האיש שקטף לחם מהשמיים- על פריץ הבר

כתב: רן לוי

ההיסטוריה של המדע משופעת  בלא מעט מדענים מבריקים ממוצא יהודי. גם אם יהדותם לא תרמה ממש להשגיהם, עדיין נעים לדעת שאלברט איינשטיין, קרל סגן וריצ'רד פיינמן חלקו אתנו אותה המורשת – התרבותית וההיסטורית.

הכימאי פריץ הבר ראוי, על פי כל אמת מידה של תגליות מדעיות, להיכלל ברשימה מכובדת זו. התהליך הכימי שהגה נחשב בעיני רבים להמצאה הגדולה ביותר של המאה העשרים, חשובה אף יותר מהמחשב או מהאנטיביוטיקה. לפחות שליש מאוכלוסיית עולמנו חבה את עצם קיומה לפריץ הבר: הוא האיש שבזכותו, סביר להניח, אכלתם את ארוחת הצהרים האחרונה שלכם.

בפועל, עם זאת, איננו מרבים להתגאות בפריץ הבר. לכמה מתגליותיו של הכימאי היו השלכות איומות שהביאו למות עשרות מיליוני בני אדם, ביניהם גם מיליונים מבני עמנו. תגליות אלה הכתימו את המוניטין של הבר במידה כזו, עד שרבים אף מתביישים במוצאו. אם כן, מי היה פריץ הבר ומדוע המורשת שהשאיר אחריו כה מורכבת?

לחם מהשמיים

פריץ הבר נולד בגרמניה בשנת 1868 למשפחה יהודית חילונית, וגילה עניין בכימיה עוד מגיל צעיר. הכשרתו המדעית בתחום הייתה מגוונת באופן יוצא דופן: פריץ למד בשלוש אוניברסיטאות שונות, במקביל לסטאז' מקצועי במפעלי תעשייה שונים. בבית נחשף לטכניקות המעשיות של כימיה בקנה מידה תעשייתי במסגרת עבודה עם אביו, סוחר בתחום הדיו והצבעים. לאחר סיום לימודיו המשיך לתארים מתקדמים, כתב ספרי לימוד וחקר את האופן שבו ניתן להפריד נפט גולמי למרכיביו השונים כגון בנזין, מזוט וכו'. בשנת 1904 נחשף הבר לראשונה לבעיה קשה שהעסיקה את מיטב המוחות בתקופתו, אתגר שהיה עתיד לשנות את חייו.

כדי לצמוח ולשגשג, צמחים זקוקים לכמה מזונות בסיסיים: מים, פחמן דו חמצני, זרחן, אשלגן וחנקן. מים ופחמן דו חמצני זמינים, בדרך כלל, בכמויות סבירות בקרקע ובאוויר. הזרחן והאשלגן נדירים יותר, אך הצמח זקוק רק לכמויות מזעריות של מינרלים אלה ולכן ברוב המקרים גם הם אינם מהווים בעיה. החנקן, עם זאת, הוא עניין מורכב יותר. החנקן הוא מרכיב חיוני בתזונת הצמח: כל החלבונים, אבני הבניין היסודיות ביותר בכל תא, מכילים חנקן. מכאן שאם אין לצמח כמויות מספיקות של חנקן זמין, הוא אינו מסוגל ליצור חלבונים חדשים וגדילתו נפגעת.

אין מחסור בחנקן על פני כדור הארץ, ואפילו להפך: קרוב לשמונים אחוזים מהאוויר שאנו נושמים מורכב ממולקולות שכל אחת מהן עשויה משני אטומים של חנקן. לרוע המזל, החנקן שבאוויר אינו זמין לצמח. הקשר הכימי שמצמיד את שני אטומי החנקן זה לזה הוא כה חזק ויציב, עד שהצמחים אינם מסוגלים לפרק אותו. הם תלויים לחלוטין בגורמים ובתהליכים חיצוניים שאמורים לפרק עבורם את מולקולת החנקן, ורק אז הם יכולים להשתמש באטומים הבודדים כחומר גלם בתאים. סופת ברקים, למשל, היא תהליך טבעי שכזה: האנרגיה החשמלית האדירה של ברק העובר דרך האוויר מספיקה כדי לשבור את הקשר שבין אטומי החנקן ולהפריד ביניהם. יש גם חיידקים שחיים מתחת לאדמה, על שורשי הצמחים, המסוגלים לפרק את מולקולות החנקן.

לאחר שמולקולות החנקן שבאוויר מפורקות, אטומי החנקן הבודדים נקשרים לאטומי מימן וחמצן ויוצרים תרכובות חדשות שאותן הצמח סופח אליו דרך השורשים. הקשרים בין החנקן למימן וחמצן חלשים יחסית, והצמח מסוגל לפרק אותם ולנצל את אטומי החנקן לתועלתו. תהליך פירוק מולקולות החנקן שבאוויר על מנת ליצור תרכובות חדשות עם חמצן ומימן מכונה 'קשירה' (Fixation, בלעז).

החנקן הקשור שסופחים הצמחים עובר מעין תהליך מחזור טבעי. כשצמח או בעל החיים שאכלו חנקן מתים, החיידקים שבקרקע מפרקים את הרקמות ומחלצים מהן את תרכובות החנקן כך שהדור הבא של צמחים יכול לספוח אותן לצרכיו. אותו תהליך תקף, באופן עקרוני, גם לגבי צואת בעלי חיים, וזו הסיבה שצואת ציפורים או פרות, 'זבל אורגני' כפי שהיא מכונה לרוב, היא דשן טבעי ושימושי מאוד בחקלאות.

תהליך המחזור הטבעי משאיר את החנקן הקשור בקרקע לאורך דורות רבים של צמחים, אך ההתערבות האנושית בתהליכי הגידול הטבעיים יוצרת בעיה חדשה. כשעגבנייה או מלפפון גדלים בשדה הם סופחים את החנקן הקשור מהקרקע – אבל אז אנחנו מעמיסים אותם על משאיות ומעבירים אותם, ואת החנקן שהם מכילים, אל ערים מרוחקות. במילים אחרות, אנחנו מסלקים חנקן קשור מהשדה, מבלי להחזיר אותו מאוחר יותר. התוצאה היא שלאורך זמן הקרקע הולכת ומאבדת את מלאי החנקן הקשור שבה, ולא ניתן לגדל בה צמחים חדשים.

הצורך בדישון מלאכותי כדי להחזיר את החנקן לקרקע היה מוכר לחוקרים ולחקלאים כבר מאז אמצע המאה ה-19. גרמניה ייבאה בכל שנה טונות רבות של מינרלים ולשלשת עופות ממקומות מרוחקים כמו צ'ילה ובוליביה כדי להתמודד עם הביקוש הגובר לתוצרת חקלאית, שנבע מהגידול הטבעי של האוכלוסייה.

בתחילת המאה העשרים הבינו המדענים שאירופה, ולמעשה העולם כולו, עומדים בפני בעיה חמורה. מלאי המינרלים והזבל האורגני שניתן לכרות ולאסוף ממקורות טבעיים מוגבל, בעוד שהאוכלוסייה האנושית ממשיכה לצמוח. בתוך כמה עשרות שנים, שיערו חוקרים, לא יהיה בעולם מספיק דשן כדי להאכיל את כולם. התוצאה תהיה רעב גלובלי בקנה מידה שהעולם לא ידע, אסון שיבלום את הקדמה האנושית ויחזיר אותה מאות שנים לאחור.

מדענים רבים חיפשו אחר דרך לקשור את החנקן האטמוספרי באופן מלאכותי, דהיינו – לפרק את מולקולות החנקן שבאוויר וליצור מהן אמוניה, למשל, תרכובת המכילה חנקן ומימן ושממנה ניתן להפיק דשן בקלות יחסית. היו מדענים שהצליחו לעשות זאת. אחת השיטות המקובלות הייתה ליצור קשת חשמלית, מעין ברק מלאכותי, שיחקה את פעולת הברק הטבעי ויפרק את המולקולות העיקשות. אך כל השיטות לייצר אמוניה מלאכותית דרשו כמויות אנרגיה גדולות מאוד והפיקו רק כמויות זעומות של אמוניה, ולכן לא התאימו לייצור אמוניה בקנה מידה תעשייתי.

תהליך הבר

זה היה מצב העניינים ב-1904, כשהחל פריץ הבר לעבוד על הבעיה במסגרת עבודתו בחברת BASF, ענקית הכימיקלים מגרמניה.

בתחילה הוא ניסה את השיטה המקובלת ליצירת אמוניה, שיטה שרבים ניסו גם לפניו: חימום החנקן לטמפרטורה גבוהה של אלף מעלות ויותר באמצעות קשת חשמלית או תנור כדי לשבור את הקשרים שבין המולקולות, ולאחר מכן הרכבת החנקן עם מימן כדי ליצור אמוניה. עד מהרה הבין שזהו מבוי סתום: בטמפרטורה גבוהה, האמוניה שנוצרת מתפרקת חיש מהר בחזרה למימן ולחנקן עוד לפני שניתן לחלץ אותה מהתנור.

הבר ניסה כיוון אחר. זרז (Catalist, בלעז) הוא חומר אשר מאיץ את מהלכה של תגובה כימית בין שני חומרים אחרים, אבל אינו לוקח בה חלק ואינו מתכלה. אנלוגיה טובה לזרז היא מתווך דירות. הקונה מעוניין לקנות, והמוכר מעוניין למכור – והמתווך הוא זה שמדרבן את השניים ודוחף אותם זה אל זרועותיו של זה כדי שיוכלו לסגור את העסקה מהר יותר, והוא יוכל לעבור לעסקה הבאה. זרז בתגובה כימית עושה אותה הפעולה, ואפילו בלי לשקר לאף אחד.

הבר חיפש זרז שיוכל להאיץ את תהליכי פירוק מולקולות החנקן ויצירת האמוניה גם בטמפרטורה נמוכה יותר. הוא חיפש וחיפש, אך לא מצא זרז שכזה. אחת האפשרויות שעמדה לנגד עיניו הייתה להגדיל את הלחץ שבו התרחשה התגובה הכימית כדי להגביר את קצב ייצור האמוניה, אך הדעה הרווחת בקהילה המדעית הייתה שאי אפשר, מבחינה מעשית, לבנות מתקן תעשייתי גדול שיעמוד בלחץ עצום וטמ' גבוהה לאורך זמן. בנוסף, הבר האמין גם שהעלאת הלחץ לא תגביר את קצב ייצור האמוניה במידה ששווה את הטרחה והסיבוך שבלחץ הגבוה. הוא החליט להרים ידיים, נטש את המחקר ועבר לעסוק בנושאים אחרים.

שלוש שנים חלפו ובינתיים הראו מחקרים של כימאים אחרים, ובראשם בן ארצו וולטר נרנסט (Nernst), שייתכן ולחץ גבוה דווקא כן עשוי להגביר באופן משמעותי את קצב ייצור האמוניה. הבר החליט לשוב ולנסות את מזלו. פריצת הדרך הגיעה ב-1909, כשהבר ועוזריו גילו זרז חדש ויעיל יותר, יסוד בשם 'אוסמיום' (Osmium).

זה היה החלק האחרון בפאזל, וכעת היה בידיו של פריץ הבר תהליך מושלם להפקת אמוניה, תהליך שאנחנו מכנים כיום על שמו – 'תהליך הבר'. בקווים כלליים, תהליך הבר מתחיל בגזי מימן וחנקן שמוזרקים לתוך כבשן בטמפרטורה של 300 מעלות ולחץ של 200 אטמוספירות, מעל משטח עשוי אוסמיום. החום והלחץ מפרקים את מולקולות החנקן לאטומים בודדים, והאוסמיום מסייע לאטומי החנקן להתרכב עם המימן וליצור אמוניה. התערובת מועברת למיכל נוסף בטמפרטורה נמוכה שם מסוננת האמוניה, והחנקן והמימן העודפים מוחזרים אל הכבשן לסיבוב נוסף, וכן הלאה.

הנהלת BASF הייתה ספקנית בתחילה לגבי התועלת שבתהליך החדש, ובמיוחד לגבי השילוב הבעייתי של לחץ גדול וטמפרטורה גבוהה. אבל כשהדגים הבר כיצד הוא מסוגל להפיק במעבדה עשרות גרמים של אמוניה בתוך שעות ספורות, קצב שלא היה לו אח ורע עד כה, התפשטה ההתלהבות ברחבי החברה. כימאי מבריק נוסף בשם קרל בוש (Bosch) לקח על עצמו ליישם את התהליך שהמציא פריץ הבר בקנה מידה תעשייתי. בוש החליף את האוסמיום הנדיר והיקר בברזל זול ואת המימן הטהור באדי מים רגילים, וב-1913 הקים מפעל גדול שהפיק עשרות טונות של אמוניה בכל יום. אמוניה זו הייתה הבסיס שממנו נוצרו בהמשך דשנים מלאכותיים לחקלאות.

קשה להפריז בחשיבות תגליתו של פריץ הבר.  אין כל ספק שבלעדיו לא הייתה האנושות מסוגלת לגדל גידולים חקלאיים במידה מספקת כדי לתמוך באוכלוסיית עולמנו. כפי שציינתי בפתיח, אלמלא הדשנים המלאכותיים שליש מתושבי כדור הארץ, אם לא יותר, היו גוועים ברעב. על אף שחלפו יותר ממאה שנה, תהליך הבר-בוש הוא עדיין השיטה המובילה בכל רחבי העולם להפקת אמוניה.על פי ההערכות מחצית מאטומי החנקן שבגופנו מקורם בתהליך הבר-בוש! למעשה, כיום אנו ניצבים בפני בעיה הפוכה: כמויות החנקן הגדולות שמפיקים מפעלי כימיקלים ברחבי העולם יוצרות עודף מסוכן של חנקן קשור, ומזהמים את הקרקע ומי האוקיינוס – בעיה שוודאי עוד נשמע עליה בעתיד.

תגליתו של פריץ הבר הפכה אותו לכוכב. הוא זכה לפרסום רב ונודע בכל רחבי העולם כאיש ש'קטף לחם מהאוויר'. ב-1911 הוא מונה למשרה היוקרתית של ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון 'קייזר וילהלם' בברלין, המרכז המדעי שהעסיק את מיטב המדענים הגרמנים של דורו. ב-1918 אף זכה בפרס נובל לכימיה. פריץ הבר היה בפסגת הקריירה המקצועית שלו, וחי את חלומו של כל מדען. לרוע מזלו, לגורל היו תוכניות אחרות עבורו.

מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגרמניה מצאה את עצמה במצב לא פשוט של מלחמה בשתי חזיתות: נגד רוסיה במזרח, ונגד צרפת ובריטניה במערב. הגנרלים הגרמנים קיוו למלחמת בזק אך במקום יזמה התקפית וקרבות מהירים והחלטיים 'נתקעו' הצדדים בלוחמת חפירות סטטית ומייאשת. הבריטים הטילו מצור על הנמלים הגרמניים, ובפרט מנעו מהם ייבוא מינרלים עשירים בחנקן מצ'ילה. למצור זה היה הפוטנציאל למוטט את המאמץ המלחמתי הגרמני כולו, שכן החנקן המיובא היה חיוני לא רק לשם ייצור דשן לחקלאות, אלא גם לשם ייצור חומרי נפץ לפצצות. רזרבות החנקן במחסנים הגרמניים היו עתידות להיגמר בתוך חודשים ספורים.

אך כאן שיחקה תגליתו של פריץ הבר לטובתה של גרמניה בתזמון מושלם. האמוניה שהפיקה חברת BASF במפעל שהוקם אך שנה אחת בלבד קודם לכן הייתה מיועדת לדשן, אך באותה הקלות ניתן היה להסב אותה להפקת חומרי נפץ – וזה בדיוק מה שקרה. תהליך הבר-בוש אפשר לגרמנים לשרוד את המצור הבריטי, לייצר פצצות בקצב גבוה ובכך להאריך את המלחמה בארבע שנים ארוכות ועקובות מדם. עבור רבים במערב די היה בעובדה זו בלבד כדי להפוך את פריץ הבר מגיבור לנבל – אך לא בכך הסתיימה מעורבותו הפעילה של הכימאי במלחמה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסו לצבא הצרפתי גם לא מעט שוטרים לשעבר, ויחד עמם הביאו מהבית ציוד שנכנס לשימוש משטרתי לא מזמן: רימוני גז מדמיע. כמו הגרמנים והבריטים, גם הצרפתים היו חתומים על אמנה בינלאומית שאסרה על הצדדים הלוחמים לפתח גזים רעילים, אבל הגישה הצרפתית לאמנה הייתה כנראה אותה הגישה שבזכותה הם נהנים מאכילת צדפות וצפרדעים: אם זה לא הורג אותך, כנראה שזה לא באמת רעיל. החיילים הצרפתים ירו רימוני גז מדמיע בשדה הקרב, אך למרות שריכוז הגזים היה נמוך מכדי שתהיה לו השפעה ממשית על הקרבות, הוא גרם לפיקוד הגרמני להתחיל לחשוב על לוחמה כימית כמוצא מהבוץ שבו הייתה שקועה גרמנית, מילולית ופיגורטיבית, בלוחמת החפירות.

היהודים בגרמניה של תחילת המאה העשרים זכו לחופש דתי יותר מאי פעם, אבל בכל הנוגע לקריירה ולהתקדמות מקצועית עדיין היה עדיף להיות נוצרי. פריץ הבר היה אמנם יהודי מלידה, אך לא חש שום קרבה או קשר מיוחד לדת היהודית. כאדם משכיל וכמדען שמקדש את הרציונל, הוא הזדהה יותר עם התרבות הגרמנית החילונית מאשר עם המסורת הדתית, ולכן גם לא הייתה לו כל בעיה להמיר את דתו ולהתנצר: לדידו, גם הנצרות הייתה יותר עניין תרבותי מאשר דתי.

אולי מתוך צורך סמוי להשאיר את היהדות מאחוריו ולהוכיח את נאמנותו למולדת הגרמנית על פני המסורת, פריץ הבר היה פטריוט נלהב ביותר. הוא היה 'יותר גרמני מגרמני', ותמך בממשלה הפרוסית ללא סייג במאמציה המלחמתיים. זו הסיבה שבגיל 46, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לצבא והקדיש לו את כל מרצו ויכולותיו. הבר קיבל דרגת סרן ומונה לעמוד בראש המחלקה לפיתוח חומרי לחימה כימיים.

לוחמה כימית

בשלב ראשון ניסה פריץ הבר לשלב את הגז המדמיע הקיים בפגזי ארטילריה. בינואר 1915 פיקח על ניסוי מעשי בפגזים מלאים בגז מדמיע במסגרת הקרבות בחזית הרוסית, אך נוכח לדעת שמדובר בכישלון חרוץ. הקור העז של החורף המזרח אירופאי הפך את הגז המדמיע לפתיתי קרח קפואים עוד לפני שהתפזר למרחק רב, ובכל אופן נדרשו אלפים רבים של פגזים כדי להביא לריכוז מספיק של גז באוויר.

כתחליף לגז המדמיע בחר הבר בכלור, כיוון שנקודת הקיפאון שלו נמוכה יותר מזו של הגז המדמיע ולכן אינו קופא בקלות. הכלור גם כבד פי שתיים וחצי מהאוויר ואינו מתפזר ברוח קלה. במקום פגזי ארטילריה, הציע הבר להוביל אל הכלור במכלים גדולים אל קו החזית ולשחרר אותו מכל המכלים באותו הזמן: באופן זה ניתן יהיה להשיג ריכוז מרבי של הגז בעזרת מספר נמוך יחסית של מכלים.

לצורך הוכחת היכולת של הנשק החדש נבחרה חזית במחוז איפר (Ypres) אשר במערב בלגיה. איפר נבחר בעיקר בזכות רוחות מזרחיות נוחות ששררו בו, אשר הבר קיווה שיישאו את הכלור מחפירות הגרמנים היישר אל ביצורי הצרפתים. ההכנות היו קדחתניות אך יעילות, ובתוך פחות מחודשיים היו בידי הבר למעלה מחמשת אלפי מכלים מלאים בגז כלור, וקבוצת חיילים מאומנים בתפעול השסתומים ושחרור הגז בתזמון הרצוי. המיכלים פוזרו לאורך חזית של שישה קילומטרים, ובפברואר 1915 הכל היה מוכן לשעת השי"ן.

אבל הרוח לא שיתפה פעולה. הימים נקפו, והרוחות סירבו לנשוב אל עבר הקו הצרפתי. בלית ברירה החליט הבר לפרוס מחדש את המכלים כך שינצלו את משטר הרוחות הקיים. חודשיים נוספים חלפו, ב-22 באפריל שוב הגיע רגע האמת. הפעם, הרוח צייתה להבר.

השעה הייתה חמש אחר הצהריים. החיילים הצרפתים, רובם בני קולוניות צרפתיות מעבר לים, הרימו את מבטם מעל הביצורים: משהו משונה מאוד התרחש בקו החזית הגרמנית. ענן סמיך, עשרות מטרים גובהו, היתמר מעל חפירות הגרמנים. הצרפתים חשבו ששריפה פרצה אולי במחסני התחמושת של יריביהם, אך אם הייתה זו שריפה הרי שהייתה זו שריפה בלתי שגרתית בעליל: צבעו של ענן העשן היה צהוב ירקרק והוא נע בכבדות – כאילו 'מחבק' את הקרקע. הצרפתים המשיכו לעקוב אחר הענן, שהלך והתקדם לעברם. הם לא ברחו. לא הייתה להם סיבה לברוח. איש לא העלה בדעתו שאולי מדובר בכלי נשק חדש.

הגז הצהבהב התקדם אל עבר חפירות הצרפתים, שוקע לתוך כל בור ונקיק. דקות מספר לאחר מכן אפשר כבר היה להריח אותו: תערובת של אננס עם פלפל גרוס שהותירה בפה טעם מתכתי. כלור שחדר לדרכי הנשימה החל מתרכב עם הרקמות הרטובות של הקנה והריאות, והפך את המים שבתוכם לחומצה צורבת. החיילים הצרפתים החלו להשתעל, והביטו באימה אחד בשני. כולם הבינו שאין מדובר בעשן רגיל. הגרמנים שחררו משהו איום לאוויר.

פניקה ובהלה פרצו במחנה הצרפתי. עשרות אלפי חיילים נטשו את עמדותיהם והחלו נמלטים מפני החומה הירוקה-צהבהבה שהתקדמה לקראתם. מי שנפגעו באופן הקשה ביותר היו פצועים שהיו מרותקים לאלונקות וחיילים שניסו להסתתר בתחתית החפירות, היכן שהגז הכבד מילא כל מסדרון וגומחה. גם מי שנמלטו יצאו כששכרם בהפסדם: הם לא הצליחו לרוץ מהר מספיק כדי להימלט מהגז, ובמנוסתם רק בילו בתוכו יותר זמן. מי שנפגעו פחות מכל היו, באורח פרדוקסלי, דווקא אלו שנשארו לעמוד במקומות גבוהים וחשופים, והגז חלף מתחתם.

חמישה עשר אלף חיילים צרפתים נפגעו מענן הכלור, ומתוכם חמשת אלפים נהרגו. במנוסתם הותירו הצרפתים את החזית פרוצה ובלתי מוגנת, וחיילים גרמנים שהלכו אחרי הענן כבשו את העמדות הצרפתיות ללא קרב.

אך הגרמנים לא היו מוכנים לקראת הצלחה זו ולא ידעו לנצל אותה. הפיקוד הגרמני, שפקפק ברעיונותיו של הבר, לא הכין תגבורות לכוחות הכובשים. בבוקר שלמחרת התעשתו הצרפתים, הסתערו על העמדות במספרים עדיפים ולגרמנים לא הייתה ברירה אלא לסגת בחזרה אל הקווים המקוריים.

הכישלון הטקטי לא הצליח להסוות את העובדה שניסוי הכלים של פריץ הבר היה הצלחה מסחררת. כל הצדדים היריבים זנחו מיד את התחייבויותיהם במסגרת האמנה הבינלאומית, והחלו מפתחים כלי נשק כימיים. הבריטים ניסו את כוחם בלוחמה כימית לראשונה בספטמבר 1915, אך ניסיון זה התברר ככישלון מהדהד. הרוח שינתה את כיוונה במפתיע, החזירה את ענן הכלור אל הקווים הבריטיים וגרמה לנפגעים רבים. בנוסף, הפגזות ארטילריה גרמניות פוצצו מכלי כלור שלא רוקנו ופזרו את הגז הקטלני לכל עבר.

על אף הקשיים הראשונים הצליחו הבריטים והצרפתים עד מהרה לפתח גזים קטלניים משלהם, כגון הפוסגן שהיה קטלני יותר מהכלור ואף חסר צבע וריח ומכאן קשה יותר לזיהוי. הבר הגיב בחומר חדש משלו: גז חרדל. גז החרדל גרם לכוויות קשות במגע עם העור, עיוורון, הקאות וקשיי נשימה. הוא אמנם היה קטלני פחות מהכלור והפוסגן, אך עם זאת גרם למספר הרב ביותר של נפגעים במלחמה כולה, כיוון ששלוליות שלו נותרו על פני הקרקע במשך ימים ואף שבועות, והמשיכו לפגוע בכוחות הלוחמים במשך זמן רב.

השימוש בנשק כימי היה אחד מהמאפיינים הבולטים של מלחמת העולם הראשונה, שאף זכתה לכינוי 'מלחמת הכימאים'. אך עם זאת, בשורה התחתונה, הייתה לנשק הכימי יעילות נמוכה למדי: רק חמישה אחוזים מתוך עשרים מיליון הנפגעים במלחמה נפגעו מנשק כימי. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהצדדים הלוחמים למדו במהירות כיצד להגן על עצמם מפני הגזים הקטלניים: מסיכות אב"כ מאולתרות הופיעו בחזית בסך הכל יומיים לאחר הקרב באיפר, ובחודשים הבאים עברו כל החיילים תרגולים רבים שהכינו אותם למתקפות הבאות.

על אף היעילות המוגבלת של הנשק הכימי, הזיכרון הציבורי הקולקטיבי הושפע מאוד מהדיווחים ומהתיאורים המזעזעים שזרמו ללא הרף מהחזית. מוות כתוצאה מפגיעה כימית היה כמעט תמיד מוות איום: גסיסה ממושכת שלוותה בכאבים קשים. התמונה האייקונית ביותר של מלחמת העולם הראשונה היא זו של טור חיילים משתרכים בעליבות, עיניהם מכוסות בפיסות בד מלוכלכות, איש אוחז בכתף רעהו, עיניהם סומות כתוצאה מפגיעת הגז. פריץ הבר, האיש שהביא את הנשק הכימי האיום אל שדה הקרב, הפך לנבל, למפלצת, לבן בריתו של השטן. אפילו כשזכה הבר בפרס נובל לכימיה על התהליך להפקת אמוניה שפיתח ואשר הביא ברכה אדירה לעולם כולו – סערו הרוחות והפגנות נגדו פרצו במדינות רבות.

טרגדיה משפחתית

מי שחיפש הוכחה לרשעותו ולרוע לבו של הבר מצא אותה בטרגדיה שפקדה את הבר במהלך המלחמה.

קלרה אימרווהר (Immerwahr) הכירה את פריץ עוד כשהיו בני עשרה: השניים התאהבו וביקשו להתחתן, אך משפחותיהם הטילו וטו והזוגיות פורקה. שנים מאוחר יותר, כשפריץ היה בן 33 וקלרה כבת 30, נפגשו שוב. קלרה הייתה אישה מבריקה ואינטליגנטית: היא הייתה האישה הראשונה אי פעם שקיבלה תואר דוקטור – גם כן בכימיה – מאוניברסיטת ברלסאו. הרומן המשיך מהנקודה שבה הופסק, והשניים התחתנו ב-1901 ונולד להם בן, הרמן הבר.

כפי שגילתה קלרה עד מהרה, החיים עם פריץ הבר לא היו קלים. הבר היה 'מכור לעבודה': הוא יצא מהבית מוקדם, חזר אליו מאוחר ונעדר לצרכי עבודה למשך ימים ארוכים. קלרה נשארה בבית כדי לגדל את הרמן, והתמודדה מול הצרות הרגילות של עקרת הבית – ילד חולה, נקיונות, אורחים וכו' – אך הבר נטה לזלזל בבעיות 'פעוטות' אלה. הוא הרי היה עסוק בפתרון בעיות כמו רעב עולמי, ולא הייתה לו הסבלנות לשמוע על סדינים קרועים. הקרע ביחסיהם החמיר עוד יותר כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והבר המגויס כמעט ולא שב הביתה כלל. הנישואים היו על סף פירוק.

ימים ספורים לאחר ההתקפה בכלור בחזית איפר, כשפריץ הבר חגג עדיין את ההצלחה המעשית הראשונה של כלי הנשק החדש, קיבל את בשורת האיוב: קלרה התאבדה. היא ירתה לעצמה כדור אחד בלב, באקדח הצבאי של פריץ. בנם בן ה-14, הרמן, גילה אותה מתבוססת בדמה בגינה.

קלרה לא הותירה אחריה מכתב או הסבר כלשהו, אך כמה מבני משפחתה וחבריה טענו כי הסיבה להתאבדות הייתה התנגדותה העזה לנשק הכימי שפיתח הבר. לדבריהם, היא לא הייתה יכולה לסבול את העובדה שבעלה ואבי ילדה הוא זה שאחראי לזוועות כה איומות, ואחרי שלא הצליחה לשכנע אותו לנטוש את פיתוח הנשק הכימי – נטלה את חייה שלה במחאה. כאמור, עבור רבים הייתה התאבדותה של קלרה הוכחה ברורה לאטימותו ולרוע לבו של פריץ: האיש שהיה מוכן להקריב אפילו את אשתו על מזבח התהילה של 'גדול הכימאים'.

אך בפועל, קיימים הסברים אחרים להתאבדותה של קלרה.

קלרה, כזכור, הייתה כימאית מצטיינת בזכות עצמה – אך כשנישאה להבר נאלצה או בחרה לוותר על הקריירה המקצועית שלה ולהקדיש את חייה לגידול המשפחה. בחירה זו ייסרה אותה רבות, והיא חשה שפריץ אינו מעריך כלל את העובדה שהקריבה את תשוקותיה ורצונותיה כדי לאפשר לו להעפיל אל הפסגות אליהן שאף. כך כתבה במכתב בשנת 1909, שש שנים לפני מותה:

"מה שפריץ הרוויח בשמונה שנות נישואינו, אני הפסדתי, ונותרתי חסרת שביעות רצון. תמיד האמנתי שהחיים בעלי ערך רק אם האדם מנצל את כישוריו ויכולותיו ומביא אותם אל הפסגות הגבוהות ביותר… אני שואלת את עצמי אם אינטליגנציה גבוהה מספיקה כדי להפוך אדם אחד לחשוב יותר מאחר, ואם השדים שממלאים את נשמתי אינם תוצאה של האינטליגנציה הזו שהלכה לאדם הלא נכון."

בנוסף, לקלרה הייתה נטייה מוכרת לדיכאון ודכדוך – נטייה שאולי עברה בתורשה: אחותה סבלה אף היא מדיכאון, וגם היא התאבדה. אין לדעת אם הסיבה האמתית להתאבדות הייתה התנגדותה של קלרה לנשק הכימי, תסכולה האישי, דכאון תורשתי או שילוב של כל הנ"ל.

לפריץ הבר עצמו, לעומת זאת, לא היו כל השגות או ספקות לגבי השימוש בנשק כימי. הוא לא הבין על מה המהומה: מוות הוא מוות הוא מוות. מה זה משנה אם מה שהרג אותך הוא כדור רובה או גז כלור? מה ההבדל בין כוויות של גז חרדל, לבין רסיס של פגז ארטילריה שמרסק עצמות וקורע שרירים? ההפך הוא הנכון, הסביר הבר: בעצם אכזריותו, הנשק הכימי יציל יותר חיים משישמיד. אם יצליחו הגרמנים לגרום לחיילים הצרפתים והבריטים לנטוש את המערכה בבהלה, המלחמה תסתיים במהירות, ופחות חיילים ימותו בשני הצדדים. אם כבר, על הגרמנים לעשות בנשק הכימי שימוש מוחץ ובלתי מתפשר: לא לפזר רק כמה מאות מיכלי גז פה ושם אלא לתקוף בכל הכוח, עם טונות רבות של כלור, פוסגן וחרדל ובכך למוטט את רוחו של האויב במהירות הרבה ביותר האפשרית.

לא רבים, כמעט מיותר לציין, חלקו את דעותיו של פריץ הבר. כשנסתיימה המלחמה בתבוסתה של גרמניה, הוכרז הבר כפושע מלחמה, ונאלץ לברוח לשווייץ. חודשים ספורים לאחר מכן, אולי בזכות הישגיו המדעיים הכבירים, בוטלה בקשת ההסגרה והוא חזר לגרמניה, אך גם שם כבר לא היה גיבור לאומי. הגרמנים המוכים חיפשו אשמים בשכבת ההנהגה, ופריץ גידל זקן כדי שלא יזהו אותו ברחוב.

אף על פי כן, הוא לא ויתר על המחקר המדעי ועל הפטריוטיות הלאומית. במסגרת הסכם הכניעה חוייבה גרמניה לשלם למדינות המנצחות כחמישים אלף טונות של זהב, ופריץ החליט לרתום את כישוריו למטרה זו. הוא פיתח שיטה לסינון זהב מתוך מי הים, מתוך תקווה שאופן זה תוכל גרמניה לשלם את החוב במהירות. השיטה פעלה ופריץ הצליח להפיק זהב – אך הוא הפריז בהערכותיו לגבי כמות חלקיקי הזהב שצפה במי הים, והתהליך החדש הסתבר כיקר מדי ביחס לזהב שניתן להפיק בעזרתו, ולא יעיל מבחינה כלכלית.

בשנים שלאחר המלחמה שיקם הבר את המחלקה לכימיה פיזיקלית של מכון 'קייזר וילהלם' שבראשה עמד, וגייס מדענים חדשים לשורותיה. במקביל עמל כדי לפשר ולגשר בין המדענים הגרמנים לעמיתיהם הצרפתים והבריטים, ולהשיב את רוח הסולידריות ושיתוף הפעולה בחוגי המדע בין מדינות שעד לא מכבר היו יריבות מרות.

הבר וחיים ויצמן

כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עקב פריץ הבר אחר ההתפתחויות בדאגה. הוא קיווה שהלאומנים הקיצוניים יבינו שפגיעה במדענים יהודים פרושה פגיעה אנושה במחקר המדעי הגרמני – אך בתוך זמן קצר התבדה. הוא עצמו היה מוגן למדי מפני רדיפות בזכות המוניטין המכובד שצבר, אך ב-1932 החל הממשל הנאצי ללחוץ עליו לפטר את החוקרים היהודים שבמכון שלו. הבר סירב, והחל למשוך זמן כדי לאפשר למועמדים לפיטורים למצוא לעצמם תעסוקה חלופית במדינות אחרות. לחלקם, כמו למשל למזכירה האישית שלו, סידר תפקידים בממסד המדעי הצומח בארץ ישראל – הטכניון, האוניברסיטה העברית ומכון זיו – לימים מכון וייצמן.

בסופו של דבר, כשלא הצליח עוד לעמוד בלחץ שהפעילה הממשלה, החליט הבר ב-1933 להתפטר ולעזוב את גרמניה. במכתב ההתפטרות שהגיש לשר החינוך הנאצי כתב:

"החלטתי לפרוש נובעת מהפער שבין המסורת המחקרית לה אני שייך ובין הדעות שאתה ומשרדך מייצגים כחלק מהתנועה הלאומנית. המסורת שלי קובעת שכשאני בוחר אדם לאייש משרה מדעית, אני בוחן אך ורק את המאפיינים האישיים והמקצועיים שלו, ללא התחשבות במורשת הגזעית שלו. אל לך לצפות מאדם בן 65 לשנות את השקפותיו."

הבר יצא לגלות ואל הישורת האחרונה של חייו. בריאותו הייתה בשלב זה רופפת מאוד, והוא סבל מעייפות, מכאבים תכופים ומתשישות. הוא עשה את דרכו אל קיימברידג' שבאנגליה. היו מדענים בריטים שסלדו ממנו בגלל מעורבותו בפיתוח הנשק הכימי, – אך עדיין היו להבר ידידים רבים שהעריכו את תרומתו ושמחו לסייע לו.

אחד מאותם ידידים היה הכימאי היהודי חיים וייצמן. וייצמן היה, במידה רבה, תמונת המראה של פריץ הבר, ניגוד כמעט מוחלט. הבר המומר לא תמך בתנועה הציונית וראה את עתידו ואת עתיד היהודים בהתבוללות ובהטמעות בתרבות האירופית. וייצמן, לעומת זאת, היה תומך נלהב של הרצל וחבר בתנועה הציונית מימיה הראשונים. הם היו יריבים גם ב'מלחמת הכימאים': התהליך הכימי ליצור אמוניה שפיתח פריץ הבר סייע לגרמניה להתמודד עם המחסור בחנקן קשור שגרם המצור הימי הבריטי. חיים וייצמן, מצדו, פיתח תחליף לאצטון – כימיקל חיוני לייצור חומרי נפץ שעד לפני המלחמה הגיע ממכרות בגרמניה ובאוסטריה – ובכך סייע לבריטים להמשיך ולייצר פצצות משלהם…

אך על אף ניגודים אלה, השניים חלקו כבוד והערכה זה לזה, ווייצמן ביקר במעבדתו של הבר בגרמניה זמן לא רב לפני שזה נאלץ לברוח ממנה. וייצמן לקח חלק בתקופה זו בהקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון זיו ברחובות, וניסה לשכנע את הבר להצטרף למאמץ הציוני.  באחד המפגשים האלה, סיפר וייצמן בזכרונותיו, אמר לו הבר דבר שמעיד על כך שאולי בשלב זה החל המדען הגרמני לחוש חרטה על חלק מהבחירות שעשה בחייו – ובמיוחד על שהדחיק את יהדותו לטובת פטריוטיות לאומית גורפת. הוא אמר לוייצמן:

"דוק' וייצמן, הייתי אחד מהאנשים הדגולים של גרמניה. הייתי מפקד בכיר בצבא ומוביל בתעשייה. הקמתי מפעלים ועבודתי הייתה חיונית לרווחתה של גרמניה ולהגנתה. כל הדלתות היו פתוחות עבורי. אבל מעשיי, זוהרים ככל שיהיו, מתגמדים לנוכח מעשיך. אתה לא יוצר משהו מתוך שפע – אתה יוצר משהו מתוך כלום, בארץ שאין בה דבר. אתה מנסה להשיב כבוד של אנשים אבודים, ואני חושב שאתה מצליח. כעת בסוף ימיי אני פושט רגל. כשאלך לעולמי ואשָכַּח, עבודתך עדיין תישאר כמונומנט בוהק בהיסטוריה הארוכה של עמנו."

וייצמן ניצל את ההזדמנות ודחק בהבר לעבור לפלשתינה.

"אמרתי לו, 'האקלים יהיה טוב עבורך. תמצא שם מעבדה מודרנית, עוזרים ראויים. תעבוד בכבוד ובשלום. זו תהיה חזרה הביתה עבורך, סוף למסע.'"

ב-1933, בעת גלותו באנגליה, נפגשו השניים שוב. הפעם, צלחו מאמצי השכנוע: הבר הסכים להתיישב בפלשתינה ולקחת על עצמו את תפקיד ראש המחלקה הכימית במכון זיו. לאחר כמה חודשי מנוחה בקיימברידג', ובניגוד להמלצות רופאיו, יצא פריץ הבר במסע אל ארץ ישראל.

הוא מעולם לא הגיע אליה. ב-1934, בבית קפה, לא הרחק מתחנת הרכבת של באזל שבשוויץ, קיבל פריץ הבר התקף לב והלך לעולמו. אפרו נטמן בבאזל, לצדה של קלרה. הוא הוריש את ספרייתו העשירה למכון זיו, הוא מכון וייצמן, שם הוקם מרכז לכימיה פיזיקלית על שמו. מרכז מחקר נוסף על שמו קיים גם באוניברסיטה העברית שבירושלים.

מוסר השכל?

נדמה שסיפור חיים כה מרתק כמו זה של פריץ הבר כמעט מחייב מוסר השכל כלשהו, לקח שנוכל ללמוד ולקחת אתנו- אך המורשת שהשאיר אחריו כה מורכבת עד שהדעות לגבי מוסר ההשכל הזה חלוקות. יש מי שרואים בהבר דוגמה לסכנות שבשאפתנות מדעית דורסנית וחסרת מעצרים. למשל, הנה דברים שכתב עליו מקס פרוץ, כימאי יהודי ובעצמו זוכה פרס נובל לכימיה בשנת 1962:

"האירוניה של הגורל היא שדווקא ההמצאה המטיבה ביותר שלו, הסינתזה של אמוניה, היא שגרמה לנזק בלתי ישוער לאנושות. ללא המצאה זו הייתה גרמניה נותרת ללא חומרי נפץ, עת כשלה מתקפת הבזק נגד צרפת שתוכננה זה שנים רבות. המלחמה עשויה הייתה להסתיים זמן רב לפני שנסתיימה למעשה, ובכך היה נמנע מותם של צעירים רבים. בנסיבות כאלה אולי לא היה לנין מגיע מגלותו לרוסיה, היטלר אולי לא היה מצליח לתפוס את השלטון בגרמניה, השואה אולי לא הייתה מתרחשת, והתרבות האירופית מגיברלטר ועד הרי אורל הייתה יוצאת נשכרת."

אחרים, כמו הסופר האמריקני דניאל צ'ארלס שכתב את הביוגרפיה של פריץ הבר, נותנים משקל רב יותר לגורל העיוור ולנסיבות התקופה המיוחדת בה חי.

"במבט לאחור, רבות מתשוקותיו ובחירותיו של פריץ הבר- ובמיוחד הפטריוטיות הגרמנית שלו- נראות מטופשות וקצרות רואי…אף אל פי כן, כדאי לשוב ולומר את את המובן מאליו: בשנים שבהם טיפס הבר אל התהילה והעושר, אי אפשר היה לדמיין אפילו את השואה, והיא לא הייתה בלתי נמנעת. גרמניה של הבר הייתה אומה עם אותו הפוטנציאל לטוב ורוע כמו כל אחרת…
הוא לא היה אדם רע. התכונות האופייניות לו- נאמנות, אינטליגנציה, נדיבות, נכונות לעבודה קשה ויצירתיות- הן תכונות רצויות בימינו בדיוק כפי שהיו בימיו. מטרותיו היו קונבנציונליות: לפתור בעיות, לשגשג ולשרת את מדינתו. וזה מה שהופך את סיפורו לטרגדיה, שכן מטרות אלה, מוכרות ונעלות ככול שיהיו, הוליכו אותו בדרכים עקלקלות אל אובדנו."

ברמה האישית, אני מודה שסיפורו של הבר גרם גם לי לחשוב על הבחירות שעשיתי בחיי ועל האופן שבו יזכרו לי אותן אחרי לכתי. במשך מספר שנים עבדתי באלביט, חברה שעוסקת ביצור מערכות נשק. כמהנדס אלקטרוניקה, לא פגעתי באף אחד באופן אישי כמובן- אבל קשה לי להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, מוצרים שתיכננתי היו חלק ממערכות שקרוב לודאי כן פגעו באנשים. האם זה הופך אותי לאדם רע? אני לא רואה את עצמי כאדם רע. יש מי שיגידו שעבודה בתעשיה הבטחונית הישראלית היא אפילו סוג של פטריוטיות. אני מניח שזה גם מה שחשב פריץ הבר, בזמנו.

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/pirogronian/dark-mist
http://www.youtube.com/watch?v=03gZkjrATQs
http://soundcloud.com/rumblesound/candyman-mol-cule
http://soundcloud.com/ericcst/r09-0110
http://www.youtube.com/watch?v=Qp09X74kjBc

מקורות ומידע נוסף:

http://books.google.co.il/books?id=0ekNIaJX3-YC&pg=PA294#v=onepage&q&f=false
http://www.danielcharles.us/science-war.html
http://www.potashcorp.com/industry_overview/2011/nutrients/35/
http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/chemistry/laureates/1918/haber-lecture.pdf
http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/chemistry/laureates/1918/haber.html
http://books.google.co.il/books?id=DGuzPoZ3Oy8C&lpg=PA15&dq=fritz%20haber&hl=iw&pg=PA15#v=onepage&q&f=true
http://books.google.co.il/books?id=LgsAAAAAMBAJ&lpg=PA38&dq=fritz%20haber&pg=PA34#v=onepage&q&f=true