[עושים היסטוריה] 150: תעתועי זיכרון – הסיפור שלי ושל שירה המורה

צילום: יוחאי מיטל

banner


פרק מיוחד מבית היוצר של הפודקאסט 'סיפור ישראלי':
שירה הייתה המורה שלי בכיתה א', ושינתה את חיי. טריק מחוכם שלה הפך אותי מילד שובב ומועמד כמעט ודאי לכיתת המופרעים, לתלמיד משקיע המסוגל לתעל את אי-השקט הפנימי שלו לכיוונים חיובים.
או כך חשבתי, בכל אופן. הו, תעתועי הזכרון…


 


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


כאמור, פרק זה הופיע לראשונה במסגרת 'סיפור ישראלי': פודקאסט מעולה שעושה 'עליה' לקונספט המצליח של This American Life, אחד הפודקאסטים הפופלאריים ביותר בעולם כיום, אם לא המצליח מביניהם. הרעיון הוא להביא סיפורים אנושיים מרתקים, ודרכם לשפוך אור על רעיונות גדולים יותר. סיפור ישראלי משודרת גם בגלי צה"ל, ולאחרונה סיימה קמפיין מימון המונים מוצלח מאד להשקת גרסא אמריקנית של התוכנית הישראלית. צרפו את סיפור ישראלי לרשימת ההאזנה שלכם, לא תצטערו על כך.

הודעות ועדכונים

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.
ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית.
פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן

========================================

(פרסומות)

הפרק בחסות קרן טראמפ, הפועלת לקידום איכות ההוראה של מקצועות המתמטיקה והמדעים בישראל.

בקרן טראמפ מבינים עד כמה חשוב למשוך את המורים הנכונים למקצועות הריאליים, וזו הסיבה שבגללה הם מחפשים אנשים כמוכם: הייטקיסטיים שמכירים ואוהבים מתמטיקה ופיזיקה, ושבתוכם בוערת התשוקה 'להדביק' את הדור הצעיר באהבה הזו.

ב 15.12.14 יתקיים 'יום המורה', שיכלול אירועים בכנסת, בערים ובבתי ספר בכל רחבי הארץ. כחלק מהאירוע, קרן טראמפ מזמינה אתכם להכנס לאתר של 'יום המורה' ולשלוח מכתב ולהודות למורה שהשפיע על חייכם.  מחווה זו היא מסר של הערכה והכרה בחשיבות של המורה כחלק מעתידה של מדינת ישראל. מסר שכזה יעודד אנשים מצויינים להגיע לעולם ההוראה. כמו כן אתם מוזמנים להכנס לדף הפייסבוק  של יום המורה https://www.facebook.com/teachersday.org.il ולעשות like.

ואם גם אתם בעצמכם תמיד חלמתם להיות מורה למקצועות המדעים ולא ידעתם את מי לשאול והיכן להתחיל – זו יכולה להיות נקודת ההתחלה שחיפשתם. קרן טראמפ מפתחת מסלולי הסבה להוראה המבוססים על התנסות בשטח, ליווי המורה והשמה במקצוע. שלחו מייל לכתובת info@trump.org.il, ואנשיה של קרן טראמפ ישמחו לספק לכם פרטים נוספים על מסלולי ההסבה. זו יכולה להיות תחילתו של מסע אישי שיביא אתכם אל שיאים מדהימים של סיפוק והגשמה.

תודה לקרן טראמפ על פעילותה למען החינוך למדעים בישראל, ועל תמיכתה בעושים היסטוריה.

banner

========================================

לחצ/י כאן כדי להרשם לרשימת התפוצה ולקבל עדכונים על פרקים חדשים.

התחברו אל רן בפייסבוק וגוגל+

========================================

פרקים קודמים בנושאים דומים:

פרק 142: איך לגרום לילדך לאהוב תכנות (תקציר)(mp3)

You may also like...

28 Responses

  1. אייל הגיב:

    שלום רן,
    הפרק הזה פתח לי עוד חלון קטן – לפודקאסט של סיפור ישראלי, תודה!
    ואגב, מהי הנעימה שנשמעת ברקע של הפרק?

  2. אורי הגיב:

    רן שלום.
    משמיעת הסיפור על שירה והמפגש איתה נותרתי בתחושה ששירה היא זו שלא זכרה על איזה ילד מדובר. מורה פוגשת כל כך הרבה ילדים שאינה מסוגלת לדעתי לשייך את בזכרון את הילד לסיפור עליו.
    אני משוכנע שהסיפור שלך קרוב יותר למציאות מהסיפור ששירה סיפרה עליך.
    אני מאזין יחסית חדש, אבל חורש את כל ארכיב הפודקסטים שלך בזמן הנסיעות לעבודה ונהנה מכל רגע.
    בברכה,
    אורי.

    • רן לוי הגיב:

      הי, אורי,
      זו שאלה שכנראה לא נוכל לענות עליה בקרוב…מצד אחד, לא רק אני אמרתי שהייתי ילד 'אינטנסיבי' – גם המשפחה שלי אומרת את זה. מצד שני,
      שירה זיהתה אותי על המקום, וזכרה שאבי תיקן את הטלוויזיה שלה בעבר…אז מי צודק? 🙂
      רן

  3. שרה הגיב:

    סיפור מקסים.
    כמה חשוב לנו כהורים לילדים צעירים, לשים לב איך הילדים שלנו תופסים את עצמם. הפער בין התפיסה שלהם את עצמם לתפיסתנו אותם.

  4. efi הגיב:

    אני מאזין לתוכנית הרבה שנים, עוד לפני שחלק מהפרקים הוסרו מה-feed והתחילו להימכר.

    לרוב הפקרים האזנתי פעמיים ולחלק שלוש.

    שה הפרק הראשון שלא הצלחתי להקשיב לו עד הסוף.

  5. טובה י. הגיב:

    אני מורה. אני זוכרת תלמידים רבים שלימדתי, קשה לי להאמין שאחרי 30 שנה הייתי זוכרת בדיוק רב כזה פרטים רבים על תלמיד שלי. אך ייתכן ששירה היא מורה יוצאת דופן.
    אגב הצמחים שהשקית היו צמחים אמיתיים. הרי לא ייתכן שהעציצים עם פרחי פלסטיק לא היו עולים על גדותיהם מרוב השקיה. ובנוסף לכך בשנות ה 80 גם ילד בן 7 היה מבחין בין צמח אמיתי לצמח מלאכותי.
    ובאותן שנים גם במשרדים הצמחים היו אמיתיים.
    טובה י.

  6. Dani Timor הגיב:

    תגובה להערה של מאור.
    גם אני כמו רן הייתי ילד היפראקטיבי (הלך הילד נשאר ההיפר) וגם אותי כמעט שלחו לכיתה טיפולית בכיתה ד' (המורה החדשה פשוט לא הצליחה להשתלט עלי) למזלי היתה לי אמא אסרטיבית ויחד עם חוות הדעת החיובית שנתנה המורה של א'-ג' ניצלתי.
    הסיפור שלי המשיך לתוך חטיבת הביניים והתיכון כאשר רק במקרה בסוף כיתה י"א הציעה מורה לבדוק לקויות למידה – זה היה ב-1986-7 עוד לפני שהמציאו את הלקויות וסובארו היתה מלה נרדפת למכונית! ואכן לאחר אבחון (היו אז 2 מאבחנות בארץ) התברר שיש לי חבילת לקויות לא מבוטלת.
    מעט התאמות (תוספת זמן) מעט הנחייה (להקשיב בכיתה ולא ללמוד מסיכומי אחרים) קפצתי מתלמיד בינוני מינוס לתמיד מצטיין ומאחד שבילה את רוב השעורים בפינה או בחוץ למוביל.
    תואר ראשון ושני סיימתי בהצטיינות.

    אין לי ספק שאילו הורי היו נכנעים בכיתה ד' ולא היו עולים במקרה בכיתה י"א על דיסגראפיה (שהיום ידוע שמגיעה עם לקויות נוספות) לא הייתי מגיע רחוק.

  7. אנונימי הגיב:

    רני,
    אני לא יודע לאן לפנות, אז אני אפנה אלייך… אני בן 15, ובחופש לא ישנתי 24 שעות (במטרה לאפס את השעון הביולוגי שלי, הייתי ער מ-0 עד 9 וישנתי מ-9 עד 18…)… האם זה גורם למחלה כלשהי?

    • רן לוי הגיב:

      הי, אנונימי,
      אני לא רופא, אז אני יכול רק לייעץ מנסיוני האישי. חוסר שינה לא גורם למחלה כלשהי אם מדובר בחוסר חד-פעמי או כזה שמתרחש לעיתים נדירות. אם לא ישנים מספיק באופן עקבי, עם זאת, זה כבר סיפור אחר: אני הרגשתי את ההשפעה של חוסר שינה על יכולת הלימוד שלי בתקופה שהייתי סטודנט, ובשלב מסוים הכרחתי את עצמי לישון לפחות 7 שעות בלילה, אפילו אם לא הייתי מוכרח.
      רן

  8. a.c הגיב:

    הפעם הראשונה בה הפסקתי פרק באמצע.
    התכנית שלך הרבה יותר טובה והעובדה היא שלא נחתי עד שסיימתי להאזין לאחרון הפרקים.
    תכניות אירוח ונושאים חברתיים יש לרוב ברדיו הקונסרבטיבי, הסגנון שלך הוא היוצא דופן. לטובה.

  9. מאור הגיב:

    את הפרק הזה פחות אהבתי.
    אני אגיד לך את האמת, זה נשמע לי מופרך מידי. ילדים עם קשיים בדרך בקושי מצלחיחן לסיים 12 שנות לימוד מהניסיון שלי. ואם הרה עזרה הם עושים את הבגרות המינימלית.

    בכל זאת היה לך הרבה כישרון ושכל. פשוט היית כנראה ילדותי .

    • רן לוי הגיב:

      הי, מאור,
      יכול להיות שאתה צודק: אני לא מנוסה בעבודה עם ילדים בעלי קשיים. בכל אופן, השורה התחתונה הייתה שלמעשה אין לי *באמת* בעיה של קשב וריכוז, ולכן אין כאן סתירה לדבריך.. 🙂
      רן

  10. יוביוב הירוק הגיב:

    הפוך על הפוך – רן, אל תזדרז לבטל את הזכרון. שים לב שאתה עושה זאת, מפני ששירה *זוכרת* אחרת. ולפחות אני, מפקפק בזיכרון שלה יותר מאשר בשלך:
    א. לך היתה ילדות אחת, והארוע המדובר היה משמעותי עבורך (בפרט היקף השעות שהשקעת). לעומת זאת, תחת הידים של שירה עברו מאות (אלפי?) ילדים. ועניין ההשקיה היה זניח ושוטף מבחינתה. כמה דקות התעסקות. אז מה הסיכוי שהיתה זוכרת?

    ב. מהדברים שהיא אומרת (לפחות מה שאני קלטתי), התרשמתי שכמו מורים רבים, היא פשוט מתורגלת במפגש עם תלמידים לשעבר, ולא בהכרח אכן זוכרת אותך בחדות (או בכלל). נראה לי סביר מאוד שמורה לא רוצה להעליב, ולא תגיד שאינה זוכרת אותך. הרי אם טרחת וחיפשת אותה, מבחינתך היחסים היו משמעותיים. אז אומרים דברים כלליים, שכולם אוהבים לשמוע – היית נהדר, מוכשר והיא אהבה אותך. אבל פרטים עובדתיים… נו….

    כשהיית בתיכון כבר היית בוגר. האם אתה זוכר את האופי של כל אחד מהמורים שלימדו אותך, ואת כל העבודות שהטילו עליך? עכשיו חשוב מה הסיכוי לזכור, אם תכפיל את כמות ה-"אובייקטים" פי 100?

    אל תבטל את זכרונך רק בגלל ששירה לא זוכרת.

    • נעמה הגיב:

      מסכימה! רנצ׳וק, אל תשנה את הסיפור. מה בנוגע ליומן עם ההערות? חפש אותו וכנראה תיווכח שהכל אמת. בי נעמה (של יותם רומי מיקה ועמית…)

  11. מעריץ הגיב:

    מאוד מאוד מאוד אהבתי!
    אני משתדל להאזין לכל הפודקאסטים וזה בהחלט היה אחד המרתקים.
    יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני מאוד מתעניין בחינוך.

    אז תודה רבה לך 🙂
    גמר חתימה טובה לכולם

    • רן לוי הגיב:

      תודה! שמח שאהבת – אם אתה מתעניין בחינוך, אז תמשיך לעקוב באתר: פרק בנושא הזה יעלה בעוד בעתיד הלא רחוק 🙂
      רן

  12. רן הגיב:

    גם אני הולכתי שולל ע"י הזכרון שלך… ככ התלהבתי מהרעיון של שירה כבר חשבתי להתחיל לשלוח כל מיני היפרים בבי"ס שלנו למשימות השקיה עד שהתברר מה שהתברר…

    האם ההורים שלך לא יודעים אם היית ילד בעייתי ? קל לפתור את התעלומה שם.

    • יוביוב הירוק הגיב:

      אני לא רואה סיבה לפסול את ה-"שיטה" הזו. אין זה משנה אם סיפור *מסוים* מתברר כשגוי או כנכון. לפחות על פניו, השיטה נשמעת הגיונית, ולדעתי בהחלט ראוי לנסותה. נזק לא יהיה (לפחות לפן החינוכי).

      אגב, גם בבית הספר היסודי שלי היה נהוג לחלק תחומי אחריות לילדים. אני מעריך שזה היה בעיקר מטעמים חינוכיים.

      • רן לוי הגיב:

        בהחלט, יוביוב: אני חושב שהשיטה תקפה לחלוטין, גם אם מה שקרה לי הוא לא מה שתמיד חשבתי שקרה. זה לא חייב להיות משהו פיזי כמו השקייה של עשרות עציצים, אבל לפחות במקרה שלי זה עזר: אני בטוח שהוצאתי המון אנרגיות על ההשקייה הזו 🙂
        רן

    • רן לוי הגיב:

      הי, רן,
      ההורים שלי טוענים שהייתי ילד היפראקטיבי מאד, בהחלט. בעייתי או לא – זה כבר עניין של פרספקטיבה: הם זוכרים את השיחה שלהם עם שירה, אבל לא את הפרטים הקטנים. הקונצנזוס במשפחה הוא ששירה הייתה מורה פנטסטית: עובדה שרק אותה, מכל המורים שלימדו אותי, זוכרים 🙂
      רן

  13. יואב הגיב:

    הסיפור האישי שלך מקסים, אבל אני לא אוהב את "סיפור ישראלי" בעיקר בגלל שהם ממש מעתיקים את This American Life, בצורה מאד מדויקת. זה מרגיש מזויף. הצורה בה ערכו את הסיפור שלך זהה לסיפור אחר ב-this American Life, כולל הזכרת "כמעט שכרנו בלש פרטי" וכולל התובנות על נרטיב שנבנה מזכרון שגוי…
    ומה זה "במקרה נתקלנו בפייסבוק בשנה טובה לנכד מסבתא שירה" וזה נשמע מתאים. הא? אלפי שירות ובמקרה נתקלתם באחת וזו היא?
    פישי.

    • רן לוי הגיב:

      הי, יואב – אין ספק שסיפור ישראלי מושפע מאד מ-TAL, והם אומרים זאת בפה מלא. אפשר לאהוב או לא, עניין של טעם אישי. אני דווקא מתחבר לסגנון, ובנוסף – אני גם מעריך מאד את ההשקעה שלהם: זה לא פשוט לחקות את TAL. מדובר ברדיו איכותי ברמות הכי גבוהות, שהם היחידים בישראל שמסוגלים לעשות כרגע.
      ולגבי שירה: דווקא כאן, מידע אישי, אני יכול להבטיח שמדובר בעבודת בלשות מדהימה. לא האמנתי שהם יצליחו למצוא את שירה אחרי שלושים שנה – והם הצליחו. בלי קיצורי דרך: כל מה שידעתי עליה הוא שמה, ובית הספר שבו לימדה בערך בשנת 1982. מגיע להם קרדיט 🙂
      רן

    • נעמי הגיב:

      אני מאד אוהבת לשמוע אותם ולדעתי הם עושים עבודה מצוינת.
      גם אם זה דומה מאד לThis American Life,
      אני מעדיפה את הגרסה ה"מעוברתת",
      מטבע הדברים אני מתחברת להווי ולסיפורים שלנו הרבה יותר.
      אני לא יודעת אם שמעת פרקים אחרים שלהם –
      אבל הרבה מהאפיזודות שם ייחודים לנו כישראלים או להיסטוריה שלנו.

  14. חיים שוורץ הגיב:

    שלום רן!

    פרק נהדר, תודה!
    אני כמעט ובטוח ששמעתי סיפור זהה על עציצים בתוכנית ׳המילה האחרונה׳ בגל״צ לפני זמן לא רב (סוג של ספוילר), אבל יכול להיות שמדובר בתעתוע זיכרון…

  15. ברוך הגיב:

    מדהים.
    אבך הרעיון מובן לי – ילד חכם, אבל קצת שובב, שישר חושב שקצת שובבות תכניס אותו לכיתה הטיפולית. בטח בכיתה ב', כשכל ה"בית ספר" הזה, הוא חדש.
    ובמציאות, השובבות שלו זניחה.
    תסמונת ילד טוב ירושלים – שמפתח ומפתח ומפתח את הסיפור, בראש של בן 7, ומגיע למסקנה שהנה – זאת השיחה האחרונה, הצ'אנס האחרון.

    מטלה נחמדה להוצאת אנרגיה, הפכה לצ'אנס האחרון ששינה את החיים, דרך פילטר הזיכרון של בן 7.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.