הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

לגנטיקה, בניגוד לארכיאולוגיה, יש את היכולת לגלות לנו פרטים אודות עברנו האישי: מוצא משפחתי, השתייכות שבטית ועוד. לגילויים כאלה יש פוטנציאל לענות על שאלות בנות אלפי שנים: 'גן הכהנים', למשל, יכול לספר לנו להיכן נפוצו עשרת השבטים האבודים. אך לגילויים אלה יש גם פוטנציאל לזרוע פילוג, שנאה ופירוד – אם לא מעניקים להם את הפרשנות הנכונה.

• 0620: ספנסר וולס, גנטיקאי צעיר, יוצא למסע מרתק במרכז אסיה – וחושף שם תגלית מפתיעה ואפלה…
• 3040: פרופ' קרל סקורצקי מאתר חתימה גנטית ייחודית אצל כל היהודים הכהנים, והמסורת המשונה של שבט אפריקני נידח זוכה בהכרה מצד ההיסטוריונים…
• 4550: מתי באמת חי האב הקדמון המשותף לכל תושבי כדור הארץ? סביר להניח שהתשובה תפתיע אתכם.

את הפרק ערך ניר סייג, שגם כתב את המוסיקה ששולבה בו: תוכלו להאזין למוסיקת הנושא של הפרק בשלמותה כאן. את התחקיר לפרק זה ולחלקו הקודם ערך נתן פוזניאק.

הודעות ועדכונים

מפגש המאזינים של עושים היסטוריה בפתח! המפגש ייערך ב-27.1.15, באודיטוריום של חברת מיקרוסופט בהרצליה. פרטים מלאים על מיקום האירוע, השעה והתוכן – כמו גם קישור לרכישה מוקדמת של כרטיסים – יפורסמו בקרוב.

קריאה למתנדבים: אני זקוק למתנדבים שיקחו חלק בארוע, ויסייעו לי לארגן את הכיבוד והכסאות, להוציא לפועל את השידור החי דרך האינטרנט ועוד. המעוניינים מתבקשים לפנות אלי במייל: ran@ranlevi.com

על פי ניסיון העבר, עושה רושם שמספר המאזינים שירצו להשתתף במפגש תהיה גדולה בהרבה מכפי שקיבולת האולם תאפשר לנו לארח. אי לכך, ההרשמה לארוע תעשה דרך האינטרנט מבעוד מועד – אנא עקבו אחרי העדכונים באתר, בפייסבוק, גוגל+, טוויטר וכו' כדי לשמוע על פתיחת ההרשמה. סביר להניח שהכרטיסים ייאזלו במהירות…
הדרך הטובה ביותר לקבל עדכונים היא באמצעות הצטרפות לרשימת התפוצה בדוא"ל: הזינו את כתובת המייל שלכם בטופס הבא.

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.
ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית.
פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

פינת החידה הקבועה

במירוץ ויקיפדיה הפעם, אתם מתבקשים להגיע מהערך על אדם כרומוזום Y ('אדם המדעי') אל הערך אודות אנסלדוס, ירחו הקטן והמסתורי של שבתאי. פתרונות ודיונים – בפורום התוכנית.

האזנה נעימה,
רן

---

היום שבו גיליתי שאני בעצם בדואי – על גנטיקה ואבולוציה

כתב: רן לוי

חלק א' – חווה המיטוכונדריאלית

לפני כשנה הגיע שליח למקום העבודה שלי, ומסר לי קופסת קרטון קטנה. חזרתי לחדרי, ופתחתי אותה: בתוך הקופסא הייתה מבחנה קטנה. קמתי מהכסא וסגרתי את דלת המשרד. יש דברים שדורשים…מעט פרטיות.

החוברת המצורפת הסבירה לי שעלי למלא את המבחנה ברוק עד לקו המסומן. אני מוכרח לומר – זה היה הרבה יותר קשה מששיערתי לעצמי. אם מישהו מחברי לעבודה יפתח את הדלת ברגע הלא נכון וימצא אותי מרייר כמו בולדוג מעל המבחנה…לך תסביר. החשש גרם לגרוני להתייבש. אף על פי כן השלמתי את המשימה, והשליח אסף את המבחנה עוד באותו היום. שלושה שבועות לאחר מכן הגיע המייל המיוחל: המיפוי הגנטי הושלם. עושר אדיר של מידע חיכה לי באתר החברה שביצעה את המיפוי. תכונות גנטיות, מחלות פוטנציאליות, רגישות לתרופות – אלפי פריטי מידע מרתקים שגילו לי דברים על עצמי שלא ידעתי.

פרט אחד היה מפתיע במיוחד וגרם לי לגרד בראשי בתמהון מול המסך. שירות המיפוי הגנטי בו בחרתי מאפשר ללקוח להתחקות אחר אילן היוחסין שלו: למצוא קרובי משפחה מכל רחבי העולם, ולגלות מהיכן על הגלובוס הגיעו אבות אבותיו. כשקיבלתי את תוצאות המיפוי, גיליתי שמה שחשבתי שידעתי על העבר המשפחתי שלי – ומה שהורי, דודי ובני דודי חשבו שהם יודעים – הוא לא נכון. בפרק זה ובפרק הבא אספר על מה שהדנ"א שלנו יכול לגלות לנו על עברנו – גם כבודדים, כמו במקרה שלי, וגם על המין האנושי כולו. בשני המקרים, מדובר במידע מפתיע – ולעיתים, במידע בעל השלכות מטרידות ומעוררות מחשבה.

אמיל צוקרקנדל

אמיל צוקרקנדל (Zuckerkandl) נולד בוינה למשפחה יהודית בשנת 1922. כשהשתלטו הנאצים על אוסטריה ברח לאלג'יריה, ולאחר מלה"ע ה-2 השתקע בצרפת שם למד ביולוגיה והשלים את עבודת התזה שלו. עמיתיו בארצות הברית הציעו לו ליצור קשר עם מדען בשם לינוס פאולינג (Pauling) ולבקש ממנו שיזמין אותו להצטרף למעבדה שלו בקאלטק, המכון הטכנולוגי היוקרתי בקליפורניה.

אמיל לא לקח את ההצעה ברצינות. לינוס פאולינג היה אחד המדענים המפורסמים והחשובים בעולם באותם הימים. מחקריו בתחום הכימיה והרפואה המולקולארית היו פורצי דרך, והוא זכה בשני פרסי נובל: אחד בכימיה, והשני פרס נובל לשלום, בזכות פעילתו האנטי-מלחמתית. אמיל לא האמין שהמדען המפורסם יתעניין דווקא בו, חוקר צעיר ואלמוני לחלוטין – אך כששמע באחד הימים שפאולינג מגיע לביקור בפריז, החליט לנצל את ההזדמנות. הוא שלח לפאולינג מכתב, והשניים נפגשו בבית מלון. הפגישה הייתה הצלחה גדולה, והמדען האמריקני הזמין את אמיל להצטרף אליו בקאלטק.

אמיל ואשתו נחתו בקליפורניה ב-1959, אך השיחה הראשונה עם פאולינג הותירה את אמיל עם טעם לוואי מריר. בפריז חקר אמיל תרכובות כימיות מסוימיות המצויות בסרטנים: זו הייתה עבודה מרתקת ומאתגרת, שאמיל מצא בה עניין רב. פאולינג, עם זאת, המליץ לו לזנוח את כיוון המחקר הזה ולהתמקד בחקר ההמוגלובין – חלבון שמצוי בתאי הדם האדומים ושאחראי על הובלת החמצן אל תאי הגוף. 'אני חושב שיהיה לך קשה מאד להגיע לתוצאות חד-משמעיות במחקר על תרכובות לא מוכרות של סרטנים,' אמר לו פאולינג, 'כדאי לך לעבוד עם ההמוגלובין, שהוא הרבה יותר מוכר.'

אמיל לא אהב את ההמלצה הזו. מה הטעם לחקור חלבון שכבר ידוע עליו לא מעט – במקום חלבון שכמעט ולא ידוע עליו דבר? הרי תפקידו של המדען הוא לגלות דברים חדשים, הלא כן? אם פאולינג טועה, אמיל עלול למצוא את עצמו מבזבז שנים במחקרים חסרי תוחלת. פאולינג היה אמנם מדען מנוסה ומבריק, אבל אף אחד לא חסין מטעויות ושגיאות בשיקול הדעת – אפילו לא פאולינג עצמו. שנים מאוחר יותר פסל לינוס פאולינג על הסף תגלית מעניינת של מדען צעיר בשם דן שכטמן. שכטמן הישראלי גילה סוג חדש של גבישים, בשם 'גבישים קוואזי-מחזוריים'. פאולינג אמר עליו בעוקצנות – 'אין  קוואזי-גבישים, אבל יש קוואזי-מדענים'. זו הייתה טעות מוחלטת, כמובן – שכטמן, כידוע, זכה מאוחר יותר בפרס נובל בזכות תגליתו זו. אבל "המלצה" ממדען בעל שיעור קומה כלינוס פאולינג, במעבדה שהוא עומד בראשה, היא לא ממש המלצה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון…ואמיל החל לעבוד על ההמוגלובין.

מוטציות בהמוגלובין

ההמוגלובין קיים לא רק בבני אדם, כי אם גם ביונקים אחרים כדוגמת קופים וסוסים. בכל המקרים מדובר על אותו החלבון, ברמה העקרונית – אבל פה ושם ישנם הבדלים זעירים: שינויים קטנים במבנה החלבון שאופייניים למין אחד אך לא למין אחר, כמו טביעות אצבעות של בני אדם שונים. שינויים אלה נוצרים בעקבות מוטציות אקראיות בדנ"א של בעל החיים: הגנים בדנ"א הם התוכנית – המתכון, אם תרצו – שעל פי מייצר התא את החלבונים, ושינוי קטן בדנ"א עשוי לגרום לשינוי גם בחלבון. אם המוטציה מתרחשת בדנ"א של תאי הזרע או הביצית – היא תעבור גם אל הדור הבא, וכך במרוצת מיליוני שנים יצטברו עוד ועוד שינויים בחלבון. מחקרו של אמיל התמקד בזיהוי אותם הבדלים ושינויים בחלבון ההמוגלובין בין המינים השונים. הטכניקות שהיו זמינות לאמיל באותה התקופה, שנות השישים של המאה העשרים, לא היו מתוחכמות מספיק כדי לאפשר לו למפות את ההבדלים בין החלבונים ברמת דיוק גבוהה – אך היו מדויקות מספיק בכדי שיבחין בדפוס ברור ומעניין בתוצאות המתקבלות.

אחת השאלות הבסיסיות בביולוגיה היא סיווג בעלי החיים למינים שונים, וזיהוי מידת הקרבה או הריחוק בין מינים אלה. תורת האבולוציה מלמדת אותנו, למשל, שלבני האדם והסוסים היה אב קדמון משותף. המדענים מעוניינים לגלות מתי התרחש אותו פיצול שהפריד בין המינים: לפני כמה מיליוני שנים חי אותו אב קדמון משותף?

דרך אחת לזהות את נקודת הפיצול היא לבחון את ממצאי המאובנים, ולזהות 'חוליות ביניים' – בעלי חיים שמכילים תכונות משותפות לסוס ולאדם. דרך אחרת היא 'אנטומיה משווה': סקירת המאפיינים הגופניים הנוכחיים של האדם והסוס, ואיתור נקודות דימיון מסוימות כגון שרירים, עצמות או איברים פנימיים שיכולים ללמד אותנו על מידת הקרבה האבולוציונית בינינו. שתי השיטות הללו שירתו את המדענים נאמנה במשך שנים ארוכות.

מחקרו של אמיל הראה לו בברור שכמות ההבדלים בין ההמוגלובין של שני מינים שונים קשור באופן הדוק לזמן שחלף מאז התפצלו שני המינים מאביהם הקדמון המשותף. הקופים ובני האדם, למשל, התפצלו זה מזה לפני מיליוני שנים ספורות, וההמוגלובין שלהם דומה למדי. בני אדם וסוסים, לעומת, התפצלו לפני כמעט מאתיים מיליון שנה, וההבדלים בין ההמוגלובין שלנו ושל הסוסים רבים יותר. אמיל החל לשאול את עצמו אם ייתכן וניתוח כזה, של הבדלים בין בעלי חיים ברמה המולקולרית, יכול להוות שיטה חדשה לתארך את נקודת הפיצול האבולוציונית שבין שני מינים שונים. האם האפשר לספור את ההבדלים בין חלבונים דומים אצל שני המינים, ולהסיק ממנו כי נפרדו זה מזה לפני כך וכך מיליוני שנים?

