על ההיסטוריה של ה-LSD (אסיד)

ההיסטוריה של ה-LSD (אסיד) - רן לוי - הפודקאסט עושים היסטוריה

על ההיסטוריה של ה-LSD (אסיד)

כתב: רן לוי

הפעם נעקוב אחר ההיסטוריה של אחד הסמים החזקים והמרתקים המוכרים לאדם: ה-LSD (אסיד). האם מקומו ברשימת הסמים המסוכנים מוצדק?  


הרשמה לפודקאסט:
קנה | רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

כשהשתחררתי מהצבא יצאתי, כמו כולם, לטיול הגדול: שלושה חודשים ביערות הגשם ובחופים הקסומים של קוסטה ריקה, גוואטמלה ומקסיקו. מה לא עשיתי… רפטינג בריו בלנקו, צלילת מערות ביוקטן, טיפוס על הר הגעש ארנל… חוויות מדהימות. אך אם תשאלו אותי מה הייתה החוויה שהכי השפיעה עלי, אולי תופעתו לשמוע שהיא אינה קשורה לאיתני הטבע- אלא לילד חמוד, בן ארבע או חמש. עורו השחום העיד עליו שהוא ממוצא אינדיאני. הוא עמד ליד אביו, מאחורי דוכן נקניקיות קטן. חלפתי על פניהם ברחוב צדדי אי שם בגוואטמלה. הילד חייך אלי חיוך מקסים ונופף אלי. 'הי, גרינגו… הוט-דוג?'

חייכתי אליו בחזרה. הוא הזכיר לי את אחי הקטן, שהיה בערך באותו הגיל. סימנתי שאני לא מעוניין בנקניקיה, והמשכתי ללכת. משום מה, חיוכו של הילד מדוכן הנקניקיות ליווה את מחשבותיי בכל אותו היום. רק בלילה, בדקות שלפני השינה, הבנתי למה: כשראיתי אותו תפסתי בפעם הראשונה עד כמה שהמזל העיוור קובע את נסיבות חיינו. אחי הקטן יילך לבית הספר, יזכה בתעודת בגרות ואם ירצה, ילמד באוניברסיטה. הילד מדוכן הנקניקיות?… אביו מוכר נקניקיות, וכנראה שגם הוא יגדל להיות מוכר נקניקיות. שני ילדים חמודים וחייכנים, שני גורלות שונים – והכל בגלל שאחד נולד בישראל המשגשגת והמפותחת, והשני בגואטמלה שבעולם השלישי.

האירוע הקטן וחסר החשיבות הזה שינה את תפיסת עולמי. עד אותו יום הייתי קפיטליסט מושבע: האמנתי בכל לבי שכל אחד יוכל להצליח אם יהיה חרוץ מספיק. זה לא שהפכתי לקומוניסט, אבל היום אני מבין טוב יותר מהו אי-שיוויון אמתי, במובן העמוק ביותר של המילה.

שינוי בתפיסת העולם

מדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה?

כדי לחוות את האירוע ששינה את תפיסת עולמי, הייתי צריך לנסוע לצדו השני של העולם ולבלות שם שלושה חודשים. לעומת זאת, יש לא מעט אנשים שמספרים על חוויות רוחניות עמוקות וטוענים שחייהם השתנו באותו האופן… אחרי טריפ של LSD. עשרים ושמונה שעות טיסה, עשרת אלפים שקל ושני קלקולי קיבה לא נעימים בכלל… לעומת בול קטן על הלשון, בספה שבסלון. בפרק זה אנסה לענות על השאלה הפשוטה הבאה: האם LSD הוא טוב, או רע?

אם תשאלו את המורה שלכם בבית הספר, למשל, הוא יסביר לכם ש LSD הוא סם מסוכן מאין כמותו. נכון, ה-LSD  מוגדר בספר החוקים כסם מסוכן – אבל אם נשווה אותו לסמים מסוכנים אחרים כמו קוקאין והרואין נגלה שמישהו מתח את ההגדרה הרשמית ל'סם מסוכן' עד לקצה גבול הסבירות. LSD אינו ממכר ובכל מאה השנים אחרונות אין אפילו מקרה ודאי אחד של מוות כתוצאה ממנת יתר. מצד שני, אם תשאלו את הסטודנט הסטלן מהשורה האחרונה של אולם ההרצאות, הוא יספר לכם שה LSD אחראי לכמה מהשירים הטובים בחמישים השנים האחרונות. גם זה נכון, אבל זה שאמנים דגולים רבים היו מכורים לאלכוהול לא הופך את האלכוהוליזם להתמכרות רצויה. שתי התשובות, לדעתי, אינן מספקות. כדי לדעת אם ה LSD הוא מזיק או מטיב, כדאי להכיר אותו טוב יותר. אני מזמין אתכם להתרווח על הספה, להגביר את הווליום ולשכוח מכל מה ששמעתם עד היום על LSD.

