ארתור סי. קלארק

כתב: רן לוי

בשנת 1964 נפגשו שני ענקים, והחליטו ליצור יחדיו סרט וספר.

הענק הראשון הגיע מעולם הקולנוע, ושמו היה סטנלי קובריק- הבמאי המצליח מאחורי 'ד"ר סטרייאנג'לאב', 'לוליטה' ומאוחר יותר גם 'התפוז המכני' המפורסם. הענק השני היה ארתור סי. קלארק, מי שנחשב היום לאחד משלושת הנפילים של תור הזהב בעולם המדע הבדיוני, יחד עם איזייק אסימוב ורוברט היינלין. קובריק ביקש ליצור סרט מדע בידיוני משובח, בניגוד לאופרות החלל הבנאליות שהיו מקובלות באותן השנים. חבר הציע לו ליצור קשר עם קלארק, כבר אז סופר מפורסם שהוציא כמה ספרים מצליחים, וכיהן כיושב הראש של האגודה הבריטית לחקר החלל. קלארק, בריטי במקור, התגורר בסרי-לנקה- עובדה שגרמה לקובריק להאמין שקלארק הוא מתבודד וקצת פסיכי, אבל לא מנעה ממנו (ואולי אפילו עודדה אותו, מי יודע) לפנות אל הסופר ולהציע לו לעבוד יחדיו על הסרט.

השהות של ארתור סי. קלארק בסרי-לנקה עוד תגרום לו לבעיות חמורות בעתיד, כפי שנגלה בהמשך, אבל הוא היה רחוק מלהיות מתבודד ולא-שפוי. ההפך הוא הנכון: קלארק הצליח להציץ אל העתיד בבהירות שהייתה מדהימה לעיתים. הוא ניחן בשילוב של יצירתיות אומנתית עם ידע טכני רב שצבר עוד בימי מלחמת העולם השניה, אז שירת כטכנאי ומדריך מערכות מכ"ם- טכנולוגיה פורצת דרך באותם הימים. רבות נכתב על הניבוי המוצלח ביותר של קלארק: הופעתם של הלווינים הגיאוסינכרונים, לווינים שמוצבים במסלול סביב כדור הארץ כך שהם מרחפים מעל אותה הנקודה כל העת. הרעיון של קלארק לא היה מקורי- היו מהנדסים ומדענים שחשבו עליו כבר קודם- אבל קלארק קלע במדויק לשימוש החשוב ביותר של אותם לווינים: תקשורת נוחה בין נקודות מרוחקות על כדור הארץ.

המאמר המפורסם בו הוא מציע לבנות לוויני תקשורת הופיע בכתב העת 'עולם האלחוט'- אבל לא כמאמר מן המניין, כי אם סתם כמכתב למערכת… התיאור שסיפק לרעיונותיו היה כה משכנע ומדויק, עד שמשרד הפטנטים השתמש במאמרו של קלארק כדי לדחות בקשות לפטנטים על לווינים גיאוסינכרוניים מפאת חוסר מקוריות. המסלול שבו נעים לווינים אלה, שלושים ושישה אלף קילומטרים מעל לראשנו, מכונה היום 'מסלול קלארק' (או 'חגורת קלארק') על שמו. קלארק טוען כי הוא לא חלם לרגע שהגרסה הראשונה של לוויין תקשורת תמריא כעבור 13 שנה בלבד, וששימוש מסחרי יתחיל בתוך 20 שנה. לכן, הוא גם לא הוציא פטנט על ההמצאה…

עוד ניבוי מוצלח של קלארק הוא המסע אל הירח. קלארק האמין עוד בשנות הארבעים, כשכל נושא הטיסה לחלל היה עדיין תיאורטי בלבד, שנגיע לירח לפני שנת אלפיים. אבל אלו לא היו התחזיות היחידות של קלארק שהתממשו עוד בימי חייו- וחלק מאותם ניבויים נוספים נכנסו גם לתוך יצירת המופת שייצרו שני הגאונים הגדולים הללו, קובריק וקלארק, הלא היא '2001: אודיסיאה בחלל'.

אודיסיאה בחלל: 2001

אודיסיאה בחלל מבוססת על סיפור קצר שכתב קלארק כמעט עשרים שנה קודם לכן, ב-1948, בשם 'הזקיף' (The Sentinel). העלילה של 'הזקיף' שונה מאוד מהעלילה של אודיסיאה בחלל ועברה שינויים רבים לאורך השנים, אבל היא הגרעין שסביבו נבנו התסריט והספר של האודיסיאה. בסיפור מגלים אסטרונאוטים מונולית, גוש חלק של אבן שחורה שהוצב על אדמת הירח על ידי תרבות מתקדמת מאוד בתור 'אזעקה' שתתריע כשהתרבות האנושית תהיה מתקדמת דייה כדי לאפשר מסע בן כוכבי. בגרסת הסרט והספר, הסיפור ממשיך עם מסע של חללית מחקר אל צדק (בספר, המסע הוא אל שבתאי) שמטרתה לגלות את היעד אליו משדר המונולית. המסע משתבש כשמחשב החללית מאבד את שפיותו ומנסה לחסל את אנשי הצוות, ומסתיים כשגיבור הסרט, האסטרונאוט דייב באומן, עובר דרך 'שער בין כוכבי' ומתוודע לציוויליזציה המתקדמת.

בסרט, הסצינה של חשיפת המונולית מתרחשת בחפירה בתוך מכתש טיכו, מכתש בולט וצעיר על פני הירח. האולפן שבו צולם הסרט נבחר במיוחד מכיוון שהיה האולפן היחיד הגדול מספיק בכדי להכיל את הסט לסצינה הזו. זה לא היה האתגר היחיד מבחינת האפקטים המיוחדים שבסרט, וההקפדה של קובריק על הפרטים הקטנים גרמו לצילומים להתארך בלמעלה משנה לאחר המועד המתוכנן, ועלותו צמחה בכמעט כפליים. אבל קלארק וקובריק היו נחושים בדעתם שהאודיסיאה תהיה אבן דרך בתולדות הקולנוע של המדע הבדיוני. לצורך העניין, קובריק העלה את ההצעה הבלתי שגרתית שקלארק יכתוב תחילה ספר באורך מלא, ורק אז השניים יהפכו אותו לתסריט קולנועי. התוכנית הייתה שהקרדיט על הספר יהיה 'נכתב על ידי ארתור סי. קלארק וסטנלי קובריק', והקרדיט על התסריט יהיה 'נכתב על ידי סטנלי קובריק וארתור סי. קלארק'- כך שהקרדיטים ישקפו את מעמדם הנכבד של שני היוצרים, כל אחד בתחום עיסוקו. אבל רעיון לחוד וביצוע לחוד. התסריט והספר נכתבו, בסופו של דבר, כמעט בו זמנית. הספר יצא רק אחרי שהסרט ראה אור, והקרדיט על כתיבתו ניתן לארתור סי. קלארק בלבד- על אף שקלארק טען, בראיון מאוחר יותר, שלקובריק הייתה מעורבות עמוקה ברעיונות שבו ובכתיבתו.

ב- '2001: אודיסיאה בחלל' אנחנו יכולים להתרשם מניבויו המדויקים של קלארק לגבי העתיד. האסטרונאוטים משתמשים במסכי מחשב דקים, ובכרטיסי אשראי בעלי פס מגנטי ואפילו מפסידים בשחמט למחשב- רעיון נועז למדי בתקופה שעוצמת המחשוב המקובלת לא הייתה קרובה אפילו לרמה הנדרשת משחקן שח אנושי.

קובריק, בהשפעתו של קלארק ובניגוד למגמה המקובלת בהוליווד, ניסה לשמור על ריאליזם מקסימלי בסרט. כל הסצינות הממוקמות בחלל הריק הן אילמות לחלוטין, ומי שראה את הסרט לא יוכל לשכוח את הייצוג המרתק של כוח המשיכה המלאכותי בתוך החללית, שנוצר בעקבות הסיבוב של גוף החללית סביב עצמה, סיבוב שיוצר כוח צנטריפטלי שדוחף כלפי חוץ את האסטרונאוטים שעומדים על דפנות החללית. קלארק וקובריק נעזרו בתכנון הסצינה הזו ביועצים נכבדים ביותר: ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, והקוסמונאוט אלכסי ליאונוב, מי שביצע את הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה. כהערת אגב לעניין אלכסי ליאונוב, מעניין לציין שקלארק קרא על שמו את אחת החלליות בספר ההמשך לאודיסיאה בחלל- '2010: אודיסיאה 2', כמחווה לסכנות ולקשיים עימם התמודד ליאונוב במסעו לחלל. ליאונוב יצא אל מחוץ לחללית לטיול  שנמשך כעשרים ושלוש דקות, אבל נתקל בקשיים לחזור לחללית מאחר ולחץ האוויר בחליפה שלו ניפח אותה עד כדי כך שהיא לא התאימה לפתח הקפסולה. לאחר ששיחרר אוויר מהחליפה, הוא הצליח להדחק חזרה בקושי רב. לאחר מכן, תקלה במערכת ההנחיה האוטומטית חייבה את עמיתו למסע, פאבל בליאיב, להנחית את החללית באופן ידני. הם נחתו כאלף ק"מ מהיעד המקורי ונאלצו לבלות יומיים בקור המקפיא של הרי אוראל. למעשה, שני הקוסמונאוטים שהו בהרים זמן ארוך יותר מבחלל.

בחזרה אל הריאליזם בסרט: טעויות קטנות הן, כמובן, בלתי נמנעות. כשדייב באומן מבין שהאוויר נשאב החוצה מתוך החללית, הוא לוקח אוויר לריאותיו כדי להתכונן לואקום המתקרב. לידיעת מי מהמאזינים שייתקל במצב הזה בעתיד, הייתי ממליץ: אל תנסו את זה בבית. נאס"א מנחה את האסטרונאוטים שלה דווקא לרוקן את ריאותיהם מאוויר, כדי להמנע מהתפשטות הגז בתוך הגוף וקריעת הריאות. קלארק טען, מאוחר יותר, שלו היה על הסט באותו יום צילומים, היה מתקן את הטעות הקטנה הזו בו במקום. קלארק היה ידוע תמיד כסופר של מדע בדיוני 'קשה', כזה שהמדע והריאליזם תפסו מקום משמעותי בסיפוריו. הוא היה גם אתאיסט מושבע שסלד מדת, ואפילו בצוואתו הנחה שהלוויתו לא תכלול טקסים דתיים משום סוג. אבל דווקא אודיסיאה בחלל, ומאוחר יותר גם הספר 'מפגש עם ראמה', מדגישים סתירה מסוימת באישיותו של קלארק. מוטיב חשוב מאוד ביצירותיו הוא הרעיון שישנה ישות או תרבות מתקדמת ביותר, שעוקבת אחר התקדמות האנושות ומסייעת לה מדי פעם. הישות הזו היא לא 'אלוהים' במובן הדתי של המילה, אבל בתכונותיה ובהשפעתה על האנושות יש הרבה דימיון למושג האלוהות. קלארק פתר את הדילמה הזו באחד המשפטים האלמותיים והמפורסמים ביותר שלו: "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, היא בלתי ניתנת להבחנה מקסם". קלארק לא היה טיפוס רוחני, או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת:

"אני לא מאמין באסטרולוגיה. אני בן מזל קשת, ואנחנו טיפוסים סקפטיים."

כשיצא אודיסיאה בחלל לאקרנים, תגובת המבקרים הייתה מעורבת. היו כאלה שהיללו את הסרט כיצירת מופת, ואחרים לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בסְבַךְ הדימויים והרעיונות של קובריק, שהיו בלתי שגרתיים בלשון המעטה. למשל, אין דיאלוגים כלל בעשרים הדקות הראשונות ועשרים הדקות האחרונות של הסרט.

ההיסטוריה שפטה את הסרט כיצירת מופת, ללא ספק. הפתיחה המפורסמת של הקוף האנושי המרסק את גולגולת יריבו על רקע היצירה הקלאסית של ריצ'ארד שטראוס, תחנת החלל המסתובבת על רקע המוזיקה המהפנטת של יוהן שטראוס, וכמובן הסצינה הבלתי נשכחת שבה דייב באומן מנטרל את האל 9000, המחשב הסורר של הספינה- אלו רגעי קולנוע שאף חובב מדע בדיוני לא יוכל למחות מזכרונו אחרי שראה את הסרט. הסצינה האחרונה שהזכרתי, פירוקו של האל 9000, היא בחלקה תוצאה של חוויה מעניינת שעבר ארתור סי. קלארק כשביקר, שנתיים קודם לכן, במעבדות בל. חבר לקח אותו לסיבוב במעבדות ושם הם פגשו את המדען ג'ון לארי קלי, שעבד על טכנולוגיות של סינתזת קול במחשבים- במילים אחרות, איך לגרום למחשב לדבר. קלי הדגים לשניים את המחשב שלו, IBM 704, מדקלם את שיר הילדים 'אופניים לשניים', על רקע ליווי מוזיקלי. החוויה הזו הותירה חותם כה עמוק אצל קלארק, שהוא התעקש שקובריק ישלב אותה בסצינה בסרט.

להצלחה של 'אודיסיאה בחלל' הייתה השפעה נפלאה על הקריירה של קלארק, שזכה למעמד של 'מר מדע' בעיני הציבור. הוא הפך לפרשן מבוקש מאוד בטלוויזיה, בייחוד בתקופת תוכנית 'אפולו' והנחיתה על הירח. מודול הפיקוד של אפולו שלוש עשרה כונה 'אודיסיאה', לכבודו, ובארץ מגוריו סרי-לנקה הוא הפך לנכס לאומי של ממש, אוצר תרבות שהמדינה הקטנה היללה וכיבדה בכל הזדמנות.

קובריק הצהיר שלא יעשה סרט המשך ל'2001: אודיסיאה בחלל', ועמד בדיבורו. כדי למנוע מאחרים לעשות שימוש באלמנטים מיצירתו, הוא אף הורה להשמיד את כל התסריטים, האביזרים והתפאורה של הסט. קלארק, לעומת זאת, המשיך להרחיב את יריעת הסיפור לשלושה ספרים נוספים. ההמשך הראשון, '2010: אודיסיאה 2', הפך לסרט שעשה במאי אחר, ולא קובריק. בספר הבא אחריו, '2061: אודיסיאה 3' כוכב השביט האלי מתקרב במעופו לכדור הארץ וגיבורי הספר מבקרים בו רגע לפני שהוא מתרסק על 'אירופה' – אחד הירחים של צדק ובספר האחרון בסדרה, '3001: האודיסיאה האחרונה', קלארק חוזר אל פרנק פול, האסטרונאוט שהאל 9000 רוצח בספר הראשון. גופתו הקפואה של פול מתגלית בפאתי מערכת השמש, והוא מוחזר לחיים בסיוע טכנולוגיה רפואית מתקדמת.

קץ הילדות

אודיאיסה בחלל תיזכר תמיד כגולת הכותרת בקריירה של ארתור סי. קלארק, אבל היא אינה היהלום היחיד שבכתר. ספרו 'קץ הילדות', שיצא לאור חמש עשרה שנים לפני האודיסיאה, נחשב לקלאסיקה של המדע הבדיוני ואולי לספר המוצלח ביותר של קלארק. ב-1973, כמעט עשר שנים אחרי האודיסיאה, כתב קלארק את 'מפגש עם ראמה', שהפך לסידרת ספרים מוצלחת ועטורת שבחים.

בשתי היצירות הללו, 'קץ הילדות' ו'מפגש עם ראמא', ניתן למצוא שוב את אותו הרעיון שעובר כחוט השני בספריו של קלארק: התרבות המתקדמת שמכוונת את צעדיהם של בני כדור הארץ. ב'קץ הילדות' אלו הם ה'אוברלורדס' המסתוריים שמשתלטים על כדור הארץ ומכריחים אותנו לשמור על שלום עולמי ואוטופי- לצורך מטרות נסתרות שאותן בני האדם מגלים רק מאוחר יותר. ב'מפגש עם ראמא', חללית רובוטית חודרת למערכת השמש ומכריחה את האנושות להתמודד עם העובדה שאנחנו, בסופו של דבר, לא לבד ביקום.