בשנת 1961 עמד אמיל לפרסם את מאמרו המדעי הראשון בקאלטק, והציע לפאולינג שיפרסמו את המאמר במשותף. פאולינג עצמו כבר היה שקוע באותה התקופה בפעילות אנטי-מלחמתית ולא היה לו זמן להשתתף במחקר ממש – אבל אמיל ידע שגם אם תרומתו המעשית של פאולינג תהיה מינורית, אף פעם לא מזיק ששמו של זוכה פרס נובל מתנוסס על המאמר שלך… פאולינג הסכים, ואפילו הייתה לו הצעה מעניינת לאמיל. המאמר המדובר היה אמור להתפרסם בגיליון חגיגי של מגזין מדעי לכבוד יום הולדתו של מדען הונגרי כלשהו – ולכן לא היה עתיד לעבור ביקורת עמיתים נוקבת ונוקשה, כפי שעוברים מאמרים מסוג זה בדרך כלל. אולי ננצל את ההזדמנות, הציע פאולינג, ונכניס למאמר טענה יוצאת דופן…משהו שערורייתי, שיכה קצת גלים בבריכה. אמיל הסכים, והוסיף למאמר רעיון בלתי שגרתי שעלה במוחו.

שעון מולקולארי

על פניו, תארוך נקודת הפיצול בין שני מינים שונים על פי מספר המוטציות שהתחוללו בחלבון כלשהו אמור להיות בלתי אפשרי. מוטציות, מטבען, הן אקראיות לחלוטין. מי יודע מתי ואיפה תפגע קרן רדיואקטיבית במקטע דנ"א מסוים? מי יודע מתי ישתחל לו וירוס כלשהו אל גרעין התא ויגרום לשינוי בדנ"א? מוטציות הן כמו אוטובוסים. אתה יכול לחכות בתחנה שלוש שעות ואף אוטובוס לא עובר, ואז שלושה מהם עוברים בזה אחר זה.

אך ההברקה של אמיל, הרעיון ה'שערורייתי' במאמר, היה שאין כל חובה לדעת במדויק מתי התרחשה כל מוטציה בחלבון כדי להסיק מכך על משך הזמן שחלף מאז התפצלו שני המינים הנבדקים. מכיוון שמדובר על פרקי זמן ארוכים מאד- מאות אלפים עד מיליוני שנים – אפשר לצאת מנקודת הנחה שקצב התרחשות המוטציות הוא פחות או יותר קבוע. אם, לצורך הדוגמא, אנחנו יודעים שבמהלך יממה חולפים בתחנה עשרים וארבעה אוטובוסים – אפשר להניח שבממוצע, אוטובוס מגיע כל שעה.

תחת ההנחה הזו, מתקבל מה שנהוג לכנות בשם 'שעון מולקולארי'. מחוגי השעון הן המוטציות שגורמות לשינויים בחלבון הנבדק: כל שינוי הוא כמו 'טיק' שמקדם את המחוג צעד אחד קדימה. נקודת האיפוס של השעון, הרגע בו הוא מתחיל לתקתק, היא הרגע שבו שני המינים מתפצלים מהאב הקדמון המשותף – שכן מאותה נקודה ואילך אין ביניהם קשר, וכל אחד מהמינים חווה מוטציות שונות.

כשהוא הוא עומד בפני עצמו, השעון המולקולארי אינו מועיל במיוחד – וזאת כיוון שקשה לדעת כל כמה זמן, בממוצע, מתרחשת מוטציה. כשאתה מביט על חלבון כלשהו ומבחין במספר גבוה של הבדלים בין המינים, למשל, אתה יודע שהשעון המולקולארי שלהם תקתק במשך זמן רב ושנקודת הפיצול האבולוציונית שלהם התרחשה בעבר הרחוק – אבל אם אינך יודע לומר מה פרק הזמן הממוצע שחולף בין כל שתי מוטציות, שני 'טיקים' של השעון, אינך יכול לומר מתי בדיוק התרחש אותו פיצול.

על כן על החוקרים 'לכייל' את השעון המולקולארי: לאתר נקודת זמן ידועה שחושבה בשיטות אחרות, ולהעזר בה כ'עוגן' שבעזרתו ניתן למדוד את קצב התרחשות המוטציות. למשל, אנחנו יודעים לומר – על פני עדויות מאובנים – שבני האדם והסוסים התפצלו מהאב הקדמון המשותף שלהם לפני כמאה ושלושים מיליוני שנה, פחות או יותר. אם, לצורך הדוגמא, אנחנו מזהים שמונה עשרה הבדלים בין ההמוגלובין שלנו ושל הסוסים – חישוב פשוט יראה לנו שבממוצע, מוטציה מתרחשת בהמוגלובין בכל 14.5 מיליוני שנים. כעת ניתן להעזר במספר הזה כדי לתארך התפצלויות אבולוציוניות אחרות בהיסטוריה של הסוסים ובני האדם, אל מול מינים אחרים.

במילים אחרות, השעון המולקולארי שהציע אמיל הוא כלי חדש – שמתווסף לניתוח המאובנים ולאנטומיה המשווה – המאפשר לנו להעריך בצורה מושכלת כיצד נראה עץ ההתפתחות האבולוציוני של כמעט כל יצור חי על פני כדור הארץ, על סמך מידע שזמין ונגיש בקלות יחסית בתוך הגוף עצמו.

במרוצת הזמן הלכה והתבררה עד כמה הייתה חכמה ההמלצה שהעניק לינוס פאולינג לאמיל ביומו הראשון בקאלטק. העובדה שההמוגלובין נחקר בצורה אינטנסיבית על ידי המדענים איפשרה לאמיל לזהות בקלות רבה יותר את המוטציות שחיפש, וסייעה לו לשכנע את עמיתיו בתקפות רעיונותיו: לו היה מבסס את מאמרו על חלבון עלום-שם בסרטנים, ייתכן וחוקרים רבים – שלא התעניינו במאכלי ים – היו מפספסים את חשיבותם. זאת ועוד, הביולוגיה המולקולארית עמדה באותם הימים בפני קפיצה גדולה בטכניקות ובכלים שעמדו לרשות המדענים, ואיפשרו להם לחקור את צפונותיהם של החלבונים בקלות רבה יותר. כל אלה סייעו לסחוף חוקרים רבים לתחום חדש ומסעיר זה של המדע – אבולוציה מולקולרית.

חוסר אמון

אחד המדענים שהוקסמו מרעיונותיו של אמיל צוקרקנדל היה הניו-זילנדי אלן וילסון. וילסון נטל את רעיונותיו של אמיל, שהיו תיאורטיים ברובם, ויישם אותם על התחום שעניין אותו באופן אישי: הקשר שבין בני אדם וקופים, ובמיוחד קופי האדם – שימפנזות, גורילות ואורנ-גוטן. באמצעות ניתוח הבדלים בין מערכות החיסון שלנו ושל הקופים, הצליח וילסון להראות שבני האדם והקופים התפצלו מאביהם הקדמון המשותף 'בסך הכל' לפני שלושה עד חמישה מיליוני שנים – ולא לפני עשרה או שלושים מיליון שנה, כפי שהיה מקובל לחשוב אז. טענותיו של וילסון היו שנויות במחלוקת, עד שבראשית שנות השבעים נתגלו באפריקה מאובנים שתאמו את תוצאות אלה.

אך למרות הפוטנציאל המסעיר והמפתה של טכניקת השעון המולקולארי לחשוף מידע חדש אודות העבר, חוקרים רבים סירבו עדיין לתת בה אמון מלא, ובחנו אותה בחשש ובאי-אמון. הסיבה לכך היא ש'כיול' השעון המולקולארי הוא תהליך קשה ומורכב, שיש בו פוטנציאל גדול לאי דיוקים. קצב ההתרחשות המוטציות בחלבון מסוים הוא פונקציה של כמה וכמה גורמים, שעשויים להשתנות בין מינים שונים של בעלי חיים – וגם בתוך אותו מין. למשל, אצל הציפורים מתרחשים שינויים שכאלה בקצב מהיר, ואצל הצבים קצב השינויים איטי מאד. מהירותו של השעון המולקולארי תלויה בגודל האוכלוסיה של בעל החיים, הסביבה בה הוא חי, לחצי הברירה הטבעית שפועלים עליו ובכל רגע ורגע ועוד גורמים דומים שעשויים להשתנות לאורך השנים, וקשה להעריך אותם במדויק. מבלי לדעת כמה מהר מתקתק השעון המולקולארי אצל בעל החיים הנבדק, כל הערכה לגבי משך הזמן שחלף מאז פיצול אבולוציוני כזה או אחר היא לא יותר מניחוש. חוקר שרוצה להשתמש בטכניקת השעון המולקולארי חייב לעשות מעל ומעבר כדי להוכיח שכייל את השעון בצורה אמינה על סמך נתונים אובייקטיביים כגון ממצאי מאובנים. חוסר האמון הזה מתעצם עוד יותר כשהשימוש בשעון המולקולארי חושף אמיתות מפתיעות, שעומדות בניגוד לתיאוריות קיימות. את הלקח הזה למדה על בשרה גנטיקאית צעירה בשם רבקה קאן (Cann).

רבקה קאן

קאן סיימה את לימודי הגנטיקה שלה באוני' ברקלי שבקליפורניה, בשנת 1972. חקר הדנ"א היה אז תחום צעיר ומרתק, ורבקה הייתה נלהבת לחקור את הקשר שבין הגנטיקה של בני האדם והתנהגותם – אבל המציאות טפחה על פניה. הטכנולוגיה שעמדה לרשות החוקרים באותם הימים כדי למפות את הדנ"א ולפענח את צפונותיו הייתה ראשונית ופרימיטיבית יחסית, ורבקה ראתה את עצמה מבלה שנים ארוכות במעבדה עם זבובים ועכברים במקום בני אדם. היא החליטה לעזוב את האקדמיה ומצאה עבודה כטכנאית מעבדה בחברת תרופות גדולה.

אך הסקרנות הטבעית שלה לא כבתה. המעבדה בה עבדה ניצבה בסמוך לחדר הדואר של המפעל, ורבקה רפרפה מדי פעם בירחונים מקצועיים שהיו ממוענים למדעני החברה. דרך הכתבות בירחונים נחשפה לטכניקות חדשות שפותחו בתחום הגנטיקה, ולפוטנציאל הגדול שהביאו עימן. בשנת 1974 החליטה רבקה שהגיע הזמן לחזור אל הלימודים ואל האקדמיה, ומצאה את עצמו במעבדתו של אלן וילסון, חלוץ השימוש בטכניקת השעון המולקולארי.

דרך וילסון נחשפה רבקה לרעיון השעון המולקולארי, ובפרט לפוטנציאל שלו בכל הנוגע לתיארוך שינויים אבולוציוניים בדנ"א האנושי. מאמרו המקורי של אמיל צוקרקנדל עסק, כזכור, בניתוח מוטציות שהופיעו בחלבון – ההמוגלובין, במקרה הזה – אך אלן וילסון הראה שאין כל מניעה עקרונית ליישם את אותם הרעיונות ממש גם על מולקולות אחרות, שאינן חלבונים. גם הדנ"א הוא, אחרי הכל, לא יותר מאשר מולקולה ארוכה – ומי יודע אילו פרטים מרתקים אודות עברה של האנושות מסתתרים בה…

אך לדנ"א חסרה תכונה חיונית שקיימת בחלבונים: יציבות. לחלבון כמו המוגלובין יש מבנה קבוע, פחות או יותר, שאינו משתנה מדור לדור ולכן קל לזהות שינויים שמתחוללים בו – כמו חרוז צבעוני בודד בשרשרת של חרוזים לבנים. הדנ"א האנושי, לעומת זאת, משתנה כל הזמן. בכל פעם שביצית וזרע מתאחדים מתקבל עובר בעל דנ"א חדש וייחודי, תוצאה של ערבוב אקראי של הגנים משני ההורים – וערבוב זה הופך את התיארוך באמצעות שעון מולקולארי לבלתי מעשי.

למרבה המזל, חלק מהדנ"א שמצוי בגופנו לא מתנהג באופן שתיארתי לעיל. למעשה, חלק מהדנ"א שבגופנו…הוא לא ממש 'אנושי' במלוא מובן המילה – ועובדה זו נתנה בפני אלן וילסון ורבקה קאן הזדמנות לנצל בכל זאת את שיטת השעון המולקולארי.

המיטוכונדריה

רובו המכריע של הדנ"א שלנו מרוכז בגרעין התא – אך לא כולו. תאי גופנו מכילים גם אברונים בשם 'מיטוכונדריה', גופים זעירים שמוקפים בממברנות שמפרידות אותם משאר חלקי התא. למיטוכונדריה יש דנ"א משלהם שהוא לא רק נפרד מזה שבגרעין התא ברמה הפיזית, אלא גם ניחן במאפיינים ייחודיים ויוצאי דופן שמביאים את המדענים להאמין שהמיטוכונדריה החלו את דרכם כחיידקים רגילים. הסברה המקובלת היא שאי שם בערפילי הזמן, לפני מיליוני שנים רבות, נבלע מיטוכונדריון על ידי תא כלשהו – אך במקום שהמיטוכונדריון יעוכל על ידי התא הבולע ויושמד, כפי שקורה בדרך כלל, הוא הצליח לפתח יחסי סימביוזה עם המארח שלו. המיטוכונדריון מייצר מולקולה בשם ATP שהתא מנצל כחלק מתהליך אספקת האנרגיה הדרושה לו – ובתמורה, המארח מספק למיטוכונדריון חומרי הזנה חיוניים. הסידור הזה עבד טוב כל כך, עד שהתלות של התאים במיטוכונדריה והמיטוכונדריה בתאים הפכה להיות מוחלטת, וכיום אפשר למצוא את המיטוכונדריה בכמעט כל היצורים החיים – מאצות פשוטות ועד בני אדם.

הפרט החשוב לענייננו הוא שכתוצאה מעברה העצמאי של המיטוכונדריה, תהליך הרבייה שלהם שונה לחלוטין מזה של בני האדם. אצל המיטוכונדריה אין זכר ונקבה, אלא כל מיטוכונדריון נחצה לשני חלקים זהים – כמו אצל החיידקים – וכך מתקבלים גם שני עותקים זהים לחלוטין של הדנ"א המיטוכונדרילאי, ללא הערבוב האקראי שחווה הדנ"א שבגרעין התא. העובדה שדנ"א מיטוכונדריאלי עובר שכפול ללא ערבוב, פרושה שהוא עומד בדרישה ההכרחית כדי שניתן יהיה להפעיל עליו את טכניקת השעון המולקולארי: הדנ"א שבמיטוכונדריה הוא מולקולה קבועה ובלתי משתנה, פרט למוטציות אקראיות שמתחוללות בה לאורך השנים.

אלן וילסון כבר צבר ניסיון מסוים בחקר הדנ"א המיטוכונדריאלי, ורבקה קאן החליטה להמשיך את כיוון מחקר זה. באותה התקופה, סוף שנות השבעים של המאה העשרים, עדיין אי אפשר היה 'לדלות' דנ"א מתוך דגימת דם, רוק או שיער כפי שניתן לראות בכל דרמה משטרתית בטלוויזיה. רבקה נאלצה לכתת את רגליה בין כיתות של קורסי הכנה ללידה ברחבי סן פרנסיסקו, ולשכנע נשים לאשר לה לקחת דגימה מהשליה שלהן מיד לאחר הלידה. בתי חולים מחוץ לארה"ב סיפקו לה דגימות שליה של נשים נוספות, מכל רחבי העולם. את הדגימות הכניסה רבקה למערבל מיוחד שאיפשר לה למצות את הדנ"א המיטוכונדריאלי. רבקה סיפרה שבילתה כל כך הרבה זמן מול המערבל ודגימות השליה המסתחררות, עד שבמשך שנים רבות לאחר כך לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לשתות מרגריטה על בסיס תות-שדה…ודי לחכימא ברמיזה.

מטרתה של רבקה קאן הייתה לנסות ולזהות את האזורים על פני הגלובוס שבהם חיו אבות אבותינו לאורך ההיסטוריה, מאז נפרדנו מהקופים לפני מספר מיליוני שנים. כיצד ניתן לעשות זאת?

חווה המיטוכונדריאלית

למיטוכונדריה שבתאינו יש תכונה שימושית נוספת: היא עוברת אל העובר אך ורק דרך האם. הביצית של האם מכילה הרבה מאד מיטוכונדריה – בעוד שבכל זרע קטנטן ישנם רק מעט מאד מהם. לאחר ההפרייה מושמדים המיטוכונדריה שהיו בתוך הזרע, וכתוצאה מכך הביצית המופרית מכילה אך ורק מיטוכונדריה שמקורם מהאם. אני יכול לומר בודאות מוחלטת שהמיטוכונדריה שנמצאים ברגע זה ממש בגופי הגיעו אלי מאמי, שקיבלה אותם מאמא שלה. אשתי יכולה להאשים אותי כמה שהיא רוצה שהגנים שלי הם אלו שאחראים להתנהגות הפרועה של הילדים שלנו, אבל בסוף כל ויכוח אני תמיד יכול לשלוף את הקלף המנצח: 'את האנרגיות האינסופיות שלהם, גברת, הם קיבלו מהמיטוכונדריה שלך."

העובדה שהמיטוכונדריה עוברת אך ורק דרך נשים, נותנת בידי החוקרים אפשרות לבנות אילן יוחסין על סמך המוטציות שהתחוללו לאורך השנים בדנ"א המיטוכונדריאלי – אותה 'טביעת אצבע' שנוצרת כתוצאה ממוטציות אקראיות.

למשל, נניח שמולנו ניצבות שלוש נשים. אנחנו בודקים את הדנ"א שלהן, ומגלים שלשתים מהן יש בדיוק את אותן המוטציות בדנ"א המיטוכונדריאלי שלהן. קל להסיק מכך ששתי הנשים הן קרובות משפחה: הדנ"א שלהן הגיעו מאותה האם או מאותה הסבתא. כעת אנחנו בודקים את הדנ"א של האישה השלישית, ומגלים שיש לה חלק מהמוטציות שיש לשתי הנשים הראשונות – אבל גם עוד מספר מוטציות שונות וייחודיות. מכאן שסביר להניח שהאישה השלישית חולקת אם משותפת עם שתי הנשים הראשונות, אי שם בעבר הרחוק – אבל העובדה שיש לה גם מוטציות ייחודיות מלמדת אותנו שאילן היוחסין שלה נפרד משלהן לפני זמן רב מספיק בכדי שהמיטוכונדריה שלה תספיק לצבור מוטציות ייחודיות משלה.

אלן וילסון ורבקה קאן בחנו את הדנ"א המיטוכונדריאלי של נשים מכל רחבי העולם, והבחינו בתבנית מעניינת: למרות שרוב הדגימות היו שונות זו מזו, ובכל זאת היו מוטציות מסוימות שהופיעו בדנ"א של כל הנשים הנבדקות, ללא יוצא מן הכלל. מוטציות אלה היו מעין חוט שני שאיחד את כל הנשים – בדומה לאופן שבו משיכות המכחול הייחודיות של ואן-גוך מאפשרות לך לזהות תמונה שלו גם אם לא נתקלת בה מעולם. המשמעות היא שכל הנשים שבדקה רבקה – ולמעשה, כל בני האדם החיים כיום על פני כדור הארץ, נשים וגברים כאחד – חולקים ביניהם אם קדמונית משותפת אחת ויחידה. לא 'אם קדמונית' במובן המטאפורי של המילה, כי אם אישה אמיתית, שחיה לפני שנים רבות מאוד, שהיא הסבתא-רבא-רבא-רבא (ועוד כמה 'ראבות' שכאלה) של כולנו.

זו מסקנה מרתקת, אבל היא לא בהכרח מפתיעה. הרי כולנו שייכים לאותו מין, וההגיון אומר שכולנו חולקים את אותו אב או אם קדמונים. אך מחקרה של רבקה העלה מסקנה מרתקת נוספת, שדווקא כן היו לה השלכות מפתיעות – השלכות שנגעו ישירות בויכוח סוער שהתנהל בין שני מחנות יריבים בעולם הפלאואנתרופולוגיה, המדע העוסק בחקר האבולוציה של האדם. השאלה סביבה נסוב הויכוח היא – היכן ומתי הופיע לראשונה האדם המודרני, ההומו-ספיאנס.

'ריבוי אזורים' נגד 'היציאה מאפריקה'

בגדול, המחנות היריבים מסכימים ביניהם על שתי עובדות מרכזיות.

הראשונה היא שממצאי המאובנים מראים בצורה ברורה למדי כי לפני כמיליון וחצי שנים לערך הופיע באפריקה יצור דמוי-אדם, שמוחו אמנם היה קטן יותר ממוחנו שלנו אך מבנה גופו היה דומה לזה של האדם המודרני והוא הלך על שני רגליים, זקוף. ה'הומו ארקטוס', כפי שמכונה אב קדמון זה של בני האדם, עזב את אפריקה לפני קצת יותר ממיליון שנים, התפשט בכל רחבי העולם מאסיה ועד אירופה, והתפצל למספר מינים ותתי-מינים אנושיים אחרים – כמו האדם הניאנדרטלי, למשל.

העובדה המוסכמת השניה היא שהיום, אין עוד מגוון של מינים אנושיים. מבחינה גנטית, בני האדם החיים כיום דומים מאד זה לזה ואין צל של ספק שלא מדובר בכמה מינים שונים של אדם אלא במין אחד בלבד: הומו ספיינס, האדם הנבון. השאלה שעומדת במרכז הדיון היא: איך הגענו מהמצב הראשון, אל המצב השני? מה התרחש במהלך אותם מיליון וקצת שנים שהביא לכך שכל מיני האדם השונים שחיו מאז ההומו-ארקטוס נעלמו, ונשארנו רק אנחנו, ההומו-ספיאנס?

התיאוריה השלטת בשנות השבעים והשמונים, התקופה בה ערכו אלן וילסון ורבקה קאן את מחקריהם, הייתה שהמינים האנושיים השונים התערבבו ביניהם במרוצת הזמן. למשל, גבר ממין הומו-ארקטוס לקח לעצמו אישה ניאנדרטלית, השניים עשו את מה שעשו והביאו לעולם צאצאים שהדנ"א שלהם היה שילוב של שני המינים השונים. במרוצת הזמן הטשטשו כל ההבדלים בין המינים השונים, ונוצר האדם המודרני – כמו שתי פיסות פלסטלינה בצבעים שונים, שלשים ומועכים אותם יחד שוב ושוב עד שמתקבלת פלסטינה בעלת גוון ביניים אחיד. גישה זו מכונה 'תיאוריית ריבוי האזורים' (Multiregional), שכן המסקנה המתקבלת ממנה שאין מקום אחד ויחיד על פני כדור הארץ שעליו ניתן להצביע ולומר: 'כאן נמצא מקורו של האדם המודרני'.

הגישה השניה, הפחות מקובלת אז, מכונה תיאוריית 'היציאה מאפריקה'. על פי השערה זו, הומו-ספיאנס אינו ערבוב של מספר מיני אדם קודמים – אלא הופיע באפריקה כתוצאה מהתפצלות ממין אנושי קודם לפני כמה מאות אלפי שנים. לפני כשבעים אלף שנה החליטו חלק מההומו-ספיאנס לעזוב את אפריקה. הם נדדו אל שאר חלקי העולם, השתלטו על האזורים שבהם חיו הניאנדרטלים ושאר מיני-האדם הקדומים – והכחידו אותם. במילים אחרות, אפשר בהחלט להצביע על נקודה במפה – ככל הנראה מזרח אפריקה – ולומר: 'כאן נמצא מקורו של האדם המודרני'. על פי תיאוריית היציאה מאפריקה, אם הייתה התערבבות גנטית עם הניאנדרטלים ודומיהם – היא הייתה מינורית מאד, וכיום כמעט שאי אפשר להבחין בתוצאותיה, אלא אם אתה מזדמן למשחק של בית"ר ירושלים.

תיאוריה מנצחת

כשבחנה רבקה קאן את הדנ"א המיטוכונדריאלי של נשים מכל רחבי העולם, היא ראתה בברור שהמיטוכונדריה של נשים אפריקניות מכילות מוטציות ייחודיות ושונות מאלו של נשים בשאר העולם. נשים אירופיות, אסיאתיות ואמריקניות דומות אחת לשניה, מבחינת הדנ"א המיטוכונדריאלי שלהן, בעוד שהנשים האפריקניות שונות מהן. עובדה זו לא מסתדרת עם תיאורית 'ריבוי האזורים': אם בני האדם התערבבו זה בזה בצורה אינטנסיבית לאורך ההיסטוריה, לא אמורים להיות הבדלים משמעותיים שכאלה בדנ"א. אך אפשר להסביר את הממצאים בקלות אם מניחים שהאם הקדמונית המשותפת לכולנו חיה באפריקה, ושחלק מהצאצאים שלה עזבו את אפריקה והיגרו לשאר העולם, בעוד שחלק אחר נשאר מאחור. אלו שנשארו באפריקה היו מבודדים משאר העולם ולמיטוכונדריה שלהם היה די זמן לצבור מוטציות ייחודיות, בעוד שאלו שהיגרו לעולם הגדול התפצלו זה מזה מאוחר יותר, ולכן הם דומים יותר זה לזה. במילים אחרות, תיאורית היציאה מאפריקה היא הנכונה.

זו הייתה תגלית חשובה מאין כמותה, אך וילסון וקאן עדיין היססו לפרסם אותה. כדי לנסות ולערער על תיאוריה קיימת המקובלת על מדענים רבים, יש להציג עדויות חותכות ואמינות – ואילו שיטת השעון המולקולארי, כאמור, לא נחשבה לשיטה מהימנה דיה. לקאן לא היו מספיק דגימות דנ"א מנשים בכל רחבי העולם כדי לאשש במידה גבוהה של ודאות את המסקנה לגבי תיאורית היציאה מאפריקה.

למזלה של רבקה קאן, באותו הזמן בערך – שנת 1982 – הצטרף לצוות המעבדה של אלן וילסון סטודנט צעיר בשם מארק סטונקינג (Stoneking). סטונקינג התעניין מאד באנתרופולוגיה ובפונציאל של הדנ"א לחשוף מידע חדש על האבולוציה של האדם, והמשיך את מחקרה של רבקה קאן מהנקודה בה הפסיקה. הוא הצליח להשיג דגימות של דנ"א מיטוכונדריאלי גם מנשים אבורג'יניות באוסטרליה ופפואה-גיניאה החדשה, ודגימות חדשות אלה סיפקו את המידע המשלים שהיה חסר לקאן ולווילסון. כעת יכלו לומר במידה גבוהה של ודאות שהאם הקדמונית המשותפת שלנו חיה באפריקה לפני כמאתיים אלף שנים, פחות או יותר – עובדה שתואמת את תיאוריית היציאה מאפריקה כמו פיסה של פאזל שמתיישבת בדיוק במקום הנכון…ב-1987, אחרי התלבטויות, היסוסים וארבעים טיוטות עמוסות בתיקונים – פירסמו וילסון, קאן וסטונקינג מאמר שבו הסבירו את ממצאי מחקרם ואת מסקנותיו.

הסערה פורצת

למרות כל ההתלבטויות, ההיסוסים והעבודה המחושבת והזהירה שהובילה לפרסום המאמר – רבקה קאן מספרת שלא הייתה מוכנה לעוצמת הסערה שחולל המחקר. תיאוריית 'ריבוי האזורים' הייתה מבוססת מאד ורבים מהמדענים לא היו מוכנים לנטוש אותה בכזו קלות. מבין המתנגדים, היו מדענים שהעבירו ביקורת לגיטימית על המחקר וניסו לאתר בו פרצות וחולשות – אך היו גם כאלה שלא היו מוכנים לקבל אותו, ולא משנה אלו עובדות הוצגו בפניהם. אלן וילסון נהג להשתעשע במשחק פרטי שהמציא: הוא ניסה לנחש מה תהיה תגובתו של מדען מסוים למאמר, אך ורק על סמך מבנה האישיות שלו והדעות הקדומות שהחזיק בהן עוד קודם…

תוצאות המחקר עוררו הדים רבים גם בקרב הציבור הרחב, מחוץ לקהילה המדעית. דיווחים על התגלית הופיעו בכל כלי התקשורת, כשאת מרבית תשומת הלב משכה דמותה של האם המשותפת הקדמונית שקיבלה את השם 'חווה המיטוכונדריאלית'. שם זה, 'חווה', שלא הופיע במאמר המקורי אלא הומצא על ידי התקשורת – השליך את המדענים היישר אל תוך הקלחת הרותחת של ויכוח אמוציונלי וסוער מאד שהתנהל בארצות הברית, בעד ונגד תורת האבולוציה.

ישנו ציבור גדול מאד של אזרחים אמריקנים – נוצרים אדוקים, ברובם – שאינם מאמינים בתורת האבולוציה. הם מכנים את עצמם 'בריאתנים', ומפרשים את הכתוב בתנ"ך כלשונו: כל בני האדם הם צאצאים של אדם וחווה, שנבראו על ידי האל לפני ששת אלפים וקצת שנים. רבקה קאן קיבלה אינספור מכתבי שטנה, איומים ושיחות טלפון מטרידות מאנשים שלא הבינו איך מעיזה לערער על דברי אלוהים, ולטעון שבני האדם הופיעו לפני מאתיים אלף שנים. מאידך, היו בריאתנים שדווקא אימצו את המחקר לחיקם. נכון שמסקנות המחקר אינן תואמות במלואן את הכתוב בספר בראשית – אבל בכל זאת, יש כאן צעד ברור בכיוון 'הנכון': אחרי הכל, הנה סוף סוף סיפקו המדענים הוכחה מדעית לכך שחווה המקראית אכן הייתה קיימת!

טיעון זה שגוי לחלוטין, כמובן, ומעיד על הבלבול שנוצר בציבור בניסיון לפרש את תוצאות המחקר. קל לטעות ולחשוב שמכיוון שחווה המיטוכונדריאלית היא האם הקדמונית המשותפת לכולנו – היא גם האם הקדמונית היחידה שלנו…וזה לא נכון. חווה לא הייתה הנקבה היחידה ממין ההומו-ספיאנס שחיה באפריקה לפני מאתיים אלף שנים. היו עוד נשים סביבה – אולי אפילו נשים רבות– שגם להן היו צאצאים שהם אבות אבותינו. חישבו על זה כך: הדנ"א המיטוכונדריאלי שבגופי הגיע אלי מסבתי סימה, דרך אימי. אבל הייתה לי עוד סבתא: שפרה, אמה של אבי – וברור שחלק מהדנ"א שלי מגיע ממנה – שהרי חצי מהדנ"א שלי הגיע אלי מאבי. אותן נשים אלמוניות שחיו לצידה של חווה המיטוכונדריאלית הן סבתות-רבא-רבא-רבא שלנו, בדיוק כמו חווה המיטוכונדריאלית.

עכשיו ודאי חלק מהקוראים מגרדים בראשם ושואלים את עצמם – 'אז, רגע…אם היו עוד נשים פרט לחווה המיטוכונדריאלית, וגם הן אמהות קדמוניות שלנו – אז מה מיוחד בחווה המיטוכונדריאלית?'

התשובה לשאלה הזו טמונה בשם שנתן לאישה הזו אלן וילסון: הוא לא כינה אותה 'חווה המיטוכונדריאלית', אלא 'האם ברת המזל' – Lucky Mother. היא ברת מזל מכיוון שבאילן היוחסין שנובע ממנה יש שרשרת רציפה של אם-בת-אם-בת-אם-בת…דהיינו, לחווה הייתה בת שהייתה לה לפחות בת אחד, ולנכדה הזו הייתה לפחות בת אחד, וגם לנינה הזו הייתה לפחות בת אחת וכן הלאה וכן הלאה, שרשרת שנשמרה לאורך מאתיים אלף שנים. אנחנו יודעים זאת בודאות מכיוון שכזכור המיטוכונדריה עוברת דרך נשים בלבד, ואם היה דור כלשהו שבו כל הצאצאים שלה היו בנים – המיטוכונדריה של חווה לא הייתה עוברת הלאה. למעשה, זה בדיוק מה שקרה לכל שאר הנשים שחיו לצידה של חווה המיטוכונדריאלית באותו שבט עלום של הומו-ספיאנס צעיר באפריקה. הן לא היו כה ברות מזל: סביר להניח שלמרביתן היו צאצאים, אבל באחד הדורות שחלפו מאז ועד היום רצה הגורל וכל הצאצאים ששרדו היו זכרים, ללא אף נקבה שתעביר את המיטוכונדריה הלאה. דמיינו לעצמכם סבתא, שכל הנכדים שלה הם בנים: הדנ"א שלה חי וקיים בגופם של הנכדים, אבל המיטוכונדריה שלה כבר לא תעבור אל הדור של של הנינים. לחווה המיטוכונדריאלית היה מזל יוצא דופן בכל שלכל אורך ההיסטוריה, אלפים רבים של דורות על גבי דורות, לצאצאיות שלה תמיד נולדו לפחות בת אחת.

בזכות מחקרם של וילסון, קאן וסטונקינג, ועל אף הביקורות והיסתייגויות, תיאורית היציאה מאפריקה התבססה בימינו כתיאוריה המובילה לגבי מקור האדם, והחליפה את תיאוריית ריבוי האיזורים. טכניקת השעון המולקולארי עדיין נחשבת לבעייתית ומורכבת מאד לישום, אבל בימינו פריצות הדרך הטכנולוגיות בתחום הגנטיקה נותנות בידי החוקרים גישה למאות אלפי דגימות דנ"א של בני אדם מכל רחבי העולם – כדוגמת הדנ"א שלי, כחלק מהמיפוי הגנטי האישי עליו סיפרתי בפתיחת הפרק – ולא רק למאות בודדות, כפי שהיו בידיהם של החוקרים בשנות השמונים. אמנם לא מן הנמנע שאי שם בעתיד תצוץ דגימת דנ"א מפתיעה שאולי תערער את תפיסת העולם העכשווית שלנו, אך משנה לשנה עולה רמת הביטחון שלנו בתיאורית היציאה מאפריקה, ומחקרים עדכניים מאששים אותה.

הדנ"א מיטוכונדריאלי האישי שלי, אגב, מדגים בברור את השורשים האשכנזיים שלי. תבנית המוטציות בדנ"א שלי מעידה על כך שאני צאצא של אישה שככל הנראה חיה באזור גרמניה או צפון איטליה לפני כ-1500 שנים. אותה אישה הייתה אחת מתוך קבוצה של ארבע נשים, שהן האמהות הקדמוניות של כל היהודים האשכנזים החיים כיום, כ-3.4 מיליון בני אדם.

אבל זה לא סוף הסיפור….למעשה, רק חצי ממנו. עד עכשיו דיברנו על חווה המיטוכונדריאלית ועל נשים בכלל – אך מה לגבי גברים? האם יש חלק 'גברי' בדנ"א שלנו שיכול לספק לנו מידע נוסף על עברנו? התשובה היא כן, ומה שמגלה לנו אותו חלק 'גברי' של הדנ"א עשוי להיות, במקרים מסויימים…מטריד. לפחות במקרה האישי שלי, מדובר במידע מפתיע ובלתי צפוי. בפרק הבא נכיר את המקבילה הגברית של חווה המיטוכונדריאלית, 'אדם כרומוזום Y', נדבר על ג'ינג'ס חאן, על אהרון הכהן – וננסה להבין מהי הדרך הנכונה לפרש את את כל המידע החדש הזה על העבר, ואיך אפשר להעזר בו כדי להביט קדימה, אל העתיד.

חלק ב' – היום שבו גיליתי שאני בעצם בדואי

קראתי פעם, אינני זוכר היכן ומתי, אבחנה חכמה על ההבדל העקרוני שבין הטלפון הקווי – זה שיושב לנו על השידה בבית – ובין הטלפון הנייד. כשמישהו מחייג אל טלפון קווי, הוא מחייג אל מקום: אל ביתו של מישהו או אל משרדו, לדוגמא. כשאני מחייג אל הטלפון הנייד של מישהו – אני מחייג אל האדם עצמו, ולא אל המקום שבו הוא נמצא. זו אבחנה דקה ואולי חסרת משמעות אמיתית, אבל בעיניי היא מדגימה באופן מעניין כיצד שינוי טכנולוגי יכול לחולל גם שינוי תפיסתי – למרות שלכאורה, שום דבר מהותי לא השתנה.

אני חושב שאותו הדבר מתרחש בימינו במה שנוגע להיסטוריה שלנו. מאובנים, עדויות ארכיאולוגיות וכתבים עתיקים מספקים לנו מידע אודות עברנו – אבל ברוב המקרים מדובר על העבר הקולקטיבי שלנו כאנושות או כעם. נדיר שממצא ארכיאולוגי כזה או אחר חושף מידע שרלוונטי לאדם ספציפי בהווה. אם, לצורך הדוגמא, מתגלה פסיפס נהדר בבית כנסת עתיק במגידו, אין מישהו מבינינו שיכול לומר – 'את הפסיפס הזה בנה אחד מאבותי'. בפרק הקודם הכרתי לכם מספר טכניקות חדשות שנכנסו לשימוש במרוצת שלושים השנים האחרונות, ואשר מעניקות לחוקרים מקור חדש לגמרי ממנו ניתן לשאוב מידע אודות עברנו: הדנ"א שלנו. בניגוד לממצאים ארכיאולוגים ומאובנים, המידע שנחשף בדנ"א שלך אישי מאוד: הוא מספר לך על אילן היוחסין הפרטי שלך, ועל המקומות שבהם חיו אבותיך שלך בתקופות שונות. גילויים אלה עשויים להשפיע, במקרים קיצוניים, גם על תפיסת עולמך. למשל, ב-2012 גילה פוליטיקאי הונגרי, אחד המנהיגים הבולטים של תנועת הימין הקיצוני הפאשיסטית בהונגריה – שהוא יהודי. אומרים שנמר אינו הופך את חבורבורותיו אבל הנמר הזה… חזר בתשובה: במקום נאומי שטנה חוצבי להבות נגד יהודים וצוענים, היום הוא מתפלל בבית הכנסת, לומד תלמוד ומשתדל לשמור על כשרות. הגילוי הסצפיפי שלו לא בא בעקבות בדיקת דנ"א, אבל הוא יכול ללמד אותנו על האופן שבו נקודת המבט שלנו יכולה להשתנות בעקבות מידע חדש ומפתיע אודות עברנו המשפחתי. בפרק זה אספר על מקצת מהפרטים המעניינים שהדנ"א שלנו יכול לגלות לנו על עברנו, ובפרט על תגלית מעניינת ומפתיעה שכזו שאני בעצמי חוויתי, בעקבות מיפוי גנטי אישי שעברתי לפני מספר חודשים.

הנה תזכורת קצרה על הדברים בהם עסקנו בפרק הקודם, חלקו הראשון של הפרק.'אבולוציה מולקולרית' היא שמו של תחום צעיר יחסית במדע, אשר נעזר בשינויים המתחוללים במולקולות שונות – למשל, הדנ"א או חלבונים מסוימים – כדי ללמוד אודות תהליכים אבולוציונים שהתרחשו בעבר. בשנת 1987 חשפו שלושה חוקרים בארה"ב כי באמצעות השוואת הדנ"א של כמאה וחמישים נשים ברחבי העולם וזיהוי הבדלים זעירים ביניהן, הצליחו להוכיח במידה גבוהה של מהימנות כי בני האדם המודרניים, ממין 'הומו-ספיאנס', הופיעו לראשונה במזרח אפריקה. המחקר נעזר בעובדה שדנ"א מיטוכונדריאלי – דנ"א האצור במיטוכונדריה שבתאינו – מועבר דרך שושלות של נשים בלבד, והראה כי לכל בני האדם החיים כיום ישנה אם קדמונית משותפת אחת, שזכתה לכינוי 'חווה המיטוכונדריאלית', שחיה לפני כמאתיים אלף שנה לערך.

ספנסר וולס

תגליות אלה סיקרנו מאד מדענים רבים, והעניקו רוח גבית משמעותית לתחום הגנטיקה בכלל ולאבולוציה המולקולרית בפרט. אחד המדענים שנמשכו אל המדע החדש היה דוקטורנט צעיר בשם ספנסר וולס (Wells), שפרט לעניין שלו במדע – היה גם חובב מושבע של היסטוריה, והרפתקן בנשמתו.

וולס סיים את לימודיו באוניברסיטת הארוורד בסוף שנות השמונים, ובחן את מסלולי ההמשך שעמדו מולו באקדמיה. עבודת מעבדה ונבירה בנבכי הדנ"א של זבובים ותולעים לא הייתה כוס התה שלו. הוא חיפש דרך שבה יוכל לשלב את האהבה שלו לגנטיקה, להיסטוריה ולחקר האבולוציה – לחבילה אחת. אה – ואם אפשר, גם לעשות את זה תוך כדי מסע ג'יפים במקומות רחוקים ואקזוטיים. נשמע לא סביר?….

וולס הכיר את המחקרים שנעשו באותם הימים על הדנ"א המיטוכונדריאלי, וידע שרובן הגדול של דגימות הדנ"א שבהן נעזרו החוקרים נלקחו מאנשים בארבות הברית ובאירופה. כתוצאה כך, היה מידע רב, באופן יחסי, על אילנות היוחסין והשושלות המשפחתיות של האירופים – אך היו עדיין מקומות רבים בעולם שעל תושביהם לא היה ידוע כמעט דבר, מבחינה גנטית. אחד מאיזורים עלומים אלה היה מרכז אסיה, בו שוכנות מדינות סובייטיות-לשעבר כגון אוזבקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן. הקשיים האובייקטיביים של העדר תשתיות מתקדמות ואי ידיעת השפה גרם לכך שלמדענים לא היו דגימות דנ"א מתושביו הוותיקים של האזור, אנשים שמשפחותיהם חיו בו במשך מאות רבות של שנים.

עבור וולס, הייתה זו הזדמנות מצוינת לקדם את מדע הגנטיקה תוך סיפוק יצר ההרפתקאנות הטבעי שלו. בשנת 1996 הוא שלח מכתבים לכל השגרירויות האמריקניות במדינות ה'סטן' למיניהן, וביקש מהנציגים שם לבדוק אם ישנם מדענים מקומיים המתעניינים באיסוף דגימות דנ"א. זמן מה לאחר מכן יצר עמו קשר חוקר בשם רוסלן רוזיבקייב (Ruzibakiev), מנהל המכון לחקר המערכת החיסונית באקדמיה למדעים בטשקנט שבאוזבקיסטן. רוסלן הזמין את וולס לביקור, והציע את עזרתו באיסוף דגימות דנ"א מהתושבים המקומיים. ספנסר וולס ארז תיק גדול, קצת כסף מזומן, צירף אליו חבר שלא הייתה לו תעסוקה טובה יותר באותו הזמן – והשניים יצאו לדרך.

מסע במדינות הסטן

רוסלן רוזיבייקב חיכה להם בשדה התעופה בטשקנט ולקח אותם אל משרדו באקדמיה למדעים. השעה הייתה שמונה בבוקר, אבל זה לא הפריע לרוסלן לשלוף מהמגירה בקבוק וודקה ולהרים כוסית – טוב, אולי כמה כוסיות – לכבוד נחיתתם המוצלחת של וולס ועמיתו, הצלחת הפרוייקט המתוכנן או כל תירוץ אחר המתקבל על הדעת.

לאחר שהכינו את הציוד במכון והעמיסו אותו על הג'יפ, יצאו וולס וחברו למסע ברחבי אוזבקיסטן. וולס עבר מכפר לכפר, נפגש עם מנהיגים מקומיים וביקש את עזרתם בשכנוע התושבים לאפשר לו לטול מהם בדיקות דם. להפתעתו ולשמחתו נתקבל וולס בזרועות פתוחות. הוא גילה שרבים מהאנשים שפגש בכפרים הנידחים רצו מאוד לגלות ולשמוע עוד אודות ההיסטוריה המשפחתית שלהם וההיסטוריה של עמם. אנשים החיים בקהילות קטנות, הסתבר לוולס, נוטים לייחס חשיבות רבה למסורות עתיקות ולעבר המשפחתי, ורבים מהכפריים ידעו לומר לו את שמות אבותיהם אפילו שמונה דורות אחורה. כמו כן תרמה לרוח שיתוף הפעולה העובדה שספנסר הביא איתו בירה מקומית עשויה מחלב סוסים, וחילק אותה לכל מי שהסכים להעניק לו דגימת דנ"א.

בתום המסע חזר וולס לארצות הברית כדי לעבד את הנתונים שנתקבלו. כשבחן את הדגימות גילה כמעט מייד שלמרות שאיסוף הדגימות הוכתר בהצלחה גדולה – האזור שאותו סקר באוזבקיסטן היה קטן מדי ולא מייצג, ושלא ניתן להפיק מהתוצאות סטטיסטיקות בעלות משמעות. כדי שיוכל למצות מהדגימות מסקנות מעשיות, עליו לאסוף דגימות דנ"א נוספות מאזורים רבים אחרים במרכז אסיה. במילים אחרות, עליו לצאת שוב למסע ג'יפים ממושך בין נופים קסומים, כפרים נינוחים ותרבויות נידחות, שם ייאלץ לשתות משקאות חריפים ולאכול מאכלים אקזוטיים. אכן, לא קל להיות מדען.

וולס חזר אל המפות והתכנונים. המסע השני יהיה ארוך ויקר יותר מהמסע הראשון שלו, ולכן החל לאתר שותפים עסקיים שיסכימו להעניק לו חסות ומימון. למזלו, אלו היו הימים שבהם חדרה רשת האינטרנט בפעם הראשונה אל תודעת הציבור, וחברות רבות רצו להשיג לעצמן נוכחות בולטת ברשת הצעירה. ה-BBC, למשל, החליט להקים אתר אינטרנט משלו והסכים להעניק לספנסר מימון בתמורה לעדכונים ודיווחים שוטפים שיעלה החוקר ההרפתקן אל האתר תוך כדי המסע. חבר של חבר שהכיר מישהו בחברת לנד-רובר השיג להם ג'יפ בחינם. חברת וירג'ין אטלנטיק הסכימה להטיס את כל הציוד מארצות הברית לאנגליה ללא עלות.

ב- 1998, בתום כל ההכנות, נכנסו וולס, סטודנט שלמד תחתיו וצלם של ה-BBC לג'יפ בלונדון – והחלו לנסוע אל עבר מרכז אסיה. האמת היא שהם לא היו מוכרחים לחצות את כל אירופה בג'יפ כדי להגיע לאוזבקיסטן: הם היו יכולים, עקרונית, להטיס את הג'יפ לשם – אבל… אם אפשר לחצות את כל אירופה בג'יפ, למה לא?…במשך חצי שנה עברו וולס וצוותו בין כפרים נידחים באוזבקיסטן, קזחסטן ואז'רביג'אן, ואספו כאלפיים דגימות דנ"א. ספנסר וולס כתב באתר של ה-BBC אודות הרפתקאותיהם, והם העלו לאתר גם תמונות ואפילו קטעי מוזיקה מקומיים.

כרומוזום Y

במהלך הטיול… סליחה – מסע המחקר – של וולס במרכז אסיה, הצטרפה אליו גם חוקרת איטלקית בשם טטיאנה זרז'אל (Zerjal), שעברה איתו בין הכפרים וסייעה לו באיסוף הדגימות. כשחזרו למערב קיבלה טטיאנה לידיה את הדגימות שנאספו והתיישבה על ספסל המעבדה כדי לנתח אותם. עיקר תשומת הלב של טטיאנה התמקד בחלק מסוים מאד של הדנ"א האנושי: כרומוזום Y.

בכל אחד מהתאים שלנו, למעט תאי הזרע והביצית, ישנם ארבעים ושישה כרומוזומים: כל כרומוזום הוא אריזה צפופה והדוקה של דנ"א, כמו חוט צמר ארוך שמלופף סביב עצמו לכדור קטן. הדנ"א בכרומוזומים קובע את כל התכונות הגנטיות שלנו, אבל שני כרומוזומים ספציפיים קובעים מה יהיה המין שלנו: הם מכונים 'כרומוזום X' ו'כרומוזום Y'. השמות האלה, אגב, לא ניתנו להם בזכות צורתם: החוקר שגילה את כרומוזום X לא היה בטוח, בתחילה, במה בדיוק מדובר ולכן כינה אותו 'אלמנט X' – מלשון 'נעלם'. כרומוזום Y, שנתגלה לאחר כן, מכונה כך משום שהאות Y באה אחרי האות X באלפבית האנגלי.

בתהליך ההפרייה מקבל העובר עשרים ושלושה כרומוזומים מהאם, ועשרים ושלושה מהאב. הביצית של האם מכילה תמיד כרומוזום X, בעוד שתאי הזרע מהאב עשויים להכיל כרומוזום X או כרומוזום Y, באופן אקראי. אם תא הזרע שמפרה את הביצית מכיל כרומוזום X, העובר יתפתח לבת – ואם כרומוזום Y, התוצאה תהיה בן. דהיינו, הגבר הוא זה שקובע את מין העובר שייוולד.

בכל הפרייה של ביצית, הכרומוזומים של האם והאב מתערבבים ביניהם ואי אפשר לזהות מי מהכרומוזומים מקורו מאיזה הורה. כרומוזום Y יוצא דופן מבחינה זו, כיוון שאם העובר הוא זכר, המשמעות היא שכרומוזום Y שלו הגיע מאביו בוודאות, שהרי לאם אין כרומוזום Y להעביר לדור הבא. בנוסף, כרומוזום ה-Y עובר מאב לבנו 'כחבילה אחת', ללא כל שינוי – כך שאני יכול לומר בודאות שאת כרומוזום ה-Y שלי קיבלתי מאבי, שקיבל את אותו הכרומוזום בדיוק מסבי, שקיבל אותו מאבא שלו וכן הלאה וכן הלאה. אם הסידור הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. בפרק הקודם סיפרתי על הדנ"א המיטוכונדריאלי שעובר אך ורק מאם לבת, ומהבת לבת שלה וכו': כרומוזום Y הוא המקבילה הגברית של הדנ"א המיטוכונדריאלי.

אמרתי כשכרומוזום Y עובר מאב לבן ללא שינוי: ובכן, זה לא מדויק. מדי פעם בפעם מתרחשות מוטציות אקראיות, שהן שינויים זעירים בסידור הדנ"א שמתרחשים כתוצאה מתהליכים טבעיים שונים כגון השפעות קרינה, כימיקלים מזהמים ועוד. מוטציות אלה בכרומוזום Y היו במרכז מחקרה של טטיאנה זרז'אנל. טטיאנה ידעה שהדנ"א הארוז בכרומוזום Y ארוך מאוד, ושמוטציות מתרחשות לעתים נדירות יחסית, כך שהיא יכולה להניח שהסיכוי שלשני גברים יש, במקרה לגמרי, אותה המוטציה בכרומוזום Y שלהם – הוא אפסי לחלוטין.

לשם ההסבר, דמיינו לעצמכם מכונה שמדפיסה צורה של משולש על חולצות. אתם מפעילים את המכונה, והיא מדפיסה מאוה וחמישים מיליון חולצות עם צורה של משולש – ואז, בחולצה המאה חמישים מיליון ואחת, שגיאה: היא מדפיסה צורה של מרובע. אתם מכבים את המכונה, מפעילים אותה שוב, נותנים לה להדפיס משולשים על מאה וחמישים מיליון חולצות – והנה שוב, בדיוק בחולצה המאה חמישים מיליון ואחת, צורה של מרובע… האם מדובר ביד המקרה? ברור שלא. סביר יותר להניח שישנה תקלה כלשהי, אולי בתוכנה של המדפסת, שהרי הסיכוי ששתי תקלות אקראיות יתרחשו בדיוק לאחר מאה וחמישים מיליון הדפסות הוא קלוש בעליל. באותו האופן יכלה טטיאנה להניח שאם היא מזהה בכרומוזום Y, שיש בו מיליונים רבים של מולקולות, את אותה המוטציה בשתי דגימות דנ"א שונות – מדובר בשני גברים שהיה להם אב קדמון משותף, שהמוטציה התחוללה בכרומוזום שלו והוא הוריש אותה לצאצאיו. השוואת הדגימות השונות אפשרה לה לבנות את אילנות היוחסין של התושבים באזורים שנבדקו, ולזהות קשרים משפחתיים ביניהם בעבר הרחוק.

התגלית של טטיאנה זרז'אל

מחקרים דומים נערכו זמן מה קודם לכן באירופה, והעלו כי האוכלוסיה האירופאית מורכבת ממספר גבוה יחסית של משפחות נפרדות, עם מעט קשרי דם ביניהן. טטיאנה ציפתה לקבל פחות או יותר את אותה התוצאה גם מהדגימות שאספה עם ספנסר וולס. אך להפתעתה, בדגימה אחר דגימה אחר דגימה הופיעה אותה תבנית מוטציות – אותה 'טביעת אצבעות' גנטית – על כרומוזום Y של כל הגברים הנבדקים.

זו חייבת להיות טעות, חשבה טטאינה לעצמה. אם התוצאות נכונות, אזי המשמעות היא שלכשישה עשר מיליוני גברים החיים כיום במרכז אסיה יש אב קדמון משותף יחיד, שחי לפני כאלף שנים – וזה כמעט בלתי אפשרי. מחקרים קודמים לימדו את הגנטיקאים שלאדם נורמלי שחי בימי הביניים, לפני כאלף שנים, יש כיום כשמונה מאות צאצאים חיים, פחות או יותר. שישה עשר מיליון איש פירושם כמחצית האחוז מכל אוכלוסיית הגברים החיה כיום בכדור הארץ! איך יכול להיות שאדם אחד, מוצלח ככל שיהיה, יהיה אחראי לצאצאים רבים כל כך?

אך ככל שהפכה ובדקה אותן, תוצאות המחקר לא השתנו: החתימה הגנטית הזהה הכריחה אותה להאמין שכל אותם גברים חולקים ביניהם אב קדמון משותף שחי לפני אלף שנה. טטיאנה נטלה מפה והחלה לסמן עליה את המקומות שבהם אספו היא וספנסר וולס את דגימות הדנ"א. כסיימה להניח את הסמנים, לקחה צעד אחד אחורה והביטה על המפה. טטיאנה לא הייתה היסטוריונית, אך זיהתה מיד את התשובה לחידה שמולה ניצבה.

ג'ינגיס חאן

בשנת 1162 נולד בצפון מונגוליה, לשבט בשם בורג'יגין, אדם בשם טמוצ'ין. באותם הימים היה העם המונגולי מפוצל לשבטים רבים שנלחמו ביניהם ללא הרף על שליטה במרחבי העשב רחבי הידים של מרכז אסיה. טמוצ'ין גדל להיות מנהיג צבאי מעורר יראה, והצליח לאחד את כל השבטים המסוכסכים תחת שלטונו. הצבא המונגולי המאוחד דרס כל אויב שהעז להתרומם כנגדו, וטמוצ'ין הקים את אחת האימפריות הגדולות שידע העולם מאז ומתמיד: ממלכה שהשתרעה מסין שבמזרח ועד מזרח אירופה שבמערב. טמוצ'ין קיבל את השם "ג'ינגיס חאן" – שפירושו 'גדול השליטים' או 'שליט העולם'. הנקודות שסימנה טטיאנה זרז'אל על המפה תאמו באופן מובהק את גבולות האימפריה המונגולית הגדולה.

אחת האגדות המפורסמות אודות חייו של ג'ינגיס חאן מספרת שבאחד הימים זימן לארמונו נזיר סיני ושאל אותו כיצד יוכל לזכות בחיי אלמוות. הנזיר השיב לו שלא ניתן לחיות לנצח – אך יוכל להאריך את תוחלת חייו אם יתנזר מקיום יחסי מין. קשה לדעת אם הסיפור אכן התרחש במציאות, אבל גם אם כן – כנראה שלג'ינגיס היה… איך נאמר זאת בעדינות… סדר עדיפויות שונה. ההיסטוריונים מעריכים כי היו לו ארבעים בנים 'רשמיים', ומקובל לחשוב שלחיילים המונגולים הייתה הוראה להעביר להרמונו של החאן את הנשים היפות ביותר בכל עיר שכבשו. היסטוריון פרסי מהמאה ה-13 העריך כי לג'ינגיס ולבניו היו, במשותף, כעשרים אלף צאצאים – אבל גם הוא כתב שהוא חושש שמא יחשבו הדורות הבאים שהוא מגזים.

אין לדעת בוודאות, כמובן, אם אכן החתימה הגנטית שזיהתה טטאינה בכרומוזום Y של הנבדקים אכן שייכת לג'ינג'יס חאן עצמו. עד שלא נאתר את קברו של החאן או של אחד מבניו, נמצה דגימת דנ"א מתוך עצמותיו ונשווה את כרומוזום ה-Y שלו לאלו שקיימים היום – לא נוכל להיות בטוחים שמדובר בחתימה הגנטית האישית של השליט הגדול.

אבל גם אם דאג ג'ינגיס לפזר את זרעו באופן כה 'ליברלי' ברחבי האימפריה שכבש, כיצד ייתכן שאלף שנים מאוחר יותר עדיין יהיו בני אדם רבים כל כך שנושאים אותה 'חתימה גנטית' ייחודית לו? באופן עקרוני, מוטציות נשמרות באוכלוסיה אם הן מועילות למי שנושאים אותן באופן כלשהו. הברירה הטבעית דואגת לסנן את אלו שחסרי המוטציה המועילה. אך זהו אינו המקרה כאן: לתבנית המוטציות שנחשפה בכרומוזום ה-Y אין כל ערך הישרדותי מיוחד, ולכן לא סביר שמי שנשא אותה נהנה מיתרון גנטי כלשהו.

האפשרות השנייה, המתקבלת יותר על הדעת – וגם במידה מסוימת, המטרידה יותר – היא שמדובר במקרה של סלקציה תרבותית. ג'ינגיס חאן היה ידוע כשליט אכזר וככובש שלא היסס להשמיד ערים שלמות ולערוף את ראשיהם של כל התושבים שלהן אם העזו למרוד בו. הוא היה אחראי למותם של ארבעים מיליון בני אדם, שסביר להניח שחצי מהם – אם לא יותר – היו גברים. השילוב של הרג בקנה מידה תעשייתי ואונס במספרים בלתי נתפסים יכול היה להביא למצב הנוכחי שבו המורשת הגנטית של ג'ינגיס חאן ומשפחתו נפוצה יותר באזור האימפריה המונגולית מאשר כל שושלת גנטית אחרת. מחקרים כמו זה של טטיאנה זרז'אל מזכירים לנו שהחיים הם אינם סרט הוליוודי שבו הרשעים נופלים אל מותם מהצוק וג'יימס בונד זוכה להשתובב עם הנערה התורנית מתחת לסדינים, בזמן שהקרדיטים מתגלגלים על המסך…

אדם כרומוזום Y

אותה הטכניקה שהפעילה טאטיאנה זרז'אל על תושבי מרכז אסיה, הפעילו מאוחר יותר חוקרים אחרים על אלפי דגימות דנ"א שנלקחו מגברים נוספים בכל רחבי העולם. בפרק הקודם סיפרתי על 'חווה המיטוכונדריאלית': האישה, שעל פי ניתוח הדנ"א המצוי במיטוכונדריה שבתאינו, היא האם הקדמונית המשותפת לכל בני האדם החיים כיום. אני מניח שלא תופתעו אם אספר לכם שכמו במקרה של אדם וחווה המקראיים, גם לחווה המיטוכונדריאלית יש מקבילה גברית: 'אדם כרומוזום Y', או בשמו השני 'אדם המדעי'.

זיהויו של אדם המדעי נעשה באופן דומה לאופן שבו נחשף דבר קיומה של חווה המיטוכונדריאלית. כרומוזומי ה-Y בדגימות הדנ"א שנלקחו מאותם אלפי גברים בכל רחבי העולם מכילות תבנית מוטציות משותפת לכולם, עובדה שמעידה על כך שאי שם בעבר הרחוק חי גבר שהוריש, באמצעות כרומוזום ה-Y שעובר ללא שינוי מאב לבנו לאורך כל הדורות, אותה תבנית מוטציות לכל הגברים החיים כיום. על פי ניתוח ההבדלים בתבנית המוטציות הגיעו החוקרים למסקנה חד-משמעית שלפיה 'אדם המדעי' חי אף הוא באפריקה לפני חמישים עד שלוש מאות אלף שנה. כמו במקרה של חווה המיטוכונדריאלית, אין להסיק שכיוון שאדם המדעי הוא אביהם הקדמון של כל הגברים בימינו – הוא גם האב הקדמון היחיד. סביר להניח שבתקופתו של 'אדם המדעי' היו בסביבה גברים נוספים, וגם הם הורישו לנו חלק מהדנ"א שלהם: ההבדל היחיד הוא שלצאצאים של כל אותם גברים אחרים היו, בתקופה כלשהיא בהיסטוריה, אך ורק בנות – כך שכרומוזום Y שלהם לא שרד לתקופתנו. במילים אחרות, לאדם המדעי היה מזל יוצא דופן בכך שלכל אורך ההיסטוריה לכל צאצאיו היה תמיד לפחות בן זכר אחד. ולפני שאתם שואלים – לא, אדם המדעי וחווה המיטוכונדריאלית לא חיו כזוג, כפי שהיו אדם וחווה המקראיים. אמנם שניהם אבות קדמונים – אבל לכל אחד מאיתנו יש סבתא מצד האם וסבא מצד האב, 'אבות קדמונים' שלא היו נשואים זה לזה (בשאיפה). למעשה, סביר להניח שאדם וחווה לא רק שלא הכירו זה את זה, הם אף לא חיו באותו הזמן.

גן הכהנים

אין ספק שמעניין לגלות פרטים חדשים אודות עברו של המין האנושי ועל האבות הקדמונים המשותפים לכולנו – אבל כפי שציינתי בתחילת הפרק, למידע האצור בדנ"א יש פוטנציאל לחשוף בפנינו גם פרטים עלומים אודות ההיסטוריה המשפחתית האישית שלנו, כבודדים. מידע אינטימי זה מסקרן ומרתק, ורבים ממי שפונים לחברות שמציעות מיפוי גנטי אישי עושים זאת גם מתוך רצון להתחקות אחר השורשים שלהם. אך המידע האינטימי הזה, למרות שהוא מסקרן ומרתק מאוד – עשוי להתגלות גם כחרב פיפיות.

בפרק הקודם, חלקו הראשון של פרק זה, סיפרתי לכם על המיפוי הגנטי שעברתי לפני מספר חודשים. חברה מסחרית כלשהי בארצות הברית ניתחה דגימת רוק ששלחתי אליה, ומיצתה מתוך הדנ"א שלי עושר גדול של מידע מרתק – מרגישות לתרופות ועד הסבירות שאלקה באלצהיימר לעת זקנה. חלק מהמיפוי כלל גם ניתוח של כרומוזום ה-Y שלי ואילן היוחסין שעולה ממנו, בדומה למחקרה של טטיאנה זרז'אל – וגם במקרה זה, התוצאות היו מפתיעות. תמיד הנחתי – על סמך מה שידעו הורי וקרובי משפחתי – שהשורשים שלי הם אשכנזיים לגמרי. כל הסבים והסבתות שלי הם יוצאי מזרח אירופה, וגוון העור שלי… ובכן, בו נאמר רק שאם הייתם רואים אותי בחוף הים ללא חולצה, כנראה שלא הייתם צריכים להתלבט יותר מדי לגבי המוצא שלי.

אך תוצאות המיפוי הגנטי שלי היו חד משמעיות: השורשים שלי מצד סבי, אביו של אבי – הם צפון אפריקנים, או אולי אפילו תימנים. החתימה הגנטית בכרומוזום ה-Y שלי זהה לזו שאפשר למצוא בעיקר אצל גברים אלג'יראים או בדואים שנדדו לפני מאות שנים במדבריות של חצי האי ערב. כמעט מיותר לציין שזו הייתה הפתעה מרעישה עבור המשפחה כולה.

במלוא הכנות, אני לא יכול לומר שלגילוי 'המרעיש' הזה הייתה השפעה ממשית על חיי. זה לא שהחלטתי לחזור ולהתחבר אל השורשים הבדואים שלי, ולהתחתן עם עוד כמה נשים במקביל או משהו כזה. אחרי הכל, אם יש משהו שחיי הנישואין לימדו אותי, זה שהמכנה המשותף למונוגמניה וביגמניה הוא 'אישה אחת יותר מדי'… ובכל זאת, התגלית הזו עוררה את הסקרנות שלי לגבי פרטים נוספים שידעתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי. למשל, לפי שם המשפחה שלי אני אמור להשתייך לשבט לוי, ועל פי הרישומים ברבנות אני גם כהן. האם יכול להיות שגם כאן עלולות להיות הפתעות? מסתבר שאני לא היחיד שחיפש תשובות לשאלות שכאלה.

קרל סקורצקי

פרופ' קרל סקורצקי (Skrotzki) הוא רופא יהודי שנולד בקנדה. בראשית שנות התשעים, עוד בטרם עלה ארצה, נהג סקורצקי להתפלל בבית כנסת קטן בטורונטו. באחד הבקרים הגיע לתפילת שחרית, והגבאי קרא לכהן לעלות לתורה. סקורצקי הוא כהן ולכן קם מכסאו – אך מתפלל אחר הקדים אותו, ועלה לבימה. סקורצקי שב למקומו, והביט בכהן השני: מבחינה חיצונית, קשה היה לדמיין שני אנשים שונים יותר. סקורצקי הוא אשכנזי בהיר עור וגבוה, בעוד שהכהן השני היה נמוך, כהה וכנראה שמוצאו מצפון אפריקה.

על פי המסורת היהודית, מעמד הכהונה בקרב היהודים החל להתגבש בימיו של משה רבנו. שבט לוי הופקד על עבודת הקודש, ומשפחה אחת – זו של אהרון, אחיו של משה – קיבלה את זכות הכהונה במקדש. הכהנים היו נפרדים משאר העם באורחות חייהם, ונאסר עליהם לשאת גרושה או גיורת, למשל. היהדות, כידוע, עוברת דרך האם – אך הכהונה, לעומת זאת, עוברת דרך האב. כשבחן את הכהן האחר, הנמוך והכהה, שאל את עצמו פרופ' סקורצקי אם באמת ייתכן שהוא והכהן השני הם בני אותה משפחה, צאצאיו של אב קדמון משותף שחי בימי התורה. ההבדלים הגופניים ביניהם מטילים ספק בסיפור שמספרים היהודים לעצמם מזה אלפי שנים. האם יכול להיות שבמרוצת הזמן הטשטשה ההפרדה בין הכהנים ובין שאר העם, ומי שמכנים את עצמם כהנים בימינו אינם בהכרח צאצאים למשפחה מסוימת אחת? ואולי לא הייתה מעולם משפחת כהנים מיוחסת שכזו, וכל הסיפור שבתורה הוא לא יותר מאשר אגדה חסרת בסיס?

על אף שתחום התמחותו העקרית של פרופ' סקורצקי הייתה נפרולוגיה – מחלות כליה – ולא גנטיקה, היה לו ידע מעמיק למדי גם בנושא זה שכן בשנות התשעים הלכה וגברה המודעות בקרב הרופאים להשפעת תכונות גנטיות אישיות על יעילותן של תרופות והסיכוי ללקות במחלות מסוימות. סקורצקי הכיר את המחקרים שהראו כי ניתן לעקוב אחר אילנות יוחסין של גברים באמצעות כרומוזום Y, אך חלפו עוד מספר שנים עד שנפלה בידיו ההזדמנות לנסות ולענות על השאלה המסקרנת שניקרה במוחו. באמצע שנות התשעים, לאחר שעלה ארצה, חבר סקורצקי למספר גנטיקאים, ויחד בדקו את כרומוזום ה-Y של כמאה ושישים יהודים כהנים ממגוון קהילות וארצות מוצא. תוצאות המחקר התפרסמו בשנת 1997.

פרופ' סקורצקי גילה כי בין 50 ל-60 אחוזים מהכהנים נושאים חתימה גנטית זהה, וכי חתימה זו מופיעה הן אצל כהנים אשכנזיים הן אצל ספרדים. במילים אחרות, אותם כהנים אכן חולקים ביניהם אב קדמון משותף, שחי בימים שלפני החלוקה העדתית לספרדים ואשכנזים שהתרחשה לפני כאלף שנה. למעשה, ניתוח הדנ"א הראה כי אותו אב קדמון משותף חי לפני כ-106 דורות בקירוב. אם מניחים כי משך כל דור הוא שלושים שנה – אזי החישוב מראה שאותו אב קדמון משותף חי לפני כ-3180 שנים, שזה קרוב מאד לתקופה שבה חי אהרון הכהן על פי המתואר בספר שמות.

מסקנותיו של פרופ' סקורקצי עוררו התרגשות עזה בקרב יהודים אורתודוקסים רבים בכל רחבי העולם. אחרי הכל, אם אהרון הכהן היה קיים במציאות, האין זו גם עדות ברורה לכך שכל שאר האירועים המתוארים בספר שמות – מחציית ים סוף ועד מעמד הר סיני – נכונים אף הם? באתר של תנועת חב"ד נכתב כך:

"בעיניי מרתקת העובדה שאחיו הבכור של משה, הכוהן הגדול אהרון, חי לפני כ-3,300 שנה אך הוריש את הצופן הגנטי שלו לכל האנשים הללו. כהנים אשכנזים, ספרדים, תימנים ואיטלקים יכולים להתחקות אחר מוצאם אחורנית ועד לדור שיצא ממצרים. ואם המדע המודרני נותן לנו את הכלים כדי להוכיח את המוצא המשותף, האם הצעד הבא המובן מאליו אינו להקדיש עצמנו לתכליתנו המשותפת – לתורתו של אלוקים ולמצוותיו?"

נוסף על כך, ממצאים נוספים שעלו ממחקר זה ומחקרי המשך מחזקים גם את הזהות היהודית של היהודים בגולה. המחקרים מראים שמוצאם של יהודים מכל העדות, אשכנזים וספרדים כאחד, הוא במזרח התיכון – והם קרובים זה לזה מבחינה גנטית יותר מאשר בני העמים שבתוכם חיו במשך מאות שנים רבות. דהיינו – יהודי מתימן קרוב יותר ליהודי מצרפת, מרחק אלפי קילומטרים, מאשר לשכנו הלא-יהודי מעברו השני של הכביש.

אחת הדוגמאות המרתקות לחיזוק שכזה לזהות יהודית הוא מחקר שערך פרופ' סקורצקי על בני שבט הלמבה (Lemba), החיים באזוריה הדרומיים של אפריקה. בני השבט, המונים כשבעים אלף איש, טוענים כי יש להם שורשים יהודיים: על פי המסורת שבעל פה, מייסד השבט היה אדם בשם 'בובה' שהוציא את ראשוני הלמבה מאזור המזרח התיכון והוביל אותם לאפריקה. בני הלמבה אף מקיימים מספר מנהגים יהודיים כגון ברית מילה, שחיטה כשרה ויום מנוחה מעבודה.

היסטוריונים רבים היו ספקנים לגבי תקפות טענותיהם של בני הלמבה, אבל פרופ' סקורצקי גילה בכרומוזומי ה-Y של אנשי השבט אותה חתימה גנטית האופיינית לכהנים – עובדה שמעניקה משקל למסורות העתיקות של בני הלמבה, או כפי שניסח זאת סקורצקי עצמו: 'עושה רושם שהסיפור על בובה הוא לא בובה-מייסה' (סיפורי סבתא)… מי יודע, ייתכן ומחקרים נוספים יאפשרו לנו להגשים חלום ישן נושן, ולהתחקות אחר עקבותיהם של עשרת השבטים האבודים שהוגלו אחרי שכבשה אשור את ארץ ישראל.

שני אהרון הכהן!?…

אבל חלומות לחוד, ומציאות לחוד. כפי שקורה לעתים תכופות, תוצאות המחקר אודות 'גן הכהנים' הרבה פחות ברורות וחד-משמעיות מכפי שהצטייר מכותרות העיתונים ודיווחי החדשות. למשל, ההערכה כי אביהם הקדמון המשותף של הכהנים היה אכן אהרון, אחיו של משה, מתבססת על ההנחה שמשך כל דור הוא כשלושים שנה. זו הנחה שרירותית למדי. אם נניח שכל דור הוא 25 שנה, למשל, נקבל שאותו אב קדמון משותף חי לפני כ-2600 שנה בלבד: מאות שנים רבות לאחר תקופת הנדודים במדבר.

מחקרים נוספים שנעשו אחרי פרסום מחקרו של פרופ' סקורצקי העלו אפילו ממצאים מטרידים יותר. מסתבר שהחתימה הגנטית הייחודית של הכהנים, היא למעשה שתי חתימות – או נכון יותר לומר, שתי גרסאות לאותה חתימה גנטית. רוב הכהנים בעלי 'גן הכהנים' נושאים גרסא שנכנה אותה J1, אך חלק מהם נושאים גרסא J2. המשמעות היא שלחלק מהכהנים – אמנם חלק קטן, יחסית, אך בכל זאת מובהק וברור – ישנו אב קדמון משותף שונה מלשאר הכהנים, והם מהווים משפחת כהנים 'נפרדת' מזו הראשונה. במילים אחרות, ישנם שני 'אהרון הכהן', ולא אחד… מי מהם הוא אהרון האמתי, אם היה אחד כזה בכלל?

אותה התופעה, אגב, נצפתה גם אצל הלוויים, על פי המסורת גם הם צאצאיו של אב אחד – לוי בן יעקב. מסתבר שמשפחת לוי היא למעשה כמה וכמה משפחות שונות שאין ביניהן קשר מיוחד מעבר ליהדותן. למעשה, רוב הלווים מגיעים מאב קדמון משותף שחי באירופה לפני פחות מאלפיים שנה – ולכן בבירור אינו יכול להיות לוי בן יעקב.

ולבסוף, החתימה גנטית ייחודית לכהנים נמצאה בשכיחות גבוהה גם אצל בני עמים אחרים שאין בינם ובין היהודים דבר: מתימנים ועד כורדים וארמנים. מכאן שעצם העובדה שחתימה כזו נתגלתה בכרומוזום Y שלך אינה מעידה על שיוך כזה או אחר לעם היהודי.

ומה לגבי תוצאות המיפוי הגנטי האישי שלי? אני אמור להיות לוי וכהן, אך הדנ"א שלי אינו מכיל אף אחת מהחתימות הגנטיות הייחודיות למשפחת הכהנים. למעשה, אינני שייך לאף אחת מהמשפחות הגדולות המרכיבות את צאצאי שבט לוי. אך כפי שניתן להבין מתוצאות המחקרים שתיארתי קודם, אין לכך שום משמעות מעשית – שהרי רוב הלוויים בלאו הכי אינם באמת צאצאיו של לוי בן יעקב, וגם מי שיש בדנ"א שלו את החתימה הגנטית של הכהנים אינו בהכרח כהן, או אפילו יהודי! במילים אחרות, הממצאים שעולים מתוך מחקרים כמו זה על 'גן הכהנים' מעלים תהיות ושאלות חדשות רבות מאשר מספקים לנו תשובות של ממש. אין בהם פוטנציאל לחזק את הזהות היהודית אצל אנשים שאינם בטוחים ביהדותם או לגלות לנו את צאצאי עשרת השבטים האבודים ולאחד מחדש את העם היהודי. אפילו להפך: יש בהם פוטנציאל לא מבוטל לזרוע פילוג ופיצול. למשל, במקום משפחת כהנים אחת יש לנו פתאום שתי משפחות, ועוד אחוז לא מבוטל של כהנים שאין להם כלל חתימה גנטית. אם נתחיל לבדוק בציציות את הדנ"א של כל אחת מהעדות שחיות בישראל ולשפוט את מידת יהדותן על סמך חתימות גנטיות כאלה ואחרות, אני מנחש שטוב לא ייצא מזה. וכמובן, תמיד יהיו מי ששמחים להשתמש במחקרים גנטיים כאלה כדי להוסיף עוד קצת שמן למדורה המזרח-תיכונית הלוהטת והמסוכסכת שלנו, כדוגמת הרב מארה"ב שכתב את הדברים הבאים באתר שלו:

"העובדה שממצאים אלה תומכים במסורת התורה מביאה רבים להאמין שאלוהים אכן מקיים את הבטחותיו. הלוואי ובקרוב נראה את הכהנים והלוויים חוזרים לתפקידיהם בבית המקדש, ובני ישראל ישובו לכל השטחים בהם חיו בעבר."

לפרופ' קרל סקורצקי עצמו, אגב, ברור שתוצאות המחקר שלו צריכות להשאר רלוונטיות אך ורק לעולם האקדמיה, ואין להן מקום בעולם האמתי.

"איננו משועבדים לגנים שלנו. הגנטיקה היא כלי עזר בלבד שרק בשילוב עם אמצעים נוספים כמו בלשנות, ארכיאולוגיה והיסטוריה מסייעת לנו לקבל תובנות על העבר של האנושות כולה ובמקרה שלנו – על ההיסטוריה של העם היהודי. המחקרים הללו יכולים אמנם להצביע על קבוצות של יהודים במקומות שונים בעולם שיש להן מקור משותף ו"ברקודים" – סמנים – גנטיים משותפים, אבל את הסוגיות ההיסטוריות-פוליטיות כמו אלה של היהודים והפלשתינים אינני מתיימר ליישב ומשאיר זאת להיסטוריונים. דעתי היא שאמנם חשוב לדעת מאין באת, אבל חשוב יותר לדעת לאן אתה הולך."

האב הקדמון המשותף הקרוב ביותר

לדיון באילנות יוחסין וחתימות גנטיות יש נטייה להדגיש את השונות בינינו. אחד הגיע מצפון אפריקה, והשני שורשיו במרכז אירופה. אחד הוא נצר למשפחה קדושה כזו, והשני למשפחה קדושה אחרת. זה יהודי יותר, זה יהודי קצת פחות ושניהם שונים מההוא שחי בכפר הפלשתינאי מעבר להר. השונות הזו היא בלבו של ניתוח הדנ"א, שהרי אותה שונות היא זו שמאפשרת לנו לנסות ולהתחקות אחר ההיסטוריה שלנו. אבל כשחופרים ונוברים בהבדלים שבינינו, קל לשכוח שבפועל אנחנו קרובים זה לזה הרבה יותר מכפי שרוב בני האדם משערים לעצמם. ואינני מתכוון לקרבה במובן ה'היפי' של "כולנו בני אדם, הבה נהיה נחמדים זה לזה". אני מתכוון לקרבה משפחתית במובן הצר והמדעי.

לכל אחד מאיתנו יש זוג הורים. לכל אחד מההורים היו שני הורים, משמע יש לנו ארבעה סבים וסבתות. לכל אחד מהם היו זוג הורים – דהיינו, שמונה סבא וסבתא-רבא ושישה עשר סבא וסבתא רבא-רבא. תעשו את החשבון לבד: אם נחזור אחורה רק 30 דורות בסך הכל, אל תקופת ימי הביניים, נגלה שיש לנו למעלה ממיליארד אבות קדמונים שכאלה.

זה לא הגיוני, כמובן. סך כל אוכלוסיית כדור הארץ כולו בימי הביינים לא מנתה מיליארד בני אדם, כך שברור שבפועל יש לנו המון אבות קדמונים שהם אבותינו משני הצדדים – דהיינו, גם מצד האם וגם מצד האב. זה לא צריך להפתיע אתכם יותר מדי: כשאנשים חיים בקהילות קטנות לאורך מאות שנים, המשפחות השונות בתוך הקהילה מתערבבות זו בזו במרוצת הזמן. גילוי עריות ונישואין בתוך המשפחה הם טאבו ברוב החברות המערביות, אבל אם אתה ואשתך חולקים את אותה סבתא-רבתא-רבתא-רבתא-רבתא שחיה לפני מאה וחמישים שנה…נו, למי אכפת?

בשנת 2004 פרסם מתמטיקאי אמריקני בשם ג'וזף צ'אנג (Chang) מאמר ובו ניסה לענות על השאלה: מתי חי האדם – גבר או אישה – שהוא האב הקדמון המשותף לכולנו? לא, לא מדובר בחווה המיטוכונדריאלית או אדם המדעי: אלו הם אבות קדמונים דרך שושלות ספציפיות מאוד, מאם לבת או מאב לבן בלבד. צ'אנג חיפש את האדם שהוא האב הקדמון המשותף לכולנו, ולא משנה מאיזה צד ודרך איזו שושלת: אותו אדם עשוי להיות אב קדמון שלי מצד אמו של אביו של סבי, והאב הקדמון שלך מצד אביו של אמו של סבתך – אבל הוא עדיין יהיה האב הקדמון של שנינו.

כדי להגיע אל התשובה, יצר צ'אנג מודל מתמטי מופשט של האוכלוסיה האנושית. הנחת היסוד הראשונה שלו הייתה שאין אוכלוסיות מבודדות בכדור-הארץ שמעולם, בכל ההיסטוריה שלהן, שלא באו במגע עם שאר בני האדם המודרניים. אם יש אוכלוסיות מבודדות שכאלה, למשל ביערות העבותים של האמזונס, הרי שמדובר בשבטים זעירים וזניחים שניתן להתעלם מקיומם לצורך הדיון. הנחת הייסוד השנייה הייתה שהערבוב הבלתי פוסק בין משפחות וקהילות הביא לכך שלכולנו יש אבות קדמונים משותפים משני הצדדים בעבר הלא-רחוק.

התוצאה אליה הגיע ג'וזף צ'אנג היא שאותו אב קדמון משותף לאנושות כולה חי לפני… אלפיים שנה, פחות או יותר. כדאי לחזור על המשפט האחרון כדי לספוג את מלוא משמעותו: האב הקדמון של כולנו – שלי, שלכם, של האינואיטים בצפון הרחוק, של האינדיאנים באמריקה ושל בני הזולו באפריקה – חי בסך הכל לפני אלפיים שנה: הרף עין, ביחס להיסטוריה של המין האנושי כולו, והרבה יותר קרוב אלינו מבחינה כרונולוגית מחווה המיטוכונדריאלית או אדם המדעי.

כלי מדעי רב עצמה

התוצאה שאליה הגיע צ'אנג נדמית, במבט ראשון, אינה הגיונית: איך יכול להיות שלי, ישראלי במזרח התיכון, יש קשר משפחתי אל אינדיאני משבט הנאבחו שמשפחתו חיה באמריקה הצפונית מזה אלפי שנים? אך אם ניקח בחשבון שמזה כחמש מאות השנים שולחים האירופאים מגלי ארצות, הרפתקנים, מיסיונרים ומתיישבים לכמעט כל פינה נידחת בכדור הארץ – אפשר לראות שיש סיכוי לא רע שדם אירופאי התערבב בדמו של כמעט כל עם אחר על הגלובוס בזמן זה או אחר. אפילו תחת ההנחות המחמירות ביותר של בידוד גיאוגרפי ותרבותי, המודל המתמטי מנבא שהאב הקדמון המשותף לכולנו חי לכל המוקדם לפני 4000 שנה בסך הכל.

כמו אדם המדעי וחווה המיטוכונדריאלית, גם האב הקדמון המשותף לא היה אדם ייחודי או יוצא דופן. הוא לא היה כובש אכזר וחסר רחמים, או נצר למשפחה קדושה כזו או אחרת. סביר להניח שהוא – או היא – היו אדם רגיל וממוצע, שבזכות צירוף מקרים אקראי לחלוטין זכה להיות האב הקדמון של כולנו. אם יש חשיבות מיוחדת לאב הקדמון המשותף שלנו, זו רק העובדה שדרכו, כל אחד בכדור הארץ הוא קרוב משפחה של כל אחד אחר.

לסיכום: ראינו, אם כן, שניתוח החתימות הגנטיות היחודיות בכרומוזום Y והדנ"א המיטוכונדריאלי שלנו הוא כלי מדעי רב-עצמה, בעל פוטנציאל לחשוף מידע חדש ומרתק אודות עברנו. למשל, הוא מאפשר לנו להצביע על ערש הולדתו של האדם המודרני במזרח אפריקה ולשרטט את המסלול שעברו אבותינו מאז עזבו את היבשת השחורה לפני כמאה וחמישים אלף שנה. כמו כל תגלית מדעית, השימוש שנחליט לעשות בכלי הזה תלוי בנו. אפשר בהחלט לנצל את החתימות הגנטיות כדי להדגיש את השונות בינינו: לחלק אותנו לכובשים ונכבשים, לאשכנזים וספרדים, לקדושים יותר וקדושים פחות. אבל גם אם נחליט להתמקד בהבדלים הזעירים בין הדנ"א שלי לדנ"א שלך, ובין הדנ"א שלנו לדנ"א של עמים אחרים – תמיד כדאי להרים את הראש, להביט על התמונה הגדולה ולזכור שמוחמד, ישו, אהרון הכהן, ג'ינג'יס חאן וכל שאר הדמויות ההיסטוריות שבשמן אנחנו נלחמים והורגים זה את זה – הם קרובי משפחה של כולנו. הסבא או הסבתא-רבא המשותפים שלנו לא חיו לפני מאות אלפי שנים, אלא בסך הכל לפני חמישים או שישים דורות. מנקודת המבט הזו, השונות בינינו היא כאין וכאפס לעומת הדמיון בינינו. הכל עניין של פרספקטיבה.

 

---

יצירות שהושמעו בפרק

https://soundcloud.com/nirsa/genetics-part-b-religion-master

ביבליוגרפיה ומידע נוסף

http://blogs.discovermagazine.com/gnxp/2009/09/the-adventure-of-the-cohen-modal-haplotype/#.VHD2RYuUe18
http://www.nature.com/scitable/content/out-of-africa-versus-the-multiregional-hypothesis-6391
http://embryo.asu.edu/pages/mitochondrial-dna-and-human-evolution-1987-rebecca-louise-cann-mark-stoneking-and-allan
http://www.plosgenetics.org/article/info:doi/10.1371/journal.pgen.1000959
http://io9.com/5879991/the-scientists-behind-mitochondrial-eve-tell-us-about-the-lucky-mother-who-changed-human-evolution-forever
http://io9.com/5791530/why-humans-all-much-more-related-than-you-think
http://freethoughtblogs.com/singham/2006/09/29/the-most-recent-common-ancestor-of-all-humans-living-today/
http://tedlab.mit.edu/~dr/Papers/Rohde-MRCA-two.pdf
http://www.sciencedaily.com/releases/2004/09/040930122428.htm
http://en.wikipedia.org/wiki/Most_recent_common_ancestor#mediaviewer/File:MtDNA-MRCA-generations-Evolution.svg
http://www.yourgeneticgenealogist.com/2013/03/citizen-science-helps-to-rewrite-y.html
http://theconversation.com/albert-and-adam-rewrite-the-story-of-human-origins-15835
https://www.youtube.com/watch?v=OLGXvraRmPc
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1180246/
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1839142/
http://www.radiolab.org/story/91519-genghis-khan/
http://authors.library.caltech.edu/5456/1/hrst.mit.edu/hrs/evolution/public/clock/zuckerkandl.html#pauling
https://genographic.nationalgeographic.com/
http://heb.wis-wander.weizmann.ac.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%9C-%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%A7%D7%99#.UtUATfRdVi8
http://musaf.bac.org.il/article/khan-gdvl
http://cafe.themarker.com/post/1493108/module/blog_post/?plasma=true
http://www.rambam.org.il/Home+Page/About+Us/Press+Room/Rambam+On+Call/Issue+No.2+June+2008/Interview+Professor+Karl+Skorecki.htm
http://www.aish.com/ci/sam/48936742.html
http://failedmessiah.typepad.com/failed_messiahcom/2009/10/scientist-works-with-stem-cells-during-days-solves-jewish-genealogical-riddles-at-night-456.html
http://www.nasonline.org/publications/biographical-memoirs/memoir-pdfs/pauling-linus.pdf
http://scarc.library.oregonstate.edu/coll/pauling/blood/quotes/emile_zuckerkandl.html
http://paulingblog.wordpress.com/2013/12/20/emile-zuckerkandl-1922-2013/
http://books.google.co.il/books?id=dI3XDI7gcBEC&pg=PT203&lpg=PT203&dq=Zuckerkandl+horse+gorilla&source=bl&ots=FJY__qc6NF&sig=1-hFiNAjP6xQm2sHVp57x1KHa-Y&hl=iw&sa=X&ei=PvPaUrHoF-fa4ATRsYH4AQ&ved=0CH8Q6AEwDzgK#v=onepage&q=Zuckerkandl%20horse%20gorilla&f=false
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1839142/