

הכורח להחזיק צי מגוון של ספינות מדגמים שונים, יחד עם הרצון לשמור על יחס של 2:1 במספר הספינות מול מעצמות אחרת, הכביד מאד על הבריטים. בארבעת השנים שקדמו לכניסתו של ג'ון פישר לתפקיד גדל תקציב הצי בכשלושים אחוז. אפילו האימפריה הבריטית הגדולה, המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם באותם הימים, התקשתה לממן צי כל כך גדול, ופוליטיקאים רבים קראו לקיצוצים גדולים בתקציב הצי. את האתגר הכלכלי שעמד בפני פישר היטיב להגדיר אחד מקודמיו בתפקיד, שאמר –

'על מפקדי הצי להפסיק לומר – 'זו תכנית המלחמה האידיאלית, כיצד אנחנו מסוגלים לממן אותה?', במקום זאת, עליהם לומר – 'הנה התקציב. איך אנחנו יכולים לסחוט ממנו את מה שבאמת נחוץ לנו כדי לנצח בקרב בים?'

פישר ידע שלא ניתן לשמר את המצב הנוכחי, וכדי להקדים תרופה למכה של קיצוץ כואב בתקציב הצי – החליט להוריד 154 ספינות מיושנות ממצבת הצי. קיצוץ זה, על אף שלא היה פופולרי בקרב הימאים, הוכיח את עצמו הן מבחינה תקציבית הן מבחינה צבאית: הצוותים המנוסים ששירתו על הספינות הישנות עברו אימונים מתאימים, והפכו להיות הגרעין המקצועי בספינות חדשות יותר. הגידול בתקציב הצי התמתן.

אך פישר ידע שהקיצוץ אינו מספיק. כל עוד חייב הצי לתחזק מגוון גדול של ספינות מסוגים שונים ומשונים – עלות האחזקה שלו תהיה גבוהה. הפתרון המהותי והנכון יותר חייב להיות צמצום המגוון הגדול למספר סוגים בודדים של ספינות קרב, שיהיו מסוגלות למלא את שני התפקידים המרכזיים של הצי: הגנה על האיים הבריטיים והגנה על נתיבי הסחר הבינלאומיים.

ספינה חדשה

ב-1903, שנה לפני שנכנס ג'ון פישר לתפקידו כמפקד הצי, הופיע מאמר מעניין בירחון בשם Janes Fighting Ships – מגזין שעסק בספינות מלחמה וטכנולוגיה ימית. הכותב היה ארכיטקט ימי איטלקי מפורסם ומוערך בשם ויטוריו קוניברטי (Cuniberti). במאמרו שטח קוניברטי את חזונו לגבי תכונותיה של ספינת הקרב המודרנית האידיאלית. לספינה שכזו, כתב קוניברטי, צריכים להיות תותחים כבדים וארוכי טווח שיאפשרו לה להכות באויבותיה ממרחק, שיריון עבה כדי להגן כנגד פגזים וטורפדו – ומהירות גבוהה שתעניק לה את היכולת לבחור את מקום ההתקלות. חזונו של קוניברטי היה מרחיק לכת: לאף ספינה באותם הימים לא היו מאפיינים שכאלה. אניית מערכה הייתה יכולה להיות משוריינת היטב, למשל, אך השריון הכבד בהכרח הגביל את מהירותה. גם התקנת תותחים כבדים חייבה גוף גדול ויציב, על חשבון מהירות ויכולת תמרון. אבל קוניברטי היה משוכנע לחלוטין שהטכנולוגיה של ראשית המאה העשרים התפתחה מספיק כדי לאפשר לכלי מלחמה מרשים שכזה להפוך מדימיון למציאות. ודימיון לא היה חסר לארכיטקט האיטלקי. כך תיאר את ספינת הקרב העתידנית במאמר:

"מבלי לבזבז תחמושת, בטוחה בשריונה המפואר, כששניים עשר קניה מוכנים לפעולה, היא תתנפל בנחרצות על אויבה ותמטיר עליו אש נוראית […] לאחר שהשמידה את יריבה הראשון, היא מייד תמשיך ותתקוף אחר ואז עוד אחד, ועוד…"

ויטוריו קוניברטי - הפודקאסט עושים היסטוריה

ויטוריו קוניברטי

אבל ספינת הקרב הפנטסטית של קוניברטי הייתה כל כך מתקדמת, כל כך מהירה וכל כך רבת עוצמה ביחס לכל מה שהפליג בים באותם הימים, עד שאפילו הממשלה האיטלקית לא הסכימה לתת לו לבנות אחת כזו בפועל. אדמירלים רבים בכל הציים קראו את מאמרו של קוניברטי בעניין רב, אבל הוא עצמו ידע שיש רק מעצמה אחת, אימפריה אחת, שיש לה את המשאבים, את העוצמה התעשייתית – ואולי גם את הבטחון העצמי – הנדרשים כדי לבנות את כלי המשחית הקולוסאלי שלו. לא במקרה נתן קוניברטי למאמרו את הכותרת: 'ספינת הקרב האידיאלית של הצי הבריטי'.

אנחנו לא יודעים בוודאות אם ג'ון פישר אכן קרא את מאמרו של ויטוריו קוניברטי, אך סביר להניח שלכל הפחות שמע על הרעיונות שהופיעו בו – ואולי אפילו חשב על חלקם בעצמו קודם לכן. מה שבטוח הוא שלפישר הייתה תוכנית ברורה: הוא רצה ספינה כזו בצי הבריטי. ספינה שיהיו לה גם את עוצמת האש והשריון העבה שנדרש כדי להלחם באניות מערכה גרמניות, וגם את המהירות והניידות להתמודד כנגד ספינות צרפתיות מהירות שייאיימו על הקולוניות המרוחקות – תהיה ספינה שתוכל להחליף חלק נכבד מהמגוון הגדול והיקר של ספינות ששירתו בהווה בצי.

תוצאות הקרב בצושימה היו הוכחה להשערותיו של ויטוריו קוניברטי לגבי המערכה המודרנית בים: מהירות ועוצמת אש מעניקות יתרון אדיר בקרב, יותר מאי פעם בהיסטוריה של הלוחמה בים. הדיו של הקרב בצושימה אפשרו לג'ון פישר לקדם את תוכניותיו. הוא ההקים ועדה מקצועית שחבריה היו קצינים בעלי ניסיון-ים, מהנדסים ובוני ספינות מנוסים, אשר תבחן את רעיונותיו של ויטוריו קוניברטי ותקבע את תכונותיה של ספינת קרב עתידנית שכזו. אי אפשר לומר שהוועדה הייתה 'אובייקטיבית' או נטולת-פניות… אפילו להפך. בראש הוועדה עמד ג'ון פישר עצמו, והייתה לו אג'נדה ברורה: הוא רצה את אניית המערכה הגדולה, החזקה והמהירה ביותר שהעולם ידע אי פעם. הוועדה לא דנה באף הצעה אחרת.

חימושה של הספינה

הנקודה הראשונה שעליה דנה הוועדה הייתה חימושה של האניה המתוכננת, ובפרט – הצעתו של פישר לפיה הספינה צריכה לשאת אך ורק תותחים כבדים וארוכי טווח.

עד אז, החימוש המקובל לאניית מערכה היה תותחים בקטרים מעורבים: משישה אינץ' (152 מ"מ) לטווח קצר, ועד שניים עשר אינץ' (305 מ"מ) לטווח ארוך. חימוש זה התאים לתורת הלחימה הימית המקובלת, לפיה קרב ימי מתחיל בחילופי אש מטווח רחוק – באמצעות תותחי ה-12 אינץ' הכבדים – אך כיוון שהתותחים הללו אינם מדויקים וקשה מאוד לפגוע בספינה אחרת בטווח רחוק, שני הצדדים ישאפו לסגור את המרחק שביניהם ואז להמשיך את הלחימה באמצעות התותחים הקטנים יותר, שיתרונם היה קצב האש הגבוה שלהם.
אך בסוף המאה ה-19 החלה מופיעה מגמה חדשה באופן שבו התנהלו הקרבות הימיים. אם בתחילת המאה ה-19 המרחק שבו פתחו שני הצדדים באש זה על זה היה מייל עד שני מייל, בממוצע (2-4 ק"מ), הרי שעם השנים הלך מרחק זה וגדל בהתמדה, ובקרבות מול הרוסים פתחו היפנים בירי תותחים כבר בטווח של שמונה מייל – או כחמש עשרה ק"מ.

דיוק הירי, חשוב לציין, היה עדיין גרוע מאוד בטווחים שכאלה – פגז אחד מתוך מאה פגע במטרתו, בדרך כלל – אבל התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות שחלו מאז שלהי המאה התשע-עשרה טמנו בחובן הבטחה לשיפור משמעותי בתחום זה. ציוד אופטי חדשני עבור כוונות, מחשבים מכניים וחשמליים לטובת חישובי מסלול ושיטות אימון מודרניות הלכו ושיפרו בהתמדה את דיוק הפגיעות של תותחים בקטרים נמוכים. רבים האמינו, וביניהם גם חברי הוועדה של פישר, שתהיה זו רק שאלה של זמן עד שגם דיוק פגיעת התותחים הכבדים וארוכי הטווח ישתפר בהתאם. דיוק גבוה מבטל את הצורך להתקרב לספינת היריב, וספינה בעלת תותחים כבדים בלבד תוכל להטביע את יריבותיה מבלי לסכן את עצמה בהתקרבות שלא לצורך.

שיקול נוסף בשאלת בחירת החימוש היה עלייתו לגדולה של הטורפדו. הטורפדו היה כלי נשק בעל הפוטנציאל לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות בים. מדובר במעין 'טיל תת-ימי' שמרגע שיגורו היה נע בקו ישר עד שפגע במטרתו. בניגוד לפגזים, הטורפדו היה מצויד במנוע משל עצמו, כך שלא היה צורך בתותח כבד וארוך-קנה כדי לירות אותו, וניתן היה לשגר אותו גם מסירות קטנות ומהירות מאוד. במילים אחרות, הטורפדו אפשר לסירות קטנות וזולות להתמודד בהצלחה ולהכות מכות כואבות גם אניות מערכה גדולות ויקרות. טווח הפעולה של טורפדות היה כשניים עד שלושה ק"מ, ועובדה זו הגבירה עוד יותר את רצון חברי הועדה לאפשר לאניית המערכה לשמור על מרחק רב יחסית משדה הקרב.

השיקול השלישי והאחרון היה לוגיסטי. ככל שיש סוגי תותחים רבים יותר על ספינה, כך צריך סוגי פגזים שונים שיתאימו לכל תותח, וימאים מאומנים ורבים שיתמחו בתפעול כל תותח שכזה. אם מבטלים את כל סוגי התותחים השונים ונשארים עם סוג אחד ויחיד של תותחי שניים-עשר אינץ', ניתן לצמצם את כוח האדם העורף – ונפטרים גם מהכורח לרכוש את כל סוגי הפגזים השונים ומשונים בקטרים שונים.

לאור יתרונות אלה, בחרה הוועדה לצייד את הספינה החדשה בחמישה צריחים, בעלי שני קנים של תותחי שניים עשר אינץ' בכל צריח. שלושה מהצריחים היו ממוקמים לאורך הציר המרכזי של הספינה, ושניים בצדדים. פישר התעקש ששניים מהצריחים יהיו בקדמת הספינה, שכן האמין שבקרב מול ספינות בריטיות – האויב תמיד ינסה לברוח.

אבל לצד היתרונות, לחימוש הכבד היו חסרונות, כמובן. תותחי השניים-עשר אינץ' היו מפלצות כבדות ומסורבלות באופן יוצא מן הכלל. לשם השוואה, תותח ה'דוהר' של חיל התותחנים בצה"ל, התותח הסטנדרטי של החיל, הוא קוטר 155 מ"מ בלבד – דהיינו, קטן בחצי מתותחי השניים עשר אינץ'. כל תותח ענק שכזה צריך צריח גדול שיהיה מסוגל להסתובב לכל הכיוונים, ומערכת מכנית מתוחכמת שתסיע את הפגזים – שכל אחד מהם שוקל כארבע מאות ק"ג – ממחסני התחמושת שבבטן האניה ואל הצריח עצמו. נוסף על כך, יש לקחת בחשבון את כוחות הרתע האדירים שנוצרים כשמספר תותחים כאלה יורים יחדיו בקרב, כוחות שמפעילים לחץ מאסיבי על גוף הספינה ומנסים לעוות אותו. כדי להתמודד עם לחצים אלה גוף הספינה צריך להיות גדול – ומכאן גם כבד יחסית.

אל משקל הצריחים והפגזים צריך להוסיף את משקל השיריון של הספינה. חברי הוועדה הניחו, ובצדק, שגם ספינות האויב יירו פגזים כבדים וארוכי טווח – ולפגז כבד יש כוח חדירה גדול יותר מאשר פגז קל. כדי לההתמודד מול איום הפגזים הכבדים ואיום הטורפדו, יש לעבות את דופן הספינה באזורים פגיעים במיוחד, למשל האזור שבגובה פני הים שבו חור שיוצר פגז עשוי להטביע אותה. כשאני אומר 'לעבות' – אני מתכוון ל'עבות': עובי הדופן של הספינה באזור ה'חגורה' שגובה פני המים היה 11 אינץ', או קצת פחות משלושים ס"מ של פלדה – עובי בר השוואה לשיריון המקובל בטנקים מודרניים. שיריון רב שווה לפלדה רבה, ופלדה רבה פירושה משקל רב. בצד החיובי, הוועדה החליטה לוותר באופן סופי ומוחלט על רעיון הטבעת ספינת האויב באמצעות ניגוח – ולכן לא היה צורך לעבות באופן יוצא דופן את החרטום. נחמה פעוטה.

השאלה הגדולה הייתה, אם כן, כיצד ניתן לבנות ספינה שתהיה גדולה וכבדה מספיק כדי לשאת תותחים גדולים ושיריון עבה – אך בו בזמן תהיה מסוגלת להפליג מהר מספיק כדי להתמודד מול ספינות קטנות וזריזות יותר, בדומה לאלו שהפעילו הצרפתים בזירות הקרב של נתיבי הסחר הבינלאומיים. שיטת ההנעה המקובלת באותם הימים הייתה מנוע קיטור מבוסס בוכנות, אך מנועים אלה לא היו חזקים ואמינים מספיק כדי לעמוד במשימה. כדי לעמוד בדרישות שהעמיד ג'ון פישר, על חברי הוועדה היה לפנות אל טכנולוגיה חדשנית שמעולם לא נוסתה בספינות בקנה מידה כה גדול. אני רוצה להראות לכם משהו. בואו נבקש מניר, העורך שלנו, להקפיץ אותנו לאנגליה.

מנוע הטורבינה

אנחנו עומדים כעת בתוך אולם גדול, לצד ספינה ייחודית ובעלת מבנה לא שגרתי כלל. אורכה של הספינה כשלושים מטרים, אך רוחבה בסך הכל פחות משלושה מטרים – כך שהמבנה העקרוני שמתקבל הוא כעין חץ ארוך ודק. גם החרטום שלידו אני עומד כעת הוא חד ודק, כמו סכין שחותך את המים. צורת הסירה מעידה על אובססיה לדבר אחד ויחיד: מהירות. שמה של הספינה הוא 'טורביניה', והיא תוכננה ונבנתה על מהנדס וממציא בשם צ'רלס פרסונס (Parsons).

צ'רלס פרסונס - הפודקאסט עושים היסטוריה

צ'רלס פרסונס

כאמור, המנועים המקובלים באותה התקופה היו מנועי קיטור מבוססי בוכנות. בתוך המנוע יש צילינדרים – מעין חללים בצורת גליל. בתוך הצילינדר ישנה בוכנה, שמסוגלת לנוע פנימה והחוצה בתוך חלל הצילינדר. יש לי אנלוגיה מצוינת לסידור הזה, אבל אנחנו… אתם יודעים… תכנית לכל המשפחה.
קיטור לוהט שמחומם בתוך דוודים גדולים מוזרם בצינורות אל הצילינדרים. הנטייה הטבעית של הקיטור החם היא להתפשט, וכשהוא בתוך הצילינדר לחץ ההתפשטות של האדים דוחף את הבוכנה החוצה. תנועת הבוכנה דוחפת, בתורה, את הציר שעליו יושב המדחף ומסובבת אותו.
אך מהירות הסיבוב של מנועי הבוכנות הייתה מוגבלת, והם גם לא היו יעילים במיוחד: דהיינו, מכל ק"ג של פחם שנשרף כדי לחמם את המים בדוודים, רק חלק קטן יחסית של האנרגיה הופנה, בסופו של דבר, לסיבוב המדחף.

פרסונס הגה סוג חדש ושונה לחלוטין של מנוע, בשם 'מנוע טורבינה'. בדומה למנוע הבוכנות, גם מנוע הטורבינה היה מבוסס על קיטור – אבל עשה באדים הלוהטים שימוש אחר בתכלית. הטורבינה הייתה מורכבת מציר שעליו יושבים אלפי כנפונים קטנים. אדי הקיטור שהגיעו אל המנוע מהדוודים לא התרחבו במקום באופן סטטי, כמו במנוע הבוכנות, אלא זרמו במהירות אדירה על הכנפונים וגרמו להם להסתובב. הכנפונים דחפו את ציר הטורבינה שהסתובב במהירות אדירה, וסובב את ציר המדחף.
המנועים הראשונים שפיתח פרסונס היו יבשתיים, עבור גנרטורים לייצור חשמל למשל – אך חיש מהר הבין הממציא שיש להם פוטנציאל גדול מאוד דווקא בעולם התחבורה הימית. מנועי טורבינה היו קטנים וקלים יותר ממנועי בוכנה, וגם יעילים מהם, ולכן ספינה המצוידת במנוע טורבינה תוכל להיות קטנה יותר ולהפליג רחוק יותר מספינה בעלת מנוע בוכנה.

פרסונס הקים בית מלאכה, שם עמל על פיתוח הגרסא הימית של מנוע הטורבינה שלו. לפרסונס לא היה ניסיון בימאות או בתכנון ספינות, אך לאחר כארבע שנות עבודה הפיק תחת ידיו את הסירה הזו – ה'טורביניה' – שבה היה מותקן מנוע הטורבינה החדשני.

הטורביניה בהפלגה - הפודקאסט עושים היסטוריה

הטורביניה בהפלגה

העבודה עם המנוע לא הייתה פשוטה. ציר המדחף, שהיה מחובר לציר הטורבינה, הסתובב מהר כל כך עד שהמים סביב המדחף החלו לרתוח – תופעה המכונה 'קוויטציה' – ובועות הקיטור מנעו מהמדחף לדחוף את הסירה קדימה ביעילות. אני נמצא כעת בירכתי הטורביניה, שם אפשר לראות – או במקרה שלכם, לראות בעיני רוחכם – את הפתרון שמצא פרסונס. הוא צייד את הסירה בשלושה צירים נפרדים במקום אחד, ועל כל ציר התקין שלושה מדחפים – במקום אחד. התוצאה הייתה 'סירת מירוץ', שבניסויים הגיעה למהירות של שלושים וארבעה קשרים, או כשישים ק"מ בשעה – מה שהפך אותה, ללא צל של ספק, לסירה המהירה ביותר בעולם, מכל סוג שהוא.

התרגיל של פרסונס

נציגי הצי עקבו אחר התקדמות העבודה בבית המלאכה בעניין, אבל פרסונס ידע שאם הוא רוצה לשכנע את הצי להתקין את מנועי הטורבינה החדשים שלו בספינות מלחמה – הוא צריך להוכיח את עליונותו של המנוע החדש על פני קודמיו. כדי להדגים – לא, להשוויץ – בהמצאה החדשה שלו, בחר צ'רלס פרסונס באירוע נוצץ במיוחד: חגיגות שישים השנים למלכותה של המלכה ויקטוריה: ה- Diamond Jubilee. ביוני 1886 ערך הצי הבריטי משט הצדעה חגיגי בהשתתפות מיטב הספינות, לעיני נסיך הכתר וכל מפקדי חיל הים. תוך כדי משט ההצדעה, בעוד הספינות הגדולות חולפות אל מול במת המכובדים – פרצה לפתע הטורביניה הקטנה, דוהרת אל תוך הנמל ומזגזגת בין ספינות המלחמה. בעקבותיה דלקה סירת משמר של חיל הים שביקשה לסלק את האורחת המביכה והבלתי קרויה – אבל הטורביניה, על תשעת מדחפיה והמנוע הייחודי שלה, הייתה מהירה כל כך עד שלסירת חיל הים לא היה כל סיכוי לתפוס אותה, ולמעשה כמעט טבעה כתוצאה מגלי הירכתיים של הטורביניה.

קיימות טענות סותרות לגבי התרגיל המבריק של פרסונס. יש מי שאומרים שפרסונס תיאם את כל הסיפור מראש עם קציני הצבא ושהמרדף כולו היה הצגה, ויש מי שטוענים שבאמת הייתה הפתעה בלתי מתוכננת. לאור הקשרים של פרסונס עם הצי, אני נוטה להאמין לטענה הראשונה. אך כך או כך, להדגמה במשט ההצדעה הייתה השפעה אדירה על דעת הקהל. מנוע הטורבינה הותקן בכמה ספינות סוחר, ולאחר מכן גם במספר כלי שייט של הצי, והוכיח את עצמו.

ב-1904, כשניגשה הוועדה של פישר לבחור את המנוע לאניית המערכה העתידית, חבריה התלבטו בין מנוע הבוכנה הוותיק והמוכר – ומנוע הטורבינה המרשים אך הלא-מוכר. בסופו של דבר, על אף שעד אז לא הותקן מנוע הטורבינה בכלי שיט בסדר גודל של אניית מערכה – החליטה הוועדה להמר על המנוע של פרסונס.

ב-1905 הגישה הוועדה את מסקנותיה לצי ולממשלה. על אף שהיה ברור כי מדובר בוועדה מטעמו של ג'ון פישר, העובדה שמדובר היה בוועדה מקצועית שחבריה מומחים מנוסים, נתנה תוקף מקצועי חזק להמלצותיה ופישר קיבל אור ירוק ותקציב לבניית הספינה. הקורות הראשונות הונחו באוקטובר 1905, וכשנה וקצת לאחר מכן שבר המלך אדוארד את בקבוק היין המסורתי על חרטומה של ה'דרדנוט' כשהושקה למים.

הדרדנוט ועוצמתה של בריטניה

כדי להבין מה שחלף במוחם של הצופים בטקס ההשקה של הדרדנוט, ושל שאר העולם כשקרא את הדיווחים בעיתון, צריך לקחת צעד אחורה ולהביט בתמונה הגדולה יותר.

כשמנסים להעריך עצמה של מדינה כלשהי, יש מגוון דרכים לעשות כן – בין אם במספרים אודות התוצר הלאומי הגולמי או חישובים סטטיסטיים אחרים. אבל במציאות, אנו נוטים להסתמך על סממנים מופגנים וברורים יותר לעין. כשברה"מ משגרת לווין או אסטרונאוט ראשון לחלל – זו עצמה. כשנושאת מטוסים אמריקנית עוגנת באמצע מפרץ חיפה, בגודל כל הצי הישראלי ועוד כמה כאלה – זו עצמה. לא בכדי שואפות אירן וצפון קוריאה להשיג נשק גרעיני: פצצת אטום היא כלי נשק שמקרין עצמה, גם אם לא אכן משתמשים בו.
ספינת המלחמה הייתה 'פצצת האטום' של המאה ה-19,כלי הנשק שגילם יותר טוב מכל סטטיסטיקה כלכלית את דמותה של מדינה ועצמתה. ספינות המלחמה היו פסגת הטכנולוגיה: שילוב של מכניקה, מטלורגיה, חשמל, כימיה, ואינספור דיסיפלינות אחרות. לא פלא, אם כן, שכוחה שחל מדינה נמדד על פי הצי שלה. הבריטים היו גאים בצי האדיר שלהם, שהטיל מורא על אויביהם, יותר מכל זרוע אחרת של הצבא.

הדרדנוט שקלה 18,000 טון: גדולה יותר מכל ספינת מלחמה אחרת עד אז. לשם השוואה, ספינת סער 5 – ספינת הדגל של חיל הים הישראלי – שוקלת כאלף טון בלבד. על סיפונה נשאה הדרדנוט לא שניים, לא ארבעה, לא שישה – עשרה תותחים של שניים עשר אינץ': יותר מכל ספינה אחרת בעולם עד אז. כל תותח שכזה היה מסוגל להעיף שני פגזים במשקל של 400 ק"ג – משקל של מכונית קטנה – למרחק של 22 ק"מ, או שניים עשר מייל – בכל דקה. המכונה האדירה הזו חתכה את הגלים במהירות של 21 קשרים, כמעט ארבעים קמ"ש: מהר יותר מכל ספינת מלחמה אחרת עד אז. אין פלא שברגע שהושקה, הפכה הדדרדנוט את כל אניות המערכה האחרות ללא רלוונטיות. בכל הציים עצרו המספנות את עבודתם, ומדינות ביטלו חוזים לבניית ספינות מלחמה. מהנדסים חזרו לשולחן השרטוטים. לכולם היה ברור שאף אחת מהספינות שקדמה לדרדנוט אינה מסוגלת להתמודד עמה בקרב ימי. הדרדנוט הייתה מפלצת אדירה של ברזל ופלדה שגימדה את כל מה שעמד מולה.

לא פחות מהעצמה הצבאית של הספינה, נדהם העולם מהמהירות שבה נבנתה: ארבעה-עשר חודשים בלבד, שיא בניית אניית מערכה שלא נשבר מאז. לשם השוואה, כשהחלו האמריקנים, שנה מאוחר יותר, לבנות ספינות בסדר הגודל של הדרדנוט – ספינות מדגם South Carolina Class – לקח להם שנה רק לנסח את החוזים מול קבלני המשנה. העובדה שבריטניה הצליחה לבנות מפלצת שכזו בתוך זמן כה קצר הייתה עדות מוחשית ודרמטית מאוד לעצמתה התעשייתית של האימפריה.

אונית הוד מלכותה 'דרדונט' - הפודקאסט עושים היסטוריה

אונית הוד מלכותה 'דרדונט'

היו רבים בצי שלא היו מאושרים מיזמתו המהפכנית של ג'ון פישר. עיקר הביקורת עליו הייתה שבנייתה של הדרדנוט תעורר מירוץ חימוש חדש בין כל שאר המעצמות, וכל אחת תמהר לבנות ספינות דרדנוט משלה. למירוץ חימוש שכזה יהיו שתי השלכות שליליות. הראשונה היא שהוא יכריח את הבריטים להשקיע כסף רב בבניית ספינות גדולות נוספות, מה שיבטל את החסכון שניסה פישר להשיג בתקציב הצי. השנייה היא, למרבה האירוניה, שהשקת הדרדנוט תביא בסופו של דבר לערעור הדומיננטיות הצבאית של בריטניה בים. הכיצד? באותו הזמן, נזכור, היה לבריטניה יתרון של 2 לעומת 1 במספר הספינות בים כנגד כל מעצמה אחרת. ברגע שייכנסו ספינות דרדנוט לשירות בציים השונים, שאר ספינות הקרב יהפכו ללא רלוונטיות – וכיוון שקשה להאמין שבריטניה תוכל להרשות לעצמה לבנות ספינות כה גדולות ויקרות בכמות גדולה, לא תהיה לה ברירה אלא לוותר על היחס הרצוי של שתי ספינות לכל ספינת אויב. אחד האדמירלים ביקר את החלטתו של פישר כך:

"כל הצי הבריטי הפך בין לילה למיושן וללא רלוונטי, בדיוק ברגע שבו היה בשיא יעילותו, ושווה בעצמתו לא רק לשני ציים אלא באופן מעשי לכל שאר הציים בעולם יחד. הצי הרוסי חדל להתקיים, הצרפתים נמצאים בשפל, הגרמנים וארה"ב לא עושים שום דבר יוצא דופן. ודווקא ברגע הזה בחרה האדמירליות הבריטית לפתוח במירוץ חימוש בינלאומי שאת סופו איש לא יכול לחזות."

לג'ון פישר, עם זאת, לא היו ספקות לגבי החלטתו. הוא האמין שאם בריטניה לא תהיה הראשונה לבנות ספינות דרדנוט, מדינה אחרת תקדים אותה. הוא צדק לחלוטין: מסמכים היסטוריים מראים בבירור שכמעט כל הציים הגדולים בעולם בחנו לעומק תכנונים של ספינות בסדר גודל ובעצמה של הדרדנוט. היפנים, בפרט, היו על סף בניית ספינה ראשונה שכזו.

תותחיה של הדרדנוט - הפודקאסט עושים היסטוריה

תותחיה של הדרדנוט

כך או כך, ברגע שהושקה הדרדנוט, לא הייתה דרך חזרה. אניית המערכה החדשה חוללה בשדה הקרב הימי מהפכה בסדר הגודל של המהפכה שחולל הטנק בשדה הקרב היבשתי, וכל המעצמות מיהרו לתכנן ולבנות אניות מערכה גדולות, מהירות וגדולות תותחים משלהן. בכל שנה הושקו ספינות גדולות יותר ויותר. ב-1914, למשל, הושקה אניית המערכה Queen Elizabeth, שכונתה Super-Dreadnought: משקלה היה 27 אלף טון – פעם וחצי מזה של הדרדנוט – רוחב השיריון שלה היה כמעט 40 ס"מ, היא נשאה תותחים בקוטר חמישה עשר אינץ', והפליגה במהירות של 25 קשרים, לעומת 21 של הדרדנוט. ה-Queen Elizabeth גם הונעה בכוח נפט, במקום פחם. עד מלחמת העולם השנייה הושקו ספינות דרדנוט יפניות, גרמניות, איטלקיות, צרפתיות, אמריקניות ובריטיות במשקלים של עד חמישים אלף טון, במקרים מסוימים.

המתיחות בין בריטניה לגרמניה

מהרגע שהושלמה הדרדנוט, ניקרה שאלה אחת במוחותיהם של כל הימאים, הקצינים והאדמירלים: האם היא שווה את זה. האם אניות המערכה הגדולות והמפלצתיות האלה, שיקר כל כך לבנותן, אכן מסוגלות למחות ציים שלמים ממרחק קילומטרים רבים? ההזדמנות הראשונה לענות על השאלות הטורדניות האלה הגיעה סוף סוף כעבור עשר שנים, ב-1916.

מלחמת העולם הראשונה הייתה שיאו של תהליך בן כמה עשרות שנים שבו גברה בהתמדה המתיחות שבין בריטניה וגרמניה. הגרמנים, שרק לפני זמן לא רב במונחים היסטוריים התאחדו והפכו מאוסף של נסיכויות למדינה אחת, היו בדרכם להיות מעצמה. לגרמנים הייתה האוכלוסייה המשכילה ביותר באירופה, אוניברסיטאות מהטובות בעולם ומסורת מפוארת של מצוינות טכנולוגית המוכרת לנו גם כיום. הרוסים והצרפתים, מי שפעם היו יריבותיה של אנגליה – הבינו חיש מהר ממי הן צריכות לפחד באמת, וכרתו ברית עם הבריטים כנגד הגרמנים.

כפי שחששו הבריטים, מרגע השקת הדרדנוט נכנסו גרמניה ובריטניה למירוץ חימוש ימי היקר ביותר בהיסטוריה. הגרמנים ידעו שצי חזק הוא אבן בנין חיונית בדרך לסטטוס של מעצמה גלובלית, והיו מוכנים להשקיע תקציבי עתק בהקמת צי של ספינות דרדנוט. הספינות הגרמניות היו בדרך כלל קטנות יותר ממקבילותיהן הבריטיות, אך מתקדמות יותר טכנולוגית: הן היו בעלות משקפות וכוונות טובות יותר, שיריון עמיד יותר וגופים יציבים יותר במים.
לבריטים לא הייתה כל ברירה, וכדי לשמר את העליונות האימפריאלית שלהם היו מוכרחים לבנות ספינות דרדנוט בכמות שתעלה על זו של הגרמנים. בפרוץ המלחמה היו לבריטים ארבעים ותשע אניות מערכה, לעומת עשרים ותשע לגרמנים: עליונות ימית ברורה, אך ללא יחס ה- 2:1 שהבריטים התרגלו אליו בשנים קודמות. עם תחילת המלחמה ב-1914 הטילו הבריטים מצור ימי על גרמניה וחסמו את המסחר הימי אליה.

אפשר היה לצפות, לאחר ההשקעה הפיננסית המסיבית של שתי המעצמות בבניית הציים שלהן, שהגרמנים והבריטים ישושו אלי קרב ויישלחו את אניות המערכה שלהם להתנגח אלו באלו, אבל למרבה האירוניה דווקא העלות הגבוהה של הדרדנוטס היא זו שהשאירה אותן מחוץ למשחק. הגרמנים פרשו שדות מוקשים ימיים וסירות טורפדו מהירות בקרבת החוף, כך שהבריטים לא ששו להכניס את אניות המערכה היקרות שלהן לגוב האריות המסוכן הזה. הגרמנים, מצדם, ידעו שהתנגשות ישירה עם הצי הבריטי העדיף תסתיים, סביר להניח, בהשמדתו של הצי היקר שלהם – ולכן העדיפו להכות בבריטים בעזרת ספינות טורפדו זולות וצוללות שהיו חשאיות יותר ופגיעות פחות מהאניות הגדולות והכבדות. התוצאה הייתה שבמשך שנתיים תמימות, בעוד הצבאות היבשתיים מקיזים זה את דמו של זה לאורך קווי החפירות ושני הצדדים סופגים מיליוני אבדות – דווקא הציים היקרים והיוקרתיים ישבו בחוסר מעש ולא תרמו דבר למאמץ המלחמתי.

חוסר המעש הוביל לתסכול אדיר בשני הצדדים. המלחים והקצינים הגרמניים היו מתוסכלים מכך שאינם עושים דבר כדי להסיר את המצור הימי שחנק את כלכלת גרמניה והרעיב את אזרחיה, ועמיתיהם הבריטים הביטו בעינים כלות על חיילי צבא היבשה שלחמו בעוז ו'גנבו' מהם את כל התהילה. התסכול בצד הבריטי גבר עוד יותר בעקבות שורת הצלחות גרמניות שגבו מהבריטים מחיר כבד: צוללות גרמניות הטביעו שלוש ספינות בריטיות בצפון, וספינות גרמניות הצליחו להטביע שתיים נוספות בצדו השני של כדור הארץ, בדרום אמריקה. לא היה די בהצלחות האלה כדי לערער את העליונות הימית של הבריטים, אבל הציבור הבריטי לא אהב לראות את הצי היקר והמפואר כושל פעם אחר פעם. המצור הימי היה יעיל מאוד, אבל הרעבה אטית של מיליוני גרמנים דרמטית הרבה פחות ומספקת ממראה של ספינת אויב שוקעת במים.

ג'ון פישר היה, בשלב זה, אזרח. הוא פרש מהצבא ב-1910, וכאות תודה על שירותו זכה בתואר אצולה: הברון הראשון פישר. על פי המסורת, לכל בית אצולה יש מוטו משלו, והמוטו שבחר פישר לעצמו היה 'Fear God and Dread Nought" – או בתרגום חופשי, 'פחד מאלוהים ופחד מכלום'.
וינסטון צ'רציל, שבמלחמת העולם היה ראש האדמירליות, הגוף הממשלתי המפקח על הצי, קרא לפישר אל הדגל, בתקווה שיסייע להחזיר לצי את כבודו האבוד. פישר, אז כבר כבן שבעים, הסכים וחזר להיות מפקד הצי.

תחת פישר שלחו הבריטים אל דרום אמריקה שייטת של מספר סיירות מערכה. סיירת המערכה, Battle Cruiser, הייתה סוג נוסף של ספינות שיזם ג'ון פישר, במקביל לבנייתן של הדרדנוטס. לסיירת המערכה היו פחות תותחים מלדרדנוטס, והשיריון שלה היה קל יותר – אבל היא הייתה מהירה יותר ובעלת טווח פעולה גדול. סיירות המערכה הבריטיות מיהרו דרומה, פגשו את הצי הגרמני וכפי שקיווה פישר – היכו אותו שוק על ירך. זו הייתה הצלחה מעודדת, אך אפשר לראות בה רק כ'מתאבן' למנה העיקרית שכולם ציפו לה: קרב שבו ישתתפו הדרדנוטס עצמן.

קרב יוטלנד

ובמאי, 1916, הוגשה סוף סוף המנה העיקרית לשולחן.
הגרמנים החליפו את מפקד הצי שלהם, והאדמירל הגרמני החדש היה נועז הרבה יותר מקודמו: הוא החליט ליטול יזמה ולהוציא את הדרדנוטס הגרמניות מהנמל. כיוון שידע היטב שלבריטים יתרון מספרי באניות מערכה, החליט שלא לתקוף את הדרדנוטס הבריטיות, אלא רק את סיירות המערכה שלהם; וכיוון שדרדנוט חזקה בהרבה מסיירת מערכה, הדרדנוטס הגרמניות יוכלו להשמיד את סיירות המערכה הבריטיות ללא קושי. אך מה שמפקד הצי הגרמני לא ידע הוא שהבריטים פיצחו זה מכבר את צפני התקשורת הגרמנים. כשה- High Seas Fleet הגרמני יצא מהנמל אל הים הצפוני, כבר חיכה לו שם ה-Grand Fleet הבריטי במלוא עצמתו.

המבנה העקרוני של שני הכוחות היה זהה: אניות המערכה הגדולות והחזקות הפליגו יחד, בקבוצה אחת שהיוותה את עיקר כוח ההשמדה של הצי, ושייטת סיירות מערכה קלות ומהירות שהפליגה לפני הכוח העיקרי כדי לגלות את מיקום האויב ולהכווין את אניות המערכה.
ב-31 במאי נתקלו הכוחות הקדמיים של הבריטים והגרמנים זה בזה, לא הרחק מחצי האי יוטלנד שלחופי דנמרק. כשהבחינו הסיירות הגרמניות בבריטיות, הן פנו לאחור והחלו בורחות דרומה כדי למשוך את סיירות המערכה הבריטיות ולפתותן לעימות חזיתי עם הכוח העיקרי של הדרדנוטס הגרמניות שארב להן שם. הסיירות הבריטיות דלקו אחר הספינות הגרמניות, אך כשהבחינו באניות המערכה הגרמניות העדיפות, הסתובבו – וברחו צפונה. מבחינת הגרמנים, זה היה צפוי לחלוטין, כמובן – אך מה שהם לא ידעו זה שהסיירות הבריטיות מנסות, למעשה, לפתות אותם להתקרב אל אגרוף הברזל של ה-Grand Fleet. הגרמנים בלעו את הפתיון ורדפו אחר הסיירות החלשות, בשעה שהם מצליחים להטביע שתיים מהן.

ואז, לקראת הערב, התנגשו הציים הגדולים זה בזה.

אנו נמצאים כעת במרכז הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה. מסביבנו שועטות מאתיים וחמישים מפלצות ברזל משוריינות, מחליפות מהלומות אמתניות באמצעות תותחיהן הענקיים. פגזים נופלים לכל עבר, מרימים סילונים אדירים של מים אל השמיים.

הבריטים הצליחו להכות בכוח הגרמני והטביעו כמה וכמה סיירות. שם, לא רחוק מאיתנו, אפשר לראות את אחת הסיירות הגרמניות הטבועות. היא ארוכה כל כך, עד שהחרטום שלה נעוץ בקרקעית הים והירכתיים שלה בוקעות מתוך המים לגובה של יותר מעשרה מטרים. הגרמנים הבינו חיש מהר לאיזו מלכודת נפלו והחליטו לברוח, אך בכל ההמולה, עשן התותחים והסינוור של השמש השוקעת, שני הצדדים התקשו לנהל קרב מסודר. זכרו שבמלחמת העולם הראשונה הרדיו היה בחיתוליו ומרבית התקשורת בין הספינות עדיין נעשתה באמצעות הבהוב פנסים וסימון בעזרת דגלים. גם התותחנות שהפגינו שני הצדדים לא הייתה מספיק טובה עדיין, ואחוז הפגיעות מסך הפגזים שנורו היה מזערי. סדרה של טעויות ולא מעט מזל רע הביאו לכך שהגרמנים הצליחו להסיג את ספינותיהן דרומה, ולחזור לנמל בשלום.

קרב יוטלנד, אם כן, הסתיים באנטי-קליימקס. שני הצדדים הכריזו על ניצחון, כמובן, אבל במציאות – היה זה תיקו מאכזב למדי. שני הצדדים ספגו אבידות קשות: 14 ספינות וששת אלפי הרוגים לבריטים, ו-11 ספינות וכאלפיים וחמש מאות הרוגים לגרמנים. שני הצדדים לא איבדו ספינת דרדנוט, אלא רק סיירות ומשחתות קטנות יותר. הבריטים קיוו לניצחון היסטורי ומכריע בסגנון קרב טראפאלגר, אך לא הצליחו 'לטאטא את הים': למרות ששמרו על עליונות ימית מובהקת, הם נותרו כשחצי מתאוותם בידם. הגרמנים המאוכזבים חזרו אל המצור הימי המחניק, אבל היו יכולים להתנחם בכך שהתמודדו בכבוד כנגד הצי החזק בעולם ושרדו. בשורה התחתונה, קרב יוטלנד לא שינה את המצב הטקטי באזור: הגרמנים עדיין היו שרויים במצור, והבריטים עדיין היו חייבים לשמור מפני האיום הפוטנציאלי של הצי הגרמני ולהקדיש לו את המשאבים המתאימים.

מכאן ועד סוף המלחמה לא יתחולל עוד אף קרב ימי משמעותי בסגנון קרב יוטלנד בין הגרמנים והבריטים. למעשה, קרב יוטלנד הוא הקרב הימי המשמעותי היחיד בהיסטוריה שבו השתתפו דרדנוטס. זהו אנטי-קליימקס אדיר, כמו משחק כדורגל בין ברצלונה וריאל מדריד, שבכל אחת מהן משחקים הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם – שנגמר בסוף בתיקו אפס מאכזב. הדרדנוטס מעולם לא הוכיחו את עצמן בקרב. הן היו אקדח שהופיע במערכה הראשונה ולא ירה במערכה השלישית…

סיכויי ההשרדות של אנשי הצוות

למעשה, המעבר לספינות פלדה גדולות אפילו הרע באופן ניכר את סיכויי ההשרדות של אנשי הצוות במקרה של פגיעה קטסטרופלית בספינה. אם ספינת עץ נפגעה מאש תותחים, היא הייתה נשרפת ומתפרקת – אבל היו נדרשות לה עשרות דקות כדי לטבוע. כשספינת מתכת נפגעת באופן קריטי, היא מתפרקת וטובעת בתוך דקות ספורות – והמלחים אינם מסוגלים לברוח. הנה עדותו של קצין בריטי זוטר ששירת על סיפונה של סיירת המערכה Queen Mary בקרב יוטלנד. ה-Queen Mary ספגה פגיעות קשות, והחלה נוטה על ציה.

"[עליתי אל הסיפון] וכשהגעתי לדופן הספינה היה שם קהל גדול של חיילים, שלא נראו נלהבים במיוחד לקפוץ למים. קראתי אליהם – 'קדימה, ח'ברה – מי בא לשחות?'. מי צעק לי – 'היא עוד תצוף הרבה זמן!'. אבל משהו, ואין לי מושג מה, דירבן אותי לברוח. טיפסתי מעל הדופן וקפצתי למים, כשעוד חמישה חיילים בעקבותיי. התרחקתי מהספינה בשחייה הכי מהר שיכול, והצלחתי להגיע למרחק של אולי שלושים מטרים כששמעתי רעש אדיר. הסתובבתי והבטתי סביב. האוויר היה מלא ברסיסים ובשברי מתכת."

הקצין, בדומה לשאר החיילים על הסיפון, לא ידע שפגז גרמני שפגע במאגרי התחמושת של הספינה הבעיר אותם – והפיצוץ שהתחולל כתוצאה מכך קרע את הספינה לשניים.

"רסיס גדול חלף ממש ליד ראשי, ובתגובה אינסטנקטיבית צללתי אל תוך המים כדי שלא להיפגע. נשארתי מתחת למים כמה זמן שרק יכולתי, ואז הרמתי את ראשי שוב. מאחורי שמעתי רעש של מים רבים, כמו גלים המתנפצים אל החוף, והבנתי שזו מערבולת היניקה שהשאירה מאחוריה הספינה שנעלמה לגמרי. בקושי הספקתי למלא את ריאותיי באוויר לפני שנשאבתי אל תוך המערבולת. הרגשתי שאין טעם להילחם בה. אמרתי לעצמי – 'מה הטעם להיאבק, אתה גמור'. כמעט שנכנעתי […] אך קול קטן בראשי המשיך לקרוא לי 'אל תיכנע, תמשיך לשחות'."

הקצין הזוטר ועוד תשעה עשר חיילים היו הבודדים מתוך 1266 אנשי הצוות של ה-Queen Mary שירדו עמה אל המצולות בשניות ספורות בלבד. מקרה זה לא היה יוצא דופן: כמעט בכל פעם שטבעה ספינה, חיילים ספורים הצליחו לשרוד במזל גדול. לימאי ששירת בחדר המכונות או באחד הסיפונים התחתונים לא היה שום סיכוי מעשי להינצל: ברגע שהספינה נפגעה, החשמל כבה, ובאפלה לא ניתן למצוא את הדרך החוצה בתוך כמה עשרות השניות שעמדו לרשות החיילים. וגם אם הצליחו לקפוץ למים מהספינה השוקעת, כפי שמלמדת עדותו של הקצין מה-Queen Mary, סיכויי הישרדותםאינם גבוהים במיוחד. במקרים רבים פני המים היו מכוסים בשמן בוער וסמיך, ולא היו פיסות עץ מספיקות שניתן להיאחז בהן. פגזים שנחתו במים הרגו ניצולים רבים, ואחרים נדרסו על ידי ספינות חולפות במהלך הקרב.
בשורה התחתונה, הסיכויים היו לרעתך, מאוד. אם בקרבות כנגד נפוליאון איבדו הבריטים שלושה עד ארבעה אחוזים מהימאים בקרב – הרוסים בצושימה איבדו שישים אחוזים מהימאים.

לאחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכו המעצמות לבנות אניות מערכה גדולות יותר ויותר – אבל במלחמת העולם השנייה עלתה לגדולה ספינת מלחמה מסוג אחר לגמרי: נושאת המטוסים. המטוס הוכיח את עצמו ככלי נשק יעיל בהרבה מהתותח הכבד, ונושאות המטוסים החליפו את אניית המערכה כלבת עצמתו של הצי. אניות המערכה ירדו מגדולתן, והופנו למשימות סיור, הגנה על נושאות מטוסים והפגזת חופים. כשהופיע הטיל המונחה במחצית השנייה של המאה העשרים, הפכו אניות המערכה ללא רלוונטיות לגמרי: ספינות קטנות בהרבה צוידו בעוצמת אש קטלנית ומדויקת יותר מכל תותח, וכבר לא הייתה סיבה טובה להחזיק באניות המערכה היקרות. הן פורקו ונגרסו, וכיום אין צי שמחזיק בדרדנוטס בשירות פעיל. סיירות המערכה, שהיו 'האחיות הקטנות' של הדרדנוטס, הן כיום ספינות המלחמה הגדולות ביותר בשימוש סדיר.

מהפכת הדרדנוט

מהו, אם כן, פסק הדין של ההיסטוריה? האם היו ספינות הדרדנוטס לא יותר מאשר רעיון מגלומני, שגרר את המעצמות למירוץ חימוש יקר ומעולם לא מימש את כל ההבטחות הגרנדיוזיות הגלומות בו?
לא. למרות שנעלמו ואינן עוד, וגם כשהפליגו בימים ולא הכריעו קרבות בנוקאאוט כפי שציפו מהן – הדרדנוטס מילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה: הן הכריחו את הציים בכל רחבי העולם לעבור תהליך מודרניזציה עמוק וכואב ששלף אותם מהמאה התשע עשרה והזניק אותם, בכמה עשרות שנים ספורות, אל מציאות חדשה לגמרי – כמו, למשל, שינויים במבנה ובאיכות כוח האדם ששירתו על הספינות.

בעבר, האנשים שאיישו את הספינות היו צריכים להיות מוכשרים ובעלי נכונות לעבודה קשה – אבל לאו דווקא משכילים במיוחד. כתוצאה מכך, הבדלי המעמדות בין הקצינים והחיילים היו ברורים וחדים מאוד. הקצינים המשכילים שהגיעו ממשפחות עשירות ומיוחסות לא נהגו "להתערבב" עם המלחים הפשוטים שלפעמים אפילו לא ידעו קרוא וכתוב. היחס אל המלחים הפשוטים מצד הקצונה התאים למצב: זלזול, תנאי מגורים נוראיים, אוכל גרוע ודרישות משמעת נוקשות שלעומתן גם הטירונות של גולני נראית כמו מצעד הגאווה בתל-אביב.
הדרדנוטס, לעומת זאת, דרשו כוח אדם מסוג שונה לחלוטין. הספינות המתוחכמות הללו, על שלל מערכות הנשק והמנועים המודרניים שלהן, היו זקוקות למפעילים מומחים: אנשים שלמדו את המערכות, וידעו איך להתמודד מולן. במילים אחרות – אנשים משכילים ובעלי מקצוע: טכנאים, מכונאים ומהנדסים. בספינות מדור המפרש רק אחוזים ספורים מאנשי הצוות היו בעלי כישורים מקצועיים; לעומת זאת בספינות דרדנוטס, כשלושת רבעי מהצוות היה מורכב מאנשים שהוכשרו באופן ספציפי לתפקיד שאותו הם אמורים למלא.

דרישות כוח האדם החדשות הביאו לכך שכעת התמודד הצי על לבם של מלחים פוטנציאליים בשוק עבודה שהיה שונה לגמרי לעומת מספר שנים קודם לכן. לאנשים משכילים ומוכשרים היו אלטרנטיבות ביבשה: הם הצליחו למצוא לעצמם תעסוקה מכובדת, ולא בהכרח היו מוכנים להתגייס לצי שבו הקצינים מתייחסים אליהם כמו אל פראים בספארי שבאפריקה.
אדמירל ג'ון פישר היה מבין הראשונים להבין שכוח האדם של הצי הוא הנכס הגדול ביותר שלו – חשוב יותר אפילו מהספינות עצמן. אחרי הכל, לבנות דרדנוט לוקח שנה או שנתיים – אך כדי להכשיר איש צוות לתפקידו בצורה טובה נדרשים חמש או שש שנים. פישר הכניס שיפורים משמעותיים בתנאי המחייה של המלחים: הוא העלה את השכר, שיפר את תנאי המגורים והמזון, והכניס לספינות מכשירי חשמל מודרניים כגון מקררים, תנורים וכדומה. המשמעת הפכה להיות הגיונית ונוחה יותר. בסיסי הכשרה הוקמו על היבשה, ובהם הוכשרו החיילים עוד לפני שיצאו לים. בתוך הספינות עצמן, אנשי צוות מומחים הפכו להיות חשובים וחיוניים לתפקודה של הספינה לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מקצינים זוטרים – והבדלי המעמדות בין הקצינים והחיילים הפשוטים היטשטשו באופן ניכר.

במילים אחרות, כשאנחנו מתבוננים על חיל הים המודרני שלנו ושל שאר הציים – על קצינים שעוברים הכשרה ממושכת ואפילו לומדים לתארים אקדמאיים, על נגדים ותיקים ומנוסים שנושאים על גביהם מחלקות בספינה לאורך שנים, ועל בתי ספר לאלקטרוניקה ומכונאות ושאר מתקני ההכשרה שהם היום לא פחות חשובים לצי מאשר הספינות שלו – אנחנו מתבוננים על צי שהוא תולדה ישירה של המהפכה שחוללו הדרדנוטס. זו מהפכה שהביאה לכך, למשל, שכבר לא מגייסים יותר לשירות ילדים בני 13 שלא הספיקו אפילו ללמוד בתיכון – ילדים כמו ג'ון פישר עצמו.

שירות על אניית מערכה בעידן הדרדנוט היה מקור לגאווה אדירה עבור המלחים שהרגישו שהם מגלמים בדמותם ובספינות האדירות שעליהן שירתו את עוצמתה של ארצם. אפשר לחוש בגאווה הזו בתיאור של מלח בריטי את יציאתו של ה-Grand Fleet הגדול אל הקרב ביוטלנד.

"לכל כיוון שבו הסתכלת היו ספינות, עד אל מעבר לאופק […] ואז, לסוף, הגיעה הארמדה הענקית של שלושים אניות מערכה, מתקדמות בחמישה טורים או יותר, מוקפות במסך צפוף של משחתות. זה היה מחזה שכדוגמתו לא ייראה עוד לעולם."

האם נזכה לחזות שוב ביום מן הימים במכונות ענקיות, מפלצתיות ומעוררות השתאות כדרדנוטס? קשה לי להאמין. הטכנולוגיה המודרנית נותנת יתרון לתחכום, לזריזות וליעילות על פני עצמת אש פראית ועשרות אלפי טונות של פלדה מחוסמת. אבל אם ייצא לכם לראות שוב את הסרט 'מלחמת הכוכבים', או כל סרט מדע בידיוני אחר שבו חוצה חללית ענקית את המסך בכבדות, עטורה בתותחים כבירים – תוכלו, אולי, לחוש בהדי ההתפעמות שאחזה באנשי תחילת המאה העשרים, כשצפו בדרדנוטס יוצאות מהנמל.

ביבליוגרפיה

http://www.cnrs-scrn.org/northern_mariner/vol20/tnm_20_175-198.pdf
https://books.google.co.il/books?id=zzQ9AwAAQBAJ&lpg=PT199&ots=kqUX5cT8vk&dq=Battle%20of%20Tsushima%20dreadnought&pg=PT207#v=onepage&q&f=true
http://www.webcitation.org/5xujimKGb
https://www.asme.org/engineering-topics/articles/turbines/charles-a-parsons
http://www.firstworldwar.com/battles/jutland.htm
http://www.wired.com/2014/08/the-wwi-battleships-that-saved-and-doomed-the-british-empire/
https://www.usnwc.edu/getattachment/37792d90-db4b-4e1a-9bc7-5a55814ea0a7/Four-Lessons-That-the-U-S–Navy-Must-Learn-from-th.aspx
http://militaryhistory.about.com/od/civilwar/p/cwturningpts.htm
https://en.m.wikipedia.org/wiki/John_Fisher,_1st_Baron_Fisher
http://dreadnoughtproject.org/tfs/index.php/John_Arbuthnot_Fisher,_First_Baron_Fisher
http://www.firstworldwar.com/bio/fisher.htm
https://books.google.co.il/books?id=nxzGj9_B_rwC&pg=PR4&dq=baron+john+fisher&hl=en&sa=X&ved=0CCEQ6AEwAWoVChMI3bCp397pxwIV6CnbCh2UoAV3#v=onepage&q&f=false
https://books.google.co.il/books?id=2YqjfHLyyj8C&pg=PA417&dq=baron+john+fisher&hl=en&sa=X&ved=0CDEQ6AEwBGoVChMIzLex7eHpxwIVpqDbCh0y1wbr#v=onepage&q&f=false
http://www.bbc.com/news/magazine-27641717
http://www.loc.gov/rr/news/topics/battleships.html
http://www.britannica.com/event/Battle-of-Tsushima
http://militaryhistory.about.com/od/navalbattles1900today/p/tsushima.htm
http://www.militaryhistoryonline.com/russojapanese/articles/tsushima.aspx
http://www.russojapanesewar.com/tsushima.html
https://books.google.co.il/books?id=PKkCMKsr_nEC&pg=PA5&dq=An+Ideal+Battleship+for+the+British+Fleet+janes&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q&f=true

You may also like...

12 Responses

  1. אברהם וינר הגיב:

    כרגיל הרצאה מעניינת ומרתקת.

    1. יש לי הערה לגבי ההגדרה של קרב יוטלנד כקרב משמעותי היחד בין דרדנאוטס.

    אם תקיש בגוגל "BATTLESHIPS IN COMBAT" תקבל הפניה לרשימת הקרבות בין אוניות מערכה שזה "דרדנאוט" יש רשימה של קרבות שונים מתחילת המאה העשרים שבהם נלחמו דרדנאוטס אחד כנגד השני עד סוף מלחמת העולם השניה . ביניהם הקרב שבו הטביעה ה"ביסמרק" את ה"הוד " הבריטית ואח"כ הטבעת ה"ביסמרק" ע"י אניות מערכה בריטיות.

    2. לגבי ההגדדרה של סיירת מערכה שקיימות עד היום אני חולק עליך מכיון שסיירת מערכה היתה דרדנאוט אך עם מיגון חלש יותר ומהירות גבוהה יותר.חלק מהאוניות הבריטיות שטבעו בקרב יוטלנד היו סירות מערכה ונפגעו אנושות עקב המיגון החלש שלהן. גם ה"הוד" שטבעה ע"י ה"ביסמרק" היתה סיירת מערכה.

  2. . הגיב:

    בסך הכל, פודקאסט על סירה גדולה. כעכבר יבשה ותיק, הייתי צריך להפסיק להאזין כאן. אבל הפקק התארך ולא היה מי לעשות ממילא, אז המשכתי להאזין. אני לא מתחרט לרגע. הצלחת מצליח להחיות את ההיסטוריה, ולתאר לא רק ציים נושנים של אימפריות עבר, אלא גם לקשור את זה לטכנולוגיה, לקשר בינה לבין החברה, לכלכלה, לבנית הכח, וכמובן לטקטיקה ימית. ומעל הכל – איכות הפקה מצוינה, עם תפאורה קולית מרהיבה.
    מומלץ. מצפה בקוצר רוח לפקקים הבאים

  3. שי הגיב:

    פרק מצוין!
    לגבי נסיונה של גרמניה לההיפך למעצמה בסוף המאה ה-19 ראוי לציין את וילהלם השני, קיסר גרמניה באותה תקופה, ששם דגש מיוחד על בניית הצי הגרמני כבסיס להפיכת גרמניה למעצמה קולוניאלית.
    ישנה תוכנית מצוינת במסגרת "שעה היסטורית" שבה טוען פרופ' הרסגור כי רצונו של וילהלם לפתח את הצי נבע גם מתוך "תסביך סבתא", שכן סבתו היתה המלכה ויקטוריה הבריטית, שהוביל אותו לרגשי נחיתות מול בריטניה ולרצון (הרסני בסופו של דבר) "להראות להם". תוכנית מומלצת לחובבי מלה"ע ה-I.
    http://tinyurl.com/qhocpgh
    ובכלל, נושא קשרי המשפחה בין המעצמות בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא די מדהים.

    • רן לוי הגיב:

      תודה, שי! שמח שאהבת 🙂 כן, נושא קשרי המשפחה בין בתי המלוכה עלה כמה
      פעמים בפרקים של התוכנית. למשל, בפרק הקודם על ההיסטוריה של הגנטיקה – לגבי
      השכיחות של המופיליה בבתי המלוכה. מרתק!
      רן

  4. אלעד הגיב:

    פרק מרתק!

    אגב, למיטב ידיעתי יוטלנד לא היה הקרב הגדול בהיסטוריה. בוויקיפידיה כתוב שהוא היה הקרב הגדול ביותר של ספינות שטח. ייתכן אולי שהוא הקרב הגדול ביותר מבחינת הדחק כולל של כלי השיט (על פי ויקיפדיה כ-1,900,000 טון!).

    אני לא בטוח בזה אבל נראה לי שמבחינת מספר אוניות מלחמה קרב סלמיס או קרב ארטמיסיון במלחמת יוון פרס הוא הגדול בהיסטוריה.

  5. יובל יובל הגיב:

    פרק מעניין מאוד.
    תהליך ההפיכת הספינות הגדולות כמו הדרדנוט למיושנות הושלם רק בעקבות קרב ישראלי.
    אובדן המשחתת הישראלית "אילת" הוכיחה שספינת טילים (סטיל) קטנה, מהירה וחמושה היטב יעילה בהרבה מסירה גדולה ממנה בהרבה. בעקבות הקרב, והטיבוע הראשון בעולם שבוצע מסטיל, חיל הים הישראלי וחילות ים זרים שינו את האסטרטגיה שלהם ועידן הסטילים נפתח.
    עוד פרטים בויקיפדיה

    • רן לוי הגיב:

      תודה, יובל! צודק לגמרי – התלבטתי אם להכניס את סיפורה של אח"י אילת לפרק, אבל נראה לי שאשאיר
      אותו לפרק שיוקדש במיוחד לטילים ימיים – שהוא נושא מרתק באופן יוצא דופן..
      רן

    • אלעד הגיב:

      למיטב ידיעתי טיבוע אח"י אילת היה הזמן שחיל הים הישראלי הבין סופית שהעתיד נמצא בסטי"לים.

      העולם ראה את זה בקרב לטקיה.

  6. נעמי הגיב:

    הפכת נושא לכאורה טכני ולא מעניין במיוחד
    לפרק מרתק ומהנה, תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.