fbpx

ביקורת ספר: ניקולס פלמל בן האלמוות, חלק שני- 'הקוסם'.

לפני מספר חודשים, כשהתפרסמה הסקירה שכתבתי אודות 'האלכימאי', הספר הראשון בסדרה 'הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות' (מאת מייקל סקוט, הוצאת 'כתר'), כמה מהמגיבים כעסו עלי כיוון שלא ציינתי בסקירה שמדובר בסדרה לנוער. אני מודה: פיספסתי. לא שמתי לב שעל כריכת הספר מופיעות המילים 'הסדרה הצעירה' של הוצאת 'כתר'. אותן המילים מופיעות גם על כריכת הספר השני בסדרה, 'הקוסם', אבל הפעם לא אטעה. אני אומר זאת במכוון: זו אינה ספרות לנוער- או בכל אופן, לא לנוער בלבד. מדוע? מייד אסביר.

הנה תיאור זריז של העלילה, למי שלא קרא את הספר הראשון. ניקולס פלמל הוא אלכימאי בן המאה ה-14 אשר גילה את סוד חיי הנצח. הוא ואישתו נמצאים בעיצומו של מאבק איתנים כנגד בן-אלמוות אחר, אדם מרושע וחסר פשרות בשם ד"ר ג'ון די. מאחורי פלמל ודי ניצבים שני מחנות של אלים קדמונים יריבים: די עובד בשרותם של אלו שמבקשים לחזור ולהשתלט על העולם כדי לשעבד את האנושות, ופלמל הוא נציגם של הקדמונים שמבקשים את טובתנו.
כלי הנשק במלחמה הזו הם קסמים, לחשים ומפלצות מיתולוגיות. פלמל מגלה כי המפתח לניצחון הוא זוג אחים תאומים בני 15 אשר הנבואה גורסת כי הקסם שאצור בתוכם חזק מספיק כדי להכריע את הקרבות. העלילה הנפרשת עוקבת אחר הניסיונות משני הצדדים לגייס את האחים לטובת המטרות המנוגדות- או לחסל אותם, במידת הצורך.

הרקע שבחר סקוט לעלילה מאפשר לו 'לשלוף בפינצטה' דמויות מפורסמות מתוך ההיסטוריה ולשלב אותן בסיפור על ידי הפיכתן לבנות אלמוות. סקוט מנצל את החופש היצירתי הזה עד תום ומכניס לעלילה דמויות מרתקות כמו זו ניקולאס פלמל (עליו הרחבתי את הדיבור בסקירת הספר הראשון בסדרה), ז'אן ד'ארק- וניקולו מקיאוולי, המדינאי והוגה הדיעות בן המאה ה-16.

דמותו של מקיאוולי מגלמת בתוכה את הבעייתיות שבשימוש באנשים אמיתיים מתוך ההיסטוריה כדמויות בעלילה בידיונית. כל עוד מקפיד סקוט לבחור בדמויות שלרוב הקוראים אין מושג אמיתי על אופיין וחייהן, הוא יכול לעשות בהן ככל העולה על רוחו ולצאת בחיים. בסופו של דבר, כמה אנשים מכירים את אופייה האמיתי של ז'אן ד'ארק?
אבל ניקולו מקיאוולי הוא סיפור אחר. מייקל סקוט נטל כאן הימור משמעותי מכיוון שמקיאוולי הוא 'סלב' אמיתי ושמו מוכר לרבים גם מאות שנים לאחר מותו. אם מקיאוולי-הדמות לא יתנהג בספר כמו מקיאוולי-האמיתי, אמינותה של העלילה ושל הספר כולו תיפגע באופן אנוש. האם השתלם ההימור?