 אלברט הופמן

אלברט הופמן, שוויצרי, סיים את לימודי הכימיה שלו בשנת 1929 והצטרף למעבדות המחקר של חברת התרופות סנדוז. תחום ההתמחות שלו היה צמחי מרפא ופטריות: בדומה לכימאים רבים, הוא ניסה למצות מתוך הצמחים את החומרים הפעילים שבהם ולגלות כיצד ניתן להפיק אותם באופן מלאכותי.

אלברט הופמן - הפודקאסט עושים היסטוריה

אלברט הופמן

ב-1935 החל לחקור את הארגוט, פטריה הגדלה על צמח השיפון. לארגוט יש היסטוריה ארוכה ובעייתית: מיילדות השתמשו בו באופן מסורתי כדי להקל על כאבי לידה, אבל טעות קטנה במינון מסוגלת לגרום להרעלה חמורה. בתחילת המאה העשרים הצליחו הכימאים לבודד מתוך הארגוט את החומר הפעיל שבו, ארגוטאמין, וסנדוז שיווקה אותו כתרופה גניקולוגית. בשנים שחלפו השתפרה הטכנולוגיה, ואלברט הופמן החליט לשוב ולחקור את הארגוטאמין.

זה לא היה קל. הארגוטאמין היה ידוע כחומר רגיש מאוד שנוטה להתפרק בקלות, והפקתו הייתה עניין יקר. כשביקש הופמן חצי גרם ארגוטאמין כדי להתחיל במחקר, נזף בו מנהלו על ה'בזבזנות הפרועה' שלו. הופמן החליט לעבוד עם סוג אחר של ארגוטאמין, שהיה זול יותר אבל דרש תהליכי זיקוק נוספים.

הקללה נתגלתה כברכה. בשעת הזיקוק הבין הופמן שמה שנחשב עד אז כחומר הפעיל בארגוט הוא למעשה תערובת של מספר חומרים פעילים. הוא הצליח לבודד אותם ולזהות מולקולה מסויימת בשם חומצה ליסרגית דיאתילאמידית- LSD, בקיצור- שמהווה את הבסיס לכל התרכובות הפעילות בפטריית הארגוט. בתוך זמן קצר למד הופמן כיצד ניתן לייצר את החומצה הליסרגית באופן מלאכותי, והחל מנסה אותה בשילוב עם חומרים אחרים כדי להפיק תרופה שתמריץ, אולי, את מערכת הדם והנשימה. לכל שילוב שכזה נתן מספר: LSD-1, LSD-2 וכן הלאה.

LSD-25

תרכובת LSD-25 לא הייתה מוצלחת במיוחד. הטכנאים שבדקו אותה על עכברי מעבדה דיווחו להופמן שהשפעתה על מחזור הדם והנשימה מינורית למדי. כבדרך אגב, נכתב בדו"ח, החיות נראו מעט… חסרות מנוחה. הופמן זנח את התרכובת הזו, והמשיך לדברים אחרים.

חמש שנים חלפו להם, אבל הופמן לא שכח את LSD-25. האינטואיציה שלו אמרה לו שהמולקולה הזו לא חשפה עדיין את מלוא סודותיה. ב-1943, בצעד נדיר מאוד הוא החליט לחזור ולייצר מחדש כמה גרמים של התרכובת למרות שכבר הוגדרה בעבר כבלתי מועילה. בזמן שרכן מעל שולחן המעבדה תקפה אותו לפתע תחושה משונה של אי נוחות. ראשו היה סחרחר. הופמן עזב את המעבדה ונסע הביתה, לנוח. כששכב במיטה חש כאילו הוא חולם, למרות שידע שהוא ער. תמונות משונות צפו ועלו מול עיניו, צורות וצבעים בוהקים היכו בו בזה אחר זה. כעבור שעתיים חזר לעצמו.

הופמן הבין מיד כי ה-LSD-25 הוא שאחראי לתחושות האלה, אבל לא הבין כיצד הדבר ייתכן. פטריית הארגוט היא רעילה למדי, והופמן הקפיד על כל כללי הזהירות במעבדה: כיצד בכל זאת חדר החומר לגופו? האפשרות הסבירה היחידה, חשב לעצמו, היא שכמות קטנה נדבקה לקצות אצבעותיו והוא הכניס אותן לפיו לאחר מכן. אבל אפילו אם כך קרה הדבר, הרי שמדובר בכמות מזערית ביותר של חומר!

הופמן החליט שהוא מוכרח לבדוק את העניין ולוודא שאכן הLSD-25  הוא המקור להזיות שחווה. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לנסות את החומר על עצמו שוב, הפעם בצורה מבוקרת. הכמות שבחר הייתה הקטנה ביותר שיכול היה לדמיין לעצמו שתיצור השפעה כלשהי: 250 מיקרוגרם. לשם ההשוואה, מדובר בכעשירית מממשקלו של גרגר חול. הוא ערבב את החומר במים ושתה.

 נסיעת האופניים של ד"ר הופמן

הופמן לא העריך את עצמת ה LSD במלואה: היום אנו יודעים כי מדובר באחד הסמים החזקים ביותר המוכרים לאדם. מנה מקובלת של LSD בימינו היא כ- 50 עד 100 מיקרוגרם. שוב, לשם השוואה: מנה בודדת של קוקאין, שורה של האבקה הלבנה שמסניפים דרך האף, שוקלת כ-100 מיליגרם. כמות זהה של LSD תספיק לאלף איש. המשמעות היא שאלברט הופמן נטל מנה גדולה מאד של LSD, פי שלושה עד חמישה ממנה מקובלת.

ההשפעות החלו מופיעות כעבור ארבעים דקות. סחרחורת, תחושת חרדה קלה, עיוותים בראיה ורצון עז לצחוק. הופמן ביקש מהעוזר שלו, שהיה מודע לניסוי, ללוות אותו בנסיעת האופניים הביתה. בזמן הנסיעה כבר היה הופמן בעיצומו של טריפ אדיר: העולם כמו עצר מלכת והוא חש שהוא מדווש במקום, למרות שעיניו אמרו לו שהם מתקדמים כל העת. כשהגיעו לביתו החל להבין את גודל הטעות שעשה. כך תיאר זאת הופמן עצמו.

"שד פלש לתוכי, השתלט על גופי, מוחי ונשמתי. קפצתי מעלה מטה וצרחתי, ניסיתי להשתחרר ממנו, אבל צנחתי למטה ונפלתי חסר אונים אל הספה. החומר שביקשתי לנסות על עצמי הביס אותי לחלוטין… נתקפתי בפחד איום שמא אני מאבד את שפיותי. נלקחתי לעולם אחר, למקום אחר, לזמן אחר. גופי היה נטול תחושה, חסר חיים, משונה. האם אני גוסס? האם זה היה המעבר לעולם הבא? לעתים היה נדמה לי שאני שוכן מחוץ לגופי ותפסתי באופן צלול את הטרגדיה שבמצבי. אפילו לא נפרדתי מאשתי ומשלושת ילדי…האם הם יבינו שלא ניסיתי את החומר בפזיזות, אלא בשיא הזהירות ובשיקול דעת – ושלא הייתה כל דרך לצפות את התוצאה הזו?"

עוזר המחקר המבוהל הזמין רופא והסביר לו את פשר הניסוי. הרופא בדק את הופמן, אבל משך בכתפיו. הכל תקין, הוא הסביר לעוזר. האישונים קצת מורחבים, אבל חוץ מזה… הכל בסדר. הדופק, הנשימה, לחץ הדם – כולם תקינים. לא הייתה לו שום תרופה להעניק להופמן כיוון שמבחינה גופנית, הכימאי היה בריא לחלוטין.

בימינו, שיטת טיפול מקובלת לאנשים שחווים 'טריפ רע', כמו זה שחווה הופמן, היא להכניס אותם לחדר מבודד ונטול גירויים חיצוניים. למזלו של הופמן, זה גם מה שעשה הרופא: הוא השכיב את הופמן בחדר השינה השקט, והשגיח עליו. אט-אט הלכה השפעת ה LSD והתמתנה, והופמן נכנס לתוך טריפ נפלא…

"צורות פנטסטיות, קליידוסקופיות,  זינקו עלי מתוכי, משתנות, מתחלפות, נפתחות ונסגרות במעגלים וספירלות, מתפוצצות במזרקות של צבע נזיל…במיוחד נדהמתי כשכל רעש קטן, כמו קול ידית הדלת או מכונית חולפת, הפך לחזיון אופטי של תמונות חיות, עשירות בצבע וצורה."

הוא נרדם. כשהתעורר למחרת ההזיות והחזיונות נעלמו, אבל לא לגמרי. הופמן עדיין הרגיש שונה: כוח חיים מוזר מילא אותו ופיעפע בתוכו. כל חושיו היו חדים ורעננים יותר מאי פעם. ארוחת הבוקר הייתה טעימה בצורה יוצאת דופן. אפילו השמש זרחה באור חזק יותר. כשכתב הופמן את דו"ח הניסוי למנהליו, הוא כבר ידע שעלה על משהו: ה-LSD היה שונה בתכלית מכל סם שהכיר.

הרואין, למשל, הוא סם 'מדכא': הוא משרה על המשתמש תחושה של קהות חושים ואפטיות. קוקאין הוא סם 'מעורר'- הוא גורם לאופוריה. לשניהם ישנה השפעה גופנית ברורה על קצב הלב, הנשימה, לחץ הדם ועוד. ל-LSD  השפעה שונה בתכלית. הוא משנה את האופן שבו המוח מעבד את המידע שמעבירים אליו חמשת החושים, כאילו מישהו חיווט מחדש את כל הקשרים העצביים. בזמן הטריפ אפשר לראות צלילים, לשמוע צבעים ולהריח רגשות. הזיות צבעוניות מופיעות גם כשהעיניים סגורות. תחושת הזמן משתנה לגמרי.

בנוסף להשפעה הפסיכודלית הזו, ה-LSD מביא לשינויים גם בתודעה, בזרם המחשבות. המחיצות בין ה'אני' ו'העולם שבחוץ' נעלמות כלא היו. האגו, אותו חלק בנפש שמנסה להגדיר את הזהות העצמית וליצור תחושה של שליטה קוהרנטית על הגוף כולו, נעלם כלא היה. זהו המקור לכל אותן חוויות מיסטיות ורוחניות שמשתמשי ה LSD מדווחים עליהם לא פעם.

להפיל פיל

הופמן לא העלה בדעתו שמישהו ירצה אי פעם לצרוך LSD לשם ההנאה שבדבר. הוא שיער שאולי יימצאו ל LSD שימושים בעולם הפסיכיאטריה, וזו גם הייתה הגישה העקרונית של מנהליו בחברת סנדוז. הייתה להם תרופה ביד- עכשיו רק צריך למצוא לה את המחלה המתאימה.

סנדוז חילקה LSD בחינם לאלפי פסיכיאטרים ברחבי העולם. אחת ההשערות הייתה שהLSD  יכול לשמש כסם פסיכו-ממטי, דהיינו סם הגורם באופן זמני לסימפטומים של מצב פסיכוטי: הזיות, איבוד שליטה וכו'. סנדוז המליצה בחום לפסיכיאטרים לנסות את ה LSD על עצמם לפני שהם נותנים אותו למטופליהם, כדי לחוות בעצמם איך זה להיות משוגע…לפחות לכמה שעות.

משנות הארבעים ועד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים נכתבו אלפי מאמרים מדעיים על ה LSD ושימושיו האפשריים: סיוע בגמילה מאלכוהוליזם, השפעתו על היצירתיות, טיפול בחרדות וחסמים נפשיים ועוד ועוד. מכיוון שאז, בדומה להיום, איש אינו מבין את מנגנון הפעולה של ה LSD על המוח, לא הייתה סיבה לפסול אף רעיון אחד- הזוי ככל שיהיה. אחד הניסויים ההזויים ביותר התרחש בשנת 1962.

פילים הם בדרך כלל חיות שלוות למדי. בתקופת הייחום שלהם, עם זאת, פילים זכרים עלולים להפוך לאלימים מאוד: הם מסוגלים לתקוף את המטפלים שלהם, ואפילו נקבות. זו תופעה המכונה 'מאסט' (Musth) והיא מסקרנת מאוד את המדענים כיוון שאגרסיביות מוגברת בזמן ייחום נדירה יחסית בטבע.

פסיכיאטר בשם לואיס ווסט, מאוניברסיטת אוקלוהומה, החליט לבדוק אם LSD מסוגל לגרום לפיל להיכנס למאסט באופן מלאכותי, דהיינו שלא בעונת הייחום. למזלו, היה פיל זכר בשם 'אסקו' בגן החיות של אוקלוהומה. 'טסקו' הוא שם גנרי שכזה לפילים, כמו 'מוקי' לכלבים ו'מיצי' לחתולים.

לואיס וכמה מעמיתיו נסעו לגן החיות, מילאו מזרק ב LSD וירו אותו באמצעות רובה חצים אל ישבנו של אסקו. הם ציפו להשתוללות אלימה, אבל התוצאה הייתה שונה בתכלית. לאחר מספר דקות החל טסקו להפגין התנהגות מבולבלת והתקשה לעמוד על רגליו. הפילה הנקבה שהייתה בת זוגו ניגשה אליו וניסתה לסייע לו, אבל טאסקו התמוטט וקרס אל הקרקע. הוא איבד שליטה על סוגריו, עיניו פזלו לצדדים וכל גופו רעד בהתכווצויות אפילפטיות רבות עוצמה. ההתקף נמשך דקות ארוכות, ולבסוף החליט לואיס להזריק לפיל סם הרגעה אנטי-פסיכוטי, כדי לנסות ולנטרל את השפעתו של ה-LSD. ההתכווצויות פחתו, אבל טסקו מת כעבור שעה וארבעים דקות.

לואיס ווסט ספג ביקורת קשה על הניסוי – גם על קלות הראש שבה הרג חיה נדירה וייחודית כל כך, גם על הטעויות שעשה במהלך הניסוי. יש חוקרים שהעריכו כי לואיס טעה בחישוב המינון של LSD  שנתן לטסקו: הוא הזריק לו כ-300 מיליגרם LSD: פי 3000 ממנה מקובלת לבן אדם. אמנם פיל שוקל שלושה טונות, אבל מוחו גדול רק פי שלושה עד ארבעה ממוחו של אדם, וזה שיקול חשוב בקביעת המינון. גם מינון תרופת ההרגעה היה מוגזם באותה המידה, ואולי דווקא הוא זה שגרם למותו של הפיל. במילים אחרות, הניסוי היה רשלני כל כך שאפילו את סיבת המוות המדוייקת לא ניתן היה לקבוע בוודאות.

מ.ק. אולטרא

הניסוי על טסקו, מרגיז ומיותר ככל שהיה, אינו מתקרב לרמת הציניות והאכזריות של ניסוי אחר שהתנהל פחות או יותר באותו הזמן.

חלק מהחיילים האמריקנים שנשבו במלחמת קוראה עברו עינויים פיזיים ופסיכולוגיים קשים על ידי שוביהם, בניסיון לשבור את רוחם ולגרום להם לחשוף סודות צבאיים. ב-CIA, סוכנות הביון האמריקנית, חששו שברית המועצות וגרורותיה מנסות לפתח טכניקות פסיכולוגיות מתקדמות של שטיפת מוח שיאפשרו להם 'לתכנת מחדש' חיילים שנשבו או מרגלים שנחשפו, ולהפוך אותם לסוכנים כפולים בסגנון עלילת הסרט 'המועמד ממנצו'ריה'.

ל LSD היה פוטנציאל להפוך לנשק רב עצמה במרוץ החימוש הפסיכולוגי הזה, והוא עורר סקרנות רבה ב-CIA. היו כאלה שפינטזו שאולי הסם יאפשר להם להפוך אנשים תמימים למתנקשים קרי-מזג, או אולי להשפיע על ההחלטות שמקבלים מנהיגי מדינות זרות. בשנת 1953 החלה סוכנות הביון בפרוייקט חשאי ביותר שזכה לשם MK-Ultra. במסגרת הפרוייקט נבחנה השפעת ה LSD בשילוב טכניקות מקובלות יותר ליצירת לחץ נפשי כמו בידוד מוחלט, איומים, היפנוזה וכדומה. זה היה מחקר רחב היקף שהשתתפו בו עשרות אוניברסיטות ומכוני מחקר, והושקעו בו עשרות מיליוני דולרים.

המסמך המאשר את הניסוי ב-LSD במסגרת MK Ultra - הפודקאסט עושים היסטוריה

המסמך המאשר את הניסוי ב-LSD במסגרת MK Ultra

כיוון ש-MK Ultra היה, כמובן, פרוייקט סודי ביותר, לא הוטל על סוכנות הביון שום פיקוח חיצוני. העדר הפיקוח הביא לכך שבכירי ה-CIA הרשו לעצמם לאשר ניסויים שקשה לדמיין אותם מתרחשים במדינה מערבית ודמוקרטית. חלק מהניסויים נערכו על מתנדבים, אבל רבים מהם נעשו על אזרחים תמימים, כמו סוכן שנתן לזונות מאה דולר כדי שיכניסו מנת LSD לתוך המשקאות של הלקוחות שלהם, וצפה בטריפ שלהם מבעד למראה דוכיוונית. ב-CIA  ידעו, כמובן, שאף לקוח לא יעיז להתלונן בפני המשטרה…הקורבנות הקלים ביותר לניסויים הללו היו מי שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטרים, חסרי אונים שלא היו יכולים להתנגד.

אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא זה של דוק’ דונלד קמרון, פסיכיאטר קנדי שעבד עבור ה-CIA. קמרון, מומחה עולמי בתחומו, פיתח תאוריה בשם Psychic Driving ('השפעה פסיכית', בתרגום חופשי) שתאפשר – כך קיווה – לטפל במחלות נפש כגון סכיזופרניה, דיכאון וכיו"ב. בבסיס התאוריה עמד הרעיון שלפיו ניתן למחוק לחלוטין זיכרונות של אדם, ו'לתכנת' אותו מחדש בזיכרונות טובים וחיוביים. ה-CIA מימן את מחקריו של קמרון מתוך שאיפה לנצל את יכולת ה'תכנות מחדש' לצרכים שונים לגמרי, כמובן.

ד

ד"ר דונלד קאמרון

המטופלים חסרי המזל היו בחלקם אנשים רגילים שהתאשפזו כתוצאה מבעיות קלות יחסית כמו דיכאון שלאחר לידה או התקפי חרדה. דוק’ קמרון ביצע עליהם ניסויים מסמרי שיער: הוא הזריק להם אינסולין בכמות גדולה והביאם למצב "צמח" למשך שבועות ארוכים, או העניק להם מכות חשמל בעצמה גבוהה פי שלושים ויותר מהעצמה המרבית המותרת. הוא סימם אותם ב-LSD ובסמים אחרים והשמיע להם קלטות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב עם מסרים חיוביים כאלה ואחרים במשך ימים ושבועות.

הטיפולים, או נכון יותר לומר העינוים הפסיכולוגים של דוק’ קמרון, גרמו לנזקים קשים אצל מטופליו. היו כאלו שנשברו לחלוטין ולא חזרו לעצמם יותר. חיי רבים נהרסו לגמרי. אחת מהמטופלות, למשל, איבדה זכרונות של עשרים ושש שנים רצופות, ובתוכם גם תקופת ילדותם של חמשת ילדיה.

פרוייקט MK-Ultra ארך כעשר שנים, ובסיומו הגיע ה-CIA למסקנה שה LSD אינו יעיל כנשק פסיכולוגי כיוון שלרוב הוא בלתי צפוי: אין דרך לדעת בוודאות מה תהיה ההשפעה שלו על מוח של אדם ספיציפי.

רק בתחילת שנות השבעים נחשף לבסוף הפרוייקט הסודי בעקבות כתבת תחקיר של העיתון 'ניו יורק טיימס', והציבור נדהם לגלות את עומק הריקבון המוסרי שפשה בסוכנות הביון המרכזית. הרי רק שלושים שנה קודם לכן הייתה ארצות הברית התובעת הראשית במשפטי נירנברג, שם הזדעזעו כולם לשמוע על הניסויים שערכו הרופאים הנאצים בבני אדם. דוק’ דונלד קמרון עצמו היה אחד מהמומחים שהופיעו במשפט מטעם התביעה! איך יכול להיות שאותו הדבר מתרחש גם בארצות הברית הנאורה והדמוקרטית?

נדמה ב-CIA לא התרגשו במיוחד מהביקורת. ראש הסוכנות הורה ב-1973 להשמיד את כל המסמכים שקשורים לפרוייקט כדי לחבל בחקירה מטעם הקונגרס, ונעשו מאמצים רבים ליישב תביעות של אנשים שנפגעו מחוץ לבתי המשפט. כל מה שאנו יודעים היום על פרוייקט MK-Ultra  מגיע מעשרים אלף מסמכים שניצלו מהשמדה כיוון שתוייקו בארון הלא נכון, ומעדויות של אנשים שלקחו בו חלק פעיל. אחד מאותם עדים, לדוגמה, היה סטודנט צעיר בשם קן קיזי שעבד בבית חולים צבאי לחולי נפש והתנדב לניסויים ב LSD. חוויותיו מאותה התקופה דרבנו אותו לכתוב את הספר 'קן הקוקיה' שהפך אותו לסופר מפורסם, ועובד בהמשך גם לסרט מצליח בכיכובו של ג'ק ניקולסון.

 טימותי לירי

אלברט הופמן, כזכור, לא האמין שה-LSD ישמש כסם 'משכר', דהיינו לצרכי הנאה. אף על פי כן, החל משנות השישים החל ה LSD לזלוג ממעבדות הפסיכולוגיה של האוניברסיטות אל קהל הסטודנטים.

בתוך זמן קצר גילו אותו גם אמנים מפורסמים ורבי השפעה כמו ג'ימי הנדריקס, ג'פרסון אירופליין והביטלס, וה-LSD הפך לאייקון של התנועה ההיפית בארצות הברית. רובנו שמענו שירים שנכתבו על (או תחת השפעת) LSD, כמו Lucy in the Sky With Diamond, אבל לפסיכודליה הייתה השפעה עמוקה יותר על התרבות והאמנות של שנות השישים. אמנים רבים ניסו להעביר באמצעות המכחול את חווית ה-LSD, כמו הצבעוניות המסחררת  בציורים ועל עטיפות תקליטים והאותיות הגדולות והנוזליות שהפכו לפונט הייצוגי של ההיפים. התאורה בהופעות חיות, כמו אלו של פינק פלויד למשל, עוצבה באותו סגנון צבעוני ונוזלי. אפילו הניירות הסופגים, אותם בולים קטנים שהכילו מנות LSD, הפכו במרוצת הזמן לסוג של אמנות ועוצבו בתבניות ובצבעים שונים.

מעניין לציין של-LSD לא היה ייצוג ניכר בעולם הספרות – פרט למספר מצומצם מאד של ספרים, כמו 'דלתות התודעה' של אלדוס האקסלי. ייתכן והסיבה לכך היא שחווית ה-LSD היא בעיקרה תחושתית, ועומדת בניגוד מוחלט לעצם השימוש בסמלים וייצוגים רציונליים של מושגים במילים.

בשנות השישים המוקדמים ערך הפסיכולוג דוק' טימותי לירי, כמו חוקרים אחרים בתקופתו, ניסויים שמטרתם הייתה לבחון את השפעות ה-LSD. במהלך עבודתו באוניברסיטת הרווארד הוא חשף את העובדה שאופי הטריפ שאותו חווה המשתמש תלוי בשני גורמים: 'Set' ו'Setting'. Set הוא מצב הרוח הכללי והמטען הנפשי שהאדם נושא עמו. אם אתה טיפוס לחוץ ומודאג, חווית ה LSD שלך תהיה שונה מאוד מחוויה של אדם נינוח, רגוע ומאושר. Setting הוא הסביבה החברתית והפיזית שבה נמצא המשתמש במהלך החוויה הפסיכודלית: טריפ של מסיבת אסיד פרועה ורועשת עשוי להיות שונה מאד מטריפ של פיקניק שלו בתוך יער ובו ציפורים מצייצות.

טימותי לירי - הפודקאסט עושים היסטוריה

טימותי לירי

כמו רבים אחרים, הוא הבחין בכך שהשימוש בסם לעתים מביא לחוויות מסטיות אצל המשתמשים וגורם להם לראות דברים בצורה שונה מבעבר. 'מות האגו' ואיבוד השליטה העצמית עשויים לגרום למשתמש להתבונן על עצמו ועל חייו מבחוץ, מנותק מהקשר הרגשי. אחרי חוויה שכזו, היו כאלה שהחליטו לשנות את חייהם מקצה לקצה. לירי הפך לתומך נלהב בפוטנציאל של ה LSD לשינוי פני החברה. המוטו שלו היה: Turn On, Tune In, Drop Out.

Turn On, כפי שהסביר זאת לירי באוטוביוגרפיה שלו, משמעו לתת לסם לפתוח את התודעה שלך לתחושות חדשות ולכיווני מחשבה חדשים. Tune In פרושו להתחבר מחדש לעולם שסביבך, ליצור הרמוניה מחודשת. Drop Out הוא נטישת אורח החיים הישן שדיכא את ה'אני האמתי' שלך.

לא כך, כמובן, הבינו את המסר אותם שמרנים מודאגים. מבחינתם,Drop Out  פירושו לעזוב את הלימודים, את העבודה, את ההורים, את האישה, את הילדים… לנטוש את הערכים המקודשים של מוסר ומשפחה, וללכת להתמסטל באיזו פינה אפלולית. במילים אחרות, ה LSD עמד בניגוד מוחלט לחלום האמריקני.

דיעותיו של לירי עוררו תגובה נחרצת, אולי אפילו מבוהלת, מצד הממסד. לירי פוטר מהאוניברסיטה שבה לימד ונאלץ לעבור למקסיקו, גם ממנה גורש לאחר מכן. כשחזר לארצות הברית ניסה להמשיך את מחקריו באופן עצמאי, אבל נעצר על אחזקת חצי סיגריה של מריחואנה. במשפט נגזרו עליו שלושים שנות מאסר. כן, אתם שומעים נכון: שלושים שנות מאסר על חצי סיגריה של מריחואנה. גזר הדין הזה בוטל, בסופו של דבר, בערעור, אבל הוא ללא ספק מעיד על עצמת האנטגוניזם כלפי לירי ויותר מכך, כלפי ה LSD והסכנה שנשקפת ממנו לחברה.

טימותי לירי מובל למעצר - הפודקאסט עושים היסטוריה

טימותי לירי מובל למעצר

אין ספק שדיעותיו הבוטות, ולא פעם פרובוקטיביות, של לירי, הציבו אותו בקו האש . הוא עצמו הודה שחלק מהמחקרים שלו הפכו, בסופו של דבר, ללא יותר ממסיבות אסיד פרועות. אף על פי כן, קשה להאמין שאישיותו בלבד היא זו שגרמה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון כינה אותו 'האיש המסוכן ביותר בארצות הברית'.

כיום  רק מחקרים מועטים נעשים על LSD. העדר תקציב ותמיכה ציבורית מביאים לכך שגם אם יש לסם הזה יישומים תרופתיים חיוביים, איננו מכירים אותם עדיין. רק לאחרונה החלו המדענים שבים ומקדישים לתשומת לב ל LSD ולסמי הזיה דומים, והתוצאות הראשוניות מעודדות למדי. נראה כי סמי הזיה הם טיפול יעיל יותר כנגד דיכאון והלם קרב מתרופות כמו פרוזאק, למשל. גם בקרב המשתמשים, הפופולאריות של ה LSD כסם הזיות דעכה במידה ניכרת מאז שנות השבעים. מסיבות אסיד חזרו לאופנה בשנות השמונים והתשעים, אבל סמים אחרים כמו 'אקסטזי' תפסו את הבכורה בסצינה הפסיכודלית.

טריפ רע

כפי שגילה אלברט הופמן על בשרו, אפילו כמות זעירה של LSD מביאה לתגובות חריפות ורבות עצמה אצל המשתמש. מרבית הפסיכיאטרים מאמינים כי למרות שה LSD אינו גורם בעצמו לנזקים נפשיים, הוא יכול להעצים תופעות קיימות: זאת אומרת, אם יש לך נטייה מולדת לחרדתיות או לדיכאון, ה LSD יכול להעצים אותה עד כדי מצב פסיכוטי כרוני. גם אצל אנשים בריאים לגמרי, 'טריפ רע' הוא חוויה לא נעימה כלל!

מהו טריפ רע? הנה דוגמה. העיתונאי ג'ון וולש מספר על תקופת לימודיו באוקספורד שבאנגליה, בשנות השבעים המוקדמות. הוא וחבריו ללימודים היו סקרנים מאד לגבי ה LSD, וגם הכירו את הסכנות הקשורות בו. אחד מהם, בחור בשם רוג'ר, החליט לקפוץ למים ולנסות את הסם. הקונצזוס בקרב החברים היה שלרוג'ר אין מה לחשוש: הוא היה טיפוס בעל אופי יציב וחזק, יפה תואר, הבנות נפלו לרגליו, הוא היה עשיר… בקיצור, סביר להניח שהטריפ שלו יהיה חיובי. ואכן, הטריפ של רוג'ר התחיל ברגל ימין. הוא שכב על הדשא, נהנה מהמוזיקה שבאוזניו ומהמראות שחלפו כנגד עיניו. ואז, הוא החליט ללכת לשירותים. וזו הייתה טעות רצינית.

כשהביט במראה, הבחין לפתע בחצ'קון על סנטרו. זה היה ח'צקון קטן, אבל רוג'ר לא היה יכול להסיר ממנו עיניו. לפתע, החצ'קון החל לגדול, ולגדול, ולגדול! בתוך שניות כיסה את מחצית פניו ועיוות לגמרי את לחייו, אפו, ואפילו עיניו. מסתבר שלרוג'ר, כמו לכולם, הייתה בכל זאת חולשה סמויה. במקרה שלו, זה היה הפחד שהוא לא מספיק חתיך. תחת השפעת הסם, החולשה הזו התפרצה במלוא עצמתה והפכה להתקף פרנויה איום שנמשך כמעט שעתיים שבמהלכם רוג'ר היה משוכנע שהוא הפך למפלצת מעוותת. לטריפ הרע של רוג'ר לא היו השלכות ארוכות טווח על בריאותו הנפשית, אבל הוא וגם ג'ון וולש לא ניסו את הסם שנית מאז.

חלק ניכר מהסכנה שטמונה ב LSD נובעת מכך שאיננו מבינים עדיין אילו שינויים הוא מחולל במוחנו. למשל, תופעה ידועה בקרב משתמשי ה LSD היא תופעת ה'פלשבקים': התקפי הזיות שפוקדים את המשתמש שבועות או אפילו חודשים לאחר שהשתמש בסם. איש אינו יודע להסביר מה גורם לאותם פלשבקים: ברור למדי שלא מדובר בשאריות סם שנותרו בגוף, אבל נכון להיום אין להם הסבר חלופי.במילים אחרות: האם הייתי מרשה לילדיי לקחת LSD? לא. אין סיכוי.

אבל באותה הנשימה אי אפשר להתעלם מהעובדה ש LSD שונה מאד מסמים כמו הרואין וקוקאין, או אפילו מאלכוהול. לא תמצאו משתמש LSD פורץ למכונית או מכייס ארנקים כדי לממן לעצמו את המנה הבאה, כיוון ש LSD  אינו יוצר תלות התמכרותית. בנוסף, משתמשי LSD אינם מפיצים מחלות דרך מזרקים משומשים.

זאת ועוד, עולמנו מלא וגדוש בסכנות מכל סוג. רפטינג בריו בלנקו הורג כמה וכמה אנשים בכל שנה. למעלה מ-600 איש טבעו למוות בזמן צלילה במערות יוקטן. שבעים ושמונה בני אדם נהרגו בהתפרצות האחרונה של הר הגעש ארנל שבקוסטה ריקה. האם הייתי מוכן שמישהו יאסור עלי לעשות רפטינג, לצלול או לטפס על הר געש רק בגלל שזה מסוכן? לא. אין סיכוי. אני אדם בוגר, וזכותי לסכן את חיי אם אני מעוניין בכך.

נחזור אל השאלה שבה פתחתי את הפרק. האם LSD הוא 'טוב' – כפי שטען טימותי לירי בזמנו – או 'רע', כפי שמשתמע מהכתוב באתר האינטרנט של הרשות למלחמה בסמים? התשובה, כפי שודאי הבנתם, היא 'לא' ו-'לא'. הוא לא טוב, והוא לא רע. הוא מסוכן – וחמור יותר, הוא גם בלתי צפוי. אתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל לא איך תצא ממנו. יכול לזכות שתזכה בחוויה מדהימה שתשנה את חייך ותפיסת עולמך. באותה המידה, יכול להיות שהחוויה תותיר אותך שבור לרסיסים. בשני המקרים, זה יכול לקרות בטריפ הראשון, או לא לקרות לעולם. זה טבעו של ה LSD.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *