הפודקאסט עושים היסטוריה

[עושים היסטוריה] 146: ההיסטוריה שמאחורי הסדרה 'משחקי הכס'

היא נחשבת לסדרה אלימה ובוטה – אך שלושים מיליון איש ממתינים בשקיקה לכל פרק של סדרת הטלוויזיה 'משחקי הכס'. בפרק זה נתור אחר ההיסטוריה האמיתית שהיוותה את ההשראה לג'ורג' ר.ר. מרטין כשבנה במוחו את ווסטרוז המסוכסכת, את החומה האדירה והמפלצות המאיימות מצפון…

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

ההיסטוריה האמיתית שמאחורי הסדרה 'משחקי הכס'

כתב: רן לוי

בעבודה שלי יש מסורת של 'מתיחות'. למשל, אם מישהו משאיר את המחשב פתוח, מישהו אחר יכול להחליף לו את הסיסמא, להעלים לו אייקונים משולחן העבודה… שיגועים שכאלה, אתם יודעים. הכל נעשה ברוח טובה, כמובן: כולם מודעים למסורת הזו ואף אחד אינו כועס או מתעצבן.  יש רק 'עבירה' אחת שאין עליה מחילה. אסור, בשום פנים ואופן, לעשות ספויילר לפרק הבא של משחקי הכס. זה כבר יותר מדי. אתה יכול לרצף למישהו את המשרד בפתקים דביקים על כל הקירות, כולל התקרה – אבל אם תספר לו מי עומד למות בפרק הבא של הסדרה, עברת את הגבול.

אני מניח שרבים מהקוראים מהנהנים לעצמם בהבנה. משחקי הכס היא אחת מסדרות הטלוויזיה המצליחות ביותר בשנים האחרונות: שלושים מיליון איש, ואולי יותר, צופים בכל פרק, והיא זוכה לביקורות מהללות ולפרסים. בפרק זה של עושים היסטוריה אספר על ההיסטוריה האמתית שמאחורי העלילה המפותלת והמרתקת של הסדרה. לפני שנמשיך, אקדים ואבהיר שאין חובה להכיר את 'משחקי הכס' כדי להנות מהפרק: אני יוצא מנקודת הנחה שרוב הקוראים אולי שמעו על הסדרה, אבל רק חלק קטן מהם צפו בכולה או בחלקה.

סדרת פנטזיה

'משחקי הכס' מבוססת על סדרת ספרי פנטזיה בשם 'שיר של אש וקרח', מאת הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין. 'משחקי הכס' (Game of Thrones – למעשה, 'משחק הכסים') הוא שמו של הספר הראשון בסדרה. העלילה עוקבת אחר שבע משפחות אצולה הנלחמות על השליטה ביבשת הדימיונית 'ווסטרוז' (Westeros) – מאבק רווי באלימות, בתככים ובבגידות. במקביל הולכת וקרבה סכנה גדולה מצפון: יצורים מסתוריים ומפלצתיים שמאיימים לפלוש לווסטרוז ולהשמיד את תושביה. כל מה שמפריד בין הדרום המסוכסך ובין האיום מצפון היא חומת קרח אדירה וקבוצת לוחמים המפטרלת עליה.

ההצלחה הגדולה של 'משחקי הכס' מסמלת את שיאה של מגמה מעניינת בעולם הספרות הבדיונית. עולם הסיפור של 'משחקי הכס' מזכיר מאוד את תקופת ימי הביניים של לפני כאלף שנים, בתוספת קסמים, דרקונים ויצורים מיתולוגיים אחרים – ומכאן שהיא שייכת בברור לז'אנר הפנטזיה. עד לפני כחמישים או שישים שנה, ספרות פנטסטית נחשבה לז'אנר נחות שמתאים פחות או יותר רק לילדים, ומבוגרים מעטים התעניינו בסיפורים אודות אבירים, טירות ודרקונים. סדרת 'שר הטבעות' של טולקין פרצה את המחסום הספרותי, הביאה את ז'אנר הפנטזיה גם אל הקוראים המבוגרים ודחפה ליצירת תת-תרבות עשירה של ספרים, משחקי תפקידים ומשחקי מחשב פנטסטיים. משחקי הכס לוקחת את השינוי הזה אל הקיצוניות השניה: היא רוויה באלימות קשה ובעירום בוטה – הכי רחוק שאפשר מהפנטזיות 'הילדותיות' של לפני חמישים שנה.

ההשראה לסדרה, סיפר מרטין, הגיעה ממשחקי דמיון שאהב לשחק בילדותו.

"כשהייתי ילד בניו-ג'רזי, גרתי בשיכונים צפופים ואסור היה לנו להחזיק בכלב או בחתול. חיות המחמד היחידות שיכלתי לגדל היו צבים. אז הייתה לי טירת-צעצוע מלאה בצבים קטנים: נתתי לכולם שמות, וכיוון שהם חיו בתוך טירה, החלטתי שכל הצבים הם אצילים ואבירים… המצאתי סיפורים על איך שהם הורגים אחד את השני ובוגדים זה בזה בזמן שהם נאבקים על השליטה בממלכה. אז משחקי הכס בעצם החלה עם צבים, ורק מאוחר יותר החלטתי להחליף את הצבים בבני אדם."

מרטין קיבל את השראה לסדרה ממקורות רבים: אגדות ומיתולוגיות של שבטים גרמניים, סאגות איסלנדיות, סיפורי אלף לילה ולילה – וגם היסטוריה אמיתית, כגון סיפורה של האימפריה המונגולית ופלישת המוסלמים לאירופה. מתוך המגוון הרחב של האירועים והדמויות ההיסטוריים שהיוו השראה לעלילה, בחרתי להתמקד במקור אחד בלבד.

ווסטרוז – בריטניה

ווסטרוז של משחקי הכס הוא אי השוכן לחופי יבשת גדולה, ורצועת מים צרה מפרידה ביניהם. ממערב לווסטרוז משתרע 'ים השקיעה' רחב הידיים שאיש לא הצליח לחצות אותו מעולם. אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר, אין זה מקרה: ווסטרוז היא המקבילה הדימיונית של בריטניה, שתעלה צרה מפרידה בינה ובין אירופה, והאוקיינוס האטלנטי רחב הידיים מקיף אותה ממערב. ווסטרוז הספרותית גדולה בהרבה מבריטניה, אבל אל הדימיון הגאוגרפי מצטרף – כפי שמיד ניווכח – דמיון ברור גם אל ההיסטוריה של בריטניה.

בחרתי להתמקד בהיסטוריה של האיים הבריטיים משתי סיבות. הראשונה היא שאני, באופן אישי, אנגלופיל: חובב נלהב של ההיסטוריה, התרבות וההומור הבריטי. השנייה היא שמדובר בהיסטוריה מרתקת במיוחד. ווסטרוז הפרה-היסטורית, זו שלפני בואם של בני האדם, מתוארת בספרים כארץ מסתורית שייצורים מיסטיים ומפלצות מיתולוגיות אכלסו אותה. גם האיים הבריטים היו ממש ב'קצה היקום המוכר' עבור האירופאים בעת העתיקה ונחשבו בתור ארץ מיסתורית ולא נודעת. התעלה שהפרידה בין אירופה והאיים הבריטים הייתה מחסום טבעי שרק ספנים מעטים יכלו לחצות אותו, ולא הרבה היה ידוע ליוונים הקדמונים ולבני תקופתם על השבטים הברבריים שחיו באי. הניתוק מהיבשת השפיע באופן דומה גם בכיוון ההפוך: למרות שהכתב הומצא במזרח התיכון כבר כארבעת אלפים שנים לפני הספירה, הבריטונים באי לא שמעו עליו אפילו בימיו של ישו. על אף הניתוק הכפוי שנכפה עליהם, הצליחו הבריטים במרוצת השנים להיחלץ מהפיגור הטכנולוגי והתרבותי האדיר ולהפוך ברבות הימים לאחת האימפריות האדירות והדומיננטיות ביותר שידע עולמנו.

ב'משחקי הכס', ההיסטוריה של ווסטרוז מתחילה עם פלישתם של בני האדם הראשונים שהגיעו מהיבשת המרכזית. הם נלחמו בתושביה המקוריים של ווסטרוז – יצורים מיתולוגיים בשם 'ילדי היער' – נצחו אותם וכבשו את האי. ההיסטוריה הבריטית – זו הכתובה, בכל אופן – נפתחת עם נחיתתם של החיילים הרומאים הראשונים על אדמת האי. למרות שמונומנטים אדירים כדוגמת סטונהנג' המפורסם הוקמו אלפי שנים קודם לכן, כמעט כל מה שאנחנו יודעים על תושבי האיים המקוריים מגיע אלינו ממכתבים וספרים שהשאירו הרומאים אחריהם, כולל אפילו השם שהעניקו לתושבי האי: 'קלטים'.

הכיבוש הרומי

יוליוס קיסר היה גנרל שפיקד על החזית המערבית של האימפריה הרומית האדירה. בשנת 55 לפני הספירה סיים קיסר לכבוש את גאליה – צרפת של ימינו – ומסיבות פוליטיות שונות חיפש תירוץ מתקבל על הדעת שלא לחזור לרומא אלא להמשיך במערכה הצבאית. המיסתורין של האיים הבריטיים משך את תשומת לבו: הרומים לא ידעו הרבה על הנעשה באיים, אך הסוחרים המעטים שביקרו בו טענו שמדובר בארץ עשירה מאוד במחצבים ובמתכות כגון בדיל, למשל. קיסר החליט לנצל את ההזדמנות. הוא אסף שני לגיונות, וחצה את תעלת למאנש.

הפלישה הרומית שהחלה כמעט כלאחר יד, לא השיגה תוצאות מרשימות במיוחד. קיסר נתקל בלוחמים מקומיים, ניצח אותם בקרב קטן, והחליט שבשביל ניסיון ראשון זה מספיק. הוא חזר לאירופה, ודיווח לסנאט הרומאי על הקמפיין הצבאי מעבר לים. הסנאט התרשם מאד מתעוזתו של הגנרל, אבל הבריטים לא ממש התרגשו מהעניין.

שנה לאחר מכן, ב-54 לפנה"ס, חזר יוליוס קיסר לאיים הבריטים לסיבוב נוסף – הפעם עם חמישה לגיונות. פלישה זו הייתה מעט מוצלחת יותר, וקיסר הצליח לגרום למספר שליטים מקומיים להבטיח כי ישלמו מסים לאימפריה – אך הגנרל המאוכזב כתב לסנאט שלדעתו השמועות על העושר והשפע באיים הבריטיים היו מוגזמות, ושאין סיבה של ממש לכבוש אותם.

כמעט מאה שנים חלפו עד שהרומים הפנו את מבטם מערבה בשנית. בשנת 43 לספירה החליט הקיסר קלודיוס לפלוש בשלישית אל האיים הבריטיים, וגם הפעם הסיבה המרכזית לכך הייתה צורך פוליטי בהישג צבאי מרשים, יותר מאשר צורך ממשי בטריטוריה חדשה לאימפריה. קלודיוס חצה את התעלה עם ארבעה ליגיונות והפעם הצליח להביא לרומאים השג צבאי ממשי. הוא כבש שטחים נרחבים, הקים מבצרים ובמהלך שלושים השנים הבאות חיזקו הרומים את שליטתם בפרובינציה החדשה 'בריטניה' וביססו אותה.

הכיבוש הרומי שינה את פני האיים הנידחים מקצה אל קצה, וניתן להבחין בהשפעותיו גם כיום. למשל, הרומים סללו דרכים ארוכות ורחבות ידיים כדי להקל על תנועת הליגיונות החמושים: דרכים אלה תרמו גם למסחר האזרחי והחזיקו מעמד מאות רבות של שנים: M-1, הכביש הבין-עירוני הראשון שנסלל בבריטניה במאה העשרים עובד בחלקו לאורך התוואי של דרך רומית עתיקה מלונדון וצפונה. מרבית הערים הקיימות ששמן מסתיים ב- "צ'סטר" או "קאסטר" – כגון מנצ'סטר, למשל – הן ערים רומיות במקור: פירושה של המילה הלטינית 'קסטרה' (Castra) הוא 'אזור מבוצר' או 'חלקה צבאית'. לונדון עצמה הפכה לעיר מרכזית בתקופת הרומאים, ורבים מהמקומיים העריצו את התרבות הרומית המתקדמת (לפחות ביחס לתרבויות הברבריות שרווחו במקומות הנידחים יותר באיים) ושאפו לחקות אותה.

לא כל תושבי האיים קיבלו את הרומאים בזרועות פתוחות, כמובן. לאורך מאות שנות הכיבוש הרומאי התחוללו מרידות מקומיות רבות כשראשי שבטים נאבקו על עצמאותם תחת מגפיו הכבדים של הקיסר. כל המרידות דוכאו – פרט לאזור מסוים אחד.

חומת אדריאנוס

בסדרת הטלוויזיה מתואר האזור הצפוני של ווסטרוז כטריטוריה מסתורית ובלתי-נודעת, שמי שחיים בה הם ברברים מסוכנים ויצורים מפלצתיים. ה'ברברים המסוכנים' של צפון בריטניה היו הסקוטים: עם מרדן, עיקש וקשה עורף שהרומים לא הצליחו להכניע – ולא בגלל שלא ניסו. הליגיונות הרומים לחמו בשבטים הסקוטים פעמים רבות, אך גם כשהצליחו לנצח אותם בשדה הקרב גילו שאין ביכולתם לבסס שליטה ארוכת טווח בחבל הארץ הההרי והקפוא, ובתוך זמן קצר יחסית נהדפו בחזרה דרומה. אפשר לומר שכיבוש סקוטלנד הפך במידה מסוימת להיות 'הגביע הקדוש' של הגנרלים הרומים לאורך הדורות.

בשנת 122 לספירה הגיע הקיסר אדריאנוס לביקור בפרובינציה המערבית, והחליט להקים חומה גדולה שתחצוץ בין הדרום המתורבת והצפון ה'ברברי'. המהירות המפתיעה שבה הוקמה החומה היא עדות לעוצמתה של האימפריה. בתוך שש שנים בלבד מתחו הרומים חומה שחצתה את צפונה של בריטניה מחוף לחוף, בכיוון מזרח-מערב, באורך של כ-119 קילומטרים. גובהה של החומה היה רק חמישה מטרים, נתון שנשמע לא מרשים בפני עצמו – אבל במקומות רבים לאורך התוואי הוקמה החומה על מצוקים בגובה עשרות מטרים, שהיוו בפני עצמם מכשול קשה למעבר. בכל ק"מ וחצי הוקם מחנה קבע שאכלס כמה עשרות חיילים, ובכל שמונה קילומטרים נבנה מבצר גדול ובו מאות חיילים, בית חולים, סדנאות לשריון וכלי נשק ועוד. הלוחמים שאיישו אותה הגיעו מכל קצוות האימפריה, אפילו מאיזור עירק של ימינו.

חלקים נרחבים מחומת אדריאנוס שרדו עד לתקופתנו, והיא מוגדרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ג'ורג' ר.ר. מרטין ביקר בחומה, ובראיונות עיתונאיים סיפר כי כשעמד על האבנים העתיקות והביט אל הריה המושלגים של סקוטלנד, שאל את עצמו מה עבר במוחם של החיילים הרומאים שעמדו על אותם האבנים לפני אלפיים שנה, נשאו מבטם אל הארץ הלא-מוכרת בצפון והמתינו למתקפה של ברברים מסוכנים שעלולה להגיע בכל רגע. את תחושת החשש מהבלתי נודע שממתין מעברה השני של חומה אדירה, ניסה ללכוד בתיאורים של החומה הגדולה החוצצת בין ווסטרוז הדרומית והצפון המפחיד.

על אף שהייתה קו גבול ברור, חומת אדריאנוס לא מנעה מהרומים לנסות לפלוש צפונה שוב ושוב גם לאחר שהוקמה. למעשה, חומה נוספת וקטנה יותר נבנתה מאוחר יותר צפונית לחומת אדריאנוס. השאלה היא, אם כן – אם הרומים עצמם לא ראו בחומה הקבועה גבול ממשי לשטחי האימפריה, ולא התכוונו שתחצוץ באופן קבוע בינם ובין הברברים המסוכנים מצפון, מה היה הטעם בבנייתה מלכתחילה?

הסופרים הרומיים לא השאירו אחריהם תיעוד של הרציונל מאחורי הקמת חומת אדריאנוס, אך ניתן להעלות כמה ניחושים מושכלים. הסיבה הראשונה הייתה רצונו של הקיסר אדריאנוס להפגין את כוחו ועצמה באמצעות מונומנט רחב ידיים. סיבה אפשרית נוספת הייתה שאדריאנוס חשב אולי שהאימפריה התרחבה לשטחים חדשים מהר מדי, וביקש לסמן קו גבול זמני כדי לאפשר לה לגבש ולבסס את עצמתה באזורי הספר המרוחקים.

סיבה אפשרית נוספת קשורה לתרבות ולצרכים הפוליטיים הפנימיים של האימפריה. בניית חומות או קווי מבצרים בגבולות הייתה אסטרטגיה מקובלת בקרב הרומים, אך לאו דווקא משיקולים הגנתיים טהורים. בין הקיסרים והגנרלים שהנהיגו את הלגיונות בקרב, שרר חוסר אמון בסיסי ומתמיד. חוסר האמון נבע מהעובדה שמנהיגים צבאיים מצליחים היו מאז ומתמיד נערצים על ידי העם ולכן גנרל חזק עם צבא גדול היווה איום ברור על יציבות השלטון. על כן העדיפו הקיסרים לפזר את הצבא ולדלל אותו על פני חומות ארוכות ומבצרים מרוחקים.

שיקולים אלה היו נכונים ביתר שאת בבריטניה. בריטניה הייתה חזית מרוחקת מאוד מרומא, בעלת איום מתמיד מצד הברברים הסקוטיים, ומסיבה זו חנו בה באופן קבוע מספר גבוה יחסית של ליגיונות. עובדה זו הביאה לכך שדווקא בבריטניה הנידחת צמחו כמה מהגנרלים החזקים והדומיננטיים ביותר בהיסטוריה הרומית – שהפכו מאוחר יותר לקיסרים. שתי דוגמות בולטות הן הקיסרים אספסיאנוס וקונסטנטין. אספסיאנוס התבלט כמנהיג צבאי מוכשר בקמפיין הכיבוש הראשון של קלודיוס בבריטניה: בעקבות הצלחה זו נשלח מאוחר יותר לדכא את המרד שפרץ ביהודה, ומשם המשיך לכס הקיסר ברומא. שלוש מאות שנים מאוחר יותר גייס הגנרל קונסטנטין את חייליו בבריטניה כדי להשתלט על הקיסרות, והחליט להפוך את הנצרות לדת הרשמית של האימפריה. אגב, את הנצרות בסדרה – ובפרט את הדת הקתולית – מייצגת בסדרת הטלוויזיה 'הדת של השבעה', המכונה גם 'האלים החדשים'.

כבר במהלך המאה השלישית והרביעית לספירה סבלה האימפריה הרומית מהתקפות חוזרות ונשנות של הברברים מכיוון אסיה וצפון אירופה, וממלחמות אזרחים רבות שהקיזו את דמה והחלישו אותה. בשנת 410, כשעמדה הפרובינציה הבריטית בפני פלישת שבטים ברברים, שלח המושל המקומי מכתב לקיסר ובו תחינה לסיוע צבאי. הקיסר שלח לו בחזרה מסר חד משמעי: אתם לבד – הגנו על עצמם בכוחות עצמכם. זה היה אקורד הסיום הרשמי לשלטון הרומי בבריטניה, והאיים שקעו לתוך תקופה ארוכה בת מאות שנים של התפוררות ואנרכיה שלטונית. תקופה זו מכונה 'התקופה האפלה' (Dark Age), שכן מעט מאוד מכתבים או תיאורים כתובים אחרים שרדו ממנה. זו גם התקופה שבה החלו צצות האגדות אודות המלך ארתור ואביריו.

שבע הממלכות האנגלו-סקסוניות

העלמות הרומים יצרה ואקום שלתוכו נשאבו עמים אחרים: הסקסונים והאנגלים (Angles), שבטים שהגיעו מאזור גרמניה של ימינו, פלשו לבריטניה והתיישבו בה. כמו במקרה של הרומים, גם הפלישה האנגלו-סקסית עיצבה את התרבות המקומית והשפיעה עליה באופן ניכר: זהו מקורה של המילה 'אנגליה' כשמו של חבל הארץ המפורסם, וזהו מקורה של השפה האנגלית. במאה השביעית נוצרו שבע ממלכות אנגליות וסקסוניות שמכאן ואילך התחרו ונלחמו ביניהן ללא הרף על השליטה באיים הבריטים כולם. המאבקים הפנימיים בין שבע הממלכות – נוסף על מאורע משמעותי נוסף שעליו ארחיב מיד – הן ההשראה המרכזית לעלילת של 'משחקי הכס', בה שבע בתי אצולה נלחמים זה בזה על כס הברזל האייקוני.

אחד העמים הבולטים בעולם של משחקי הכס הוא עמם של ה-Ironborn. ה-Ironborn נחשבים ללוחמים עזי נפש באופן יוצא דופן, המסוגלים להילחם גם ביבשה גם בים. סגנון הלחימה שלהם הוא זה של פשיטות מהירות ומפתיעות, והם נעזרים בסירות רחבות ושטוחות המסוגלות להפליג גם במעלה נהרות. ההשראה הברורה ל-Ironborn הם הוויקינגים, שבטים דניים ונורבגיים שבמאה השמינית שהיו ידועים כלוחמים אכזריים במידה יוצאת דופן, וספנים מעולים. הוויקינגים יצאו למסעות כיבוש ארוכי טווח, כולל המזרח התיכון וחופי צפון אפריקה.

גם בריטניה לא חמקה מנחת זרועם של הוויקינגים כאשר החלו לפשוט על האיים במאה השמינית לספירה. ארבע מאות שנים של אנרכיה ומלחמות פנימיות בין שבע הממלכות לא אפשרו לבריטים להתגונן כראוי, והוויקינגים בזזו מנזרים וכפרים רבים. במאה התשיעית גייסו הוויקינגים צבא גדול במיוחד, והצליחו לכבוש חלקים גדולים מבריטניה.

דווקא המכה הכואבת שספגו הבריטים מצד הוויקינגים הייתה זו שסייעה לבריטים לעשות את הצעד הראשון לקראת עתיד מזהיר יותר. אלפרד מלך ווסקס (Wessex), הידוע יותר כ'אלפרד הגדול' (Alfred the Great), הצליח לאסוף צבא משמעותי ולהביס את הוויקינגים בקרב מכריע. אלפרד והוויקיניגים חתמו על הסכם שלום שהעניק לפולשים אזורים נרחבים במזרח ובצפון האי – אך בתקופת השקט ששררה בעקבות ההסכם איחד אלפרד את הממלכות היריבות והכפיף אותן תחת מרותו לממלכה אחת גדולה. השלטון המרכזי החזק של אלפרד ויורשיו הביא את בריטניה לעידן פריחה ושגשוג: חינוך מסודר, מסחר ענף, צבא חזק ועוד. היתרונות שיצר השלטון המרכזי החזק בשילוב התשתית והמורשת התרבותית שהותירו אחריהם הרומים, סייעו לצמצם את הפער התרבותי ביחס למדינות אירופיות שנוצר כתוצאה מבידוד וריחוק האיים הבריטיים מהמרכז.

במאות העשירית והאחת-עשרה המשיכו הוויקינגים להיות כוח משמעותי ורב השפעה בבריטניה. הכובשים הדניים התיישבו באנגליה, נטמעו באוכלוסיה הכללית ועל אף שכוחם הפוליטי נחלש בזמנים מסוימים הם השפיעו רבות על התרבות המקומית. הויקינגים הפכו להיות כוח רב-השפעה גם בצפון צרפת. פלישה ויקינגית לצרפת במאה העשירית הפכה להתיישבות של קבע, וגם שם נטמעו הסקנדיביים בתרבות המקומית: הם כינו את עצמם 'נורמנים' (מלשון North-Men, אנשי הצפון) ואת ארצם 'נורמנדי'.

ויליאם הכובש

בשנת 1066 הלך לעולמו אדוארד מלך אנגליה, המכונה גם 'אדוארד המוודה' (Edward The Confessor) בזכות אמונתו הנוצרית העזה. לאחר מותו עלו אל הבמה שלושה אנשים שנאבקו ביניהם על כתר המלוכה. הראשון היה הארולד גודווינסון (Godwinson), חתנו של אדוארד. השני היה הארלד הארדראדה (Hardrada) הוויקינגי, מלך נורבגיה. האראלד פלש לבריטניה עם צי של כשלוש מאות ספינות, אך הובס ונהרג בקרב עקוב מדם על ידי הארולד האנגלי.

המתמודד השלישי על הכתר היה ויליאם הראשון, דוכס נורמנדי. גם לו היו קשרים משפחתיים עם המלך המנוח אדוארד המוודה, ולאחר שמיסד את כוחו והשפעתו בארצו, הפנה את מבטו אל מעבר לתעלה. הוא פלש לאנגליה עם צבא נורמני גדול. להרולד לא הייתה שהות להתאושש: רק שלושה שבועות חלפו מאז הקרב הקשה מול הוויקינגים, והוא כבר נאלץ למהר דרומה כדי לפגוש את הצבא הנורמני הפולש. הצבא האנגלי המותש לא הצליח לעמוד מול כוחם של הנורמנים, והובס בקרב שנערך לא הרחק מהעיירה הסטינגס (Hastings) שבדרום אנגליה. הרולד נהרג, וויליאם המשיך במסע כיבושים מזהיר והחלטי שהקנה לו את הכינוי 'ויליאם הכובש' (William The Conqueror). הדמות המקבילה לוויליאם הכובש ב'משחקי הכס' היא זו של אאגון הכובש. בדומה לוויליאם, גם אאגון פלש אל ווסטרוז מהיבשת והשתלט על חלקיהם הנרחבים בתוך שנתיים בלבד.

שושלת המלוכה שייסד ויליאם הכובש החזיקה מעמד במשך כשלוש מאות שנים רצופות, וכתר המלכות עבר בירושה מדור לדור. השלטון המרכזי המשיך להיות יציב ואיתן יחסית, אך בתקופה הארוכה מאז הכיבוש הנורמני התחוללו שינויים חברתיים עמוקים בבריטניה. השינוי הגדול ביותר נזקף לחובת מגיפת 'המוות השחור' שקטלה כמעט ממחצית התושבים בבריטניה, ויצרה מחסור חמור בידיים עובדות בשדות ובתעשייה. האצילים העשירים, שעד אז 'לא ספרו' את פשוטי העם, נאלצו להעניק תנאים טובים כדי למשוך את האיכרים לעבוד באחוזותיהם – וכתוצאה, כוחם של שכבות הביניים והשכבות הנמוכות התחזק בהתמדה. אך עם זאת, האצילים עדיין החזיקו בידיהם עצמה רבה: פרט לאדמות ולעושר שצברו לאורך הדורות, לבתי אצולה רבים היו גם צבאות פרטיים שסייעו להגן על האינטרסים שלהם כנגד האינטרסים של השלטון המרכזי. נדרש אירוע מכונן וטראומתי במיוחד כדי להחליש במידה ניכרת את עצמת בתי האצולה: 'מלחמת השושנים' הייתה אירוע מכונן וטראומתי שכזה. מבין כל האירועים והדמויות ההיסטוריות מתוך עברה של אנגליה שתיארתי עד כה, 'מלחמת השושנים' היוותה השראה ברורה לג'ורג' מרטין כשכתב את 'משחקי הכס'.

מלחמת השושנים

שורשיה של מלחמת השושנים טמונים במותו של המלך אדוארד השלישי, בשנת 1377. אדוארד השלישי היה צאצא ישיר של ויליאם הכובש, כך שלאיש לא היה ספק באשר לזכותו על הכתר – אבל לא כך ניתן לומר על יורשיו.

לאדוארד השלישי היו שלושה בנים. הבן הבכור היה אדוארד 'הנסיך השחור'. הבן השני היה ג'ון, דוכס לנקסטר. הבן השלישי – אדמונד, דוכס יורק. אקדים ואציין שהשמות כאן עלולים להיות מבלבלים מאד: האצולה הבריטית לא חזקה בתחום המקוריות, וכמעט לכולם קראו אדוארד, ריצ'רד או הנרי. על כן אשתדל לשים דגש על התואר של האדם שעליו אספר, או על המספר שלו – דהיינו 'אדוארד השלישי' או 'הנרי הרביעי'.

הנסיך השחור, שהיה היורש החוקי לכתר, הלך לעולמו בטרם עת שנה לפני המלך עצמו, ולכן עברה המלוכה לבנו – ריצ'ארד השני. לרוע המזל, ריצ'ארד השני היה רק בן עשר כשעלה לשלטון, ולכן מי ששלטו על הממלכה בפועל היו יועציו. נוצר, אם כן, מצב בעייתי מאוד: מצד אחד ישנו מלך צעיר וחלש, ומצד שני שני נסיכים חזקים שלכל אחד מהם טענה מסוימת לכתר האנגלי: דוכס לנקסטר והדוכס מיורק.

גם כשהתבגר המלך ריצ'רד השני, לא השתפר המצב באופן משמעותי. לריצ'רד יצא מוניטין גרוע מאוד של מונרך תככן, חולה נפש, אגו-מניאק שתלטתני שדואג יותר למראה שלו ולבגדים שלבש מאשר לרווחת ממלכתו. אופיו הבעייתי של ריצ'רד, לצד התכננות הבלתי פוסקת של יועציו, עוררו עליו את כעסם של בתי האצולה האחרים והביאו לחיכוכים בלתי פוסקים בחצר הארמון.

הקש ששבר את גב הגמל היה סכסוך שפרץ בין ריצ'רד ובין בן דודו הנרי בולינברוק, בנו של דוכס לנקסטר. הנרי הסתבך בדו-קרב מול אציל אחר, וריצ'רד החליט להגלות אותו לצרפת כדי למנוע שפיכות דמים. אך בזמן שהייתו של הנרי מעבר לים החליט ריצ'רד השני לנכס לעצמו אדמות שהיו שייכות לבית לנקסטר, תרגיל שעורר את חמתו של הנרי הגולה. כפי שציינתי קודם, לבתי אצולה רבים היה מעין 'צבא פרטי', וב-1399 גייס הנרי את צבא בית לנקסטר כדי למרוד במלך המכהן. הוא הצליח לשבות את ריצ'רד, לכלוא אותו בטירה מרוחקת ולהכריז על עצמו כהנרי הרביעי.

הנרי הרביעי מלך באנגליה במשך ארבע עשרה שנים, אך שלטונו לא היה יציב במיוחד: למרות שגם לו הייתה טענה מסוימת לכתר מעצם היותו נכדו של המלך אדוארד השלישי, הוא לא היה היורש החוקי של הממלכה. בסיס הכוח הטבעי של הנרי היה משפחתו, בית לנקסטר – אך מולו ניצבו צאצאיו של הדוכס מיורק, גם הם כזכור היו נכדיו של המלך אדוארד השלישי, וטענתם לכתר הייתה חזקה בדיוק כמו זו של הנרי.

גם בנו של הנרי שירש אותו, הנרי החמישי, נאלץ להתמודד מול ניסיונות התמרדות של בית יורק, אך עשה זאת היטב ונחשב למלך חזק ומצליח. הוא כבש שטחים גדולים בצרפת, נשא לאישה את בתו של מלך צרפת, והביא עושר והשפעה לממלכה האנגלית. כשהלך לעולמו הנרי החמישי הפך בנו, הנרי השישי, למלכה של הממלכה המשותפת של אנגליה ושל צרפת. כמו סבו, גם הנרי השישי עלה לשלטון בגיל צעיר – תשעה חודשים בלבד, ליתר דיוק – ולאורך תקופה ארוכה נשלטה הממלכה בפועל על ידי יועציו. הנרי השישי התבגר ותפס את מקומו כשליט הממלכה, אך היה מלך רופס וחלש. מי שניהל את העניינים בפועל מאחורי הקלעים הייתה אשתו הצרפתיה מרגרט.

הבה נסכם את העלילה המפותלת עד כה. בכתר האנגלי מחזיק בית לנקסטר, המיוצג על ידי הנרי השישי, מלך חלש והססן, ואשתו החזקה מרגרט. הנרי השישי הוא אמנם מלך אנגליה, אבל כולם יודעים שאינו היורש הטבעי של ויליאם הכובש, ושסבו תפס את המלוכה בכוח. מהצד האחר של המתרס נמצא בית יורק העשיר והחזק, שטענתו לכתר האנגלי זהה לזו של בית לנקסטר. שני בתי האצולה, לנקסטר ויורק, היו במסלול התנגשות ברור.

הדוכס מיורק היה, בתחילה, משרת נאמן של הנרי השישי: למרות שגם לו הייתה זכות לכתר, הוא העדיף את השקט והיציבות השלטונית. הדוכס מיורק הנהיג את צבאה של אנגליה בצרפת בהצלחה רבה, ואפילו מימן את פעילות הצבא מכיסו הפרטי. אף על פי כן, מרגרט ויועציו של המלך, שחששו שהדוכס מיורק יאיים בעתיד על מעמדו של הנרי השישי, שכנעו אותו להדיח את הדוכס מתפקידו בשנת 1445, ולהחליף אותו באציל אחר. האציל שהחליף את הדוכס מיורק היה מנהיג צבאי הרבה פחות מוצלח: אנגליה סבלה תבוסה אחר תבוסה בצרפת, ואיבדה את אדמותיה שם. איבוד השטחים התרגם באופן ישיר לאובדן הכנסות, ובעקבות זאת בתי אצולה רבים זעמו על הנרי השישי.

החל מ-1453 סבל הנרי השישי – אולי בעקבות התבוסות בצרפת – מתקופות של אי-שפיות, שבאו לכדי ביטוי בשיתוק ובחוסר יכולת למשול. למגינת ליבה של מרגרט ויועציה, הדוכס מיורק נטל על עצמו את תפקיד 'עוצר הממלכה' עד שהנרי השישי יחזור לאיתנו. כשהבריא הנרי השישי שנתיים מאוחר יותר, שוב נישל את הדוכס מיורק מכל תפקידיו וממעמדו הגבוה בחצר הארמון – או ליתר דיוק, מרגרט היא זו שנישלה את הדוכס מיורק – וזה כבר היה יותר מדי. מלחמה גלויה פרצה בין צבאו של בית יורק ובין צבא בית לנקסטר. בתי האצולה השונים באנגליה בחרו כל אחד את הצד בו האמינו, והצטרפו ללחימה. סמלו של הדוכס מיורק היה שושנה אדומה, וסמלו של הנרי השישי מבית לנקסטר היה שושנה לבנה – על כן מכונה מלחמת האזרחים הזו 'מלחמת השושנים'.

בקרבות שהתפתחו הייתה ידו של בית יורק על העליונה, והדוכס הצליח לשבות את הנרי השישי. למרות שהיה יכול להרוג את המלך, העדיף שוב שלא להכניס את הממלכה לסחרור ולאי-יציבות, ועל כן הותיר את הנרי השישי על כסאו אך אילץ אותו להכריז כי הדוכס מיורק הוא יורשו החוקי, במקום בנו שלו.

המלכה מרגרט לא הסכימה לכך, כמובן. הנסיך אדוארד, הבן שלה ושל הנרי, לא היה בדיוק 'חומר של מלכים': הוא נחשב לסאדיסט חמום מוח, שנהנה להתעלל באשתו. אבל אמא זו אמא, ומרגרט רצתה שבנה יהיה מלך אנגליה וצרפת, והמשיכה למשוך בחוטים מאחורי הקלעים ולכרות בריתות עם בתי אצולה שהתנגדו לדוכס מיורק. בשנת 1460 שוב פרצו קרבות בין תומכי יורק ולנקסטר, והפעם הצליחו כוחות לנקסטר ללכוד את הדוכס מיורק ולהוציא אותו להורג.

הנרי השישי חזר למלוך, אך לא לאורך זמן. בנו של הדוכס מיורק החליט לנקום את מותו של אביו ולהמשיך במלחמה: בשנת 1461 הוא הביס את הנרי השישי בקרב, שבה אותו והכריז על עצמו כמלך אדוארד הרביעי. הנרי השישי הצליח להשתחרר ואפילו לחזור לשלטון למשך תקופה קצרה – אך אדוארד הרביעי החזיר לעצמו את הכתר, ובית יורק שלט באנגליה.

בשנת 1483 מת אדוארד הרביעי והותיר אחריו שני בנים צעירים. מי שאמור היה להגן ולשמור על הנסיכים הקטנים היה אחיו של אדוארד, הדוכס מגלוצ'סטר – אך בצעד שכמו לקוח מתוך העולם האכזרי והנוקשה של 'משחקי הכס', הדוד השליך את שני הילדים לכלא, רצח אותם (קרוב לוודאי) והכריז על עצמו כריצ'רד השלישי, מלך אנגליה. לאחר עלייתו לשלטון החל ריצ'רד השלישי לבסס את מעמדו באמצעות עריפת ראשם של כל מי שהיה עשוי להוות לו איום ביום מן הימים.

הנרי טיודור, צאצא למשפחת לנקסטר, היה איום פוטנציאלי שכזה. טענתו לכתר הייתה מעורפלת וחלשה בכל קנה מידה, אך כיוון שהמלך ריצ'רד רצח את כמעט כל בני משפחת לנקסטר, הנרי טיודור הסתמן כהטוען לכתר הראשי מטעם בית האצולה. מסיבה זו העדיף הנרי טיודור לחיות בגלות מעבר לים, ועם הזמן הצטרפו אליו בצרפת אצילים גולים נוספים שברחו מאימת ריצ'רד השלישי. כוחו של הנרי טיודור הלך וגבר, עד בשנת 1485 החליט לגייס צבא משלו ונחת בחופי אנגליה. הוא פגש את ריצ'רד השלישי בקרב, הביס אותו, והמליך את עצמו כהנרי השביעי.

עשרים שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם נתנה את אותותיה בממלכה. באופן נדיר, מלחמת השושנים לא פגעה באופן קשה במיוחד באזרחי הממלכה הפשוטים הממלכה – אבל בתי האצולה הגדולים והמשפיעים ביותר של אנגליה ספגו מכה קשה: כמעט כל הדוכסים והרוזנים החזקים נהרגו בקרב או שהוצאו להורג. אוצר הממלכה התרוקן כמעט לגמרי. הנרי טיודור החליט שהגיע הזמן לסיים את מלחמת השושנים: הוא נשא לאישה את אליזבת מבית יורק, וכך למעשה איחד את שתי המשפחות היריבות.

אפשר למצוא אינספור נקודות דמיון בין עלילת 'משחקי הכס' ובין מלחמת השושנים. למשל, סרסיי לניסטר, אשתו של המלך רוברט באראטין, היא המקבילה למרגרט הצרפתיה, אשתו של הנרי השישי: שתיהן תככניות מבריקות, המנסות להגן על זכות בניהן לרשת את כתר אביהם. ג'ופרי המרושע הוא אדוארד הסאדיסט, בנו של הנרי השישי. נד סטארק הוא הדוכס מיורק – לוחם מרשים ומנהיג מוצלח, אשר נכנס לעימות מול המלכה ומצא את ראשו משופד על עמוד. דנריס טארגאריין, הזוממת לפלוש אל ווסטרוז מהיבשת, היא הנרי טיודור, אם כי אין לדעת עדיין כמובן אם תצליח כמותו בסופו של דבר. אלו הן רק דוגמאות מעטות לדמיון שבין מלחמת השושנים ומשחקי הכס, וברשת תוכלו למצוא עוד נקודות השקה רבות.

ראינו, אם כן, שלהיסטוריה הסוערת והעקובה מדם של בריטניה היא חלק בלתי נפרד ממה שאפיין אותה בשנים מאוחרות יותר. הכיבוש הרומי הביא עימו את התרבות והידע הטכנולוגי שהיו חסרים באיים הנידחים. הפשיטות הויקינגיות דירבנו את הבריטונים להתאחד ולהתגבש לממלכה אחת, במקום שבע ממלכות קטנות ומסוכסכות. מלחמת השושנים, על אף היותה אכזרית ועקובה מדם, חיזקה את מעמד הביניים של הסוחרים ובעלי המקצוע על חשבון מעמד האצולה, ואיפשרה להנרי טיודור לבסס את עצמו כמלך חזק: מכאן ואילך לא היו עוד צבאות פרטיים שקראו תיגר על עוצמת הממלכה המאוחדת, וקרנו של הפרלמנט עלתה אף היא. כל אלה הציבו את בריטניה על מסלול צמיחה והתחזקות, שבתוך מספר מאות שנים איפשר לה להפוך לאימפריה אדירה בעלת טריטוריות בכמעט כל פינה בכדור הארץ.

ומה לגבי ווסטרוז, אתם ודאי שואלים? האם גם כאן, כמו במקרה של בריטניה, הסכסוכים, הפלישות והתככים יביאו בסופו של דבר הצלחה גדולה ושגשוג למי שישרדו אותם – או שיאפשרו למפלצות מהצפון לחסל את הממלכה המפוררת והמסוכסכת? ובכן, כחלק מהתחקיר שוחחתי עם ג'ורג' ר.ר. מרטין ואני יודע את התשובה…

אבל במחשבה שניה…אתם יודעים מה…אולי בכל זאת לא כדאי לעשות ספויילר.

ביבליוגרפיה ומקורות נוספים

http://www.historyonthenet.com/Tudors/wars_of_roses.htm
http://www.warsoftheroses.com/origins.cfm
http://www.dailymail.co.uk/news/article-2625187/Revealed-The-REAL-history-Game-Thrones-fantastical-characters-surprisingly-like-Wars-Roses.html
http://www.susanhigginbotham.com/subpages/edlanperson.html
http://www.vanityfair.com/vf-hollywood/game-of-thrones-catchup-summary
http://www.heritage-history.com/www/heritage.php?Dir=wars&FileName=wars_saxonbritain.php
http://history.howstuffworks.com/european-history/anglo-saxons1.htm
http://www.bbc.co.uk/history/ancient/vikings/overview_vikings_01.shtml
http://www.englandandenglishhistory.com/anglo-saxon-history/alfred-the-great-the-first-english-king-871-ad-to-924-ad
http://www.britishhistorybreaks.com/historical-events/wars-roses/
http://www.quora.com/What-historical-parallels-or-allusions-are-there-in-Game-of-Thrones-Are-there-any-societies-or-countries-or-political-sagas-that-Game-of-Thrones-ASOIAF-is-based-on-or-similar-to
http://viewers-guide.hbo.com/game-of-thrones/season-4/episode-10/appendix/4/gods-old-and-new
http://history-behind-game-of-thrones.com/ancienthistory/the-wall
http://gameofthrones.wikia.com/wiki/Westeros
http://www.salon.com/2012/04/04/the_real_life_inspirations_for_game_of_thrones/
http://en.wikipedia.org/wiki/Game_of_Thrones#Cultural_influence
http://www.livius.org/li-ln
http://www.bbc.co.uk/history/ancient/romans/questions_01.shtml
http://www.britain-magazine.com/features/history/roman-legacy/
http://www.etymonline.com/index.php?term=russia

יצירות בהן נעשה שימוש במהלך הפרק

https://www.youtube.com/watch?v=UwIsfno0hsM
https://soundcloud.com/ramesesb/game-of-thrones
https://www.youtube.com/watch?v=gwRpdaZyldI
https://soundcloud.com/magkrieg/game-of-thrones-acoustic-cover
https://www.youtube.com/watch?v=llqZmuQUW6s
https://soundcloud.com/adl_za/adl-game-of-thrance
https://soundcloud.com/stevenobrien/tense-thriller-cue-rescore-of

20 מחשבות על “[עושים היסטוריה] 146: ההיסטוריה שמאחורי הסדרה 'משחקי הכס'”

  1. אהבתי מאוד את הפרק
    ההיסטוריה מעניינת והקשרים למשחקי הכס משעשעים
    קצת פרסומות זה בקטנה וכמובן לגיטימי מה גם שאפשר להריץ דקה קדימה:)

    הגב
  2. בפרק יש מספר אי-דיוקים משמעותיים.

    1. לאדוורד השלישי היה שישה בנים שהגיעו לבגרות, ולא שלושה.

    2. הבן הבכור אכן היה אדוורד "הנסיך השחור".

    3. הבן השני לא היה ג'ון דוכס לנקסטר, אלא ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס. ג'ון דוכס לנקסטר היה הבן השלישי. אדמונד דוכס יורק היה הבן הרביעי.

    4. אחרי מות ריצ'רד השני לא היה שום ספק למי היה צריך ללכת הכתר. היות ולא היו לריצ'רד ילדים כלל, וגם לא אחים, מוצה הקו של הנסיך השחור, והכתר היה אמור לעבור לצאצאים של הבן השני, ליונל דוכס קלרנס.

    5. לליונל היתה רק בת, ולה היו שני ילדים: בן שהיה צריך להיות יורש הכתר, ובת שצאצאיה התחתנו לבית יורק. היות ובית יורק (מקו של הבן הרביעי) היה בכך יורש של ליונל (הקו של הבן השני), מכאן הטענה שלהם לכתר.

    6. הנרי בולינברוק טען שהוא היורש של כתר כי לא ניתן להעביר כתר דרך קו של בנות. אם כך אז לטענתו מוצה גם גם הקו של הבן השני (ליונל), והוא בקו של הבן השלישי, מכאן הטענה של בית לנקסטר לכתר.

    7. טענתם של בית יורק לכתר לא היתה "זהה לזו של בית לנקסטר". היא היתה חזקה יותר לפי שיטת Cognatic primogeniture אך חזקה פחות לפי Agnatic primogeniture, או האם יכול הכתר להיות מורש דרך קו של אישה.

    8. מלחמת מאה השנים בצרפת (שהוזכרה רק במעורפל בפרק) התחילה גם כן מאותה סיבה, והטענה של אנגלים לכתר הצרפתי היתה דרך אישה (איזבלה מצרפת, אמו של אדוורד השלישי). במילים אחרות, לא היה הגיון בזה שבית לנקסטר מולך באנגליה (תוך טענה לאי יכולת הירושה דרך אישה) ובו זמנית נלחם בצרפת (תוך טענה לירושה דרך אישה).

    9. לבסוף Leicester אומרים "לסטר" ולא "לייצ'סטר".

    הגב
    • הי, אפי – תודה על התיקונים והארות! חלק מהנושאים שציינת היו מוכרים לי אך בחרתי לא לציין אותם כדי לא להכנס עמוק מדי להיסטוריה. עם זאת, אני מודה שלא ידעתי על עניין הירושה דרך בנות – בהחלט תוספת מאירת עיניים.
      רן

      הגב
  3. בתור מעריץ של "שיר של אש וקרח" מזה שנים ושל עושים היסטוריה טיפה פחות ממש נהניתי מהפרק, היה איכותי ונהדר. למרות שהיו כמה חלקים שהרגישו לי קצת מאולצים כמו ההשוואה של הפלישה הויקינגית לIron Born. מצד שני ההיסטוריה של מלחמת השושנים ידועה בהחלט כאחד המקורות המרכזיים לסדרת הספרים. לא הכרתי את סיפור הצבים ומאוד אהבתי :).

    דרך אגב, אתה לא חייב לענות, אבל ג'ורג' באמת סיפר לך מה הוא הולך לעשות בהמשך ובספר השישי במעט? אולי הוא יידע אותך מתי הוא מתכוון לשחרר את השישי כבר? 🙂

    הגב
    • הי, דודי! לא, לא באמת שוחחתי עם ג'ורג' מרטין…ולפי מה שקראתי עליו, אם הייתי
      לוחץ עליו בעניין הספר השני הוא כנראה היה משליך עלי את המיקרופון 😉
      רן

      הגב
  4. נראה לי זו פעם ראשונה שאני מגיב כאן ואני עושה זאת בלב כואב (טוב, אולי הגזמתי טיפה).
    אני לא מדבר על הפרסומות, זה ברור ומובן (ומציק, אבל ברור ומובן). רציתי להעיר על הפרק האחרון.
    בתור חובב נלהב של "משחקי הכס" ושל "עושים היסטוריה" מאוד ציפיתי לפרק הזה, אבל – אני מודה שזה היה הפרק הכי משעמם מבחינתי של הפודקאסט.
    זאת הפעם הראשונה שאשכרה לא שרדתי את הכל, לדעתי זה בגלל שבד"כ הפודקאסט מתעסק בענייני מדע וההיסטוריה של המדע והפעם זה היה פשוט פרק של היסטוריה "קלאסית". אולי אני במיעוט כאן, אבל נראה לי שיש מספיק פודקאסטים של היסטוריה שכזו – משום מה רוב הפודקאסטים הפופלריים יותר עוסקים בהיסטוריה.
    טוב, רק רציתי להעיר שזה היה נראה לי פרק שלא קשור כל כך לרוח הפודקאסט ואני מקווה שזו סתם חריגה מקרית.
    חוץ מזה, כמובן, אחלה פודקאסט, תכנית מושקעת ומעניינת (הפרק הקודם על השבלול הביא אותי לדמעות, אפילו שכבר בכרתי את הווידאוים שהשמעת). יישר כוח ויאללה בלאגן 🙂

    הגב
    • תודה על הפידבק, רן! 🙂
      זה אכן פרק קצת שונה ו'חריג' ביחס לרוב הפרקים – כנראה מכיוון שהנושא
      לפרק נבחר על ידי מאזינה באופן בלתי תלוי לחלוטין… 🙂 אבל כפי שציינתי
      בעבר, החוזקה של עושים היסטוריה היא במגוון הנושאים שהיא עוסקת בהם. אני יכול
      להבטיח שהפרקים הבאים עומדים להיות שונים בתכלית 😉
      רן

      הגב
  5. תיקון קטן
    הפכת את צבעי בית המלוכה במלחמת השושנים, דקה 37. בית יורק הם הלבנים ובית לנקסטר הם האדומים

    הגב
  6. היי רן,
    אני אתחיל קודם כל מהדברים הטובים-
    ראשית פרק נהדר, נהנית מאוד ואף המלצתי לאחרים,
    שנית אני אוהב מאוד את הפודקאסט שלך ובמהלך חצי שנה האחרונה השלמתי את כמעט כל הפרקים של הפודקאסט לאחר שגיליתי אותו בעקיבות הספר ״קרב המוחות״

    עם זאת,
    אני מוכרח לציין שאע״פ שאני מביו את המהות הכלכלית העומדת מאחורי השינוי בזמן החסויות של הפרקים הדבר יוצר אצלי את אותה ההרגשה שבגללה הפסקתי לצפות בשידורי הטלוויזיה ופניתי לאלטרנטיבות אחרות.
    הדבר לא נאמר כהטפה חלילה, רק משהו שהייתי שמח שתקח לתשומת לבך.

    המשך שבוע מצויין.
    יונתן.

    הגב
    • יונתן הוציא לי את המילים מהמיקלדת.
      עם כל ההערכה העצומה שיש לי למפעל של "עושים הסטוריה", נוצרה אצלי תחושה לא טובה עם "הפסקת הפרסומות". מלבד עצם ההפרעה לרצף הסיפור, מרגיש שאנחנו נמצאים כבר באמצע של מידרון חלקלק להתמסחרות.

      תחושה שבמקום פעילות של אקדמיה וידע טהור, או-טו-טו יהיו לנו מלודרמות בספרדית והאח הגדול. במקום פעילות מתוך רצון, תבוא פעילות מתוך כדאיות. כמובן שכל זה מותר ולגיטימי, אבל לא בבית סיפרי.

      אני מודע לצורך בתמיכה לוגיסטית/תיפעולית שעולה כסף. חשבתי שפרויקט המימון ענה על כך, בפרט עם תוצאותיו היפות. אם בכל זאת נדרשת תמיכה מסחרית, אני מקווה שהיא תישמר במינימום ההכרחי ו-"עושים הסטוריה" לא תהפוך קרדום לחפור בו.

      אף אחד לא חייב לי כלום. זו רק תחושתי ותקוותי.

      הגב
      • יונתן, יוביוב,
        אני מבין את המקום שממנו אתם מגיבים: דאגה כנה לעתיד התוכנית. אני מעריך את העובדה שהיא חשובה לכם.

        התחושה הלא נוחה מפרסום היא תגובה טבעית, אבל מוטעית. במשך יותר ממאה פרקים לא היו פרסומות בעושים היסטוריה, ואולי עובדה זו יצרה תחושה ש'אפשר להסתדר בלי פרסומות'. המציאות הקשה היא ש*אי אפשר*. כל תוכנית רדיו מקצועית בעולמנו, בעולם הפודקאסטים ומחוצה לו, נשענת על פרסום. כל תוכנית. זה נכון גם לגבי טלוויזיה ועיתונות. אם יש מדיה\תוכנית שאין בה פרסומות, זה מכיוון שיש לה ספונסר – כמו 'ישראל היום', למשל. לעושים היסטוריה אין ספונסר כזה (אם מישהו מהמאזינים מוכן להתנדב, אני אשמח לשמוע 😉 ), וקריאה נרגשת לתרומות היא פתרון מצוין לטווח קצר – אבל לא מודל כלכלי לאורך זמן.

        עושים היסטוריה עוברת תהליך טבעי של התבגרות, תהליך שהיא חייבת לעבור כדי לשרוד. אם לא יהיו חסויות, לא יהיה צוות – ואם לא יהיה צוות, לא תהיה תוכנית. אייזיק אסימוב כתב בערך 500 ספרים בימי חייו: כמה ספרים הוא היה מסוגל לכתוב אילו הוא זה שהיה צריך גם להדפיס אותם, לשווק אותם, לערוך אותם, לאייר אותם?… בכמה מסעדות טובות ראיתם שהטבח הוא גם המלצר וגם שוטף הכלים?…

        זה לא נורא שיש פרסומת של דקה וחצי באמצע הפרק, באמת. גם RadioLab, This American Life ו-This Week In Tech, שלושת הפודקאסטים הכי מצליחים והכי טובים (לדעתי) בעולם, מכניסים פרסומות באמצע הפרק. צריך להתרגל לזה: ככה דברים עובדים. ברור שהייתי מעדיף שלא להכניס פרסומת באמצע הפרק, אבל זה לא יקרה.

        סך כל הפרסומות בפרק הוא 5-6 דקות מתוך כמעט שעה, שזה הרבה הרבה פחות מהמקובל בעולם הרדיו. הקשבתם לאחרונה לרשת ב'? לרדיו האזורי? כמעט רבע שעה מתוך כל שעה מוקדשים לפרסומות. רבע שעה! עושים היסטוריה היא במצב טוב 🙂

        מצד שני, הפרסומות לא יפגעו באיכות התוכנית – וזו הבטחה ברורה מצידי. התוכן יישאר איכותי כפי שהיה עד היום: לא טלנובלות ולא ריאליטי…ובנוסף, פרק ייצא בכל שבועיים ולא בכל שלושה שבועות – שזה שיפור ממשי בתפוקה 🙂

        רן

        הגב
        • תמשיך בדרכך ותמשיך ליצור תוכן איכותי.

          תמיד יהיו כאלה שזה יפריע להם ואני מבין מהיכן זה מגיע. אני חושב שבמשך זמן רב מדי, יצרני תכנים הרגילו את כולם למצב שמקבלים הכל בחינם. לאורך זמן זה פוגע בכולם – בפרנסה של היצרנים ובאיכות שמקבלים הצרכנים.

          לגיטימי לגמרי בעיניי לפנות לכיוון התוכן בתשלום וגם לכיוון הפרסומי, כל עוד הפרסום כמובן לא נכנס לשיקולי העריכה.

          תמשיך ליצור, שים פרסומות, רק תמשיך לתת את התוכן האיכותי שאתה יוצר.
          סיימתי להתחנף.
          🙂

          הגב
        • תיקון קטן ולא לשם קנטור. אומנם "ישראל היום" מעורר תגובה פבלובית אצל רבים בתקשורת כאשר מדובר בגוף תקשורת שממומן על ידי ספונסר, אולם כקורא אדוק של העיתון, הוא מלא בפרסומות (כמחצית מעמודי העיתון).

          הגב
        • רן, כמו שאמרתי.. אני מבין את הסיבות שעומדות מאוחרי,
          אבל בדיוק מאותן הסיבות אני לא צופה יותר בטלוויזיה, לא מאזין לרדיו, וכיוצא בזאת…

          לי באופן אישי פשוט קשה לשמור על ריכוז באופיו של הפרק (ואני יכול להעיד שגם לאחרים) כאשר זה נקטע ע"י פרסומות,

          כאשר הפרסומות היו בסופו של הפרק לא הייתה לי שום בעיה עקרונית איתן (ולמעשה אפילו טרחתי להקשיב להן, ואפילו אודה שנהנתי מחלקן).

          מקווה שהבהרתי את הנקודה.
          ושבוע נהדר.

          יונתן.

          הגב
          • הי, יונתן,
            אני אכן מתלבט לא פעם אם לשים את כל הפרסומות בסוף הפרק במקבץ אחד,
            או לפזר אותם על פני הפרק. יש לי תחושה שמקבץ פרסומות באורך 6 דקות הוא
            ארוך מדי עבור פורמט של פודקאסטים, אבל אשמח לפידבק מהמאזינים.
            רן

כתוב/כתבי תגובה