ניקולו מקיאוולי (האמיתי) היה אחד מהמדינאים החשובים של דורו. הוא שירת כמזכיר מועצת העיר פירנצה שבאיטליה- שהייתה אז מדינה עצמאית- ובמסגרת תפקידו יצא לאינספור שליחויות דיפלומטיות לחצרותיהם של קיסרים, מלכים ושליטים אחרים בכל רחבי אירופה. הוא בחן בעין חוקרת את אופיים והחלטותיהם של המנהיגים אותם פגש, ובמיוחד התעניין בהשפעה שיש לאופיו של שליט המדינה לגבי גורל שלטונו בטווח הארוך.
אחד מאותם שליטים שפגש מקיאוולי היה צ'זרה בורג'ה, מפקד צבא האפיפיור (היה כזה פעם) ונסיך שמלך על כמה מחוזות קטנים באיטליה. צ'זרה היה ידוע לשמצה ברחבי אירופה כטיפוס אכזרי וחסר מעצורים אשר מוכן לעשות כל מה שצריך כדי להשיג את מבוקשו. הוא רצח נסיכים אחרים (ואולי אפילו את אחיו שלו), הדיח את בעלה של אחותו כדי להשתלט על נכסיו, שיקר ורימה ללא הינד עפעף. צ'זרה יכל לעשות ככל העולה על רוחו בגלל ייחוסו המשפחתי: אביו היה האפיפיור, אלכסנדר השישי. גם האב לא היה קדוש במיוחד: השחיתות תחת שלטונו הייתה כה מוחלטת, עד שלא הייתה לו שום עכבה מוסרית למנות את צ'זרה לבישוף כשזה היה בסך הכל…בן 8.

ב-1512 נפלה פירנצה לידיהם של בני משפחת מדיצ'י, שכבר שלטו על העיר בעבר. ניקולו מקיאוולי נחשד- על לא עוול בכפיו- שזמם לרצוח את אחד מבני המשפחה, ועבר שבועות של עינויים מייסרים. הוא נידון למוות, אבל זכה בחנינה ופרש לביתו שבכפר. את הפרישה הכפויה מהפוליטיקה ניצל כדי לכתוב את אחד הספרים החשובים והמוכרים ביותר בהיסטוריה: 'הנסיך'.
'הנסיך' הוא מעין ספר-הדרכה למלכים מתחילים. מקיאוולי משרטט בו את דמותו של 'השליט האידיאלי': מנהיג חזק ורב עוצמה שמסוגל לאחד סביבו את הציבור כולו, לשלוט במדינה ביד רמה ולעמוד בפני כל הלחצים והאיומים כלפיו ממדינות אחרות. הוא מפרט אילו תכונות צריכות להיות למנהיג כזה, וכיצד הוא צריך לנהוג בבני ארצו.
משפט המפתח הוא 'המטרה מקדשת את האמצעים'. השליט צריך להיות רחום וצודק כשאפשר, אבל עליו להיות אכזר ואלים ללא גבולות כשהמצב מצריך זאת. כדאי לו להטיב עם הציבור, אבל לא יותר מדי- מכיוון שבני אדם הם מטבעם בלתי אמינים, אינם נוטים לשמור על החוק ומבינים אך ורק את כח הזרוע. במילים אחרות, מקיאוולי משליך לכל הרוחות את המוסר והאתיקה, ומחליף אותם בתועלתנות טהורה וחסרת מצפון.

דיעותיו של מקיאוולי עוררו ויכוחים סוערים כבר בתקופתו. רבות מהדוגמאות שנתן בספר כדי להראות כיצד צריך מנהיג תקיף ויעיל לפעול לקוחות מחייו והתנהלותו של צ'זרה בורג'ה, שכאמור היה אחד השליטים הקשוחים והאכזריים של ימיו. הכנסיה הנוצרית אסרה על קריאת הספר מכיוון שהנצרות קובעת כי הזכות למשול ניתנת למלכים מידי האל, ולא ייתכן שאלו יינטשו את עקרונות המוסר שהוכתבו בתנ"ך.
גם בימינו יש רבים שרואים במדינאי האיטלקי כפרקליטו של השטן. הדמוקרטיה המודרנית מבוססת, במידה רבה, על סמכותו המוסרית של המנהיג כמי שנבחר על ידי עמו, ואילו מקיאוולי טוען בספרו ששום סמכות מוסרית כזו או אחרת לא תאפשר לשליט להחזיק בשלטון למשך זמן רב ובאופן יעיל- רק כוח יעשה את העבודה. המילה 'מקיאווליזם' נאמרת, בדרך כלל, כעלבון ולא כמחמאה.

מצד שני, אפשר בקלות למצוא את גרעין האמת בדבריו של מקיאוולי- וזו גם הסיבה לכך שדיעותיו זוכות עדיין לתהודה רבה גם אחרי כל כך הרבה זמן. מקיאוולי היה אמיץ מספיק כדי לטעון שמלך שיניח לרעיונות דתיים ומשיחיים להשפיע על החלטותיו ידרדר את מדינתו לתהום, כפי שאכן אירע לא פעם בימי חייו- וכפי שאנחנו יכולים לראות גם היום. הוא ראה בשמירה על החוק כערך עליון, והעריץ את צרפת על כך ששם אפילו המלך אינו ניצב מעל לחוק. תומכיו טוענים שהוא אינו רשע, כי אם בסך הכל מעשי: חולשה והתנהגות חסרת-הגיון של השליט תשפיע, במוקדם או במאוחר, על המדינה כולה.

ב'הקוסם', מייקל סוקט מצליח לשרטט את דמותו של ניקולו מקיאוולי באופן אמין, ואינו נכנע לסטריאוטיפ קיצוני כזה או אחר. מקיאוולי הבדיוני משרת אומנם את הקדמונים הרעים, אבל התנהגותו לאורך הספר מצביעה על כך שהוא פועל מתוך תועלתנות אישית- בהתאם לדעות שהטיף ב'הנסיך'- יותר מאשר מתוך רוע של ממש. לעיתים אף מבליחים ממנו ניצוצות זעירים של הומאניות, שגורמים לקורא לשאול את עצמו באיזה צד מקיאוולי באמת נמצא- ואם הוא בכלל נמצא בצד כלשהו.

נקודה זו מביאה אותי למשפט שבו פתחתי את סקירה זו: למרות ש'הקוסם' מוגדר כ'ספרות נוער', הוא יותר ממתאים גם עבור מבוגרים חובבי-פנטזיה. נכון, אין אף איזכור לסקס וגם האלימות מתוארת באופן מתון יחסית- אבל אלו מוסכמות הז'אנר: גם ב'שר הטבעות' של טולקין אין סקס, ורמת האלימות בספר אינה מוגזמת (בהתחשב בכך שהסדרה נכתבה בשנות הארבעים). למעשה, סביר להניח שחלק ניכר מהקוראים הצעירים יפספסו את הניואנסים והדקויות בספר אם לא שמעו על ניקולו מקיאוולי או ז'אן ד'ארק האמיתיים: הכרות עם אבותיהם ההיסטוריים של הדמויות בספר מוסיפה מימד חדש של הנאה ממנו.

'הקוסם' אינו חף מחסרונות, כמובן. סקוט נוטה לפאתוס-יתר מדי פעם, וגם מותח את גבולות האמינות של הסיפור כשהוא מצפה מהקורא להאמין שאף אחד בפאריס לא ממש מתייחס ברצינות לעובדה שמפלצת דמויית-דינוזאורית מפרקת בתים שלמים והופכת מכוניות על גבן. מצד שני, גם ב'הארי פוטר' אנחנו נדרשים לקבל את העובדה שישנו רציף מספר 9 ושלושת-רבעי בתחנת הרכבת קינגס-קרוס, אז אין כאן יותר מדי על מה להתלונן. בשורה התחתונה, נהנתי מ'הקוסם' אפילו יותר מהספר הקודם בסדרה, וכל מה שנותר לעשות הוא לצפות לספר הבא בכיליון עיניים. נו כבר, סקוט!

1 Response

  1. חתול הגיב:

    רק עכשיו אנחנו יודעים על הכתבה שלך בטמקא, חבל שלא עדכנת עליה (בלוג, טוויטר, פייסבוק או איתותי מורס).
    היה מרתק לקורא עכשיו על ניקולס פלמל. נראה לי שהוא אפילו שווה פרק בפודקאסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.