ההיסטוריה של הקולוסיאום ברומא

הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

הקולוסיאום אינו לא רק אחד מאתרי התיירות המבוקשים ביותר ברומא שבאיטליה, אלא גם הישג אדריכלי מעורר הערכה. מה מלמדת אותנו ההיסטוריה של אחד המבנים האייקונים והמוכרים ביותר בעולם על עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית – ועל עצמנו?…

ההיסטוריה של הקולוסיאום ברומא

כתב: רן לוי

הקולוסאום הוא ללא ספק מבנה מרשים. האיצטדיון האליפטי, שאורך צירו הארוך כ-190 מטרים וגובהו כמעט חמישים מטרים, הוא אחד מהמבנים העתיקים הגדולים ביותר ששרדו מימי קדם אל תקופתנו, וחולש על מרכזה של רומא מזה כמעט אלפיים שנה. הקולוסאום ייחודי לא רק בזכות הארכיטקטורה הנאה וגודלו המרשים, אלא גם מכיוון שהוא מעניק לנו הצצה נדירה אל חיי היום יום של אזרחי רומא, העיר שלפני אלפיים שנה הייתה בירת אימפריה אדירה – מעין ניו יורק של העולם העתיק.

הקיסר נרו לא היה אהוד במיוחד על אזרחי רומא, בלשון המעטה. מרגע שעלה לשלטון בשנת 54 לספירה, הצליח להסתכסך עם רבים מהאצילים והסוחרים העשירים בזכות ניסיונותיו הבלתי פוסקים להשתלט על שטחים חדשים ולהקים בהם ארמונות לעצמו. אין פלא, אם כן, שכשפרצה בשנת 64 שריפה אדירה שהחריבה חלקים גדולים מהעיר, השמועות טענו בעקשנות שנרו אחראי להצתה, ואפילו ניגן בכינור על גג ארמונו בזמן שהלהבות השתוללו.

נירון קיסר - הפודקאסט עושים היסטוריה

נירון קיסר

ככל הנראה ועל פי הידוע לנו היום,נרו לא היה האחראי הישיר לשריפה הגדולה – אך ללא ספק ניצל אותה היטב. הוא ניכס לעצמו שטח שגודלו למעלה ממאה דונים, ממש בלב רומא, ואחרי שפינה משם את חורבות המבנים הקודמים הקים את אחד הארמונות המפוארים ביותר שידעה רומא מימיה. 'ארמון הזהב', כפי שכונה המתחם החדש, כלל כמה מבנים גדולים כגון מרחצאות, מתקני אתלטיקה, אמפיתאטרון ואפילו גן חיות פרטי. אלה עמדו בינות ליערות גדולים ועשירים ואגם מלאכותי רחב ידיים שאליו נשפכו נחלים ומפלים לרוב. נרו לא הספיק ליהנות מארמונו למשך זמן רב. ארבע שנים לאחר השריפה הגדולה, בשנת 68, התקוממו נגדו הצבא והאזרחים והקיסר נאלץ לברוח מרומא ולהתאבד.

מרד היהודים ובניית הקולוסיאום

אספסיאנוס, הקיסר שהחליף את נרו, ידע שאם ברצונו לשרוד זמן רב בשלטון עליו לשקם את אמונו של העם בממשל. זו הסיבה שאחת ההחלטות הראשונות של אספסיאנוס הייתה להרוס את הארמון המפואר שהקים נרו במרכז רומא, ולהחזיר את השטח הגדול שהוחרם לרשות האזרחים. על חורבות ארמון הזהב החליט אספסיאנוס להקים את מה שיהיה האמפיתאטרון הגדול ביותר בעולם.

בנייה עולה כסף, והקמת אמפיתאטרון גדול כל כך הייתה עניין יקר אפילו במונחים של אימפריה גדולה כמו רומא. למזלו של אספסיאנוס, מספר שנים קודם לכן, בשנת 66 לספירה, החליטו תושביו של מחוז קטן ונידח בפאתיה המזרחיים של האימפריה להתמרד כנגד הכיבוש הרומי. למשך זמן מה נראה היה כי המרד נושא פירות והתושבים עשויים להסיר מעליהם את עול הכיבוש- אבל בסופו של דבר לא היה להם סיכוי לעמוד כנגד ליגיונותיו של הצבא הרומי, צבא ממושמע ומאומן היטב. מחוז נידח זה, היה כמובן, יהודה. היהודים שילמו ביוקר על 'המרד הגדול': הרומאים כבשו את ירושלים, החריבו את בית המקדש ובזזו זהב וכסף למכביר. שלל זה הוא שמימן את בניית הקולוסאום ברומא, וחלק מעשרות אלפי היהודים שהובלו לרומא כעבדים השתתפו בבנייתו. בכל אופן, אני לא חושב שהעובדה ההיסטורית הזו מקנה לישראלים הנחה בכניסה לקולוסאום, אבל לא מזיק לבדוק.

אספסיאנוס - הפודקאסט עושים היסטוריה

אספסיאנוס

מלאכת הבניה החלה בשנת 72. הקיסר אספסיאנוס הלך לעולמו עוד בטרם נשלמה, ובנו טיטוס המשיך אותה. למרות שהקמת הקולוסאום ארכה פחות מעשר שנים – זמן קצר להפליא ביחס לפרוייקט בניה כה שאפתני – גם טיטוס לא הספיק להשלים אותו. הקיסר דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, היה זה שחנך את האמפיתאטרון החדש בשנת 80 לספירה.

למרבה האירוניה, למרות שהקולוסאום הוקם כמעין סוג של התרסה כנגד תקופת שלטונו של נרו, בסופו של דבר הוא דווקא נקרא על שמו. שמו של האמפיתאטרון החדש היה במקור 'האמפיתאטרון הפלאבי', על שמם של אספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס שהיו שייכים למה שמכונה 'השושלת הפלאבית'. אך כשהשתלטו הפלאבים על ארמונו הגדול של נרו, הם לא הרסו אותו לחלוטין: הם הותירו על כנו פסל גדול ומרשים של הקיסר נרו, ארבעים מטר גובהו, שעמד כעת קרוב מאד לאמפיתאטרון. הפסל הענק כונה 'הקולוסוס של נרו', וניצב על כנו כמה מאות שנים – ומכאן קיבל הקולוסאום את שמו ברבות הימים.

הישג אדריכלי

בקולוסאום היו לפחות חמישים אלף מקומות ישיבה. עובדה זו הציבה בפני האדריכל האלמוני שתכנן אותו אתגר שגם אדריכלי איצטדיונים מודרניים חייבים להתמודד מולו: כיצד ניתן לאפשר לקהל עצום להיכנס אל המקום ולצאת ממנו מבלי ליצור תורים ארוכים, או כיצד ניתן לתכנן דרך מילוט מהירה מהמבנה במקרה של שריפה, למשל? גם כאן עשה האדריכל עבודה טובה. לקולוסאום היו שמונים כניסות שהובילו אל מערכת של מסדרונות שהקיפו את האמפיתאטרון. בכל קומה היו פתחים מהמסדרונות ההיקפיים היישר אל הכסאות והיציעים: פתחים אלה כונו Vomitoria, מהמילה הלטינית 'מעבר מהיר', או 'שחרור מהיר', והם אפשרו לרוקן את האמפיתאטרון מכל יושביו בתוך פחות מעשר דקות במקרה הצורך. המילה Vomitoria, אגב, היא המקור למילה האנגלית המודרנית Vomit, ונדמה לי שהקשר ביניהן אינו דורש הסבר…

הקולוסיאום: מבט מבפנים - הפודקאסט עושים היסטוריה

הקולוסיאום: מבט מבפנים

כל אחד מהצופים קיבל בכניסה כרטיס: פיסת חרס ועליה מספר היציע והשורה בה הוא אמור לשבת. לא כל אחד יכול היה לשבת היכן שרצה: סידור הישיבה בקולוסאום שיקף את המבנה ההיררכי הנוקשה של החברה הרומית. המושבים הנמוכים, אלו שהיו הקרובים ביותר לזירה, היו שמורים לסנאטורים ולאישים מכובדים במיוחד – ומתוכם מתחם מיוחד לקיסר ולפמלייתו, שהיו נכנסים לקולוסאום דרך שערים פרטיים בדרום המבנה ובצפונו. בשורות מעליהם ישבו החיילים והסוחרים העשירים. ביציע העליון ישבו האזרחים הפשוטים, ובקצה העליון ממש, רחוק מאוד מהזירה והיכן שהיו רק מקומות עמידה – עמדו הנשים והעבדים, שני המעמדות הנמוכים ביותר בחברה הרומית. קברנים ושחקני תאטרון, אגב, לא הורשו להיכנס למקום כלל. בימים חמים היו פורשים מעל היציעים רשת צפופה שהייתה מעניקה לצופים צל, מבלי לחסום את הבריזה הנעימה מבחוץ.

זירת הקולוסאום הייתה רצפה עשויית עץ ומכוסה בשכבה עבה של חול. המילה 'חול', בלטינית, היא 'ארינה' – ומכאן גם מגיעה אלינו המילה האנגלית Arena, 'זירה'. העץ והחול נעלמו לפני עידן ועידנים, ומי שמבקר היום בקולוסאום יכול לראות את הפלא הטכנולוגי מתחתם: מבוך תת-קרקעי עצום בעל שתי קומות של מנהרות ומסדרונות שבו הוחזקו הגלדיאטורים ובעלי החיים לפני המופע. ברצפת העץ של הקולוסאום היו כשמונים פתחים סמויים, דרכם היו הטכנאים מכניסים תפאורה בהתאם לצורך, ומעליות מכניות היו מרימות אל הזירה את הכלובים שמהם שוחררו בעלי חיים לפי הצורך.

לחם, שעשועים ושלושים ושניים פילים

על פי המסורת הרומית, בני שכבת האצולה היו מחוייבים לספק לאזרחי העם שני צרכים בסיסיים: לחם, ושעשועים. המופעים בקולוסאום מומנו על ידי אנשים פרטיים שביקשו בדרך זו להפגין את עושרם מחד, ולהטיב עם העם מאידך.

מופע בידור טיפוסי בקולוסאום היה נפתח בשעות הבוקר במשחקי ציד. חיות אקזוטיות מכל רחבי האימפריה הענקית הוכנסו לזירה, וציידים היו לוכדים אותן והורגים אותן להנאת הקהל. למשל, בשנת 248 לספירה נערך מופע חגיגי לציון אלף שנה להיווסדה של רומא, ובו לקחו חלק – בניגוד לרצונם, כנראה – 32 פילים, 60 אריות, 30 נמרים, עשרה צבועים, שישה היפופוטמים, קרנף, עשרה דובים ועשר ג׳ירפות. השורות הראשונות ביציעים היו מוגבהות כשני מטרים מעל הזירה עצמה, רק כדי להבטיח שהאריות לא ינסו לנגוס בסנאטורים.

מופע בקולוסיאום בימי קדם - הפודקאסט עושים היסטוריה

מופע בקולוסיאום בימי קדם

לא רק בעלי חיים הוצאו להורג בקולוסאום – גם אסירים שנידונו למוות היו חלק ממופע הבידור. לעתים הייתה זו הוצאה להורג ׳נורמלית׳ (בהעדר מונח מתאים יותר) באמצעות צליבה או שריפה על המוקד, ולעתים לקחו חלק הנידונים למוות בדרמה תיאטרלית שבה שיחק האסיר את התפקיד הראשי כגיבור מיתולוגי הנתקל בקשיים שונים ומשונים במסעו. במקרה הזה, עם זאת, להצגה לא היה אף פעם סוף טוב – או סוף טוב מבחינתו של הגיבור הראשי, בכל אופן. חיית טרף פראית הייתה מוכנסת לזירה, והגיבור הטרגי היה נטרף לעיני הצופים המריעים. טוב, תמיד אמרו שמשחק הוא מקצוע תובעני.

המופע היה מסתיים בשעות אחר הצהריים, באירוע השיא: קרבות גלדיאטורים. הלוחמים היו נכנסים אל הזירה דרך השער המזרחי של הקולוסאום, שכונה ׳שער החיים׳, ומצדיעים לקיסר שישב ביציע הכבוד. בתחילה הסתיימו קרבות אלה לעתים קרובות במותו של המפסיד, אך עם השנים פסק מנהג זה ומוות בזירה היה אירוע נדיר יחסית. הסיבה לכך הייתה מעשית לא פחות ואולי יותר מאשר מוסרית: ברומא לא היו מספיק גלדיאטורים כדי לעמוד בביקוש למופע; הכשרה טיפוסית של גלדיאטור נמשכה שנים ארוכות, והייתה כרוכה בהשקעה כלכלית לא מבוטלת. מבחינת הגלדיאטורים, ניצחון החלטי שבו היריב לא נפצע באורח משמעותי נחשב מכובד ומרשים יותר מאשר ניצחון שהסתיים במותו של המתמודד השני. ובכל זאת, לא מעט מתמודדים עזבו את הזירה דרך השער המערבי של הקולוסאום, הוא ׳שער המוות׳…

נפילת האימפריה

הקולוסאום סיפק שעשועים ובידור לאזרחיה של רומא במשך מאות שנים, אך כשירדה רומא מגדולתה – ירד המסך גם על האמפיתטארון הענק. בשנת 404 נערך בו קרב הגלידאטורים האחרון, וכשהשתלטה הנצרות על האימפריה הדועכת כבר לא ראו הרומאים בעין יפה הרג ורצח לשם שעשוע בלבד. במאה החמישית והשישית לספירה התפרקה האימפריה הרומאית, ואירופה שקעה לעידן ארוך של בערות: בהעדר ספרים וידיעת קרוא וכתוב, שכחו תושבי רומא מה הייתה מטרתו המקורית של הבניין הענק שעמד בחצר האחורית שלהם. היו כאלה ששיערו שאולי היה זה מקדש לאל השמש, או אולי ארמון קיסרי.

עם נפילת האימפריה התדלדלה אוכלוסיית רומא. מספר תושבי העיר – שבשיאה הייתה בית ליותר ממיליון בני אדם – צנח עד כדי פחות ממאה אלף במאה התשיעית והעשירית. העיר הצטמקה מאוד והתרכזה סביב נהר הטיבר. פעם עמד הקולוסאום במרכזו של המטרופולין, וכעת היה מחוצה לו, בשדה מוזנח ונטוש. צמחיה עבותה השתלטה עליו, וקיימים תיאורים על זאבים וחיות פרא אחרות ששוטטו בין ההריסות באין מפריע.

גם כשהתאוששה מעט רומא בימי הביניים, הקולוסאום נותר עדיין נטל כלכלי: לא נמצא מי שיכול היה להרשות לעצמו לתחזק את המבנה המונומטלי. שריפות, רעידות אדמה ופגעי טבע אחרים כירסמו בקולוסאום שנה אחר שנה, מבלי שאיש ניסה לתקן את הנזק- ואפילו להפך. שליטי רומא ראו בקולוסאום מעין 'משאב טבעי' שניתן לנצל אותו. ראשונים פורקו לוחות השיש והפסלים המפוארים שקישטו את האמפיתאטרון, ואחריהם נעלמו כלונסאות המתכת שהצמידו את אבני הגיר זו לזו והשאירו אחריהן חורים גדולים שניתן לראות בברור לאורך כל קירות המבנה. כל המושבים ביציעים פורקו ונלקחו, כולל כל בדל של ציוד מכני במתחם התת-קרקעי שמתחת לזירה.

הקולוסיאום בימי הביניים - הפודקאסט עושים היסטוריה

הקולוסיאום בימי הביניים

במקור, היו לקולוסאום דופן פנימית ודופן חיצונית גבוהה יותר. רעידות האדמה שהיכו בו לאורך השנים גרמו להתמוטטות של הדופן החיצונית, כך שמה שאנחנו רואים היום כקירותיו החיצוניים של הקולוסאום הם בעצם שרידיה של הדופן הפנימית. מהדופן החיצונית הגבוהה נותרה רק פיסה גדולה בקצהו הצפוני של המבנה. תושביה של רומא אספו את האבנים והשברים, והשתמשו בהן כדי לבנות כנסיות ומבנים אחרים ברחבי העיר. על פי הרישומים ששרדו, בשנת 1452 בלבד נלקחו מהקולוסאום אבנים בכמות שמילאה 2522 כרכרות.

החל מימי הביניים, הוסב הקולוסאום לשימושים שונים מאוד מהיעוד המקורי שלו: הוקמו בו בתי מלאכה, בתי מגורים, חנויות, כנסייה נוצרית, ארמון של משפחה עשירה, מחסן לדשן ואפילו בית קברות מאולתר. רק במאה ה-15, עם תחילת עידן הרנסנס, חזרו האירופאים להתעניין במקורותיו של הבניין ובאדריכלות שלו. ארכיאולוגים החלו להסיר את שכבות הקרקע שהצטברו באלף השנים שחלפו וחשפו כתובות ועתיקות לרוב. רק במאה ה-19 החלו הניסיונות הרציניים הראשונים לשחזר את המבנה ולמנוע הרס הדרגתי.לשם כך נוספה תמיכה לאזורים חלשים במבנה ונוכשה הצמחייה. במחצית הראשונה של המאה העשרים שמה התנועה הפשיסטית מיוחד על שימור הקולוסאום, כחלק משאיפתה ליצור מחדש את החיבור בין האימפריה הרומית העתיקה והמדינה האיטלקית המודרנית. כיום הקולוסאום הוא אחד מאתרי התיירות החשובים ביותר באירופה והוא עובר שיפוץ ושחזור הדרגתי, למשל בנייה מחדש של חלק מרצפת העץ בזירה הפנימית.

לסיכום, הקולוסאום נותן לנו הצצה מרתקת אל העבר – ואולי גם שופך אור גם על ההווה. עצם העובדה שהאמפיתאטרון הענק עומד על תילו אחרי כמעט אלפיים שנים של רעידות אדמה ונזק אנושי שיטתי היא עדות מצוינת לאכות הבנייה והתכנון בימי האימפריה הרומית. תולדות המבנה מאז אותה התקופה משקפים גם את תולדותיה של אירופה: מגדולה שמלווה בלא מעט אכזריות, לבערות וחשיכה תרבותית, לעידן חדש של תרבות שמסוגלת להעריך את אוצרות העבר ומנסה לשמור עליהן כמיטב יכולתה..


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

1 Response

  1. אלישבע גנור הגיב:

    חסרה אינפורמציה אודות נחלתם של היהודים וסבלם מול נרון ואספסירנוס הקיסרים.עדויות של יוספוס פלאביוס היו תורמות הרבה.שבעה עשר בתמוז ותשעה באב קשורים ישירות גם לקיסר טיטוס ולא אוזכרו. ללא קשר ל"הדתה" מכל סוג שהוא,הביקור של ישראלי-יהודי בקולוסיאום כרוך בהסטוריה של עם ישראל לדורותיו וחבל שנאמרו דברים ברמיזה שולית בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *