רעה, רשת, רעה!…על הצדדים האפלים של האינטרנט

כתב: רן לוי

כשסוקרים את ההיסטוריה האנושית, קל לזהות נקודות על ציר הזמן שבהן התחוללו אירועים או התפתחויות שהייתה להן השפעה עמוקה על העתיד- למשל, גילוי יבשת אמריקה, או ביקוע גרעין האטום. העולם שאחרי קולומבוס כבר לא היה אותו עולם, תרתי משמע. העולם של אחרי ביקוע גרעין האטום…אולי לא יהיה. אנחנו חיים, ממש עכשיו, בתקופה שכזו. אנחנו שייכים לקבוצת בני האדם שנחשפים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לסיטואציה שבה מידע זורם ממקום למקום על פני כדור הארץ- כמעט ללא שום מגבלות. אני מתכוון לרשת האינטרנט, כמובן. זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות שבה שני בני אדם שמפרידים ביניהם יבשות שלמות ואוקיינוסים רחבי ידיים, יכולים להחליף ביניהם רעיונות ודעות במהירות האור. הם יכולים לכתוב תוכנה חדשה, למכור ולקנות זה מזה, לשלוח קבצי מוזיקה או לתכנן מזימה טרוריסטית…הכל אפשרי.


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


ההשפעה של האינטרנט על האדם הבודד היא כמעט תמיד חיובית. הרשת מאפשרת לאינספור יוצרים, כותבים, זמרים וצלמים למצוא לעצמם במה ומקום לבטא את היצירתיות שלהם. פייסבוק מאפשרת לנו לשמור על קשר עם החברים שלנו. אתרי הכרויות מספקים את צרכינו- מאהבה לרגע ועד לאהבת אמת.אבל מה תהיה השפעתה של רשת האינטרנט על המין האנושי ככלל? מי מבטיח לנו שמה שנראה לנו היום כטכנולוגיה מדהימה שמעניקה לנו חופש אינטלקטואלי וסיפוק נפשי, לא תתגלה בעתיד כחרב פיפיות מסוכנת מאין כמוה? כשהצליחו המדענים לפצח את סודות הגרעין, היו כאלה שהאמינו שהנה הנה האוטופיה המיוחלת נמצאת מעבר לפינה! האנרגיה הגרעינית תהיה כל כך זולה וזמינה עד שיבוא סוף לרעב, למחלות ולמחסור במים. בפועל, הרעב והצמא לא נעלמו- ואנחנו נשארנו עם עוד דרך אחת נוספת שבה בני האדם יכולים להרוג בני אדם אחרים.

בפרק זה ננסה לבחון את הצדדים הפחות זוהרים של הרשת- את הנזקים שהיא עשויה לגרום לתרבות שלנו, לקשרים החברתיים ולכלכלה. נדון בבעיות השונות שהרשת יוצרת או מעצימה, וננסה להעריך עד כמה הן באמת עשויות להשפיע על עתידנו. אי אפשר, כמובן, לדון בכל ההשפעות והבעיות האפשריות במסגרת פרק יחיד: לכן, בחרתי להתמקד בשלושה נושאים בלבד-  טוקבקים, סירטונים ויראליים ומהפכת 'הכל בחינם'.

טוקבקים

'טוקבק' הוא המונח המקובל לתגובה על מאמר או כתבה באתר אינטרנט. הטוקבק הוא אחד מאבני היסוד של התקשורת ברשת והוא זה שמבדיל את הרשת מערוצי תקשורת אחרים כמו עיתונות דפוס, רדיו או טלוויזיה. גם בעיתון, למשל, ניתן להגיב על כתבות- אבל אך ורק במסגרת מה שמכונה 'מכתבים למערכת'. השליטה של העורך על איזה מכתב יפורסם ומה יהיה תוכנו, היא שליטה אבסולוטית. טוקבק באינטרנט שונה לחלוטין מ'מכתב למערכת': הוא מיידי, והוא כמעט אף פעם לא עובר עריכה. הטוקבק מאפשר למגיב לעמוד מול כותב המאמר כשווה מול שווה. טוקבקים קיימים בכל רחבי הרשת העולמית, כמובן, אבל נדמה לי שכאן בישראל הם נפוצים יותר ובעלי משקל רב יותר בדו-שיח מאשר ברוב המדינות. ישנם המון אנשים שרואים בטוקבקים דו-שיח צעקני, אלים ובוטה. במקרים רבים הפידבק לכתבה או מאמר הופך לאוסף של קללות, עלבונות והשתלחות לא-מכובדת כלפי כותב המאמר. לא פעם אפשר לראות כיצד מאמר מושקע ומנומק של פרופסור מכובד מהאקדמיה נתקל בתגובות מזלזלות ומעליבות. דו-שיח, אמרנו? לא ממש.

התחושות הללו הביאו את חבר הכנסת ישראל חסון להעלות לסדר היום הציבורי הצעה רדיקלית: להסיר את מעטה האנונימיות מעל הטוקבקיסטים. להכריח את המגיבים באתרי אינטרנט להזדהות בשמם האמיתי ולקחת אחריות על הדברים שהם מעלים על הכתב. אם נשים לרגע בצד את השתייכותו ודיעותיו הפוליטיות, אין ספק שחבר הכנסת חסון עשה כאן צעד נועז ואמיץ מעין כמותו. לא היה שום ספק, מהרגע הראשון, שהתגובה האינסטינקטיבית של הבלוגרים, עורכי האתרים ושאר אושיות הרשת תהיה לקרוע את חסון לגזרים. איך הוא מעז, פוליטיקאי קטנוני ועלוב-נפש שכמותו, להתערב בחופש הביטוי המופלא והמדהים שהעניקה לנו רשת האינטרט?! איך הוא מעז לטבול את הכף המלוכלכת של הפוליטיקה המפלגתית בתוך דייסה שהיא לא שלו?

אבל לדעתי, ח"כ חסון עשה כאן שירות טוב לאזרחי המדינה- שירות אמיתי כחבר פרלמנט ונציג האזרחים. גם אם מרבית עורכי האתרים הגדולים בישראל יעדיפו להתעלם מכך, טוקבקים הם בעיה רצינית באינטרנט הישראלי. נכון להיום ישנם כמה עשרות- אולי מאות- תיקים תלויים ועומדים בבתי משפט שבהם אנשים שנעלבו או נפגעו מטוקבקים שכתבו עליהם, תובעים לדין בעלי אתרים ודורשים מהם לחשוף את זהותם של הטוקבקיסטים. אין ספק שמספר התביעות בעתיד רק יילך ויעלה. נכון להיום, אין שום חקיקה שמסדירה את עניין התגובות ברשת: אין שום הגדרה ברורה לרמת האחריות האישית שיש לכותב טוקבק על מה שכתב, או לבעל האתר שפרסם את הטוקבק. ההחלטה לגבי מהו טוקבק לגיטימי ומהו טוקבק מכפיש ופוגעני נתונה כיום בידיהם של אנשים שאנחנו ממש לא רוצים שיקבלו את ההחלטה הזו. מצד אחד מדובר בשופטים בני שישים ושבעים שלעיתים בקושי יודעים מי זה גוגל. מצד שני מדובר בבעלי אתרים שהאינטרסים שלהם הם כלכליים לחלוטין: לא אכפת להם מההשלכות של הטוקבקים על התרבות הישראלית ועל הערכים שלנו. ההפך הוא הנכון! ככל שהטוקבקטים חריפים ואגרסיביים יותר, הכתבה המדוברת תהיה פופלארית יותר ותכניס יותר כסף לאתר מצפייה בפרסומות. אף גורם פרלמנטרי או ממשלתי לא התנדב לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה, עד שחבר הכנסת חסון החליט לצעוק ש'המלך הוא עירום'. יש כאן בעיה. מישהו צריך לעשות משהו.

חסון הזמין ארבעה-עשר עורכי אתרי אינטרנט חשובים כמו Ynet, NRG ואחרים לדיון במשכן הכנסת. כצפוי, אף אחד מהארבעה-עשר לא טרח להגיע. חסון החליט לעשות שריר: הוא הפך את ההצעה שלו להצעת-חוק והעביר אותה למסלול של חקיקה. עד מהרה היא אושרה בקריאה טרומית בכנסת. קול זעקה נשמע ברחבי הבלוגספירה! איך הוא עושה לנו את זה? מה הוא חושב לעצמו? איך הוא בכלל חושב ליישם את הצעת החוק שלו? הרי ברור לכל שאי אפשר לאכוף באמצעים משטרתיים שום דבר על אף אחד באינטרנט: השרתים שמאחסנים את האתר יכולים להיות גם בהונדורס, לצורך העניין. אבל מקריאה בין השורות של השתלשלות העניינים, יש לי תחושה שלחה"כ חסון לא הייתה מעולם שום כוונה לחוקק חוק כזה. הוא בסך הכל רצה להפעיל לחץ על עורכי האתרים ולגרום להם להבין שהם חייבים לטפל בבעיה הזו- בעצמם.

והוא הצליח. לדיון הבא שהתקיים בכנסת כבר הגיעו כל העורכים והגורמים הרלוונטיים. התפתח דיון סוער וצעקני- איך אפשר שלא- ובסיומו הסכימו עורכי האתרים לפשרה הבאה: חבר הכנסת חסון יקפיא את החקיקה- שכאמור, כנראה שמעולם לא התכוון להשלים בלאו הכי- והם בתמורה יפעילו סינון עצמי על הטוקבקים שמופיעים באתריהם ויאפשרו לכל מי שמבקש להסיר טוקבק שמעליב או פוגע בו.

על פניו, נדמה שההסדר הזה משרת היטב את כל הצדדים: יש מישהו שמסנן טוקבקים ומנמיך את הטונים, והמשטרה נשארת מחוץ לעניין. בפועל, עם זאת, בעיית הטוקבקים עדיין לא נפתרה כלל. אחרי ככלות הכל, מי אמר שטוקבקים זה בהכרח דבר רע? מי אמר שסינון טוקבקים הוא בהכרח רצוי? לטוקבקים יכולות להיות גם השפעות חיוביות על החברה. הם יכולים להיות גורם שמאחד את העם לאחר אירועים קשים כמו נפילת חיילים, למשל. אפשר למצוא המון תמיכה ועידוד במסרים שמאות ואלפי מגיבים משאירים בכתבות החדשות.

זאת ועוד, בל נשכח שזכות הביטוי היא זכות בסיסית לכל אדם במדינה דמוקרטית. עו"ד יהונתן קלינגר, שמתמחה בתחום משפט וטכנולוגיה, הגדיר זאת יפה בבלוג שלו כשכתב ש-

"הצנזורה היא עונש המוות של הביטוי. מטרת הצנזורה היא לקבוע שישנם ביטויים אשר החברה אינה מסוגלת לשאת; מטרה זו דומה מאוד לעונש המוות- שקובע שישנם מעשים אשר נקיטתם תוביל לסופו של הסובייקט שנוקט בהם. בצנזורה, כמו בעונש המוות, נוטים להשתמש לעיתים נדירות ביותר."

סינון טוקבקים הוא צנזורה- והצנזור, עורך האתר במקרה הזה, הוא גורם אשר לא נבחר בבחירות דמוקרטיות ואינו מייצג כלל את דעתו של הציבור.

ומה לגבי העלבונות וההכפשות המכוערות בטוקבקים ובפורומים? ובכן, גם כאן- לא הכל שחור ולבן.

גשש בלש בפעולה

בחודש מאי, שנת 2005, כתבה אישה אנונימית באחד הפורומים באינטרנט על טראומה שחוותה שש שנים קודם לכן. היא הייתה בת 16 ונוצלה מינית על ידי גבר מבוגר ממנה.

"הייתי ילדה מאוד תמימה, והיום בדיעבד אני מבינה מה היה שם- וזה נורא. המשכתי עם הפגישות האלה, שפרקו חלק גדול מנשמתי, מתוך מחשבה מעוותת שאני אוהבת את האיש (שמבוגר ממני בשלושים ושתיים שנים)."

אחת הגולשות האחרות באותו הפורום, שקראה את הסיפור, נדהמה לגלות שמה ארע לכותבת האנונימית דומה באופן מדהים לניצול מיני שהיא חוותה בעצמה. גם היא העלתה את הסיפור שלה לאתר, ולפתע החלו לצוץ עוד נשים בעלות סיפור דומה. כולן קיימו קשרים עם אותו אדם, סלבריטאי מפורסם אשר שכנע אותן לקיים איתו יחסי מין תוך כדי הבטחות לקידום הקריירה שחלמו עליה. כתבת של העיתון 'ידיעות אחרונות', נעמה לנסקי, שמעה על הפרסומים בפורום, ופתחה בתחקיר מעמיק לגבי הסיפור. הממצאים פורסמו בכותרות גדולות בכל כלי התקשורת. חקירת המשטרה לא אחרה לבוא. על פי פסק הדין, השחקן חנן גולדבלט- גיבור ילדותנו (גשש בלש בפעולה) – כפה את עצמו בעורמה על נערות צעירות ותמימות.

מה היה קורה לו היה מופעל סינון על אותו הפורום, וגולדבלט היה ממשש את זכותו- על פי אותו הסדר בין ח"כ חסון ועורכי האתרים- ומבקש להסיר את ההודעה הראשונה שפרסמה אותה מתלוננת אנונימית? יכול להיות שהמתלוננת השניה לא הייתה נחשפת אליה כלל, כמו גם כל שאר הקורבנות, והפשע לא היה נחשף. אין פתרון קל לבעיה הזו. נכון להיום כל אתר רשאי לבחור לעצמו את הדרך המועדפת עליו להתמודד איתה: יש כאלה שלא מפעילים סינון כלל, אחרים מכריחים את המגיבים להזדהות, ואחרים מציגים רק מידע חלקי על המגיבים- כמו כתובת IP, למשל.

סירטונים ויראליים

סרטוני וידיאו ויראליים הם תופעת אינטרנט פופלארית מאין כמותה. סרטון קצרצר ומוצלח- מצחיק, מותח, מפתיע, כל מה שתרצו- מתפשט ברחבי הרשת בתוך שעות. חבר שולח קישור לחבר, מישהו מעלה את הסירטון לבלוג שלו, מישהו אחר כותב בפייסבוק, בטוויטר ו….וווםםם…כל העולם ואחותו ראו את הסירטון.

ההצלחה של סירטונים ויראליים היא כל כך פנומנלית, עד שהיא נחשבת היום לגביע הקדוש של הפרסום. כל קופירטייר מתחיל יודע שסרטון ויראלי, אפילו כזה שזוכה להצלחה בינונית בלבד, הוא יעיל פי כמה וכמה מכל מסע פרסום 'קונבנציונלי'. חברות פרסום משקיעות מיליוני דולרים על קמפיינים בטלוויזיה, ברדיו, בשלטי חוצות על בניינים שלמים ליד נתיבי איילון…ואז מגיע ילד בן 16, מתכסה בשמיכה, מפעיל את המצלמה וצועק- "תעזבו את בריטני במנוחה!" – והופ! הוא הבן אדם הכי מפורסם בעולם. לפחות לכמה ימים. אפס השקעה.

הפרסומאים מנסים נואשות לפצח את הנוסחא שהופכת קליפ וידיאו ל'ויראלי' אבל…זה לא הולך להם. אף אחד לא הצליח עד כה למצוא שיטה בדוקה ליצירת קליפ כזה. ישנם המון גורמים שמשפיעים על הצלחה של סרטון וידיאו, במיוחד אם מדובר בסרטון פרסומת. אם תדחוף את המוצר חזק מדי, אנשים לא יעבירו את הסרטון מאחד לשני. אם המסר יהיה סמוי מדי, ההצלחה של הסרטון תהיה חסרת תועלת. נכון להיום, שיווק ויראלי הוא יותר אמנות מאשר מדע. אז איפה בדיוק הבעיה כאן, אתם ודאי שואלים את עצמכם. יש בעיה, והנה סיפור שימחיש זאת.

בקנדה, בעיירה הקטנה 'טרואה-ריויאר', ישנו סטודנט למשפטים בשם גיסלין ראזה. גיסלין הוא צעיר בשנות העשרים לחייו, והוא ללא ספק אדם רציני ומכובד. הוא לומד באוניברסיטת מונטריאול היוקרתית ובזמנו הפנוי הוא מכהן כנשיא האגודה לשימור מורשתה של 'טרואה-ריויאר'. הוא יוזם פעילויות הנצחה שונות ונלחם כנגד פגיעה באתרים היסטוריים יקרי ערך. הוא שאמרנו, אדם רציני. אבל לפני כשמונה שנים גיזלין עשה טעות קטנה ומטופשת. טעות של נער מתבגר. לא, הוא לא גנב את האוטו של אבא, לא ריסס גרפיטי ולא הזיק לאף אחד. הוא רק נכנס לאולפן הוידיאו בבית הספר התיכון שלו, הפעיל את אחת המצלמות, הרים מקל גולף שהיה מונח בקרבת מקום- והחל משחק מול המצלמה. ליתר דיוק, גיזלין החל לחקות את דארת'-מאול, דמות מתוך הסרט הראשון בסדרת 'מלחמת הכוכבים'. מקל הגולף שבידיו הפך, לכמה רגעים, ל-Light Saber אימתני. גיזלין השתולל מול המצלמה בחופשיות נטולת עכבות, כולל חיקוי האפקטים הרלוונטים. אחרי הכל, הוא היה לבד בחדר- הוא, וחיילי האימפריה הדימיוניים שנגדם נלחם.

אבל גיזלין, כפי שהסתבר לו, לא היה *באמת* לבד. כמה חודשים מאוחר יותר מצאו כמה תלמידים את הקלטת בתוך המצלמה, וגילו את הסרטון שגיזלין הקליט- ושכח למחוק. אחד מהם העביר את הסרטון למחשב, ותלמיד אחר העלה את הסרטון לבלוג. גיזלין גילה לחרדתו שמבלי להתכוון הוא יצר את מה שנראה כסרטון הויראלי המושלם. נער מתבגר, שמנמן למדי, עושה מעצמו צחוק מול המצלמה ומחקה קטע מתוך אחת מסדרות הסרטים המפורסמות והמוכרות ביותר. נדמה שכל האלמנטים ההכרחיים להצלחה ויראלית חברו זה לזה בצירוף מקרים קוסמי ואומלל במיוחד. הסרטון הקצר של גיזלין ראזה הוא היום הסרטון הנצפה ביותר ברשת האינטרנט מאז ומעולם, עם למעלה ממיליארד צפיות מצטברות לאורך כמעט שמונה שנים. אנשים יצירתיים לקחו את הסרטון המקורי שלו ו'הלבישו' עליו עשרות פארודיות: גיזלין ראזה נגד הג'די, נגד קיל ביל, נגד סרומן משר הטבעות, ואפילו נגד ארבע מאות סוכנים במטריקס. לא משנה מה יעשה גיזלין בחייו וכמה אתרים היסטוריים יציל מכלייה- הוא לנצח יהיה ה- Star Wars Kid. מאז ועד היום, כל העולם צוחק על חשבונו של גיזלין ראזה. כל קומיקאי הוא פרשן. כל בדרן מרושע עושה עליו קופה. גיזלין הפך להיות מטרה, ומיליארד בני אדם זורקים עליו חצים.

כפי שניתן לשער, ל'הצלחה' הזו הייתה השפעה הרסנית על גיזלין. אף אחד לא יכול לספוג כזו כמות של השפלה. הוא עזב את בית הספר, שקע בדיכאון עמוק ובסופו של דבר אושפז במחלקה הפסיכיאטרית לילדים. אפשר לשער שנדרשו לו שנים כדי לשקם את עצמו ולהתמודד עם המכה האיומה שנחתה עליו. הסבל שעובר על גיזלין לא נעלם מעיניהם של רבים ברחבי הרשת: היו אנשים שהזדהו איתו והבינו את מה עובר עליו. שני בלוגרים ניהלו מסע תרומות וגייסו כמה אלפי דולרים כדי לקנות לו אייפוד חדש. מאה וחמישים אלף איש חתמו על עצומה שקראה לג'ורג' לוקאס, האיש שמאחורי הסדרה 'מלחמת הכוכבים', להעניק לגיזלין תפקיד קטן באחד מסרטי הסידרה. לוקאס לא נענה לבקשה הזו בסופו של דבר. הנחמה היחידה בסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לזה 'נחמה', היא שמשפחתו של גיזלין תבעה את התלמידים שהעלו לרשת את הסרטון על סכום של רבע מיליון דולר. העניין נסגר מחוץ לכתלי בית המשפט, בסופו של דבר, וגיזלין גבה מחיר לא-ידוע, אבל יש לקוות- גבוה למדי, מאלו שהשפילו אותו ברבים.

שאלת הפרטיות ברשת היא נושא רחב ידיים שדורש פרק משל עצמו. המקרה של גיזלין הוא דוגמא לקלות שבה אדם יכול לא רק לאבד את פרטיותו באינטרנט- אלא גם להקלע לקטסטרופה אמיתית, כזו שיכולה להשפיע על כל חייו. לפני מאה שנה גיזלין אולי יכל היה לעזוב את העיר או את המדינה ולהתחיל מחדש במקום אחר- אבל לא עוד. היום אין לו לאן לברוח, פרט אולי להרים הכי נידחים בקווקז או מאה שערים בירושלים.

הנה דוגמא נוספת לקטסטרופה כזו, מסוג שונה במעט, שיכולה ללמד אותנו לקח חשוב נוסף לגבי האופן שבו מתנהלים הדברים ברשת.

Impossible is Nothing

בשנת 2006 החליט סטודנט באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בשם אלכסיי ואינר לנסות ולהתקבל לחברת UBS. UBS היא חברה בינלאומית העוסקת במתן שירותים פיננסיים- ללא ספק, משרה נכספת ביותר לכל מי שמעוניין להתקדם בשוק העבודה התחרותי של וול-סטריט. אלכסיי שלח ל-UBS  קורות חיים, קטע כתיבה קצר של כמה עמודים (אצלנו זה לא כל כך מקובל, אבל בארצות הברית כן), תמונה- ועוד משהו. כן, ניחשתם: סרטון וידיאו. ולא סתם סרטון. אלכסיי האמין, ואולי בצדק, שמצויינות אתלטית מעידה על מצויינות גם בשאר תחומי החיים. לשיטתו, אותן התכונות שהופכות אדם לאתלט טוב- משמעת עצמית, תחרותיות, הרעב להצלחה- חשובות גם בעולם העסקים.

הסרטון הקצר, כשבע דקות, נפתח בשוט מבויים של אלכסיי יושב על כורסאת ראיונות. המראיין, שאת פניו אנחנו איננו יכולים לראות, שואל אותו שאלה בודדת: 'מה הופך אותך לכל כך מוצלח?'. מדהים כמה נזק יכולה לגרום שאלה אחת. קשה להבין איך אלכסיי לא הבין שהשאלה הזו, שהיא בברור חלק מתסריט שהוא בעצמו כתב, הורסת בבת אחת את כל האמינות של מה שיבוא אחר כך. עוד לא חלפו שלושים שניות מתחילת הסרטון, ואלכסיי מיצב את עצמו בעיני הצופים כאדם נפוח מחשיבות עצמית ויהיר בצורה יוצאת מן הכלל. מכאן, הדברים רק הולכים ומתדרדרים. אלכסיי פוצח בנאום יומרני שבו הוא מסביר, ממרומי גיל העשרים שלו, את הדרך הנכונה אל ההצלחה. בין משפט פומפוזי אחד לקלישאה ניהולית אחרת, אלכסיי נראה כשהוא דוחק משקולות כבדות, מגיש סרב קטלני בטניס ורוקד ריקודים סלוניים. לסיום, הוא נעמד מול מגדל של לבנים, משחרר את הקלישאה הבאה.. שובר את הלבנים במכת קרטה…ומקנח במשפט המחץ: Impossible Is Nothing.

'Impossible Is Nothing' הוא גם השם שניתן לסרטון הזה לאחר שדלף לרשת, קרוב לודאי כמה שעות בלבד אחרי שהאנשים שצפו בו ב-UBS התעוררו אחרי שהתעלפו מרוב צחוק. ההמשך צפוי מראש, פחות או יותר. הסרטון של אלכסיי זכה לכמה מאות מיליוני צפיות, אינספור קטילות ובדיחות על חשבונו של הסטודנט השאפתן, והשפלות לרוב. אלכסיי לקח חופשה מהלימודים וירד למחתרת.

אבל כאן התרחשה נקודת מפנה מפתיעה בסיפור. בניסיון להציל משהו מתוך הכבוד העצמי שלו, אלכסיי שלח מכתבים מאיימים לאתרים שאליהם הועלה הסרטון או שקישרו אליו, כמו יו-טיוב למשל, ובהם הוא דרש להסיר את הסרטון או שינקוט בצעדים משפטיים כנגד האתר. אלכסיי אולי לא ידע זאת, אבל זה היה אולי הצעד הגרוע ביותר שיכל לעשות: הוא הביא על עצמו את  'אפקט סטרייסנד'.

'אפקט סטרייסנד' הוא שם שניתן לתופעה מוכרת מאוד ברשת האינטרנט. בשנת 2003 הועלתה לאתר כלשהו תמונה אווירית של האחוזה של הזמרת ברברה סטרייסנד ליד חוף הים של קליפורניה. סביר להניח שכמה אלפי סקרנים נכנסו לאתר, העיפו מבט בתמונה- והמשיכו הלאה לדברים מעניינים יותר. בסופו של דבר, מדובר בסך הכל בבית גדול. אבל משום מה, הזמרת לא אהבה את העובדה שצילום של ביתה מופיע באינטרנט. היא שלחה את עורכי הדין שלה לאיים על בעל האתר שאם לא יסיר את תמונת הבית- הם יתבעו אותו על סכום של 50 מיליון דולר. בעל האתר מחה בתוקף וטען שהתמונה המדוברת היא חלק מפרוייקט גדול של צילום כל קו החוף בקליפורניה כדי לעקוב אחרי תהליכי שחיקת החופים לאורך זמן. לטענתו, הוא צילם עוד שניים עשר אלף בתים, והוא לא מסכים לתת לביתה של סטרייסנד יחס מועדף.

העיתונות שמעה על המקרה הזה והתנפלה עליו. הסיפור פורסם בכל כלי התקשורת, כולל פרשנויות, דיווחים מהשטח, עיתונאים בפתח ביתה של סטרייסנד וכל מה שכרוך בזה. והתוצאה? התמונה המשעממת, שמקודם צפו בה רק כמה מעריצים שרופים, זכתה עכשיו למאות אלפי צפיות בתוך שבועות ספורים. *בדיוק* מה שברברה סטריינד ביקשה למנוע. זהו 'אפקט סטרייסנד', וזה גם מה שארע לאלכסיי.

הידיעות על מכתבי האיום עוררו סקרנות אצל אנשים רבים ונתנו דחיפה רצינית לפופלאריות של הסרטון המודלף. עוד יותר גרוע, מבחינתו של אלכסיי, אחד מהאתרים שאליו שלח אלכסיי את מכתב האיום החליט 'לעשות קופה' על חשבונו. העורכים פרסמו הודעה שבה הם מצפצפים בגלוי על האיום שלו וכדי להראות שהם בכלל לא מפחדים, הם גם פירסמו תחקיר ארוך ומקיף על אלכסיי…ומה שהם גילו שם…לא נעים.

מסתבר שהסטודנט המצטיין מייל הוא גם, על פי התחקיר, שקרן לא קטן. הוא טען שהקים עמותת צדקה- אבל אף עמותה כזו לא הייתה קיימת בפועל. הוא סיפר שייסד קרן השקעות- אבל גם היא לא הופיעה באף מסמך רשמי והאתר שלה הועתק אחד לאחד מאתר של חברת השקעות אחרת. אלכסיי טען שכתב ספר על השואה- אבל כל תוכנו של הספר, כך מסתבר, הועתק ממקורות אחרים, מילה במילה. חבריו ללימודים של אלכסיי חשפו בפני הכתבים את הסיפורים שניסה למכור להם. על פי ויקיפדיה, אלכסיי טען שעבד עבור ה-CIA, יש לו קשרים עם המאפיה הרוסית, הוא לימד את ג'רי סיינפלד משחק, הוא מוסמך לטפל בפסולת גרעינית מסוכנת ואפילו ניצח בטניס את פיט סאמפראס. פעמיים. עם המוניטין החדש שלו, אפשר להניח שעתידו של אלכסיי בוול-סטריט הוא קצת פחות ממזהיר.

(הערה: אלכסיי ויינר הלך לעולמו ב-2013, כשנתיים לאחר יציאת פרק זה לאור. ר.ל.)

תרבות החינם

הבעיה האחרונה שנדון בה היא בעיית ה'חינם'. כפי שודאי ידוע לכם, כמעט הכל באינטרנט הוא בחינם. אפשר לקרוא חדשות בחינם, לראות סרטים בחינם, להשתמש בדואר אלקטרוני בחינם וכן, גם להקשיב לפודקאסטים, בחינם. אז איפה כאן הבעיה? חינם זה טוב, לא? לא תמיד.

חברות מסחריות חייבות להרוויח כסף, זהו הרי כל העקרון של שוק קפיטליסטי. אם חברה עשירה ורבת משאבים כמו גוגל יכולה להרשות לעצמה לחלק תיבות דואר אלקטרוני בחינם, אף אחד כמעט לא יהיה מעוניין לקנות שירות כזה בכסף מלא. החינמיות חונקת את התחרותיות: חברות סטארט-אפ קטנות ועניות לא יכולות לצבור לקוחות ולהתפתח, אפילו אם הטכנולוגיות שהן מציעות טובות יותר או מוצלחות יותר מאילו שגוגל מחלקת בחינם. בסופו של דבר גוגל, יאהו, מיקרוסופט ואחרות משתלטות על השוק והורגות אותו לחלוטין. בשוק חינמי כזה, 'המנצח זוכה בכל'. תקוותן היחידה של החברות הקטנות היא שאחת מהמפלצות הגדולות יותר תתאהב בהן, תקנה אותן ותבלע אותן לתוכה.

יש אנשים שמאמינים ש'חינם' היא לא סתם מילה, אלא גם מודל כלכלי רב עוצמה. כריס אנדרסון הוא העורך של המגזין היוקרתי 'ווירד' (Wired). הוא ידוע כאדם חכם שניחן בהבנה אינטימית ומעמיקה של האופן שבו רשת האינטרנט משפיעה על חיינו. בספרו האחרון, 'חינם! מדוע אפס דולר הוא העתיד של העסקים', אנדרסון מנתח את הסיבות שהובילו לפריחה של התוכן החינמי ברשת.

מכירה של מוצרים יקרים במחיר זול יותר משוויים האמיתי היא לא תופעה חדשה. חברת ג'ילט עושה זאת בהצלחה רבה כבר מאה שנים, פחות או יותר: היא מוכרת את הידיות של סכיני הגילוח בגרושים, כדי לגרום לנו לקנות את סכיני הגילוח המתכלים במחיר יקר. מקרים כאלה, של 'סבסוד' מוצר אחד על ידי ייקור מוצר אחר הם מקובלים למדי: כשחברת מיקרוסופט, למשל, יצאה לשוק עם קונסולת ה-XBOX שלה, היא הפסידה כסף על כל יחידה שנמכרה. במיקרוסופט ידעו שמקור ההכנסה האמיתי שלהם לא נמצא בחומרה של הקונסולה, כי אם בתוכנה- במשחקים. כל מי שרצה לפתח משחק ל-XBOX היה חייב לשלם למיקרוסופט עבור הרישיון, והחברה גם לקחה אחוזים שמנים ממכירות המשחקים עצמם.

באינטרנט, טוען כריס אנדרסון, תופעת הסבסוד מתפשטת ומתרחבת בצורה דרמטית מכיוון שהעלות של העברת מידע ברשת היא נמוכה מאוד- ובכל שנה אף הולכת וקטנה עוד יותר. המחיר של רוחב הפס להעברת מידע הוא כל כך נמוך, עד שמבחינה מעשית זה כמעט לא עולה כסף לתת שירות לעוד לקוח אחד. גוגל יכולה לעשות המון כסף מפרסומות, מכיוון שההפסד הכספי שנגרם לה כתוצאה מפתיחה של עוד חשבון Gmail חינמי הוא זניח לחלוטין. העובדה שהעברת מידע ברשת היא כה זולה פותחת את השער למגוון של מודלים חדשים עבור חברות מסחריות. יש כאלה, כמו גוגל ופייסבוק, שמסבסדות שירותים תמורת צפיה בפרסומות. אחרות מספקות שירות חלקי בחינם לכל הגולשים, ושירות 'פרמיום' איכותי יותר ללקוחות שמשלמים- זאת אומרת, האחוז הבודד של הלקוחות המשלמים מממנים, למעשה, את מתן השירות לכל מי שאינו משלם. באתרים אחרים, כמו Digg ויו-טיוב למשל, הגולשים הם אלו שעושים את העבודה בפועל: הם יוצרים ומעלים את התוכן.

אנדרסון טוען, בפשטות, שזו המציאות ואין טעם להלחם בה. כל השירותים ברשת הולכים ונעים, כאילו תחת השפעת איזה 'כוח משיכה כלכלי', אל מודל עסקי חינמי. תעשיות ותיקות ומבוססות שלמזלן הרע עומדות בדרכו של הקטר הכבד הזה, פשוט יידרסו וייעלמו, כמו שהעיתונים המודפסים מפנים את מקומם לאתרי חדשות ואנציקלופדיות מפנות את מקומן לוויקיפדיה.

כצפוי, לא מעט אנשים אינם מסכימים עם דיעותיו של אנדרסון. הטענות שהם מעלים הן כבדות משקל ואי אפשר לזלזל בהן.

הבסיס לכל תחזיותיו של כריס אנדרסון הוא הרעיון שעלות העברה המידע היא זניחה. זה נכון אולי עבור אתרים קטנים או בינוניים, אבל כלל לא נכון עבור אתרים גדולים ופופלאריים. יו-טיוב של גוגל, למשל, משלמת יותר משלוש מאות מיליון דולר בשנה על רוחב הפס שלה. למעשה, גוגל מפסידה מיליארדי דולרים על יו-טיוב החינמית.

גם הטענה שניתן לממן שירותים לקהל גדול על ידי פרסומות כלל אינה מוכחת. מפרסמים גדולים ואיכותיים, כאלה שמוציאים סכומי כסף רציניים על פרסומות, בדרך כלל מעוניינים שהפרסומות שלהם יוצגו לצד תכנים איכותיים ומקצועיים. הם לא מוכנים שהמוצר היוקרתי שלהם יזוהה עם תוכן חובבני ונחות. במילים אחרות, נייק מוכנה לשלם הרבה כסף לשחקן כדורסל- אבל רק אם הוא טוב, כמו מייקל ג'ורדן. רולקס וסיטיזן משקיעות הרבה כסף באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, אבל רק כי שם נמצאים רוג'ה פרדר ורפאל נאדל. יו-טיוב גילתה, בדרך הקשה, שהיא חייבת לשלם לערוצי הטלוויזיה המסחריים כדי לקבל מהם תכנים טובים, כדי למשוך מפרסמים.

אבל הביקורת הקשה והנוקבת ביותר כנגד דיעותיו של אנדרסון היא שהוא מבלבל בין 'כוח כלכלי שאי אפשר להתנגד לו'- לבין האינטרסים הכלכליים של חברות גדולות. הרי בסופו של דבר, רק לחברות הענקיות והעשירות יש אינטרס לתת לנו תוכן בחינם: רק להן יש את העוצמה והכיסים העמוקים שנדרשים כדי לעשות מהחינם הזה כסף. למשל, לחברת אמזון יש ספר אלקטרוני בשם 'קינדל', והיא משווקת עבורו ספרים ועיתונים בפורמט דיגיטלי. אמזון לוחצת על העיתונים והוצאות הספרים להוריד את מחירי התוכן שהן גובות, כדי לגרום לאנשים לקנות עוד ועוד תכנים. הלקוחות נהנים, אבל מי שסופג את הנזק היא לא אמזון- אלא הוצאות הספרים והעיתונים. אמזון ממשיכה להרוויח אחוזים נאים מהמכירות שעוברות דרכה, אבל להוצאות הספרים אין מקור הכנסה אחר: הן עושות ספרים, וזהו. במילים אחרות, החברה היחידה שמרוויחה מכל עניין ה'כמעט חינם', היא אמזון הענקית- על גבן של החברות החלשות יותר.

אבל יכול להיות שיש אור בקצה המנהרה. חברת אפל, למשל, מצליחה למכור בכסף טוב תכנים שאחרים חשבו שאי אפשר לעשות מהם כסף- כמו מוזיקה. המפתח להצלחה שלה הוא במחשבה, בהשקעה בעיצוב והבנה של מה לקוחות אוהבים ומוכנים לשלם עבורו. זאת ועוד, אנשים כן מוכנים לשלם כסף תמורת תוכן איכותי יותר: פעם, כל הטלוויזיה שלנו הייתה חינמית לגמרי, אבל כמעט כולנו משלמים להוט ויס תמורת יותר ערוצים, יותר סדרות טובות וכולי. יכול להיות שגם ל'חינם' של האינטרנט יש מגבלות משלו.

בסופו של דבר, עם כל הבעיות והדילמות שהוא מציב בפנינו, האינטרנט הוא טכנולוגיה מדהימה שללא ספק תשנה את מהלך ההיסטוריה- ואני מאמין, באופן אישי, שהשינוי הזה יהיה בסופו של דבר, לטובה. אני לא יכול להסביר בכל מאת האחוזים מדוע אני חושב כך. אולי זה פשוט בגלל שאני מאוהב בטכנולוגיה הזו מעל לראש: הייתי מוכן לוותר על כל מכשיר חשמלי בבית- כולל המקרר ומכונת הכביסה- אבל רק לא על המחשב והמודם.

 

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

1 Response

  1. איל הגיב:

    הי רן,
    נהניתי מאד מאד מן הפרק.

    רציתי לשאול – ב – 35:18 יש שיר נפלא ממש, והשאזאם לא הצליח לזהות.
    האם תוכל לעזור לי לזהות את השיר?
    תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *