על שימור מבנים, או הצולל שהציל קתדרלה

כתב: רן לוי, תמלל: יוני שטרן

אחד מסמליה המוכרים של העיר ווינצ'סטר שבדרום אנגליה, היא הקתדרלה שלה. המבנה המרשים הזה, אחת מהכנסיות הגדולות והמוכרות ביותר שבבריטניה, הוא מקור גאוותם של תושבי העיר ומוקד משיכה לתיירים רבים.

מתחת לקתדרלה בווינצ'סטר יש חלל תת-קרקעי, 'קריפטה' כפי שהוא מכונה בלעז. בכל חורף, הקריפטה מוצפת במים עד לגובה הברכיים. כיום, ההצפה המחזורית של הקריפטה היא אירוע שגרתי ומוכר כל כך בקתדרלה, עד שפסל אמנותי שהוצב שם ב-1986 תוכנן מלכתחילה כך שייראה במיטבו רק כשהקריפטה מוצפת במים. לא רחוק מהפסל האמנותי, יש פסל נוסף, קשור גם הוא במים – אם כי בדרך אחרת. זהו דיוקנו של אדם משופם, בעל הבעת פנים רצינית ונחושה, עוטה לגופו חליפת צלילה ואוחז בידיו קסדת אמודאים מתכתית וכבדה למראה. מי שאינו מכיר את ההיסטוריה של הקתדרלה, ודאי תוהה בינו לבין עצמו – מה לכל הרוחות עושה פסל של אמודאי בתוך קריפטה של קתדרלה נוצרית מפוארת? אבל אם ישאל זאת המבקר את אחד מתושבי ווינצ'סטר, ודאי יוסבר לו שאין מקום מתאים יותר לפסל הזה, כיוון שהאמודאי הזה הציל, במו ידיו, את הקתדרלה הענקית.

הקתדרלה של ווינצ'סטר הוקמה לפני כ-900 שנה, בסוף המאה העשירית לספירה, ומאז שימשה כמרכז דתי חשוב. במאה ה-13 הורחב המבנה המקורי, אבל תוספת הבנייה התבררה עם הזמן כשגיאה גסה. מפלס מי התהום באותו האזור גבוה במיוחד, והקרקע שעליה הוקמה הקתדרלה הייתה בוצית ולא יציבה. כדי לתמוך במשקל תוספת הבנייה, הוחדרו עצי אשור כבדים מתחת ליסודות – אבל לאורך מאות השנים שחלפו נרקבו העצים והכנסייה הגדולה החלה שוקעת אט אט בקרקע הבוצית וסדקים רחבים הופיעו בקירות. האגף המזרחי של הכנסייה היה מעוות כולו. הקיר הדרומי עמד להתמוטט בכל רגע, ולהפיל עמו את כל שאר הקירות. בתחילת המאה העשרים הבינו כולם שככה אי אפשר להמשיך: לאחר כמעט אלף שנים של גדוּלה, הקתדרלה הגדולה נמצאה על סף קריסה.

עבודות ההצלה החלו בשנת 1905, ומטרתם הראשית של האדריכלים שפיקחו עליהם הייתה לחפור מתחת ליסודות הקיימים, להוציא את השאריות עצי האשור הרקובות ולהחליף אותם ביסודות מבטון יציב. מספר בורות נחפרו מתחת לקירות הכנסייה כדי להגיע אל היסודות, אבל כמעט מייד הוצפו במי תהום. הבנאים הביאו משאבות אבל השימוש בהן הופסק כמעט מייד, כיוון שהמים שנשאבו מתחת ליסודות שאבו עמם גם את הקרקע הבוצית, ואיימו לזרז את קריסת המבנה כולו. אי אפשר לשאוב את המים, ואי אפשר לתקן את היסודות בלי לשאוב אותם… מה עושים?

כאן נכנס לתמונה וויליאם ווקר. ווקר היה אמודאי (צולל, בעברית עדכנית יותר) מנוסה מאוד. הוא היה כבן 40 ומאחוריו שנים רבות של עבודות תחזוקה והצלה מתחת למים. ווקר הוזמן להצטרף לפרויקט, והמשימה שהוטלה עליו הייתה, על פניו, פשוטה למדי: צלול אל תוך הבורות המוצפים, וחזק את היסודות הרעועים של הקתדרלה.

המשימה הפשוטה הזו התבררה כסיוט בשעה שמבינים את תנאי העבודה שנאלץ ווקר להתמודד עמם: המים היו בוציים כל כך עד שווקר נאלץ לעבוד בחושך מוחלט ולהיעזר בחוש המישוש בלבד, וכל זאת כשהוא עוטה לגופו קסדה כבדה, חליפה מיושנת ולא נוחה ומגפיים כבדות.

הבריטים ידועים באהבתם ל'אנדר-סטייטמנט', אבל במקרה הזה לומר על וויליאם ווקר שהוא היה טיפוס קשוח… זה כנראה כבר יותר מדי אנדר-סטייטמנט, אפילו עבורם. ווקר עבד בחשכה המוחלטת שמתחת לקתדרלה, בעומק של שישה מטרים מתחת למים, שש שעות כל יום, במשך שש שנים תמימות. הוא החדיר ליסודות 25 אלף שקי מלט, 115 אלף בלוקים של בטון ו-900 אלף לבנים. בכל סופשבוע, כשנסתיימה העבודה, היה ווקר רוכב על אופניו ונוסע 250 קילומטרים בחזרה אל ביתו ומשפחתו.

קשה אפילו לדמיין אלו תעצומות נפש נדרשות מאדם שעליו לבצע עבודה שכזו, ואיש לא נותר אדיש לגבורתו של ווקר. כשנסתיים הפרויקט העניק לו המלך אות הצטיינות ושיבח אותו: "הצלת את הקתדרלה במו ידיך". וויליאם ווקר עצמו לא התרשם במיוחד. לכתבים שראיינו אותו אמר כי "זה לא היה ממש קשה. זו הייתה עבודה לא מסובכת, אבל היה צריך לעשות אותה בזהירות."

כיום, וויליאם ווקר הוא אחד מגיבוריה הגדולים של ווינצ'סטר, ופסלים בדמותו מוצבים מסביב לקתדרלה. התושבים אסירי התודה זוכרים לו את גבורתו, ואת העובדה שסייע להציל לא רק מבנה מרשים – אלא גם חלק חשוב מהמורשת העתיקה והמכובדת של העיר.

שימור מבנים

סיפורו של וויליאם ווקר הוא דוגמה נאה לחיבור שבין מורשת תרבותית ומבנים עתיקים. בניינים ומונומנטים הם מבין היצירות האנושיות הבודדות אשר מסוגלות לשרוד מאות ואף אלפי שנים: תושבי ווינצ'סטר רואים בכנסייה שלהם לא רק מבנה אסטתי ומרשים, אלא גם מעין שגריר של תקופה אחרת בעברם, תקופה שבה העיר הייתה בירתה של אנגליה ועיני כל המדינה היו נשואות אליה. הקתדרלה, בדומה לכותל המערבי שלנו, לפנתאון של אתונה ולמבנים דומים, משמרים לא רק את הרעיונות העיצוביים והאדריכליים של תקופתם אלא גם ערכים ורעיונות שסביבם מתגבשת זהות חברתית ותרבותית.

אם כן, מהו בעצם 'שימור מבנים'?

ההגדרה הבסיסית של 'שימור מבנה' היא זו: "סדרת פעולות שמטרתה למנוע את התדרדרות מצבו הפיזי של הבניין, תוך שימור הערכים התרבותיים והעצמתם שהוא מייצג." באופן טיפוסי, מדובר במבנה בן עשרות עד מאות שנים ואפילו עד אלפי שנים, שבשלב כלשהו במהלך חייו הייתה לו חשיבות מיוחדת: למשל, כמקום פולחן דתי, או בעקבות מאורע היסטורי שהתרחש בו, או שאולי הארכיטקטורה שלו ייחודית ומעניינת במיוחד. תהליכי בלייה הדרגתיים או אסונות טבע הזיקו לבניין וכעת מוטלת עלינו המשימה לבלום את המשך ההתדרדרות ולדאוג לכך שהערכים התרבותיים שבעטיים ביקשנו לשמר את המבנה מלכתחילה, לא יאבדו.

אך הגדרה פשוטה זו מסתירה מאחוריה מורכבות מפתיעה, כיוון שהיא מנסה "להדביק" יחדיו שני תחומי פעילות אנושית שבדרך כלל לא מוצאים אותם בצמידות כזו: הנדסה, ואמנות (או תרבות). השילוב הזה, אדריכלות והיסטוריה, הנדסה ואידיאלים – הוא פאזל מרתק שהופך מקצוע שעל פניו נראה טכני מאוד, לשדה מוקשים של פוליטיקה, דת, כלכלה ומלחמות תרבות.

השאלה "מהי הדרך הנכונה לשמר מבנה עתיק?" ותיקה ממש כמו מקצוע השימור עצמו.

שימור המבנים כמקצוע מאורגן ומסודר – להבדיל מפעילות אקראית של אנשים בודדים פה ושם לאורך ההיסטוריה – החל במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. כמה 'זרמים היסטוריים' התמזגו באותה התקופה. מצד אחד, אירופה חוותה התעוררות של רגשות לאומניים ופטריוטיים- ומבנים עתיקים קיבלו ממד של סמלי מורשת והיסטוריה לאומית ולכן גבר הרצון לשמור עליהם. במקביל, גברה גם ההתעניינות המדעית בהיסטוריה ומה שאפשר ללמוד ממנה – כמו, לדוגמה, האדריכלות הרומית העתיקה, ששרידים רבים שלה שרדו מאות רבות של שנים. באנגליה, היה מקובל בקרב הג'נטלמנים של המעמד הבינוני-גבוה לצאת לסיבוב תיירותי ארוך באירופה ובמזרח התיכון – Grand Tour, כפי שכונה לרוב – מתוך מטרה מוצהרת להכיר וללמוד את התרבות הקלאסית של יוון ורומא.

הדרך הנכונה לשמר מבנים

אך ההכרה בחשיבותו של שימור המבנים, גררה עמה גם ויכוח לוהט בתוך חוגי האדריכלים ואנשי הרוח של אותה התקופה – ובמיוחד באנגליה של המאה התשע עשרה – לגבי השאלה הבסיסית: "מהי הדרך הנכונה לשמר מבנה עתיק?" המתווכחים התפלגו לשני מחנות: מחנה ה"שימור אותנטי", ומחנה ה"שחזור". "שחזור", בהקשר של שימור מבנים, הוא הניסיון להחזיר את הבניין לימי גדולתו – דהיינו, לתקן ולשפץ את הנזקים שנגרמו במהלך השנים, להסיר תוספות בניה שנעשו בו לאורך הזמן ולבנות מחדש חלקים שאולי התמוטטו.

אחד מהבולטים במחנה השחזור היה האדריכל הצרפתי עמנואל ויולה-לה-דוק, דמות חשובה בעולם האדריכלות באירופה של המאה התשע עשרה. ויולה טען כי לשם המטרה של החזרת הבניין לגדולתו המקורית, יש להשתמש בכל הכלים ההנדסיים האפשריים: לבחור את החומרים הטובים ביותר שקיימים בהווה לצורך השיפוץ, גם אם לא היו מצויים בתקופה ההיסטורית שבה נבנה הבניין. אם, למשל, צריך לחזק את המבנה – יש להשתמש במוטות מתכת, על אף שחומר הבנייה המועדף בתקופה שבה נבנה הבניין היה עץ, למשל. למעשה, ויולה הלך אפילו צעד אחד מעבר לשחזור העבר, וטען כי "השימור צריך להחזיר את הבניין למצב של שלמות שאולי לא נתקיים בשום זמן נתון." במילים אחרות, יש להביא את המבנה לאידיאל האדריכלי, גם אם המבנה עצמו כבר אינו נראה כפי שנראה בימיו הטובים והמפוארים, ואפילו אם מעולם לא נראה טוב כל כך אי פעם.

בצדו השני של המתרס, גרסו תומכי "שימור האותנטיות" שאסור בתכלית לשנות שום דבר מהתכנון המקורי של המבנה. ג'ון רסקין, מבקר אומנות אנגלי חשוב – אף הוא בן המאה התשע עשרה – היה ממובילי דעה זו. הוא טען שאותנטיות המבנה היא ערכו התרבותי החשוב ביותר: יש לשפץ את הבניין, בכך אין שום ספק, אבל אין לשנות את מהותו. החלפת קורות מקוריות מעץ בקורות ממתכת, למשל – למרות שהיא החלטה הנדסית טובה ביסודה – שקולה לניסיון 'לרמות את ההיסטוריה', מחיקת העבר לטובת ערכי ההווה.

מי מבין שתי הגישות האלה "נכונה" או "צודקת" יותר? זו שאלה לא פשוטה כלל וכלל.

בשנת 2009 ערך מהנדס שימור מטעם רשות העתיקות בדיקה מקיפה של הכותל המערבי. המהנדס בחן את מצבן הפיזי של האבנים הגדולות והחיבורים ביניהן, והגיע למסקנה מדאיגה מאוד. אלפי שנים של גשם, שינוי טמפרטורות, השתרשות צמחייה וקינון ציפורים בחללים שבין האבנים נתנו את אותותיהן, והנדבכים העליונים של הכותל – שכבות האבנים הגבוהות – החלו להיסדק ולהתפרק, עד שחלק מאבני הכותל עמדו בסכנת נפילה ממש.

רשות העתיקות עמדה בפני אותה דילמה עתיקת יומין שבין 'שחזור' ו'שימור אותנטי'. מבחינה הנדסית גרידא, כנראה שהפיתרון הטוב ביותר היה להחליף את האבנים הבעייתיות באבנים חדשות, או במילים אחרות – לשחזר את הכותל למצבו המקורי התקין. ואם כבר מחליפים את האבנים, למה לא להחליף אותן באבנים טובות יותר משעמדו לרשותם של הבנאים המקומיים… אולי אפילו שיש של אבן קיסר, עם חריצים מוכנים מראש לפתקים! ברור לכל שהצעה כזו הייתה נדחית על הסף: הכותל המערבי הוא הכותל (בה"א הידיעה) בשל העובדה כי האבנים שמרכיבות אותו הן האבנים שהקיפו את בית המקדש.

אם כן, אולי כדאי לנקוט בגישה האותנטית? לא להסיר שום חלק מתפורר כל עוד הוא מחזיק מעמד, לא לשלוף אף שיח עבות ולא להכניס חומר אטימה נגד מים, שהרי לבנאים המוקדמים לא היו חומרי איטום מתקדמים. לכל היותר, לתמוך בקיר כדי שלא יתמוטט. גם הגישה הזו אינה מעשית, כמובן. אם לא נעשה דבר כדי לבלום את תהליכי הבליה, המים ימשיכו לחלחל ושורשי השיחים ימשיכו להרחיב את הסדקים – ובעוד עשרים שנה מהיום, הכותל פשוט יתמוטט.

רשות העתיקות החליטה לנקוט בדרך של פשרה: להשאיר את האבנים כמות שהן, אבל להחליף את המלט שביניהן בחומר חדש ואטום למים; להסיר את השיחים הפוגעניים, אבל להשאיר את הצלף הקוצני, אחד ממאפייניו הבולטים של הכותל.

פשרה שכזו היא גם הדרך שבה בוחרות מרבית מדינות העולם בימינו להתמודד עם דילמת השימור לעומת שחזור. לאורך המאה העשרים התגבש קונצנזוס, שגובה בהסכמים בינלאומיים כדוגמת 'אמנת ונציה' מ-1964. באמנה נאמר כי שיפוץ מבנה עתיק חייב לשמר לא רק את ייעודו המקורי, כי גם את ההיסטוריה שלו לאורך השנים – באותו האופן שבו אבני הכותל הן אותן האבנים ששרדו מאז ימי המקדש. מצד שני, אם יש צורך להחליף חלקים חסרים של הבניין, למשל, כדי לשמור עליו שלא יתמוטט – יש לעשות זאת.

גימנסיה הרצליה

בישראל, תחום שימור המבנים קיבל צביון מסודר יותר בתחילת שנות השמונים, עם הקמת המועצה לשימור אתרי מורשת ב-1984. סיפור הקמת המועצה כרוך בסיפור גורלו הטרגי של בניין 'גינמסיה הרצליה'.

'הגימנסיה הרצליה' הוקמה בשנת 1905, ובתחילה תפסה רק שני חדרים בתוך דירה קטנה ביפו. על אף ההתחלה הצנועה הזו, פרי מאמציהם של הזוג דוק' יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה, בתוך שנים ספורות הפכה הגימנסיה לסמל למפעל הציוני כולו. התמונה הזו, נערים ונערות עבריים מאחורי שולחנות, שותים בצמא נושאים כמו מתמטיקה, פיזיקה והיסטוריה וכל זאת על טהרת העברית, הייתה תזקיק חזונם של מנחם אוסישקין, חיים בוגרשוב ושאר המנהיגים שהובילו את התנועה הציונית. ב-1910, חמש שנים לאחר שהוקמה, הציעו תושביה של 'אחוזת בית', היא תל אביב, למנהלי הגימנסיה להעביר את משכנה אל העיר החדשה והצומחת. הבניין החדש שאליו עברה הגימנסיה לא היה בית ספר, כי אם גם המבנה הציבורי הראשון בתל אביב: נערכו בו אספות עירוניות, תפילות השבת ולשם אף הובאו האורחים מחוץ לארץ.

גם מיקום הגימנסיה שיקף את החשיבות הרבה שראו בה בני הדור: הגימנסיה עמדה בקצה רחוב הרצל, אחד הרחובות הראשיים של אחוזת בית, אם לא המרכזי שבהם. מיקום זה, כך הסתבר, היה ברכה שהפכה לקללה.

עם חלוף השנים התיישן בניין בית הספר: סדקים ורטיבות הופיעו בקירות, ובחורף מים חלחלו פנימה. ב-1938 קיבלה הנהלת הגימנסיה החלטה להעביר את בית הספר למבנה חדש בצפונה של תל אביב – אזור המוכר לנו כיום בשם 'הרצליה'. השם 'גימנסיה הרצליה', דרך אגב, ניתן לבית הספר שנים רבות קודם לכן, על שמו של בנימין זאב הרצל כמובן. בעיות מימון היקשו על המעבר, אבל ב-1958 העתיקה הגימנסיה את עצמה לבניין החדש שבו היא שוכנת עד היום.

הבניין הישן שנותר מאחור היווה, בעיני גורמים שונים בעירייה, מטרד מעיק. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הפך רחוב הרצל משדרה ראשית של עיירה מנומנמת לעורק מרכזי של אזור עסקים סואן. בניין הגימנסיה מנע את האפשרות להאריך את רחוב הרצל לכיוון הים, ובאופן כללי לא התאים לאופי המסחרי של האזור כולו. מה כדאי לעשות, עם כן, עם הבניין הישן? נראה שהיה מי שרצה שהנושא כלל לא יעמוד לדיון ציבורי. המגרש נמכר ליזמים מרדכי ומשה מאיר, והם הרסו את המבנה. על חורבותיה של הגימנסיה הוקם את מגדל שלום מאיר המפורסם, גורד השחקים הראשון בישראל.

אבל אט אט ובהדרגה, נחתה על הציבור הישראלי ההכרה בגודל האבדן. המבנה הציבורי החשוב כל כך, סמל למפעל הציונות כולה, בית ספר שהוציא מבין שורותיו דמויות חשובות כגון משה שרת, נתן אלתרמן ורבים אחרים… נעלם לתמיד. הזעזוע היה חריף, ומרדכי ומשה מאיר ספגו גל אדיר של ביקורת. האשימו אותם שהם תאבי בצע, שהקריבו את ההיסטוריה הציונית על מזבח אחוזי הבנייה ואפילו אמרו עליהם שהם פעלו מתוך שנאה ורצון ילדותי להרוס את בית הספר שלמדו בו, שכן שניהם בעצמם היו בוגרי הגימנסיה.

האמת מאחורי סיפור הריסת הגימנסיה מורכבת יותר, כנראה. ב-2009 טען אבי מאיר, בנו של משה מאיר, שאביו דווקא רצה מאוד לשמר את הבניין הישן, או לכל הפחות חלק ממנו. הוא היה יו"ר הוועד הפועל של בית הספר, ואפילו הגיע עד דוד בן גוריון עצמו כדי לנסות ולקבל תמיכה למאמצי השימור. אבי מאיר טען שעיריית תל אביב היא זו שדחפה כל העת להרוס את מבנה הגימנסיה כדי להקים את המגדל המרשים, ושאביו התחרט על הטעות שעשה והצטער עליה עד סוף ימיו.

תהיה האמת אשר תהיה מאחורי הסיפור המעניין הזה, חרבן הגימנסיה הרצליה הפך לסמל. האירוע גיבש מאחוריו את כל מי ששימור העבר והאידיאלים הציוניים היה בנפשו, והוביל ברבות הימים להקמתה של "המועצה לשימור אתרי מורשת", גוף ששם לעצמו למטרה להילחם נגד הריסתם של מבנים בעלי חשיבות היסטורית.

אמנון בר אור

– שלום וברכה. – אהלן, מדבר רן לוי. מה נשמע? – בסדר גמור! בסדר גמור.

אחד החלוצים בתחום השימור בישראל הוא האדריכל אמנון בר אור:

– טוב. אני אמנון בר-אור. אני נולדתי ב-51', בת"א. חייתי כל שנותיי בת"א, למעט שנות הלימודים, שבהם למדתי בפירנצה, באיטליה, ופרק זמן של כמה שנים בצפת – בעיר העתיקה בצפת – אבל בשנת 90' חזרתי לת"א ומאז אני פה.

אמנון אחראי על כמה מעבודות השיקום החשובות והמעניינות שנעשו בארץ בעשרות השנים האחרונות, כמו שיקום העיר העתיקה בצפת ושימור העיר הרומית-ביזנטית בבית שאן. כחלק מעבודתו, אמנון מעורה גם ברעיונות של השימור כפי שהם באים לידי ביטוי בשאר העולם.

– התפתחות זה בעיקר פתיחות בינלאומית, בעיקר סביב הפעילות של אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם, שבשנות השבעים חיבר את האמנה למורשת עולמית. ודרך האמנה הזאת, בה השתתפו כל פעם מדינות נוספות שהצטרפו לאמנה – היום כמעט כל המדינות בעולם הצטרפו לאמנה – בעצם כל מדינה הביאה את התרבות שלה לתוך הדיונים על האמנה הסופית, וככה, לאט-לאט זה מה שהיה: האפריקאים הביאו את השימור הלא-מוחשי-בכלל; אמרו: 'לנו אין ארכיטקטורה, אנחנו לא יכולים לשמר את המבנים. יש לנו סיפורים, שירים, כל מיני דברים שהם לא-מוחשיים', וגם זה נכנס לתוך עולם השימור; באו היפנים, ואמרו: 'אנחנו לא מקדשים בכלל את הבניין העתיק, אנחנו מקדשים את ה…אנחנו שומרים על המסורות: את המקדשים הכי חשובים שלנו אנחנו הורסים כל 40 שנה ובונים אותם מחדש, בשביל לשמור על הטכנולוגיה ועל הידע איך עושים את זה'. כלומר, ההתפתחות של השימור היא התפתחות רבת-שנים וחובקת-עולם, וההתפתחות הזאת משפיעה על כולנו – הן ברמה המחשבתית והן ברמה הפרקטית, כמובן – בפרויקטים שאני עושה, עם ההתפתחות שלי אני גם משנה את התוצאה בפרויקטים.

ברמה המעשית, השאלה הבסיסית שעמה מתמודדים אמנון ועמיתיו למקצוע בכל פעם שהם ניגשים לעבודת שימור חדשה, היא הקונפליקט הבסיסי שבין בטיחות ואותנטיות.

'בטיחות', בהקשר האדריכלי, היא יכולתו של הבניין לעמוד בעומסים הצפויים לו מבלי שיתמוטט. כשזה נוגע למבנים מודרניים, האדריכלים ומהנדסי הבניין מסוגלים להעריך – במידה גבוהה של ודאות – מהם השינויים שצריך, אם בכלל, לבצע בבניין כדי להתאים אותו לסטנדרטים הקיימים של בטיחות מבנים. הם פותחים את השרטוטים, מזינים את המידות והנתונים לתוך המשוואות ותוכנות המחשב המתאימות, ומקבלים החלטה מושכלת.

אבל כשמדובר במבנים היסטוריים, התמונה אינה כה ברורה. מעצם גילם, לחלק גדול מהמבנים העתיקים אין כלל שרטוטים מסודרים – ואם המבנה ותיק מספיק, סביר להניח שנבנה בתקופה שבה כלל לא היו קיימים סטנדרטים קבועים ומוגדרים, כי אם רק כללי אצבע וטכניקות שהושתתו על הניסיון המצטבר של הבנאים. בדרך כלל, החומרים שבהם השתמשו בתהליך הבנייה המקורי שונים מאוד מהחומרים המודרניים, ולא תמיד יש בידי המשמרים ידע מדויק כדי להעריך איך השפיעו על החומרים תהליכי בלייה כאלו ואחרים.

כל שאפשר לעשות, במקרה הזה, הוא לבצע מדידות הנדסיות מדויקות ככל האפשר, ולנסות להתחקות אחרי העבר של המבנה: מתי נבנה ובאילו שיטות, מאלו חומרים, מהם תהליכי הבלייה שפעלו עליו והאם פגעו בו אסונות משמעותיים כמו שריפות או רעידות אדמה. גם אז, ההחלטה מה בדיוק צריך לעשות – עד כמה חייבים לפגוע באותנטיות של המבנה כדי לשמור על סטנדרטים מינימליים של בטיחות – היא החלטה לא קלה, שדורשת מהמהנדס ידע, ניסיון והמון-המון ביטחון עצמי. הפניתי את השאלה הזו גם לאמנון בר-אור: מתי מחליטים שאין מה לעשות? שהמבנה פשוט…הרוס מדי?

– תראה, זו שאלה מצוינת, משום שבעצם אנחנו נתקלים בה יום-יום בפרקטיקה שלנו, משום שאם לא מדובר על הרס בניין שלם, אז זה חלקים – חלקים מהבניין. תמיד הדיון הוא: מה נשאיר מתוך הבניין הזה, מה נשחזר, מה נצטרך להחזיק באוויר ולהנשים אותו בחזרה. זו שאלה שאין לי תשובה כללית עליה, משום שהיא מאוד-מאוד פרטנית. היא מאוד תלויה בבניין-בניין. קודם כל, מה הערכים שלו, כמה הוא חשוב: כמה חשוב הבניין, או כמה חשובים וכמה גדולים הערכים שהבניין הזה נושא בתוכו כפי שהוא וכפי שנעשה אותו, כפי שנתכנן אותו. כי הרי אני מדבר איתך על כל תחום התכנון של השימור. אם הבניין הוא מאוד-מאוד חשוב, אם האתר הזה הוא כל-כך חשוב שכל דבר שווה להכניס אותו, כל סכום שווה להכניס בו, אז אין בעיה: אתה מחליט, ואם זה מספיק חשוב לציבור והציבור משלם, אם זה מספיק כלכלי ליזם אז היזם משלם, ואי-אפשר גם לנתק את השימור – כמו שום דבר אחר – מהפוליטיקה.

במשך הרבה מאוד שנים – עד 48' – בית הכנסת 'החורבה' בירושלים, בעיר העתיקה, היה מונומנט מאוד חשוב, אחד הגדולים ואחד המרשימים. והוא כמובן – בזמן הכיבוש הירדני – הוא נחרב, הוא נשרף, ובעצם לא נשאר ממנו הרבה. וכשישראל כבשה את ירושלים ב-67', אחרי כמה שנים של שיקום הרובע, במקום בית-הכנסת היא בנתה קשת מאוד גדולה, מאוד מוזרה – עמדה קשת כזאת free-standing באוויר, וכולם ידעו שזה הסמל שמסמל את הערך של בית-הכנסת שהיה שם, שנחרב. ובעצם, עמדת מול קשת שבורה והבנת את כל גודל הסיפור. הן את בית-הכנסת החשוב, כי ראית את הפרופורציות של הקשת – כמה הוא חשוב, כמה הוא גדול – והן את החורבן שלו, בעצם זה שהוא לא קיים ובעצם זה שנשאר לו איזשהו שריד, שמזכיר לנו את ההיסטוריה שהבניין הזה עבר. אלה הערכים החשובים, בדיוק כמו המבנה של בית-הכנסת, לדעתי. והנה החליט מישהו, בפוליטיקה הירושלמית המוזרה והבלתי-מובנת, לשחזר לחלוטין את בית-הכנסת הזה, כאילו הוא נולד אתמול. כי חסרים הרי מונומנטים בירושלים, זאת עיר בלי עניין…וצריכים דווקא את בית-הכנסת הזה לשחזר. ושחזרו אותו – עבודה יפהפייה, אין מה להגיד, באמת – אני מוריד את הכובע בפני כל אלה שעבדו שמה בצורה קפדנית ומאוד יפה ומדויקת. ואני שואל למה? האם מישהו שמגיע היום לבית הכנסת מכיר את הסיפור שהבניין הזה נהרס, והייתה מלחמה, והוא נבנה מחדש בגלל סיבות אחרות? כלומר, יש פה דיון מאוד עמוק סביב מה זה זיכרון, למי הוא חשוב – האם העיר העתיקה ביפו – שבעצם לא נשאר ממנה כלום אלא גנים פורחים ומדשאות, וכמובן סצנה נפלאה לתמונות חתן-כלה – האם מישהו שמטייל שם יודע שיש עיר קבורה מתחת הדשא? שאלה של זיכרון. ובתחום הזה אני עוסק.

לא תמיד ההחלטות שמתקבלות בזמן השימור הן ההחלטות הטובות ביותר. לעתים אנחנו מגלים רק כעבור שנים רבות שהחומרים שבהם בחרו כדי לשפץ את הבניין, אינם טובים מספיק או שהם מגיבים בצורה לא בריאה לחומרים המקוריים שמהם נבנה הבניין. מסיבה זו "הפיכות" (Reversability) היא עיקרון חשוב בשימור מודרני: יש לשמר כך שניתן יהיה להסיר את התוספות והשינויים שנעשו אם יתברר בעתיד שהם לא מוצלחים.

לרוע המזל, לא תמיד ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, כפי שגילה אמנון בר-אור על בשרו. בית-לוין –שמוכר גם כבית-סותביז והשגרירות הרוסית – הוא אחד מהבתים המפורסמים ביותר של ת"א הישנה. הוא נבנה בשנות העשרים של המאה הקודמת, וממוקם בלב שדרות רוטשילד, אחד מאזורי הבילוי המוכרים של ת"א. בית-לוין מושך אליו תשומת-לב רבה בעיקר בזכות הארכיטקטורה והעיצוב המיוחד שלו. בתחילת שנות התשעים, ביקשה עיריית ת"א לבצע עבודות שימור בבניין הוותיק, אבל לא היו לה התקציבים הנדרשים. לכן, העירייה חתמה חוזה על יזם נדל"ן, שרצה להקים בניין רב-קומות בצמוד לבית-לוין; היזם יממן את השימור, בתמורה לזכויות-בנייה רחבות באזור. עקרונית, העסקה הזו הועילה לשני הצדדים, אבל לאו-דווקא לבניין הוותיק עצמו. כחלק מהקמת רב-הקומות היה צריך לחפור מתחת לבית-לוין כדי לבנות חניון תת-קרקעי. מבחינה מעשית, המשמעות הייתה להרוס את כל תוכן בית-לוין – זאת אומרת, כל הקירות הפנימיים – כדי שניתן יהיה להרים אותו באוויר בזמן עבודות החפירה. מי שביצע את העבודה הזו היה אמנון בר-אור:

– העבודות שלי, הראשונות, היו חסרות מודעות וחסרות – נקרא לזה – בגרות שימורית. בעצם, בשביל לבנות את המגדל מאחורה, נאלצנו לפרק את כל הפנים של הבניין, כדי לתלות את המעטפת החיצונית באוויר, ובעצם מהבניין לא נשאר כלום, אלא רק המעטפת החיצונית, שאח"כ החזרנו אותה – אבל היא כבר לא אותנטית, כמובן. והקליפה של הבניין היא אותנטית. אבל בזמנו זה נחשב לשימור הכי טוב והכי משוכלל שיכול להיות. היום לא הייתי מעז לעשות דבר כזה. כלומר, היום ההבנה של כולנו ששימור הוא דבר הרבה יותר כולל: הוא כולל פנים וחוץ ואת העצים שבחצר ואת הגדר וכל דבר שהופך את האתר הזה למשהו שיש בו זיכרון שחשוב לציבור לשמור עליו, כמובן. וכשהגענו לאחד הפרויקטים לפני כמה שנים, של הרכבת במנשייה, 'מתחם התחנה' מה שנקרא, שמה כבר השארתי את הדברים אותנטי לחלוטין. לא יצאתי מהאתר – והמבנים נראו חדשים כאילו אתמול גמרו לבנות אותם, אלא השארתי קירות שהתבלו ואת כל הפטינה של השנים שהצטברה על הקירות. לא מחקתי אותה, אלא השארתי אותה על הבניין לכל מי שנכנס לראות את הזמן גם – לא רק את המבנה המקורי, כאילו שום דבר לא קרה מאז שבנו אותו, כאילו לא עברו מאה ומשהו שנים.

המושבה שרונה והטמפלרים

15 שנים חלפו, ושוב ניצב אמנון בפני דילמה לא פשוטה. הפעם, מדובר היה בשימור מבנים עתיקים אפילו יותר מבית-לוין: פרויקט הזזת בתיה של העיירה 'שרונה'. כדי להבין מהי אותה עיירה, היכן היא ממוקמת ומדוע עלה הצורך להזיז את בתיה, הבה נחזור כמאה וחמישים שנים לאחור, אל אחד הפרקים המעניינים והפחות מוכרים, לדעתי, בהיסטוריה של ארץ ישראל.

ה'טמפלרים' החלו את דרכם כתנועה נוצרית שולית אשר הוקמה ב-1854, בעיירה קטנה בגרמניה. מייסד התנועה, כומר בשם כריסטוף הופמן, לא אהב את מה שראה כהסתאבות הממסד הדתי באירופה ושאף להחזיר את הנצרות לשורשיה המוקדמים, לגאולה באמצעות עבודת אדמה ובניית בית המקדש בירושלים – ומכאן גם השם 'טמפלרים', מלשון Temple, מקדש. אין לבלבל בינם ובין האבירים הטמפלרים, ששהו בארץ ישראל בתקופת מסעות הצלב של ימי הביניים ולאחריהם.

כריסטוף סחף אחריו כמה מאות מאמינים, ופנה לממשלת גרמניה בבקשה שתסייע להם להתיישב בפלסטינה. המוסדות הנוצרים הרשמיים ראו בתנועה החדשה גורם מאיים ומפלג: הטמפלרים הוכרזו כ'מגורשים' מהכנסייה הרשמית, ובמקביל הופעלו לחצים רבים על הממשלה כדי שתסרב לבקשת העזרה. כריסטוף ועמיתיו להנהגת הטמפלרים הבינו שלהתיישב בארץ ישראל ללא שום סיוע יהיה מעשה מטופש מאד. פלסטינה, יש לזכור, הייתה ארץ שכוחת אֵל ומפגרת בשנות דור אחרי אירופה הנאורה – ובנוסף, הייתה תחת שלטון האימפריה העות'ומנית. המחשבה על קבוצת כפריים גרמניים נוצרים וחסרי ניסיון שמנסים להתיישב בחבל ארץ נידח בלב אוכלוסייה מוסלמית עויינת, היא מטופשת כמו… כמו… ובכן, כמו המחשבה על קבוצה של כפריים גרמניים נוצרים וחסרי ניסיון שמנסים להתיישב בחבל ארץ נידח בלב אוכלוסייה מוסלמית עויינת.

אבל ככל שחלפו השנים הלך וגבר הלחץ מתוך הקהילה לעשות מעשה. כמה זמן כבר אפשר להקשיב לדרשה נוספת ולנאום נוסף על הגאולה והעתיד הנפלא… ולא לעשות שום דבר? התסכול הגובר מצד המאמינים גבר על התבונה, וב-1867 החליטו מספר משפחות לצאת לפסלטינה ללא תמיכה מהממשלה. הקבוצה הקטנה הקימה מושבה חקלאית בעמק יזרעאל, לא הרחק מנצרת. באופן מפתיע, וכנגד כל הסיכויים – המעשה הזה התברר כמטופש מאוד. בתוך שנה אחת בלבד מתו חמישה עשר מחברי הקבוצה ממחלות שונות, והשאר סבלו מבעיות תזונה או מבריאות לקויה. המושבה התפרקה והשורדים התפזרו בין הערים השונות בארץ ישראל.

כריסטוף הבין שהתנועה כולה נמצאת על קו פרשת המים. היו רק שתי דרכי פעולה אפשריות: האחת הייתה להודות שכל העניין היה טעות, לוותר על חלום גאולת הארץ ולראות את התנועה גוססת באטיות. השנייה הייתה לנסוע לארץ ישראל עכשיו, לפני שתחושת הכישלון תתבסס בתודעת הקהילה. זו לא הייתה החלטה קלה.

ב-23 בספטמבר, 1868, עגנו 750 טמפלרים בנמלה הקטן והרעוע של חיפה. מדוע חיפה? כיוון שמישהו אמר להם בדרך, תוך כדי המסע, שזה כנראה המקום הטוב ביותר להתחיל בו. העצה הזו התבררה, בדיעבד, כעצה מוצלחת מאוד. הנמל בחיפה היה קשר הטמפלרים אל אירופה, ואל התמיכה הכלכלית, המוסרית והטכנולוגית שהיו יכולים לשאוב ממנה. הספינות שעגנו בנמל הדיג הקטן הביאו עמם סחורות חיוניות, מתיישבים חדשים, מכתבים ועיתונים מהיבשת ועוד.

את המושבה שלהם הקימו הטמפלרים על מורדותיו הצפוניים של הר הכרמל, לא הרחק מהשכונות הערביות המקומיות. למרות שהמרחק בין היישובים היה רק כמה מאות מטרים, מבחינה תרבותית ואדריכלית הם היו יכולים להיות רחוקים גם אלפי קילומטרים זה מזה.

אם לומר זאת בפשטות, הטמפלרים הביאו את אירופה לחיפה. המושבה שלהם הוקמה באופן מתוכנן ומסודר, על פי מודל מקובל של כפר גרמני מסורתי: רחוב מרכזי רחב ידיים, שני רחובות צרים המקבילים לו משני צדדיו, וכמה רחובות חוצים. סביב כל בית הוקמה גינת נוי, ועצים נטעו בשדרה המרכזית. כמעט מיותר לציין שלא היה שום יישוב כזה בארץ ישראל באותה התקופה, ועל אחת כמה וכמה יישוב מתוכנן ומהונדס בקפידה, אפילו זווית הרחובות נקבעה מראש כך שתאפשר את הבריזה האופטימלית ביותר בקיץ.

הטמפלרים הביאו עמם שיטות עבודה וכלים חדשים לגמרי, מהמיטב שהיה לאירופה המודרנית להציע. בחיפה היה הרופא היחיד בכל האזור כולו, ואפילו מהנדס הבניין היחיד בכל הצפון. הם הקימו קווי כרכרות לדואר ותחבורה ציבורית לעכו, יפו ונצרת. הם הקימו בתי חרושת ומפעלים שייצרו מלט, קמח וסבון שהיה מפורסם בכל העולם בזכות אכותו הגבוהה. בפעם הראשונה הופיעו בארץ ישראל אכסניות ובתי מלון בסגנון מודרני, והם פיתחו תחומים כגון ביטוח ובנקאות. בנאים, אדריכלים ומהנדסים טמפלרים עבדו עם אנשי המקצוע המקומיים ועם הרשויות העות'ומניות ועזרו להקים תשתיות חשובות, למשל מזח גדול יותר בחיפה, גשר מעל נחל הקישון, כבישים סלולים ועוד. במילים אחרות, הטמפלרים הקפיצו את ארץ ישראל, כמעט בבת אחת, מאות שנים אל העתיד.

הטמפלרים והיהודים היו ביחסים נהדרים – ואולי אפילו יותר מנהדרים. רבים מהיהודים שעלו לארץ לישראל הגיעו אליה מאירופה, והרגישו קרובים יותר, מבחינה מנטלית, לטמפלרים מאשר לערבים הפלסטינים. כשהקימו היהודים את הטכניון בחיפה בראשית המאה העשרים, הם התלבטו עדיין אם כדאי שהלימודים יתקיימו בגרמנית. הידידות והקרבה בין שתי האוכלוסיות הללו התבטאה בקשרי מסחר ותרבות ענפים מאוד. הטמפלרים עזרו לתכנן ולבנות את זכרון יעקב, את פתח תקווה ואת ראשון לציון. כשהחלו שכונות יהודיות להיבנות מחוץ לחומות בערים השונות, האדריכלות והתכנון העירוני שלהם נעשו בהשראת האדריכלים הטמפלרים ובסיועם. מבחינת המתיישבים היהודים הטמפלרים היו דוגמה לכך שאירופים מסוגלים להצליח בארץ ישראל.

עם הזמן הקימו הטמפלרים מושבות נוספות בארץ ישראל, כגון 'ואלהלה' – היא 'נווה צדק' של ימינו בדרום תל אביב, 'וילהלמה' – היא מושב בני עטרות שליד לוד, 'וולדהיים' – אלוני אבא שבצפון, ומושבה נוספת בעמק רפאים שבירושלים. אחת מהמושבות המוצלחות ביותר של הטמפלרים הייתה 'שרונה', שהוקמה לא הרחק מיפו- במקום שהוא היום הקריה, בתל אביב.

אבל לרוע מזלם של הטמפלרים, הם עמדו בדרכם של כוחות וזרמים היסטוריים חזקים מהם לאין שיעור. מלחמת העולם הראשונה שינתה לחלוטין את מאזן הכוחות במזרח התיכון. האימפריה העות'ומנית נעלמה, וגרמניה הובסה על ידי הבריטים ובעלות בריתם. הטמפלרים מצאו עצמם תחת שלטונה של מעצמה עויינת, שראתה בהם 'גייס חמישי' פוטנציאלי.

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בגרמניה של שנות השלושים, הורע מצבם של הטמפלרים. אחרי למעלה מחמישים שנות התיישבות בארץ ישראל, הטמפלרים של שנות השלושים כבר לא היו אותם טמפלרים שטיפסו אל המזח הקטן בחיפה כשחלום בית המקדש מפעם בלבם. אלו היו טמפלרים שנולדו וגדלו בארץ, והקנאות הדתית כבר לא ממש בערה בהם כפי שבערה באבותיהם. את מקומה של הדת החליפה הלאומנות, והזרעים הרעילים של הנאציזם מצאו בצעירים הטמפלרים קרקע פוריה לצמוח בה.

סניפים של המפלגה הנאצית הוקמו בחיפה ובשרונה, וכמה מאות טמפלרים – אחוז ניכר מהתנועה כולה – התפקדו אליה. טמפלרים רבים הפסיקו להשכיר דירות ליהודים, והחלו מקבלים זה את פניו של זה ברחוב בהצדעה במועל יד.

על הטעות הזו שילמו הטמפלרים ביוקר. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הכניסו הבריטים את הטמפלרים למחנות הסגר, וגירשו רבים מהם למצרים ולקפריסין. למשך זמן מה עוד היה נדמה שלפחות חלק מהטמפלרים יוכלו להמשיך ולחיות בארץ אבל ב-1944 הם גורשו והוגלו לאוסטרליה. הטמפלרים הבודדים שעוד נותרו כאן גורשו ב-1948, עם קום מדינת ישראל. 80 שנות התיישבות הסתיימו והותירו מאחוריהן זכרונות טריים ולא נעימים כלל.

אך הטמפלרים השאירו מאחוריהם גם מזכרות מתקופה טובה יותר: הבתים שלהם. שיטות הבנייה המתקדמות וחומרי הגלם האכותיים שבהם בנו הטמפלרים את בתיהם הביאו לכך שהבתים שרדו עשרות שנים במצב מצוין, והמקומיים שמחו מאוד להשתלט עליהם לצרכיהם.

המושבה שרונה, בפרט, הפכה להיות מוקד חשוב מאד של המדינה הצעירה: היא הפכה להיות מעוז של מחתרת 'ההגנה', ומאוחר יותר המפקדה הראשית של צה"ל. כיום, בתיה של שרונה נטמעו לחלוטין בתוך הסביבה האורבנית התל אביבית, וחלקם הגדול שייך למתחם הקרייה, לא הרחק ממגדלי עזריאלי. רחוב כריסטוף הופמן, השדרה הראשית של שרונה, הפך להיות רחוב קפלן – נתיב תעבורה מרכזי שמחבר בין נתיבי איילון למרכז העיר.

הזזת מבני המושבה שרונה

לקראת סוף שנות התשעים הוחלט בעיריית תל אביב להרחיב את רחוב קפלן כדי לפתור את בעיית הפקקים באזור. לרוע המזל, עשרה בתים טמפלרים שעמדו בצמוד לכביש מנעו את ההרחבה. בעירייה התכוונו להרוס את בתיה של שרונה כדי לפנות מקום להרחבת רחוב קפלן, אבל למזלנו המועצה לשימור אתרים לא ויתרה וניהלה מאבק ציבורי ממושך כדי להציל אותם. אמנון בר-אור נבחר להוביל את פרויקט השימור. באופן מפתיע – אולי – החליט אמנון לחצות את הקווים, ולעבור לצדה של העירייה:

– בשרונה – לשמחתי – עמדתי בראש קבוצה של אדריכלים שבעצם נתמכה ע"י המועצה לשימור אתרים, וניהלנו מאבק כנגד עיריית ת"א, כנגד מנהל מקרקעי ישראל, כי כל שרונה הייתה בעצם מיועדת להריסה. מאבק רב-שנים, שניצחנו אותו בשלבים, בדמים רבים, ואח"כ נפרדתי מהמועצה משום שהם המשיכו להיאבק על לא להזיז את הבתים ולא להרחיב את קפלן, וכאן כבר חשבתי אחרת, משום שהדעה שלי, כמובן – כפי שאמרתי לך קודם – אין דעה אחת בשימור, ואני חשבתי שההרחבה של קפלן היא ערך לא פחות חשוב מאשר המקום המדויק, ובלבד שהבניינים יישארו שלמים ואותנטיים. והמיקום שלהם הוא ערך שאנחנו נוותר עליו, אבל אנחנו מרוויחים ערך לא פחות חשוב, שזאת הכניסה הראשית לת"א. ואנחנו עדיין רוצים לחיות בעיר שהיא חיה ומתפקדת ולא עומדת בפקקים בגלל שעומד שם בניין, כי אז גם הבניין לא יעמוד והפקקים לא יועילו לאף אחד. שמה הייתה החלטה שלי להזיז את הבניינים, למשל.

ההחלטה הסופית הייתה, אם כן, להזיז את בתי שרונה: לנתק אותם מהקרקע ולהעביר אותם כמה עשרות מטרים הצדה, כך שלא יעמדו בתוואי העתידי של הכביש:

– אני…כן, אני נבחרתי לאקספרימנט הזה, שכמובן כולם ידעו שפעם ראשונה שזה קורה בארץ בהיקף כזה. אני כמובן נסעתי ללמוד את זה וכשחשבתי שאני מרגיש מספיק מוכן להתמודד בכלל עם המשימה הזאת ולהבטיח שהדבר הזה שיגיע למקומו החדש, לא יהיה רק גל-אבנים אלא יהיה בית. – אתה חששת שיכול להיות שבסוף ההעברה הזאת תישאר עם גל-אבנים? – בוודאי. מה-זה חששתי? אני היית בחרדה מתמדת.

להרים בית שלם באוויר ולהניח אותו במקום חדש הוא אתגר טכנולוגי אדיר אפילו כשמדובר במבנה חדש לגמרי. כאן, בל נשכח, מדובר בבתים בני מאה שנים ויותר… היזכרו בפעם האחרונה שביקרתם במקום קרוב לים, ובסלעי הכורכר שם. לא מדובר בסלעים שנמצאים ממש על קו המים, שהגלים שייפו והחליקו אותם – אלא בסלעים שנמצאים כמה עשרות מטרים מהים עצמו. כמעט תמיד אלו סלעים מחוספסים מאוד, סדוקים, שבורים ובעלי פינות וזוויות חדות. מי שאחראי לבלייה הזו הוא המלח, וליתר דיוק כמה סוגים של מלחים שונים כגון נתרן גופרתי וסידן כלורי.

כשטיפות מים, כמו גשם או רסס מגלי הים, נוחתות על הסלע הן משמשות כמעין 'סוס טרויאני': המים זורמים ומחלחלים לתוך הסדקים הזעירים שבסלע והטיפות נושאות עמן מלחים מומסים. לאחר מכן השמש מחממת את הסלעים והמים מתאדים, אבל המלחים נותרים מאחור בתוך הסדקים והחריצים. מלח, נזכור, יוצר גבישים ובזמן היווצרותם הגבישים מתרחבים ומפעילים לחץ פיזי על הסלע שסביבם. התהליך הזה מתרחש באופן מחזורי שוב ושוב לאורך שנים ארוכות: שטיפה במים, התגבשות, לחץ… שטיפה, התגבשות, לחץ… עד שהסדקים מתרחבים מספיק, והסלע נשבר. זהו תהליך אטי, אבל הטבע אינו ממהר לשום מקום.

לטבע היו יותר ממאה שנה לעשות את פעולתו על קירות הבתים בשרונה, וביתר שאת, כיוון שהם נמצאים בסביבה אורבנית שבה האוויר מזוהם ומכיל מלחים וחומצות. הקירות עשויים מלבנים וביניהם חומר מקשר – בוץ, מלט או טיט. ובכל חורף מחלחלים המים בין הלבנים והמלחים המתגבשים מפעילים לחץ מתמשך על החומר המקשר. לאט לאט ובעקביות המלחים מסלקים אותו מבין הלבנים. זהו תהליך נסתר מן העין לעתים, אבל אם לא מטפלים בו בזמן, הוא עלול להביא להתמוטטות פתאומית של המבנה כולו. בבת אחת, הבית כולו קורס לערמת לבנים.

אמנון בר-אור התכוון לקחת בתים בני מאה שנה ולהפעיל עליהם לחצים מסוג ששום מבנה לא תוכנן לעמוד בהם גם כך. נכון, הצוות בראשותו של אמנון ניסה למזער את הסיכון ולהזריק חומרים מקשרים בין הלבנים כדי להחליף, בשאיפה, את החומר המקורי שאבד לבליית המלח – אבל הסיכון בהזזת בית עתיק כל כך, אדיר. שערו בנפשכם את הנזק שייגרם למוניטין של אמנון אם בשעת תהליך העתקת הבתים ממקומם, אחד מהם פשוט יקרוס ויתמוטט… העיתונאים יחגגו על ה'פשלה הגדולה', הציבור יצקצק בלשונו וכולם יחשבו לעצמם: "הנה עוד מקרה עצוב של חובבנות ישראלית ושיטת ה'סמוך על סמוך'…" אמנון בר-אור יהפוך מאדריכל שימור מוערך לאחראי על טרגדיה מתסכלת בסגנון התמוטטות גשר המכביה או אולמי ורסאי. קצת מלחיץ, לא?

– איך ניסית למזער את הסיכון בהעברה הזו? – זה היה עיקר העבודה. ההזזה עצמה היא עניין די פשוט, יחסית. המיגון של הבניין הוא כמובן – אני אף פעם לא עשיתי שום דבר לבד, הכול עם צוות של מהנדסים מסורים, אנשים שבאמת נתנו את מיטב הידע המקצועי שלהם מכל התחומים, עשרות אנשים עבדו על ההכנה של הבתים האלה להזזה. עשינו הכול, כלומר: גם היה ניתוח סטטי מאוד מפורט לכל בניין ובניין, כל קומה וקומה, כל חדר וחדר. פירקנו דברים שחשבנו שעלולים להינזק בזמן ההזזה, הגנו על דברים אחרים – כל חדר וחדר נתפש כיחידה בפני עצמה וקיבל מותחנים וקורות ממתכת, ממש עשו לו קונסטרוקציה חדשה. שתלנו מוניטורים אלקטרוניים שמתריעים על כל תזוזה של עשירית המילימטר, ואזעקות שמחרישות אוזניים.

– החיישנים שהתקנתם בבניין עזרו לכם? או שהם התריעו? – מה-זה עזרו? הצילו אותנו! חמישה בניינים הוזזו. בבניין הראשון…התהליך הוא שלושה ימים: ביום הראשון מרימים, ביום השני מסיעים וביום השלישי מורידים על היסודות של המקום החדש, היסודות המשוחזרים. אז שני הימים הראשונים עברו בהצלחה, ושכשהתחלנו להוריד את הבניין, אז הסתבר שבעצם, למרות הדיוק הרב שבעבודה, אי אפשר אף פעם להגיע לדיוק מלא בין התשתית שעמדה לקבל את הבניין שאמור להיות מונח עליה, ותמיד יקרה מקרה שבאחת הפינות – או באחד המקומות – הבניין יישען קודם על יסודות…הוא ירד קודם לשם, ואז מופעלים לחצים שהבניין לא יכול לעמוד בהם והוא יתפרק. ואכן, זה מה שקרה: הורדנו לאט-לאט ופתאום התחילו להיווצר סדקים בכל הבניין. למזלי, אחת מהשיטות שלי, כשאני נכנס לבניין אני תמיד צובע את כל הסדקים בצבע. בדרך-כלל בצבע אדום. וזה גם שאנשים יבחינו שקורה פה משהו, אבל בעיקר בשביל להבחין בסדקים – האם הסדקים היו לפני שהתחלנו לעבוד או שהם נוצרו בזמן העבודה. ואת הסדקים שנוצרו באותו יום צבענו בכחול, ואפשר היה לראות את הגל הכחול שכיסה את כל הקירות. הפסקנו את הדבר הזה ממש שנייה לפני שהבניין התפרק, בגלל שכל האזעקות התחילו לעבוד.

– יש איזה סיפור מעניין שקראתי שאתה – בעצם – רכבת על הבית האחרון בזמן שהזיזו אותו… – לא, הייתי בתוך הבניין האחרון. הבניין האחרון היה 'בית העם'. בניין מאוד גדול אבל מאוד-מאוד מוזר כי אין לו מרתפים, ואין לו יסודות והוא בניין מאוד ארוך, ובגלל שכבר הייתי די זחוח בגלל כל ארבעת הבניינים שעברו בשלום, אמרתי 'אני נכנס ועושה את כל התזוזה יחד עם הבניין בתוך הבניין'. עכשיו הבניין זז רק הקירות – בלי רצפה – כלומר, אתה צריך ללכת יחד עם הבניין. נכון שזה מאוד איטי, אבל אתה צריך להתקדם עם הבניין. וזה היה תחושה של להיות בתוך…פתאום הבנתי מה זה להיות ברעידת-אדמה. כי הבניינים לא נועדו לנסוע, הכוחות שלהם – הסטטיים – תמיד פועלים כלפי מטה, ופתאום, כשיש כוחות שמופעלים עליהם מהצד, הם לא יודעים להתמודד עם זה. לכן כל ההגנות שעשינו היו בעצם לתת לבניינים את ההתמודדות עם הכוחות האופקיים. וזו הייתה חוויה מאוד מרעישה, להיות בתוך הבניין. תיארתי לעצמי שזה מה שהולך לקרות – אבל זה היה מפחיד. כן, מפחיד…

ההימור השתלם, ובתיהם העתיקים של הטמפלרים ניצבים כיום במקומם החדש, ועתידים להיות חלק ממתחם תרבותי ועסקי של פרוייקט נדל"ן גדול. אמנון בר-אור אמר לי כי היה שמח לו היו הבניינים נשארים בבעלותה של העירייה והופכים למבני ציבור, אבל ככל הנראה הם יעברו – או שאולי עברו כבר – לידיהם של יזמים פרטיים. נותר לנו רק לקוות שאותם יזמים ידעו לשמור עליהם ולשמר אותם, ושהסיכון שנטלו על עצמם אמנון ועמיתיו לא היה לשווא.

לסיכום, נדמה לי שניתן לומר ששימור מבנים אינו מקצוע הנדסי רגיל. לא בכדי יש רבים שמשווים אותו למקצוע הרפואה: בשני המקרים מדובר בתחומים שמשלבים ידע טכני ומעשי רב עם מידה רבה של שיקול דעת. מחבר של ספר לימוד בתחום השימור הגדיר זאת היטב כשכתב: "קשה מאוד להחליט שלא צריך לעשות דבר למבנה, אבל קל מאד להציע להרוס אותו…" במקום אחר נכתב בספר כי "על המהנדסים ללמוד להקשיב למה שהבניין מנסה להגיד להם."

ציטוטים מעין אלה מדגימים את האתגרים הגדולים שבמקצוע השימור, אתגרים שנדיר להתקל בהם בתחומי הנדסה אחרים. אני, למשל, בכל שנותי כמהנדס אלקטרוניקה, לא נאלצתי אף פעם להקשיב למה שלמעגל חשמלי כלשהו היה להגיד לי. יכול להיות שלמעגל כלשהו היו הערות לגבי אכות העבודה שלי, אבל כשאני מחזיק מלחם רותח ביד, אתם יודעים… יפה שתיקה לחכמים.

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

Various- Traditional Celtic, German and Ottoman Music
burhan Ocal- Ottoman Music