אבל גם איש מדע וסופר מהולל כארתור סי. קלארק לא היה חסין משערוריות וסקנדלים. העובדה שעבר להתגורר בסרי-לנקה באמצע שנות החמישים היתה כה בלתי שגרתית, עד שלא הפסיקה לגרות את סקרנותם של העיתונאים החקרניים. קלארק סיפר שהחליט לעבור למדינה הקטנה שמדרום להודו מכיוון שרצה להנות מהתחביב העיקרי שלו, צלילה, לאורך כל השנה ולא רק בחודשי הקיץ. סיבה זו הייתה מעוגנת במציאות, שכן קלארק היה חבר באגודה לצלילה אתגרית ואפילו הקים מועדון צלילה משלו (שנהרס כליל באסון הצונאמי של שנת 2004). אבל באוויר ריחפה תמיד השאלה האם היתה זו אכן הסיבה היחידה למעבר של קלארק לסרי-לנקה. במיוחד עוררה תהיות העובדה שקלארק היה רווק מושבע (פרט לנישואים קצרים שהחזיקו מעמד רק שישה חודשים) והיה, ככל הנראה, הומוסקסואל שלא יצא מהארון.

אבל בשנת 1998 הטיל הצהובון הבריטי 'סאנדיי מירור' פצצה מדהימה. יום לפני שקאלרק היה אמור לזכות בתואר אבירות בריטית, הכבוד הגדול ביותר שהאימפריה הגדולה הזו יכולה להעניק לאזרחיה, פירסם הצהובון כתבה ובה נטען שקלארק הוא פדופיל, אנס ו'טורף ילדים' במלוא מובן המילה. בכתבה נטען שקאלרק עבר לסרי-לנקה מכיוון ששם, במדינת העולם השלישי נטולת החוק, יוכל הוא לממש את יצריו הסוטים ללא חשש. הכתבה הזו עוררה סערה גדולה בבריטניה, אבל בבית המלוכה לא התרגשו כלל. גורמים לא רשמיים העריכו שהעיתוי שבחר הצהובון לפרסום הכתבה, יום לפני טקס האבירות, אינו מקרי ונועד לפגוע בנסיך צ'ארלס באופן אישי. לאיש לא היתה שום כוונה לבטל את הענקת התואר לקלארק בגלל כתבה בצהובון בריטי.

אבל קלארק עצמו התעקש שלא לקבל את האבירות עד ששמו יטוהר. המשטרה המקומית בסרי-לנקה פתחה בחקירה ותישאלה את כל הנערים ששמותיהם הוזכרו כקורבנותיו של קלארק, אבל כולם הכחישו את הנאמר בכתבה. המשטרה אף ביקשה מהסאנדי מירור שימסור לידיה עותק של קלטת, שלפי טענותיו של העיתון הכילה הקלטות מפלילות. עותק כזה מעולם לא הגיע למשטרה, על אף שהעיתון טען ששלח אותו אליה. החקירה ניקתה את ארתור סי. קלארק מכל החשדות כלפיו, ורק אז הוא הסכים לקבל את תואר האבירות, באיחור של שנתיים. הציניקנים טוענים שלרשויות השלטון בסרי-לנקה היו את כל הסיבות שבעולם להגן על הסמל הלאומי והתרבותי של המדינה: הרי בסופו של דבר, סרי לנקה הרויחה רבות מהבן המאומץ שלה. ב- 1984, למשל, סייעו חברות תקשורת אמריקאיות לממשלת האי להקים את מרכז ארתור סי. קלארק לטכנולוגיות מודרניות, שמטרתו לפתח ולשגר לחלל בשנים הקרובות את לווין התקשורת הראשון של סרי לנקה, שיקרא כמובן על שמו של קלארק. חבריו ומעריציו של קלארק רואים בכל סיפור הפדופיליה עוד עדות לרשעות נטולת הגבולות של הצהובונים הבריטיים.

על אף שהסיפור המלוכלך הזה העיב במקצת על המוניטין המכובד של קלארק, הסופר זכה עדיין לכבוד ששמור רק לגדולי המדע. החללית 'מארס אודיסי' ששיגרה נאס"א בשנת 2001 קיבלה את שמה בזכותו, כמובן, וישנו אפילו מין חדש של דינוזאורוס בשם: סרנדיפאסראטופס ארתורקלארקי. אסטרואיד מספר 4923 בחגורת האסטרואידים קרוי על שמו. המועמד הטבעי היה אסטרואיד מספר 2001, אבל לרוע המזל אסטרואיד זה תפוס על ידי דמות 'מעט' יותר דומיננטית בדברי ימי המדע: אלברט אינשטיין.

לפני כשמונה שנים, בראיון לבי.בי.סי, ציין קלארק את ארבעת האיומים הגדולים ביותר לדעתו לעתיד המין האנושי: "ההתחממות העולמית, זיהום הסביבה, פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ ופרץ של קרני גמא." על שלושת האיומים הראשונים שמענו וקראנו לא מעט. האיום הרביעי שהעלה קלארק בראיון- פרץ של קרני גמא- זכה למעט מאוד תשומת לב תקשורתית ביחס לאחרים, אבל קלארק יודע על מה הוא מדבר.

קרני גמא

פרץ של קרני גמא הוא שטף אדיר של קרינה רבת עוצמה. זו תופעה נדירה בפני עצמה- אבל מפאת גודלו של היקום, היא מתרחשת בתדירות יומיומית. פרץ של קרני גמא נמשך לא יותר משניות ספורות עד דקות, אבל משחרר אנרגיה בכמות בלתי נתפסת ממש: למעשה, אף תופעה קוסמית מאז המפץ הגדול אינה משחררת אנרגיה בעוצמה כה מאסיבית. המדענים משערים שרוב פרצי הקרינה האלה מתרחשים כשכוכבים בעלי מסה גדולה מאוד מכלים את מלאי הדלק הגרעיני שלהם. משנגמרים התהליכים הגרעיניים קורסות ליבות הכוכבים ויוצרות חורים שחורים או כוכבי נויטרונים. תוך כדי קריסה משתחרר הפרץ העז של קרינת הגמא עתירת האנרגיה.

למזלנו, כל פרצי קרינת הגמא שאותרו עד כה התרחשו רחוק מאוד מאיתנו, מחוץ לגלקסיית שביל החלב. אילו היה אירוע כזה מתרחש אפילו כמה אלפי שנות אור מאיתנו, היינו בצרות צרורות. עוצמת הקרינה הייתה מספיקה כדי להרוס את כל שכבת האוזון בחצי הכדור שהיה מופנה אל מקור הפיצוץ באותו הרגע, והקרינה האולטרא-סגולה מהשמש הייתה מחסלת את מרבית היצורים החיים על כדור הארץ. פרץ של קרני גמא בסביבה הקרובה עוד יותר אלינו, נאמר כמה מאות שנות אור מכאן, היה פשוט מעיף את האטמוספירה שלנו לחלל וממיס את שכבת הקרקע העליונה. קלארק צדק כשאמר בראיון שפרץ של קרני גמא בקרבת כדור הארץ יחסל את האנושות. המדענים חוקרים כיום את האפשרות שארועים כאלה אחראים לחלק מההכחדות ההמוניות שהתרחשו בהיסטוריה של כדור הארץ.

אולי זו אירוניה קוסמית, אולי סתם צירוף מקרים מוזר, אבל בתשעה עשרה במרץ השנה, הלילה שבו הלך ארתור סי. קלארק לעולמו, נקלט בלוויין Swift של סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, פרץ קרני גמא עז במיוחד- פרץ שזכה לשם 'ארוע קלארק'. הפרץ הזה שבר את כל השיאים הקודמים, ועוצמתו הייתה חזקה פי שתיים וחצי מיליון מכל סופרנובה מתועדת בהיסטוריה. זהו העצם הזוהר ביותר שנצפה על ידי בני אדם ביקום, והוא התרחש במרחק של כשבעה וחצי מיליארדי שנות אור. לו היה מתרחש בגלקסיית שביל החלב, בקרבת כדור הארץ,  היה מגשים בהרסנותו את כל חששותיו של ארתור סי. קלארק.