טרולים, כרישים וציפורים עצבניות: על פטנטים בעידן טכנולוגיית המידע

כתב: רן לוי

כשהוציאה גוגל את 'אנדרואיד', מערכת ההפעלה לטלפונים 'חכמים', רתח סטיב ג'ובס מזעם. הסופר וולטר אייזיקסון תיאר את תגובתו של המנכ"ל המיתולוגי של אפל להצלחת הטלפונים מבוססי-אנדרואיד, אשר נגסו חל קים גדולים מנתח השוק של האייפון:

"…גוגל, אתם העתקתם את האייפון בלי בושה… .אני אלחם בכם עד נשימתי האחרונה, ואני אבזבז כל פני מ-40 מיליארד הדולר שיש לאפל בבנק כדי לתקן את העוול הזה. אני הולך להרוס את אנדרואיד, בגלל שזו סחורה גנובה."

סטיב ג'ובס היה ידוע כאדם נחוש שאינו מוותר בקלות. אם הכריז שהוא מתכוון 'להרוס את אנדרואיד', סביר להניח שהתכוון למה שאמר. מצד שני, ברור שאפל אינה יכולה להגיע באופן פיזי לכל טלפון חכם שכזה ולשבור אותו עם פטיש. היא גם אינה יכולה לגייס צבא פרטי ולהסתער על ה'גוגלפקס', משרדיה הראשיים של גוגל בקליפורניה. לאפל יש מעריצים רבים ומסורים, אבל בואו נודה על האמת – משתמשי אפל הם פחות סיירת מטכ"ל ויותר ציפורים עצבניות.

כלי הנשק במלחמתה של אפל נגד אנדרואיד הם הפטנטים. בשנים האחרונות הגישה אפל סדרת תביעות, בכמה מדינות, בגין הפרות פטנטים כנגד כמה וכמה יצרניות של טלפונים 'חכמים' כגון סמסונג, HTC ומוטורולה. אפל טוענת כי מוצריהן של חברות אלה הם העתקים בוטים של האייפון שלה, ודורשת מהן לא רק פיצויים בגובה מיליאר די דולרים – אלא גם הפסקה מוחלטת של שיווק המכשירים: דרישה שפירושה פשיטת רגל כמעט ודאית. סמסונג ו-HTC משיבות מלחמה שערה ותובעות את אפל על הפרת פטנטים שלהם, בסכומים דומים.

מפתה לפטור את האסטרטגיה של אפל כהמשך ישיר לאישיותו של סטיב ג'ובס, שהיה גאון מבריק בענייני טכנולוגיה ועיצוב, אבל אי אפשר לומר עליו שהיה אדם נחמד. אך אם נרים את מבטנו ממשרדיה של אפל ונסקור את תעשיית ההיי-טק כולה, נגלה שמדובר למעשה במלחמת עולם. כמעט ואין אף חברת טכנולוגיה גדולה אחת שאינה נמצאת בעיצומה של מלחמת פטנטים נגד חברה אחרת – ובמקרים רבים כנגד מספר חברות באותו הזמן. מוטורולה נגד RIM, יצרנית הבלקברי. פייסבוק נגד יאהו, קודאק נגד אפל, אורקל נגד גוגל, נוקיה נגד אפל, מוטורולה נגד מיקרוסופט – והרשימה עוד ארוכה. כולם תובעים את כולם!

כיוון שהפסד בתביעה שכזו פירושו הפסד כספי של מאות מיליונים עד מיליארדי דולרים, כל החברות מצטיידות בכלי נשק – דהיינו, פטנטים. למשל, מיקרוסופט, אריקסון וסוני רכשו לאחרונה 6000 פטנטים שהיו שייכים לחברת 'נורטל' הקנדית תמורת 4.5 מיליארד דולר. מיקרוסופט רכשה 800 פטנטים מחברת AOL תמורת יותר ממיליארד דולר. גוגל הגדילה לעשות וקנתה את מוטורולה-מוביליטי, לשעבר חטיבת הטלפונים הניידים של מוטורולה, תמורת 12.5 מיליארדי דולרים. מוטורולה-מוביליטי מחזיקה ב-17,000 פטנטים, וכולם יעברו לרשות גוגל.

תביעות על הפרת פטנט אינן דבר חדש, כמובן – אך אף על פי כן, מלחמות פטנטים גלובליות ורחבות היקף שבהן כולם תובעים את כולם ואלפי פטנטים מחליפים ידיים תמורת מיליארדי דולרים, הן תופעה ייחודית וחסרת תקדים בהיסטוריה. מה השתנה בעולם הטכנולוגיה ובעולם המשפט שהפך את הפטנט מאמצעי שנועד להגן על אינטרסים של ממציא מוכשר, לכלי נשק התקפי בידי עורכי דין? האם הפטנט הפך מכלי שמעודד חדשנות, לכזה שחונק אותה ומאיים לעצור בחריקה את גלגלי הקדמה הטכנולוגית?

פטנטים בונציה

במאה החמש-עשרה הייתה ונציה עי ר-מדינה רב תרבותית ליברלית אשר משכה אליה סוחרים ואנשי מקצוע מכל רחבי אירופה. במיוחד נודעה ונציה בתעשיית הזכוכית המפותחת שלה, וראשי העיר חיפשו דרכים לעודד את יצרני כלי הזכוכית לפתח טכניקות חדשות ומתקדמות מחד, אבל גם לדרבן אותם לחלוק את הטכניקות עם שאר היצרנים ובכך להועיל לכלכלת העיר כולה. זו בעיה לא פשוטה, שהרי האינטרס המובהק של מי שהמציא טכניקה חדשה וטובה לייצור זכוכית הוא לשמור על המצאתו בסוד: כל עוד הוא היחיד שמסוגל לייצר את הזכוכית האכותית, הוא יכול לדרוש מחיר גבוה תמורת מוצריו. ברגע שכולם יידעו לעשות זאת, התחרות תכריח אותו להוריד מחירים ורווחיו יקוצצו.

הפתרון של הוונציאנים היה, כפי שאולי ניחשתם, הפטנט. מקורה של המילה 'פטנט' הוא במילה הלטינית Patere, שמשמעותה 'לפתוח לרווחה': כל ממציא שהיה מוכן לחשוף את המצאתו ברבים ולחלוק את פרטיה המלאים עם הציבור הרחב, זכה לבלעדיות מוחלטת על הזכות לעשות בה שימוש למשך מספר שנים מוגדר מראש. הסידור הזה התאים מאד ליצרני הזכוכית: במקום להתאמץ ולהסתיר את שיטות הייצור שלהם מאחורי דלתות נעולות ומפעלים סגורים כשסכנת הריגול התעשייתי מרחפת מעל ראשם ללא הרף – הם זכו במונופול מוחלט על המצאתם, מונופול שהיה מגובה על ידי רשויות החוק. בתום תקופת הבלעדיות היו כל היצרנים רשאים לעשות שימוש בטכנולוגיה המתקדמת, והידע החדש קידם את תעשיית הזכוכית כולה ובעקיפין גם את כלכלתה של ונציה.

הרעיון העקרוני של בעלות אקסקלוסיבית על המצאה או מוצר לא היה חדש בימי ונציה, במאה החמש עשרה. בלעדיות שכזו הוענקה סביב שש מאות לפנה"ס לטבחים שיצרו מנות קולינריות אכותיות במיוחד. ייחודו של הפטנט הוונציאני היה בכך שגילם בתוכו עיקרון בסיסי של פטנטים מודרניים: חשיפה של פרטי ההמצאה, בתמורה לבלעדיות לזמן מוגבל – עשרים שנה, בדרך כלל.  יתרונו הגדול של הפטנט הוא בכך שכולם מרוויחים ממנו: הממציא נהנה מהבלעדיות, והחברה כולה מרוויחה מהחשיפה וההתקדמות הטכנולוגית שבאה בעקבותיה. יחד עם זאת, כמעט מרגע שנהגה רעיון הפטנט היה מי שניסה לנצל אותו באופן ציני ומנוגד למטרה ששמה נוצר.

הפטנט הראשון שניתן בבריטניה הוענק לאדם בשם ג'ון מאוטינם, בשנת 1449. ג'ון היה מומחה לייצור זכוכית והוא היגר אל לונדון מאזור בלגיה של ימינו. המלך הנרי השביעי החליט להעניק לו בלעדיות על הטכניקה שהביא עמו מארץ מולדתו כדי לפתות את ג'ון להישאר בבריטניה ולקדם את תעשיית הזכוכית המקומית.

בתוך כמה עשרות שנים בלבד, עם זאת, החל בית המלוכה להשתמש בפטנטים כמקור הכנסה לכל דבר. כל מי שהיה מוכן לשלם מספיק כסף, קיבל פטנט – ולא משנה אם ההמצאה שלו הייתה מקורית או בנאלית לחלוטין. הקריטריונים היחידים לקבלת פטנט היו מידת קרבת הממציא לחצר המלוכה, וכמה דחוק היה מצבו הפיננסי של המלך: כך, למשל, הצליח סוחר אלמוני לרשום פטנט על… מלח. הפטנט איבד כל משמעות ככלי בשירות הציבורי. בתחילת המאה ה-17 נקעה נפשו של הציבור משחיתות זו, והמלך נאלץ להחיל רפורמה מקיפה שבמסגרתה בוטלו כמעט כל הפטנטים הקודמים ונקבעו קריטריונים ברורים לקבלת פטנטים חדשים. הכללים שנוסחו במסגרת רפורמה זו היוו את הבסיס לחוקי הפטנטים במרבית מדינות המערב בימינו.

קריטריונים לפטנט

חוקי הפטנטים משתנים ממדינה למדינה, אבל הקריטריון לקבלת פטנט דומה מאד בכולן. כדי להירשם כפטנט על ההמצאה להיות חדשה, אינה ברורה מאליה לאדם בעל ידע סביר בתחום, ושניתן יהיה לעשות בה שימוש בתעשייה.

שני הקריטריונים הראשונים די ברורים מאליהם. גם אם המצאתי מחדש את הגלגל באופן עצמאי, לא אוכל לקבל עליו בלעדיות כיוון שהוא נמצא בשימוש עוד קודם. באותו האופן, אם בכל גלגלי האופניים בעולם יש לכל היותר עשרה חישורים, ואני פיתחתי גלגל אופניים ובו אחד עשר חישורים- לא אוכל לרשום פטנט על הפיתוח, מכיוון שתוספת זו תהיה ברורה מאליה לכל יצרן אופניים, ואינה דורשת יצירתיות מיוחדת.

הקריטריון השלישי הוא מעט פחות ברור מאליו: על ההמצאה להיות שימושית בתעשייה, או במילים אחרות – ניתנת למימוש בפועל. התנאי הזה נמצא בלב מושג הפטנט המודרני, והוא קיים כדי להבטיח שפטנטים אכן ישרתו את מטרתם: לקדם את כלכלתה של המדינה. למדינה כדאי לאכוף את הבלעדיות של ממציא על פיתוח מסוים רק אם חשיפת ההמצאה תקדם בעתיד את התעשיה המקומית. המצאה שלא ניתן ליישמה באופן מעשי, גם אם היא מבוססת על רעיון מבריק, היא חסרת ערך מבחינה מעשית ולמדינה אין שום אינטרס להגן עליה.

שלושת הקריטריונים הללו- חדשנות, יצירתיות ושימושיות- שימשו אותנו נאמנה וסייעו לקידום הטכנולוגיה והתעשייה במשך קרוב לארבע מאות שנה. אך במאה העשרים החלה הטכנולוגיה משנה את אופייה: מהמצאות ופיתוחים מכניים באופיין, כמו מנועי קיטור ופסי ייצור, החדשנות עברה לכימיה, הביולוגיה והרפואה. הקריטריונים המוכרים לפנטנטים עדיין היו שרירים ותקפים, אבל כעת התלוו אליהן כמה בעיות ודילמות לא פשוטות.

הנה, למשל, דילמה בסיסית מתחום הביולוגיה.
נניח, לשם הדוגמה, שמחר בבוקר מתגלה הורמון חדש אשר יש לו חשיבות קריטית לבריאותנו. אותו הורמון היה קיים, כמובן, גם לפני שנתגלה בפועל על ידי המדענים – כך שהוא מפר את הקריטריון הראשון והבסיסי ביותר לרישום פטנט: הוא אינו 'חדש'. מצד אחר, אף אחד אינו יודע עדיין כיצד ניתן לייצר אותו באופן מלאכותי במעבדה, ולכן החוקר הראשון שיגלה את הדרך לעשות כן רשאי לטעון בצדק שהמציא תהליך ייצור חדש, שאינו ברור מאליו ושיש לו יישומים מועילים בתעשייה. האם ניתן לרשום פטנט על תהליך ייצור ההורמון המלאכותי, או לא? במילים אחרות, האם ניתן לרשום פטנט על תרכובת כימית אשר מקורה בייצור חי?

בענפים אחרים של המדע, הדילמה הזו פשוטה בהרבה. בפיזיקה, למשל, ידוע לכל שלא ניתן לרשום פטנט על תאוריה חדשה: ההנחה הבסיסית היא שמדובר ב'גילוי' ולא ב'המצאה'. באותו האופן, לא ניתן לרשום פטנט על נוסחה חדשה או על הוכחה מבריקה במתמטיקה. בביולוגיה, עם זאת, קיימים גוונים רבים יותר של אפור.

הנה דוגמא נוספת. אננדה צ'קרברטי (Chakrabarty) היה גנטיקאי שפיתח בשנות השבעים בקטריה המסוגלת לפרק נפט גולמי, למשל לצורכי ניקוי זיהומי נפט בים. בשנת 1979 הגיש צ'קרברטי בקשה לפטנט על המצאתו, אך נדחה על ידי פקידי משרד הפטנטים האמריקני בטענה שלא ניתן לרשום פטנט על בעל חיים.

זו טענה מובנת למדי: הרי לא הגיוני לרשום פטנט על חתול, ולא משנה כמה טוב הוא יודע לנגן על פסנתר וכמה מיליוני צפיות יש לו ביו-טיוב. אננדה, עם זאת, הגיש ערעור לוועדת חריגים ממשלתית וטען שלא מדובר בבעל חיים רגיל, כי אם בייצור חדש ומלאכותי, שמעולם לא היה קיים קודם לכן בטבע. הועדה קיבלה את הערעור, ואישרה את הפטנט.

משרד הפטנטים לא ויתר, ובשנת 1980 הגיש ערעור לבית המשפט העליון בבקשה לבטל בכל זאת את הפטנט. בית המשפט התלבט קשות, ולבסוף פסק ברוב דחוק של חמישה שופטים נגד ארבעה לטובתו של צ'קרברטי. פסק הדין קבע שכל המצאה חדשה – ובכלל זה גם תרכובת כימית אורגנית – יכולה להיות פטנט, בתנאי שהיא מיוצרת באופן מלאכותי. מבחינה זו, זה לא משנה אם מדובר בבעל חיים או במולקולה של דנ"א: אם זה מלאכותי, זה פטנט. פסק דין זה נחשב לפורץ דרך, וסלל את הדרך למבול של פטנטים חדשים בתחום הביוטכנולוגיה. למשל, אוניברסיטת הארוורד האמריקנית רשמה פטנט על ה-'אונקומאוס': עכבר מהונדס גנטית שמשמש לחקר מחלת הסרטן.

אף על פי כן, הביוטכנולוגיה ממשיכה לספק למשפטנים ולמחוקקים דילמות אתיות ומוסריות. למשל, מקובל על מרבית מדינות העולם שלא ניתן לרשום פטנט על בן אדם שלם, גם אם יצליח מישהו ליצור אחד כזה בתנאי מעבדה ביום מן הימים. גם רישום פטנטים על תאי-גזע עובריים, למשל, נתקל בקשיים רבים כיוון שהוא סותר, לכאורה, את רעיון 'קדושת החיים' המקובל במרבית המדינות המפותחות.

דוגמה טובה לבעייתיות האתית והמוסרית הזו ניתן למצוא במקרה של ג'ון מור (Moore). מור האמריקני חלה בלוקמיה בשנת 1976, ואושפז בבית החולים האוניברסיטאי UCLA שבלוס-אנג'לס. הרופא שטיפל בו, דוק' דוויד גולד, המליץ לו לעבור ניתוח לכריתת הטחול כדי למנוע את ההתפשטות הסרטן, ומור הסכים. לפני הניתוח החתים הרופא את מור על הצהרה משפטית סטנדרטית למדי ובה אישר החולה לבית החולים להשמיד את כל הרקמות, דגימות הדם ושאר החומר האורגני שיוצא מגופו במסגרת הטיפול. הניתוח הצליח, ובין השנים 1976 ו-1983 המשיך מור לבקר בבית החולים באופן קבוע, ודוק' גולד המשיך לקחת ממנו דגימות דם. באחד מהביקורים הקבועים הגיש דוק' גולד לג'ון מור הצהרה משפטית חדשה לחתום עליה. נוסח ההצהרה היה שונה מזה של ההצהרה הקודמת: מור נתבקש לאשר שהוא מעניק לבית החולים את כל הזכויות על מוצרים מסחריים שפותחו כתוצאה מהמחקר על דגימות הדם שלו.

הנוסח החדש עורר את חשדו של ג'ון מור. הוא סירב לחתום והראה את המסמך לעורך דינו. בירור של עורך הדין העלה עובדה מפתיעה ביותר: הסתבר שהדוק' דיוויד גולד הצליח להפוך את התאים הסרטניים שהפיק מגופו של מור, למה שמכונה Cell Line, 'שורת תאים' בעברית: תאים שניתן לגדל אותם בתרבית בתנאי מעבדה. שורת תאים שכזו היא כלי חשוב במחקר רפואי., לא רק שגולד הוציא עליה פטנט אלא שהוא אף חתם על עסקות עם חברות מסחריות בהיקף של מאות אלפי דולרים.
ג'ון מור תבע את דוק' גולד ודרש נתח מהרווחים, בטענה שהתאים המדוברים הם למעשה תאי גופו שלו ושייכים לו – ולכן אסור היה לדוק' גולד לרשום עליהם פטנט. המקרה נידון בבית המשפט בשנת 1986, ותביעתו של מור נדחתה. השופטים קבעו שלמרות שהם מבינים את זעמו של מור על כך שדוק' גולד ניהל מחקר על רקמותיו ללא ידיעתו, והם אפילו מאשרים לו לתבוע את דוק' גולד על טיפול רפואי לקוי אם ירצה בכך, עצם העובדה שמור חתם על הצהרה המתירה לבית החולים להשמיד את הרקמות האלה מעידה על כך שהוא היה מוכן לוותר על הבעלות עליהן. הזכויות על הפטנט נותרו, אם כן, בידיו של דוק' גולד – אם כי ברור שהעננה האתית מעל מעשיו עדיין לא התפוגגה כליל.

שטח אפור נוסף הוא זה של פטנטים הקשורים בהליכים רפואיים. הכוונה כאן אינה לתרופות או לציוד רפואי, שעליהן מותר ומקובל לרשום פטנט, כי אם לפעולות פיזיות. למשל, נניח שמחר בבוקר אמציא את "תמרון לוי": גרסה חדשה ויעילה יותר ל'תמרון היימליך", טכניקת עזרה ראשונה של לחיצת הבטן והסרעפת כדי להציל אדם שנחנק כתוצאה מגוף זר בקנה הנשימה. האם מותר לי לרשום פטנט על "תמרון לוי"? נזכיר שפטנט הוא זכות לבלעדיות על ההמצאה, כך שבפעם הבאה שחמותכם הפולנייה משתנקת בזמן הסעודה המשפחתית – יש לכם תירוץ מצוין לכך שלא רצתם לסייע לה…

הדוגמא הנ"ל מעט אבסורדית, כמובן: חמות פולניות לא מתות כל כך מהר… ובכל זאת, שאלה דומה נידונה בבית משפט בארצות הברית בשנת 2011.

חברת פרומתיאוס לאבס (Prometheus Labs) פיתחה שיטה לזיהוי מינון נכון של תרופה כלשהי בהתאם לריכוז של כימיקל מסוים בדם, ורשמה עליה פטנט. חוקרים של מכון המחקר מאיו (Mayo Clinic) פיתחו שיטה דומה מאד לאותה הבדיקה- ופרומתיאוס תבעה את המכון על הפרת פטנט. תביעה זו משכה אליה תשומת לב ציבורית רבה בארצות הברית, כיוון שבדיקת דם היא הליך רפואי מקובל מאד. אם ניתן יהיה לרשום פטנט על הפעולה הפיזית של מדידת ריכוז כימיקל כלשהו בדם, לא תהיה מניעה לרשום פטנטים גם על הליכים רפואיים אחרים כמו בדיקה של דגימה תחת מיקרוסקופ או חיתוך רקמה בזווית מסוימת בזמן ניתוח. מכאן ועד פטנט על 'תמרון לוי' הדרך קצרה מאוד…

למרבה המזל, בית המשפט האמריקני דחה את תביעתה של פרומתיאוס וביטל את הפטנט על השיטה שהמציאה: השופטים הגדירו את הקשר שבין ריכוז הכימיקל בדם ומינון התרופה כ'חוק טבע', שעליו לא ניתן לרשום פטנט.

על אף החלטה זו, החוק האמריקני הקיים בימינו יוצר מצב אבסורדי: מותר לרשום פטנט על הליך רפואי, אבל החוק אינו מאפשר לתבוע רופא או איש צוות רפואי אחר על הפרה של פטנט כזה. דהיינו, אם רשמתי פטנט על 'תמרון לוי' וחובש של מד"א השתמש בו כדי להציל חיים של אדם כלשהו – החובש מפר את הפטנט שלי, אבל הוא מוגן מפני תביעה. אם, לעומת זאת, מישהו שאינו איש צוות רפואי מבצע אותו התמרון… ובכן, ניפגש בבית המשפט.

פטנטים בתוכנה

אם חשבתם שהקדמה הרפואית והביולוגית מציבה אתגר בפני חוקי הפטנטים בני מאות השנים, אזי דעו לכם שהמצב א פילו חמור יותר כשזה מגיע לעולם ההייטק וטכנולוגיית המידע. הנה דוגמה לאתגר שכזה.

בשנת 1999 הופצה באינטרנט תוכנה בשם DeCSS אשר נועדה לאפשר העתקה של סרטים מתקליטורי DVD. התוכן על התקליטורים מוצפן, ו-DeCSS אפשרה לכל אחד לפצח את ההצפנה ולהעתיק סרטים מה-DVD אל הכונן האישי שלו במחשב. אולפני הסרטים הגישו תביעה כנגד בעלי אתרים שהציבו קישורים להורדת התכנה מאתריהם, ובית המשפט הוציא צו מניעה האוסר על הפצת התכנה עד גמר ההליכים.

האיסור על הפצת התכנה עורר את זעמם של פעילים למען חופש המידע באינטרנט, אשר ראו בהחלטת בית המשפט פגיעה בחופש הדיבור שלהם. תכנה, לדעתם של פעילים אלה, אינה רק מוצר מסחרי, אלא גם רעיון – ואיסור על הפצת רעיונות הוא איסור דרקוני וחסר תועלת. כדי להוכיח שתכנה היא יותר רעיון מאשר מוצר, הם המירו את קוד התכנה המקורי שנכתב בשפת C, שפה תוכנה מקובלת, לצורות אחרות ושונות בתכלית. למשל, מישהו כתב את קוד התכנה בסגנון ה'הייקו', פואמה יפנית בחרוזים. הנה תרגום של קטע קצר מהפואמה:

"אלמנטים במערך
מתחילים באפס ונספרים למעלה
אל תשכח!שלמים הם באורך ארבע
בתים, או שלושים ושניים סיביות
שזה אותו הדבר."

למרות שפורמט ההייקו שונה לחלוטין משפת C, אדם בעל ידע מתאים בתכנה לא יתקשה להמיר את הפואמה בחזרה לקוד שמחשב מסוגל להבין. באותו האופן, היו מי שהמירו את הקוד המקורי לשיר רוקנרול…לספר אודיו…גם למעגל חשמלי של נגדים וקבלים, הדפס על חולצת טי-שירט, רצף של בסיסים במולקולת DNA, בר-קוד כמו זה שעל מוצרים בסופר, ואפילו נוסחה מתמטית טהורה. כל אלה מדגימים באופן מרהיב את העובדה שהחלק המהותי בתכנה אינו המילים והסימנים שמייצגים אותה, כי אם הרעיון (או בעגה המקצועית, האלגוריתם) שהיא מכילה.

עובדה זו היא בעלת חשיבות בעולם הפטנטים, כיוון שעל פיתוחים טכנולוגיים ניתן לרשום פטנט, אבל על רעיונות מופשטים כגון אלגוריתמים לא ניתן. מרבית המדינות בעולם אינן מאפשרות לרשום פטנט על קוד תכנה, אבל ניתן לעקוף איסור זה על ידי רישום פטנט על 'מערכת מחשב' המממשת את התכנה הזו בפועל- למשל, מעבד שמריץ את התכנה רצה. כתוצאה מכך, נוצר מצב מסובך ועדין מאוד שבו לא ברור אם הפטנט מגן על החומרה של מערכת המחשב, או התכנה עצמה. בתי משפט פסלו פטנטים מסוימים של תכנה אבל אישרו את תקפותם של פטנטים אחרים כמעט זהים להם, כך שכיום קיים בלבול גדול בתחום זה ורבים קוראים לבטל לחלוטין את הזכות לרישום פטנט על קוד תכנה.

עיצוב מוצר וממשק משתמש הם שני תחומים נוספים שבהם חוקי הפטנט הישנים והבדוקים מאבדים את יעילותם.

פתחתי את הפרק בתיאור התביעות שהגישה חברת אפל נגד סמסונג ו-HTC, יצרניות מכשירי אנדרואיד. בחינה מעמיקה יותר של כתב התביעה נגד סמסונג מלמדת אותנו עד כמה רעועה הקרקע שעליה ניצבים חוקי הפטנטים בימינו. לאפל יש פטנט על העיצוב העקרוני של מכשירי אייפון: מוצר ריבועי בעל פינות מעוגלות ושוליים שחורים. הטלפונים החכמים של סמסונג – כמו מרבית המכשירים הניידים המתוחכמים של השנים האחרונות – הם מוצרים ריבועיים בעלי פינות מעוגלות ושוליים שחורים, ועל כן מאשימה אפל את סמסונג שהיא מנסה לבלבל את הצרכנים ולגרום להם להאמין שהם קונים אייפון, בזמן שהם למעשה קונים מכשיר מדגם 'גלאקסי', למשל.

על פני השטח, זו טענה מגוחכת.

אם חושבים על העניין עוד קצת, ושוקלים אותו ברצינות… זו עדיין טענה מגוחכת. אינני מכיר אף אחד שיצא מחנות כשהוא אוחז בסמרטפון מתוצרת סמסונג ומשוכנע שרכש אייפון. גם סמסונג טוענת שמדובר בתביעה מגוחכת, ושלא הגיוני שאפל תקבל בעלות על ריבועים שחורים בעולמנו.

אף על פי כן, לאפל יש פטנט רשום על העיצוב שלה, ולכן על פי חוק יש לה את הזכות הבלעדיות לעשות בו שימוש. משפטים בארצות הברית מתנהלים מול חבר מושבעים אשר מורכב מאנשים פשוטים שאינם מומחים בתחום שבו הם נדרשים להחליט, ועל כן סמסונג אינה יכולה להרשות לעצמה להניח שתנצח במשפט בוודאות. מחיר התבוסה – איסור על שיווק הטלפונים החכמים – גבוה כל כך, עד שהברירה היחידה של סמסונג היא לתבוע בחזרה את אפל על הפרת פטנטים משלה. סמסונג היא חברה ותיקה שעוסקת בפיתוח מוצרים מתקדמים במשך עשרות שנים, ובבעלותה אלפי פטנטים – כמו, למשל, פטנט על צילום תמונה במכשיר נייד ושליחתה דרך הרשת הסלולרית, או השמעה של קובץ mp3 בטלפון הנייד תוך כדי ביצוע פעולות אחרות במכשיר, כמו גלישה באינטרנט. גם כאן מדובר בפטנטים רחבים במידה אבסורדית ובלתי הגיונית, כמובן.

כעת אנו יכולים להבין טוב יותר את הבסיס למלחמות הפטנטים העכשוויות בין חברות הטכנולוגיה הגדולות, ומדוע חברות כמו גוגל ומיקרוסופט מבזבזות הון עתק על רכישת עשרות אלפי פטנטים. חוקי הפטנטים הקיימים יוצרים מצב מעוות שבו חברה אינה יכולה להניח בוודאות שהיא אינה מפירה פטנט של חברה אחרת, גם אם תשתדל מאוד שלא לעשות כן. הפיתרון היחיד למצב זה הוא ליצור אלמנט של הרתעה שאינו שונה בהרבה ממירוץ החימוש בין ברית המועצות וארצות הברית בימי המלחמה הקרה. מספיק מנהל אגרסיבי אחד שמשוכנע שהוא יכול להשיג יתרון תחרותי על פני חברה יריבה באמצעות הגשת תביעה על הפרת פטנט, כדי לפתוח ב'מלחמת עולם' של תביעות ותביעות נגדיות.

טרולי פטנטים

במיתולוגיה הסקנדינבית, 'טרול' הוא יצור מרושע ותוקפני. אחת מהטקטיקות הנפוצות של טרולים בסיפורים העתיקים היא להתחבא מתחת לגשר ולהמתין לעוברי-אורח. ברגע שהתקרבו הנוסעים אל הגשר, הטרול היה מזנק ממקום מחבואו, שולף נבוט אבן ענק וסוחט דמי מעבר על הגשר 'שלו', כביכול.

הטרולים המיתולוגיים שייכים להיסטוריה, אבל החליפו אותם טרולים מודרניים ומתוחכמים בהרבה. למשל, בשנת 2011 קיבלו מספר מפתחי אפליקציות לאייפון מכתב מחברה אלמונית למדי בשם Lodsys. במכתב טענו עורכי דינה של Lodsys כי המפתחים מפרים פטנט השייך לחברה ועל כן עליהם לשלם לה אחוזים מרווחיהם, או שתוגש כנגדם תביעה בבית משפט. ומהו הפטנט המופר? הכפתור Buy Now המוכר, המאפשר למשתמש לרכוש את האפליקציה בנוחות ובמהירות. Lodsys טוענת כי ברשותה פטנט על עצם השימוש בכפתור שכזה במסגרת אפליקציה.

מובן מאליו שהמפתחים המאוימים טענו שמדובר בלא יותר מניסיון סחיטה: הרי ברור לכולם שכפתור 'קנה עכשיו' הוא מאפיין כה ברור מאליו של אפליקציית אייפון, עד שאף אחד לא חושב פעמיים לפני שהוא עושה בו שימוש. ובכל זאת, פטנט הוא פטנט: התביעות עדיין עומדות בעינן ויתבררו בבית משפט.

Lodsys היא דוגמה טיפוסית לחברה המכונה "ישות לא יצרנית" (Non Parcticing Entity), או בשם הלא-רשמי 'טרול פטנטים'. על פי חוק, פטנטים ניתנים למכירה והעברה, כמו כל סחורה אחרת: הטרולים רוכשים פטנטים מממציאים פרטיים או מחברות טכנולוגיה שפשטו את הרגל, ממתינים עד לרגע שבו הטכנולוגיה הרלוונטית הבשילה מספיק כדי להפוך לעסק מכניס ורווחי – ואז מפתיעים את קרבנותיהם בדרישה לתשלום תמלוגים ואיום בהגשת תביעה.

מספר החברות שעוסקות בפעילות שכזו גדל מאוד בשנים האחרונות, וב-2011 בלבד הוגשו תביעות כנגד למעלה מ-6000 חברות טכנולוגיה. רוב התביעות האלה הן על הפרות 'לכאורה' של פטנטים שנראים לרובנו טריוויאלים לחלוטין. למשל, חברה בשם EveryMD תבעה את פייסבוק בטענה שהרעיון של 'דף בית' (Home Page) ותגובות לסטטוסים – שייך לה. חברה בשם 'פולאריס' תובעת את אמזון ויאהו בגלל שהן משתמשות בשירות של דואר אלקטרוני אוטומטי, שהפטנט עליו שייך לה. חברה נוספת, Data Carries, הגישה ב-2012 תביעה נגד אפל, נוקיה ו-Linkedin על השימוש בפונקציית 'השלמה אוטומטית של מילים' בשדה חיפוש.

תביעות שכאלה נראות קנטרניות וחסרות סיכוי: האם יכול להיות שמישהו באמת מאמין שיש לו בלעדיות על תגובות באתרים, או על שליחת דואר אלקטרוני? אך המציאות מוכיחה שאסטרטגיית הסחיטה פועלת היטב ומכניסה לטרולים כסף רב. הסטטיסטיקה המקובלת גורסת כי עלויות משפט בתחום הפטנטים הן מיליון עד שניים וחצי מיליון דולר, בממוצע! ואלו רק העלויות הישירות של שכר עורכי הדין, אגרות וכולי. חברות גדולות ועשירות יכולות להרשות לעצמן ללכת למשפט, אבל סטארט-אפים זעירים וחברות בתחילת דרכן אינן מחזיקות במשאבים שכאלה. תשעים וחמישה אחוזים מתביעות הטרולים מסתיימות בהסדר מחוץ לבית המשפט: החברה הנתבעת מעדיפה לשלם כמה מאות אלפי דולרים, ולסגור את העניין.

אם האסטרטגיה הטפילית הזו מרתיחה אתכם ומעוררת בכם בחילה קלה, אתם לא לבד. קשה למצוא אנשים שיסנגרו על הטרולים ושיטותיהם, והשנאה כלפיהם כמעט אוניברסלית. אבל כשהכסף מדבר, כנראה שהמוסר עובר לכיסא האחורי: על פי מחקר מ-2011, הטרולים עלו לחברות הטכנולוגיה האמריקניות כ-29 מיליארד דולר בשנה זו בלבד. הרווחים האסטרונומיים הם גם הסיבה לכך שלא מעט ארגונים כלכליים ובתי השקעות תומכים בטרולים ומשקיעים בהם, ועל ידי כך מאפשרים להם לתקוף גם חברות טכנולוגיה עשירות ועתירות אמצעים. למשל, חברת Intellectual Ventures, טרול פטנטים מוכר מאד בארצות הברית, גייסה לא מכבר חמישה מיליארד דולרים ממשקיעים שונים כדי לרכוש פטנטים חדשים. בין מהמשקיעים, דרך אגב, אפשר למצוא גם חברות טכנולוגיה שמעבירות פטנטים שלהן לרשות הטרולים, תמורת אחוזים מהרווחים העתידים.

שאלת הטרולים מטרידה מאוד את תעשיית ההיי-טק בארצות הברית, שכן אפשר לראות בפעילותם של טרולי הפטנטים מעין 'מס על חדשנות' אשר נופל בעיקר על כתפיהן של חברות קטנות ובינוניות. כל חברת ענק משפיעה הייתה פעם חברה קטנה ושברירית, והאיום מצדם של הטרולים עשוי לחסל חברות קטנות שכאלה לפני שניתנה להם הזדמנות להוכיח את עצמן.

רבים מנסים למצוא פתרונות שירסנו את אסטרטגיית הסחיטה של הטרולים, ואחת הטענות הקבועות שעולות בכל דיון בנושא היא שפקידי הפטנטים הם אשמים עיקריים בהצלחתם של הטרולים. אחרי הכול, הם אלו שאמורים למנוע רישום פטנטים מופרכים כמו הפטנט על כפתור 'קנה עכשיו' באפליקציות. אם הפקידים היו עושים את עבודתם כמו שצריך, הם היו צריכים לפסול פטנטים כאלה על סמך העובדה שהם ברורים מאליהם לאיש מקצוע בעל ידע בתחום, שהוא כזכור אחד הקריטריונים החשובים לאישור פטנט.

אך לא כולם מסכימים עם טענה זו. ברור שלפחות בחלק מהמקרים פקידי הפטנט אישרו פטנטים כוללניים מדי שלא היו צריכים להתקבל, אבל אל לנו לטעות ולחשוב שמדובר בפקידים טפשים וחסרי הבנה. ההפך: פקידי הפטנטים הם כמעט תמיד אנשים מנוסים ובעלי השכלה אקדמאית נרחבת בתחום עיסוקם. למי ששכח, היה פקיד פטנטים שאפילו זכה להצלחה "מסוימת" בפיזיקה – שמו… אלברט איינשטיין! העומס על כתפיו של פקיד פטנטים ממוצע הוא גבוה מאד ומשך הזמן העומד לרשותו לשם בדיקת הפטנט ואישורו מוגבל, כך שסביר להניח שפה ושם יצליחו פטנטים מופרכים לחמוק מפסילה.

פרופ' ג'רארד מגליאוקה (Magliocca), מהמחלקה למשפטים באוניברסיטת אינדיאנה, העלה שאלה נוספת ומעניינת במאמר שבו סקר את בעיית הטרולים וההיסטוריה שלה. אם פקידי הפטנטים הם האשמים במצב הקיים, תהה הפרופסור, מדוע אנו נתקלים בבעיה הזו רק עכשיו, ורק בפטנטים בתחום הטכנולוגיה? אם פקידי הפטנטים גרועים כל כך, ההיגיון גורס שהיינו צריכים להיתקל בבעיה דומה כבר לפני חמישים ושישים שנה, ובתחומים אחרים של התעשייה. עצם העובדה שמדובר בתופעה חדשה מצביעה על כך שאולי קיימים גורמים סמויים נוספים שמשחקים תפקיד חשוב בעניין.

מאמרו (המצוין) של פרופ' מגליאוקה נפתח בציטוט הבא:

"מתוך אינספור פטנטים רדומים, יהיו כאלה שיכילו בתוכם איזהשהו עיקרון חדש… שהממציא, עם זאת, לא הצליח למצוא לו שימוש בעצמו. ממציא אחר, עיוור לעובדה שעיקרון זה כבר נתגלה קודם, היה מוכשר מספיק כדי למצוא לו גם יישום מעשי ורווחי. כרישי הפטנטים של עולם המשפט, אשר עינם תמיד פקוחה כדי לאתר מקרים שכאלה, ייגשו לממציא הראשון וירכשו ממנו את הפטנט חסר-התועלת שלו – ואז מיד ינסו לסחוט את הממציא השני והרווחי."

זהו, כמובן, תיאור קלסי של אסטרטגיית הסחיטה של טרולי הפטנטים. הפרט המעניין כאן הוא שמילים אלה נאמרו לפני יותר ממאה ושלושים שנה, ב-1878. הדובר, סנטור אמריקני בשם אייזק קריסטיאנסי, הלין על בעיה חמורה שפקדה את החקלאים בארצות הברית, ושמזכירה מאוד את מצבה של תעשיית ההיי-טק בימינו. אמנם נדמה שהמרחק בין חקלאות במאה ה-19 ותעשיית האלקטרוניקה במאה ה-21 כמעט בלתי ניתן לגישור, אבל פרופ' מגליאוקה מציע לנו ללמוד מהעבר כדי לנסות ולפתור את בעיות ההווה.

שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 היו שנות פריחה במשק האמריקני. מלחמת האזרחים הסתיימה זמן מה קודם לכן, והשקט התעשייתי תרם לכך שהכלכלה הלכה והתחזקה בהתמדה.

פטנטים, מטבעם, נועדו כדי לעודד חדשנות ויצירתיות טכנולוגית, ומשרד הפטנטים החליט לעדכן את הנהלים הקיימים כדי לדרבן יצירתיות בתחום החקלאות. לרוע המזל, קשה מאד להמציא כלים חקלאיים חדשים לחלוטין. הניסיון המעשי שלי בחקלאות מסתכם, לצערי, בהאזנה לתקליטים של 'נקמת הטרקטור' – אבל אני די בטוח שהמעדר, המחרשה, המגל ושאר הכלים החקלאיים הומצאו כבר לפני אלפי שנים.

כדי לאפשר בכל זאת רישום של פטנטים ולעודד חדשנות, שינה משרד הפטנטים את החוקים כך שניתן יהיה לרשום פטנט גם על פיתוח טכנולוגי בעל מאפיינים אסתטיים. במילים אחרות, ההמצאה לא חייבת להיות חדשה מאד במישור המעשי והיישומי: גם שינוי בעיצוב יכול להספיק כדי לאפשר רישום של פטנט. תוצאת שינוי זה הייתה שטף של פטנטים חדשים על כלים חקלאיים שכל ההבדל בינם ובין כלים קיימים היה שינוי קל בידית האחיזה, בצבע, בחומר ממנו עשוי הכלי וכדומה. בתוך שבע שנים בלבד הוגשו יותר פטנטים מבכל שמונים השנים הקודמות גם יחד.

בתוך זמן קצר הופיעו גם טרולי הפטנטים. הם נודעו אז בשם 'כרישי פטנטים', אבל דרך הפעולה שלהם הייתה זהה למדי לזו של מקביליהם בימינו. עורכי דין ממולחים היו רוכשים פטנטים מממציאים תמורת כמה עשרות דולרים, ואז עוברים מחווה לחווה ובוחנים את כלי העבודה של החקלאים. אם המעדר או המחרשה היו דומים לתיאור שהופיע בפטנט שברשותם – וכמעט תמיד הם היו דומים, מן הסתם – עורך הדין היה מאיים על החקלאי בתביעה על הפרת פטנט, אלא אם ישלם לו כמה מאות דולרים. החקלאים המסכנים, שלא הייתה להם השכלה משפטית וגם לא משאבים כדי להילחם בכרישים בבתי-משפט, היו נכנעים ומשלמים. קול צעקה קם בקרב הארגונים החקלאיים, שהפעילו לחץ על נציגיהם בבית הנבחרים. אז, כמו היום, עיקר הטענה הופנתה – ובמידה רבה של צדק – כלפי משרד הפטנטים.

אך פרופ' מגליאוקה מוצא עוד כמה גורמים או נסיבות שהיו תקפים אז, בשלהי המאה ה-19, ותקפים גם בתעשיית ההיי-טק כיום.

ראשית, החקלאים היו פגיעים לסחיטה מצד הכרישים כיוון שהיה זה בלתי אפשרי עבורם להימנע מהפרת הפטנט: לא היה להם מספיק כסף כדי לרכוש כלי עבודה חדשים ו"בטוחים". גם חברות הטכנולוגיה בימינו פגיעות מאד לסחיטה שכזו. כל מוצר מתקדם הוא תוצאה של שכלול הדרגתי לאורך זמן, ולכן הוא משלב בתוכו פטנטים קיימים רבים. כמעט תמיד בלתי אפשרי לשנות חלק קטן מהמוצר כדי להימנע מהפרת הפטנט, מבלי שהשינוי ישפיע בצורה מרחיקת לכת על המוצר כולו. על כן לחברות הטכנולוגיה אין אלטרנטיבה אלא לעבור על ה"גשר" שהטרול טוען לבעלות עליו.

שנית, חקלאי שבחר להתנגד לסחיטה וללכת לבית המשפט, לא היה יכול להיות בטוח שייצא זכאי. ההבדל בין מעדר למעדר אינו גדול, ומי יודע אם יצליח להוכיח לשופט באופן משכנע מספיק שהמעדר שלו שונה באופן מהותי מהמעדר המופיע בפטנט. חוסר הוודאות הביא לכך שגם חקלאים עשירים שהיו יכולים להרשות לעצמם לקחת את הכרישים לבית המשפט, בחרו במקרים רבים שלא לעשות כן. כפי שכבר ראינו קודם במקרה של אפל נגד סמסונג, גם בימינו חברות הטכנולוגיה אינן יכולות להניח במידה סבירה של ודאות שהמושבעים במשפט ידעו להבחין בין תביעה לגיטימית לנסיון סחיטה.

שלישית, אז – כמו היום – פטנטים היו זולים. היה קל מאד להוציא פטנט על שינוי עיצובי בכלי חקלאי אז, וקל מאד להוציא פטנט על ואריאציה קלה של קוד תכנה או שינוי זעיר במעגל אלקטרוני היום. קלות זו מביאה לכך שהטרולים מחזיקים ברשותם עשרות אלפי פטנטים רדומים, שסביר להניח שלפחות אחד מהם דומה מאד לטכנולוגיה קיימת. פרופ' מגליאוקה משער שהניצול לרעה של פטנטים, כפי שעושים הטרולים, מגיע לשיאו כשכל שלושת התנאים לעיל מתקיימים – חוסר היכולת להימנע מהפרת הפטנט, אי-ודאות לגבי תוצאת המשפט ועלות נמוכה של פטנטים.

אם כן, כיצד ניתן למנוע ניצול לרעה של פטנטים על ידי טרולים וכרישים?

אפשרות אחת היא לתת לחברות גדולות ועשירות כגוגל ומיקרוסופט להילחם בטרולים בבתי המשפט. על פניו, חברות הענק האלה יכולות להרשות לעצמן לשכור את שירותיהם של עורכי הדין הטובים ביותר, והן עצמן מחזיקות בעשרות אלפי פטנטים מאיימים משל עצמן.

לרוע המזל, אפשרות זו נפסלת על הסף: הטרולים חסינים מפני אימתן של החברות הגדולות. טרולי הפטנטים, מעצם טבען, הם ארגונים משפטיים שעוסקים אך ורק בתביעות בבתי משפט: אין להם מעבדות מחקר, מפעלי ייצור או מוצרים כלשהם. הטרולים לעולם לא יפרו פטנט של מישהו אחר, שהרי כדי להפר פטנט עליך לייצר משהו. הפטנטים שצוברות החברות הגדולות יכולים, אולי, לאיים על חברות גדולות אחרות – אבל הם חסרי תועלת לחלוטין כנגד הטרולים. נזכור גם שלטרולים רבים יש "גב פיננסי" איתן בדמותם של משקיעים חיצוניים ששמחים לנסות ולגזור קופון על גבן של חברות הטכנולוגיה הגדולות, כך שגם להם יש עורכי דין טובים משל עצמם. במילים אחרות, גוגל לא תציל אותנו.

אפשרות נוספת היא לשנות את חוקי הפטנטים. זה היה הפיתרון שבו נקטו, בסופו של דבר, המחוקקים בסוף המאה ה-19: הקונגרס העביר חוק שביטל באיווחה אחת את כל הפטנטים המגוחכים על שינויי עיצוב בכלים חקלאיים, והחזיר את המצב לקדמותו. פעולה זו הייתה יעילה ביותר, ותופעת כרישי הפטנטים נעלמה כמעט באותה המהירות שבה הופיעה.

למרבה הצער, נדמה שבימינו קשה הרבה יותר ליישם פתרון גורף וחותך שכזה. גופים וחברות רבים יתנגדו לשינויים גורפים בחוקי הפטנטים וינסו להכשיל אותם, כמו למשל חברות התרופות והביוכימיה, שהחוקים הנוכחיים מעניקים להן הגנה טובה ובענף זה לא קיימת תופעת הטרולים. גם חברות ההיי-טק הגדולות אינן ששות לשינויים מהפכניים בחוק: הן, כזכור, השקיעו מיליארדים רבים של דולרים ברכישת פטנטים, ולא ירצו לראות את כל ההשקעה הזו יורדת לטמיון. ייתכן ויהיו שינויים גדולים בחוקי הפטנטים בעתיד, אבל בינתיים אין מהפכה באופק.

האפשרות השלישית היא להוציא את הטרולים מחוץ לחוק, חד וחלק: לחוקק חוקים שיאסרו על פעילות סחטנית שכזו. קשה להאמין שמישהו יתנגד לחוק כזה, הלא כן?

שוב, המציאות טופחת על פנינו. כדי להוציא את הטרולים מחוץ לחוק, יש קודם כל להגדיר מיהו "טרול פטנטים", וזו אינה משימה פשוטה. למשל, אם נבחר להגדיר טרול כ"חברה קטנה שאינה יצרנית, אשר סוחטת חברות אחרות באמצעות פטנטים", מיד ניתן להביא דוגמאות להתנהגות זהה מצדן של חברות בעלות מאפיינים שונים. למשל, בשנות השמונים איימה IBM על חברת SUN בטענה שהיא מפירה פטנט של IBM. ובמה עסק הפטנט המדובר? בציור של קו עבה על מסך מחשב. כן, אתם שומעים נכון: ל-IBM היה פטנט על ציור של קו על מסך. האיום עשה את שלו, ו-SUN (שהייתה אז חברה קטנה בהרבה מה"ענק הכחול") נכנעה ושילמה סכום לא ידוע. IBM היא חברה גדולה ויצרנית, ובכל זאת הפגינה התנהגות 'טרולית' וסחטנית למהדרין. זו, כמובן, רק דוגמה אחת מיני רבות, כמובן.

נוסף על כך, ייתכן וחקיקה נגד טרולים תפגע שלא במתכוון בממציאים תמימים. אם נמנע מגופים קטנים לתבוע חברות גדולות, כיצד יוכלו ממציאים להגן על עצמם? מה ימנע מחברה כמו IBM, אינטל או אפל להפר במתכוון פטנטים של חברות סטרט-אפ קטנות וחלשות, אם החברות הגדולות ידעו שהן חסינות בבית המשפט? טרולי פטנטים רבים מצדיקים את פעילותם בכך שהם מגינים, כביכול, על האינטרסים של הממציאים הקטנים והחלשים.

בכל זאת, פה ושם יש מי שמצא שיטות יצירתיות להתגבר עם בעיית הטרולים. למשל, חברה בשם Lexmachina מציעה שירות "מודיעין עסקי" לחברות נתבעות: תמורת תשלום לא גבוה, Lexmachina סורקת באמצעים ממוחשבים את כל פסקי הדין הרלוונטיים לתביעה המדוברת במטרה לגבש תמונה אמינה יותר של האיום מצידו של הטרול.

נזכיר שאחד מהגורמים שמסייעים מאוד לטרולים הוא חוסר ודאות מצד הקרבן לגבי תוצאת המשפט. על פי המידע שמפרסמת Lexmachina, הטרולים מפסידים כתשע מתוך עשר תביעות שמגיעות לבית המשפט אבל הנתבעים, כאמור, מעדיפים כמעט תמיד שלא לקחת סיכון ולשלם את דמי הכופר. אם השירות שמספקת Lexmachina יאפשר לחברה הנתבעת לדעת במידה סבירה של ודאות שהיא עשויה לנצח במשפט, הדבר ישנה לחלוטין את תנאי ההתמודדות. האיום הגדול ביותר על הטרול הוא הפסד בבית המשפט: אם הנתבעת תצליח להוכיח בבית המשפט שהפטנט אינו תקף – למשל, שמישהו כבר המציא משהו דומה בעבר – והשופט יכריז על הפטנט שבידי הטרול כמבוטל, הטרול לא יוכל להשתמש בו יותר כדי לתבוע חברות אחרות… במצב כזה, הטרול יעדיף לסגת מהאיום שלו במקום לשלוף את הנבוט מהחגורה ולגלות שמדובר בנבוט-צעצוע.

הדוגמות שהבאתי בפרק עד כה, מביולוגיה דרך רפואה ועד הטרולים הסחטנים, מעידות על האתגרים שניצבים בפני בתי מחוקקים בכל העולם. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר יותר מאי פעם, ומביאה עימה דילמות חדשות שהחוקים הקיימים לא נועדו להתמודד עמן. בזמן שחולף עד שמתגבשת הסכמה לגבי חוקים חדשים, הם בעצמם הופכים להיות לא רלוונטיים.

מה הפיתרון לבעיית הפטנטים? נכון להיום, אין לאיש תשובה מוחלטת. ההצעות נעות בין שינויים קלים בחוקים הקיימים – כגון תפוגה מהירה יותר של הבלעדיות שמעניק הפטנט או להעלות את האגרה על רישום פטנטים באופן דרסטי כדי להפחית את מספרם – לבין קריאות לבטל לחלוטין את מוסד הפטנטים. יש מי ששואלים את עצמם אם יש בכלל טעם לעסוק בשאלות האלה: מי יודע, אולי בעוד שנים ספורות תהיה לכל אחד מאיתנו מדפסת תלת-ממדית בבית, וכל אחד יוכל להדפיס לעצמו כל מוצר שירצה. במצב כזה, הגבלות ובלעדיות על חופש הייצור יהיו חסרות תועלת, לפחות ברמת האדם הבודד, ממש כמו שרשתות שיתוף הקבצים הפכו את שאלת זכויות היוצרים על מוסיקה וסרטים לכמעט לא רלוונטית.

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

Don't Mess with the DeCSS (Feat. B-Rad)
The Grumpy Old Troll Dubstep (Nasty Nathan)
DeCSS music and dramatic reading