fbpx

מה אפשר ללמוד מהטעויות של סוני?

אני לא מצליח להבין את סוני, ענק האלקטרוניקה והתוכן. אולי זה בגלל שאני לא יפני, אבל קשה לי להסביר חלק מההחלטות שמתקבלות בישיבות ההנהלה. לפחות אפשר ללמוד מהם כמה דברים מעניינים.
על השטות האחרונה שלהם למדתי ב'המשחקיה' (אהבתי הישנה). משחק בשם Wipeout יצא לפלייסטיישן 3 לאחרונה. אחרי שהמשחק יצא לחנויות ונמכר למשתמשים, סוני החדירה (דרך הרשת) פרסומת למשחק. פרסומות במשחקים הם לא דבר חדש, אבל האופן שבו סוני עשתה את זה הוא כל כך מגושם שזה עוצר נשימה.
הפרסומת החדשה מופיעה בזמן מסך הטעינה של המשחק, ומאריכה את הזמן שלוקח למשחק להיטען לזכרון. זאת אומרת, מי שרכש את המשחק גילה שסוני לא רק הכניסה לו פרסומת בדלת האחורית, אלא גם דחפה אותה כל כך בברוטליות (מטפאורית כמובן) שאי אפשר שלא להתעצבן.
האפיזודה הזו מעלה שאלה מעניינת. הקונה שילם כסף ורכש את המשחק- אבל מה הוא בדיוק קנה? אם סוני יכולה לשנות את תוכן המשחק כרצונה לאחר הרכישה, מה בדיוק רכש הקונה: את הדיסק הפיזי עצמו? את הזכות לשחק במשחק? במילים אחרות, של מי הבעלות על המשחק הקנוי– של סוני או של השחקן? היכן עובר הגבול בין מותר (תיקון באגים במשחק, למשל) ואסור (החדרת פרסומת מעצבנת). אני מניח ששאלות כאלה יעלו עוד בעתיד פעמים רבות.

מעניין גם לציין שסוני הייתה אחראית לשטות מדהימה נוספת בשנת 2005: היא החדירה רוגלה (Spyware) מסוג RootKit לתוך דיסקים של מוזיקה מתוצרתה. הרוגלה התחפרה עמוק עמוק בתוך המחשב של הקונה (ללא ידיעתו, כמובן) ומנעה ממנו להעתיק את הדיסק יותר מ-3 פעמים. התוצאה? בערך חצי מתושבי כדור הארץ תבעו את סוני על נזק שנגרם למחשב כתוצאה מהתקנת תוכנה לא מורשית, וסוני נאלצה להחזיר את הכסף לכל הרוכשים.

שוב, עולות כאן שאלות מרתקות: עד כמה רחוק מותר לחברה ללכת כדי להגן על התוכן שלה מפני פירטיות? מדוע מותר להתקין תוכנות נגד העתקה במשחקי מחשב, אבל לא בדיסקים של מוזיקה?
העתיד לא יהיה משעמם, זה בטוח.
נשתמע,
רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.