מפחיד יותר מ'הנוסע השמיני'- על טפילים ותוכנות זדוניות

 כתב: רן לוי

הפעם נעסוק באחד הנושאים המצמררים ביותר בעולם החי, טפילות, וננסה לברר האם ייתכן שוירוסים ממוחשבים הם בעצם סוג של טפיל? ואם כן, מה משמעות הדבר לגבי עתידם?

זו נחשבת לאחת הסצינות המפורסמות, האייקוניות והמפחידות ביותר של עולם סרטי המדע הבדיוני. אם צפיתם בה, סביר להניח שלעולם לא תשכחו אותה.

קיין, הקצין הראשון של החללית 'נוסטרומו', רוכן מעל ביצה גדולה ומשונה שמאות כמוה נתגלו באולם גדול על כוכב לכת כלשהו. לפתע מזנק מהביצה יצור עכבישי ומלפף את עצמו סביב פניו. קיין שוקע בתרדמת, אבל כעבור מספר ימים היצור מת מעצמו וקיין מתעורר, בריא ושלם.

בזמן ארוחת הערב המשותפת, בעוד כל אנשי הצוות חוגגים את החלמתו של קיין, הוא מתחיל לפתע להחנק ולפרפר. קיין צורח מכאבים ומתפתל על השולחן, ושאר חברי הצוות אוחזים בו ומנסים להרגיע אותו. פתאום ניתז סילון של דם מחזהו, וכולם לוקחים שני צעדים אחורנית, מבוהלים ומבולבלים. לנגד עיניהם הנדהמות פורצת מעין-תולעת חייזרית ומפחידה מתוך בית החזה של קיין הגוסס, וחומקת למעמקיה האפלים של ספינת החלל. הסצינה הזו היא אחת מרגעי השיא של הסרט 'הנוסע השמיני'.


קנה •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


מה הופך את הסצינה הזו לאייקונית וכל כך בלתי נשכחת? הבימוי, המשחק והצילום כולם נהדרים, כמובן, אבל לדעתי יש כאן משהו עמוק יותר.

הנוסע השמיני הוא טפיל. הוא ניזון מגופו של הקצין הראשון ללא ידיעתו וטורף אותו מבפנים. יש משהו בעצם הרעיון הזה, אני חושב, שמעביר בנו צמרמורת. יש מעט מאד דברים מטרידים ומאיימים יותר מהמחשבה על יצור חי אחר שהפך אותך למקור המזון שלו בעודך בחיים…

מעבר חד מהחללית אל פינת העבודה שלכם. רובנו 'חטפנו', בזמן זה או אחר, וירוס במחשב- וגם זו תחושה לא נעימה. אי שם בתוך מערכת הקבצים מסתתרת לה תוכנה זדונית שהשתלטה על המחשב- ועכשיו היא מסוגלת לעשות בו כרצונה…מי יודע מה היא מנסה לעשות? האם היא שולחת ברגעים אלה ממש מיילים בשמי לכל מכרי וחברי עם המלצה חמה לויאגרה מזוייפת? האם היא מקליטה בסתר את מעשי ושולחת אותם לאדם לא ידוע? אולי היא מוחקת את התמונות של הילדים?… כנראה שחייזר שיוצא מהבטן זה קצת פחות נעים, אבל אני חושב שאפשר למצוא את הדימיון בין אי הנוחות התחושות שטפילים ווירוסים ממוחשבים מעוררים בנו.

בפרק זה אני אשרטט את קווי הדימיון שבין טפילים ביולוגיים ובין תוכנות מחשב זדוניות, ואנסה לענות על השאלה המסקרנת הבאה: האם וירוסים דיגיטליים, סוסים טרויאנים, תולעי רשת וכל שאר התוכנות המזיקות הם סוג של טפיל? ואם כן, מה ניתן להסיק מכך על ההתפתחות שלהם בעתיד?

כבר ממבט שטחי ניתן להבחין במאפיינים משותפים לטפילים ולתוכנות זדוניות. יתושים, כינים, פרעושים ודומיהם הם כמעט תמיד קטנים בהרבה מהפונדקאי שאליו הם נטפלים. גם תוכנות זדוניות הן קטנות ופשוטות יחסית. מחזור החיים של טפיל הוא בדרך כלל קצר בהרבה מזה של הפונדקאי שלו. באותו האופן, גרסאות חדשות של וירוסים מופיעים בקצב מהיר יותר מקצב העדכונים של מערכת ההפעלה, למשל. אבל הדמיון בין השניים אינו מוגבל רק לפני השטח. ישנם קווי דמיון נוספים ועמוקים יותר בינם ובין המזיקים הדיגיטליים.

הדוגמא הראשונה היא רמת הקטלניות של הטפילים. מקובל להבחין בין טפילים 'רגילים' ו'פרזיטואידים'. הטפילים הרגילים, שהם הרוב, מזיקים במידה זו או אחרת לפונדקאי שלהם- אבל הם לא יהרגו אותו. המוטיבציה לכך ברורה: מותו של הפונדקאי יביא כמעט תמיד גם למותו של הטפיל.

פרזיטואידים הם טפילים שמחסלים את הפונדקאי שלהם, כמו שעשה הנוסע השמיני, או מונעים ממנו להתרבות. למשל, ישנה צרעה המטילה את ביציה בתוך גופו של זחל ממין מסוים: כשזחלי הצרעה בוקעים מתוך הביצים, הם מכרסמים את בשרו של הזחל הפונדקאי עד מותו הבלתי נמנע. זו דוגמא שמזכירה מאד את שיטת הפעולה של הנוסע השמיני, אבל שיטת הפעולה של הפרזיטואיד הבא שאספר עליו היא, לדעתי, מרשימה ומתוחכמת הרבה יותר.

 הטוקסופלסמה

נשים בהריון מכירות היטב את השם 'טוקסופלסמה', אחד הסיוטים הגדולים של כל הורה לעתיד. זהו טפיל חד-תאי זעיר שאם האישה נדבקת בו, הוא עשוי לפגוע במערכת העצבים של העובר המתפתח ולגרום לנזק בלתי הפיך. הפונדקאים הטבעיים של הטוקסופלסמה הם חתולים, ולכן הרופאים ממליצים לנשים בהריון להמנע ממגע עימם במידת האפשר.

רוברט ספולסקי הוא פרופסור לנוירו-ביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, ומתמחה בחקר המנגנונים העצביים שאחראים על חרדה ו-Stress ביצורים חיים. לפני מספר שנים נתקל ספולסקי במאמר שפרסמו קבוצת חוקרים אנגליים אודות הטוקסופלסמה, שעסק בהשפעה המפתיעה שיש לטפיל הטוקסופלסמה על עכברושים.

עכברושים מפחדים מחתולים. אם תיקח עכברוש-מעבדה שלא ראה חתול מימיו ותיתן לו להריח שתן של חתולים- העכברוש ייכנס לחרדה עמוקה ויינסה לברוח. זהו אינסטינקט בסיסי שטבוע עמוק-עמוק בתוך מוחם של העכברושים. אבל החוקרים האנגלים חשפו תופעה משונה ומרתקת: עכברושים שנדבקו בטוקסופלסמה לא רק שאינם מפחדים מריחם של חתולים- הם אפילו נמשכים אליו…זו תופעה מרתקת. מה יכול לגרום לעכברוש לזרוק החוצה דרך החלון תבנית התנהגות שנרכשה במשך מיליוני שנים של אבולוציה?

הטוקסופלסמה חי בתוך מעיו של החתול, ובשלב מסוים של מחזור חייו הוא נפלט ממנו בתוך הצואה. עכברושים שבאים במגע עם הצואה נדבקים בעצמם בטפיל. כעת, הטוקסופלסמה מעוניין לחזור אל החתול כדי להתרבות- אבל הוא בבעיה: העכברושים מנסים לשמור על מרחק רב ככל האפשר מהטורף העיקרי שלהם. הטוקסופלסמה מצא פתרון מקורי: הוא חודר אל מוחם של העכברושים וגורם להם- כפי שגילו החוקרים האנגלים- להמשך אל שתן החתולים. עכברוש שמסתובב במקומות שבהם חתולים נוהגים להטיל את מיימהם הופך ברוב המקרים לעכברוש-לשעבר, וכך משלים הטפיל את המסע בחזרה אל מעיו של החתול.

פרופ' ספולסקי, שכאמור מתמחה במנגנוני חרדה אצל בעלי חיים, הבין  שיש בידיו הזדמנות פז. הטוקסופלסמה הצליח לפצח את סוד מנגנון החרדה של העכברוש: אם ספולסקי יפענח את שיטת הפעולה של הטוקסופלסמה, הוא יצליח להבין גם כיצד פועל המנגנון במוחם של העכברושים הבריאים שגורם להם לחוש חרדה בתגובה לריח החתול.

הפרט המעניין הראשון שגילה במחקריו הוא שעכברושים הנגועים בטוקסופלסמה הם, מכל בחינה אחרת, נורמלים לחלוטין. הם מגיבים באופן תקין לכל הגירויים, מתנהגים כרגיל כלפי שאר העכברושים ואפילו מפגינים פחדים טבעיים אחרים כמו פחד מאורות חזקים ומחללים גדולים. במילים אחרות, הנזק שמחולל הטוקסופלסמה במוחם של העכברושים הוא נזק עדין וממוקד מאד: הוא משפיע אך ורק על תגובת החרדה לריח של חתולים, אבל לא נוגע בשום מנגנון אחר.

הרמז שעמד לרשותם של ספולסקי ועמיתיו היה העובדה שהטוקסופלסמה לא רק מנטרל את תגובת החרדה לריח החתולים, אלא גם יוצר תגובת משיכה אליו. זאת אומרת, הטפיל משבית מעגלים עצביים מסויימים- וגם יוצר או מפעיל מעגלים חדשים.

הרמז הזה היה המפתח לפתרון התעלומה. הטוקסופלסמה, כך מסתבר, מחווט מחדש חלק ממנגנון ההתעוררות המינית של העכברוש כך שייצטלב עם התגובה לפרומונים החתוליים. במילים אחרות, העכברושים הנגועים מפתחים משיכה מינית כלפי חתולים…בדיקות מקיפות הראו שאצל עכברושים נגועים שנחשפו באופן מאסיבי לשתן חתולים, שק האשכים גדל באופן ברור. מסתבר שממש כמו אצל גברים אנושיים, גם עכברושים שמפסיקים לחשוב עם המוח הגדול ומתחילים לחשוב עם ה…אה…המוח הקטן, נכנסים לצרות.

מחקר נוסף העלה שהמפתח להצלחתו של הטוקסופלסמה הוא ביכולתו לייצר באופן עצמאי כימיקל בשם 'דופאמין'. הדופאמין הוא חלק חשוב במנגנון ההנאה במוח, והטוקסופלסמה מציף את מוחו של העכברוש בתחושת הנאה כתגובה לריח החתול.

ייצור הדופאמין הוא גם רמז אפשרי לפתרון של תעלומה אחרת. כפי שציינתי, גם בני אדם יכולים להדבק בטוקסופלסה. עד עכשיו, אף אחד לא חשב שהדבקה כזו גורמת לנזק כלשהו אצל אדם מבוגר: התסמינים דומים למדי לשפעת נפוצה וחולפים בתוך זמן קצר. אבל הסטטיסטיקה מגלה שבקרב חולי סכיזופרניה ישנו, באופן מובהק, אחוז גבוה יותר של מקרי הדבקות בטוקסופלסמה- וגם רמה גבוהה מהרגיל של דופאמין במוח…האם הקשר הוא מקרי בלבד? קשה לומר בוודאות, אבל עכברושים נגועים שקיבלו טיפול נגד סכיזופרניה, תרופה נוגדת-דופאמין, הפסיקו להימשך לשתן של חתולים. מעניין, לא?…

השלב הבא של הסיפור הוא אפילו מעניין יותר.

פרופ' ספולסקי מספר שלפני מספר שנים שוחח עם שני רופאים ותיקים ועתירי ניסיון. הוא סיפר להם על המחקרים החדשים, כשלפתע זינק אחד מהם על רגליו. "כרגע נזכרתי במשהו." הוא אמר לספולסקי, "כשהייתי מתמחה צעיר אחד המנתחים המבוגרים והמנוסים נתן לי טיפ. הוא אמר לי, 'אם אתה מקבל איברים להשתלה ממישהו שהיה קורבן לתאונת דרכים, תבדוק טוב טוב אם אין שם טוקוסופלסמה. אני לא יודע למה, אבל אתה מוצא שם המון טוקסופלסמה.'"

האינטואיציה של הרופא המנוסה הייתה מדוייקת: מחקרים חדשים מגלים שגברים שנדבקו בטוקסופלסמה מגלים נטייה ברורה לאימפולסיביות והתנהגות פרועה. הסטטיסטיקות העדכניות מראות שגבר שנדבק בעבר בטוקסופלסמה נמצא בסיכון גבוה פי ארבעה למות בתאונת דרכים מגבר שלא נדבק בו…

כל המחקרים האלה נמצאים עדיין בחיתוליהם, כמובן. אם ההשערות והתחושות יתבררו כנכונות, ייתכן ונגלה שלטוקסופלסמה החד-תאי הזעיר הייתה השפעה אדירה על המין האנושי לאורך ההיסטוריה- עוצמה שהנוסע השמיני, על כל מלתעותיו וציפורניו, יכול רק לקנא בה…

טפילים וירטואליים

אף על פי, פרזיטואידים אמיתיים – כאלה שגורמים באופן מכוון למותם של הפונדקאים שלהם- כמו הטוקסופלסמה והנוסע השמיני למשל- הם נדירים יחסית. ברוב המקרים מדובר בפרזיטואידיות מקרית לחלוטין: לא הטפיל הוא זה שהורג את הפונדקאי ישירות, אלא ההשפעות המשניות של פעילותו. למשל, בני אדם שנגועים בכמות גדולה מאד של תולעי מעיים סובלים ממחסור בויטמינים וחומרי מזון שמחליש אותם והופך אותם לפגיעים יותר למחלות ודלקות.

האבולוציה של התוכנות הזדוניות קצרה בהרבה מזו הביולוגית, אבל גם במקרה הזה ניתן להבחין במגמה זהה לזו של הטפילים. רבים מכותבי הוירוסים הראשונים, בשנות השמונים והתשעים, היו האקרים צעירים שכתיבת וירוסים הייתה עבורם חלק מהמרד הכללי במוסכמות. הוירוס הממוחשב היה אז סוג של 'גרפיטי וירטואלי', אם תרצו. ההחלטה אם לגרום נזק למידע שעל המחשב הייתה קשורה לאופיו של כותב הוירוס וליצר ההרס הפנימי שלו, ולכן ראינו לא מעט וירוסים שמחקו את כל הדיסק הקשיח- סתם, בלי שום סיבה.

החל מראשית שנות האלפיים השתלטו גורמים עבריינים על עולם הפשע הממוחשב, ותוכנות זדוניות הפכו להיות מקור הכנסה: פושעים מתוחכמים גילו שהם יכולים להרוויח מיליונים באמצעות משלוח ספאם, חדירה לחשבונות בנקים וכולי. מאותו הרגע, התוכנות הזדוניות יישרו קו עם הטפילים הביולוגיים: מחשב 'מת' הוא בזבוז מיותר של משאבים. האינטרס הברור של תוכנה זדונית היא לגרום לכמה שפחות נזק למחשב, כדי שהמשתמש לא יבחין בקיומה וימחק אותה. וירוסים יגרמו לנזק למחשב רק במקרים שבהם יש להם אינטרס ברור לעשות זאת, כמו הרצון לפגוע במתחרים עסקיים למשל, או כהשפעה משנית ובלתי-מכוונת של תקלה או באג בוירוס.

מאפיין משותף נוסף לטפילים ביולוגים ווירטואלים הוא ניצול ההרגלים החברתיים וההתנהגותיים של הפונדקאי שלהם. הדוגמא המפורסמת ביותר של 'טפילות חברתית' היא זו של הקוקיה המחדירה את ביציה לקן של ציפור ממין אחר ומנצלת את האינסטיקט של האם הפונדקאית לטפל בכל ביצה שנמצאת בקן. מסתבר שלא צריך להיות בעל חיים מתוחכם כמו קוקיה כדי להמציא את הטריק הזה.

אם נפתח קן טיפוסי של טרמיטים צפון-אמריקאיים, נגלה בתוכו ביצי טרמיטים לבנות ומאורכות- וביניהן ביצים חומות ועגולות, זהות בגודלן. הביצים החומות כלל אינן ביצים, כי אם סוג של פטריה טפילית.

הטרמיטים מזהים את הביצים שלהם על פי ריחן, המרקם החלק שלהן, משקלן ורדיוס החלק המעוגל של הביצה האליפטית. הפטריה למדה לחקות את התכונות האלה: ל'ביצים' שלה יש את אותו הריח, אותו המשקל, אותו המרקם ואפילו את אותו הרדיוס כמו לביצי הטרמיטים- עד לרמת המיקרון. מכיוון שהטרמיטים עיוורים, צבע הביצה לא משחק תפקיד וכדור הפטריה יכול להיות בצבע אחר.

כשטרמיט מגלה ביצה-מזויפת שכזו, הוא לוקח אותה ומניח אותה עם כל שאר הביצים באזור המוגן של הקן. הטרמיטים מנקים את האזור הזה בקפידה, מגנים עליו מפני חרקים טורפים ומסלקים כל פטריה 'זרה' שעלולה להוות תחרות לפטריה המתחזה. כעבור זמן מה, כשהפטריה מוכנה להתפתח לשלב הבא שלה- הכדור מתחיל להצטמק ולאבד את המרקם החלק שלו. הטרמיטים, כמו חיילים ממושמעים, לוקחים את הביצה הדפוקה וזורקים אותה לפח: פינת הזבל של הקן. פטריות אוהבות זבל…שם הפטריה משגשגת ומפיקה צאצאים חדשים, וחוזר חלילה.

לנוסע השמיני יש אולי חומצה במקום דם, אבל אין שום סיכוי שהוא ישכנע מישהו לטפל בביצים שלו בהתנדבות…

בחזרה אל התוכנות הזדוניות, שגם הן מנצלות היטב את ההרגלים והחולשות האנושיות שלנו. אחד הסוגים הנפוצים ביותר של תוכנות זדוניות בימינו הוא זה המכונה Scareware: תוכנת הפחדה, בתרגום חופשי. המזיק הדיגיטלי מתחזה לאנטי-וירוס ומקפיץ הודעה מאיימת בסגנון "מחשבך נגוע בעשרים סוגים שונים של וירוסים. לחץ כאן כדי להסיר אותם עכשיו!'. הוא מנצל את הפחד של משתמשים לא מנוסים כדי לגרום להם לתת לו להתקין את עצמו במחשב, ואפילו לגרום להם לשלם תמורת 'הסרת הוירוסים', כביכול.

היפר-פרזיט

דוגמא נוספת. היפר-פרזיט הוא טפיל שהפונדקאי שלו הוא טפיל אחר. זו תופעה נדירה יחסית מכיוון שההיפר-פרזיט צריך להיות מסוגל לסנכרן את מחזור החיים שלו למחזור החיים של הפונדקאי שלו, וגם למחזור החיים של הפונדקאי של הפונדקאי שלו.

דוגמא עדכנית של היפר-טפילות שכזו נתגלתה, כמעט במקרה, לפני מספר שנים. בשנת 1992 הייתה התפרצות של מחלת הליגיונרים, סוג של דלקת חיידקית, בעיר ברדפורד שבאנגליה. הרשויות חשדו שהחיידק מועבר באמצעות אספקת המים ולכן נאספו דגימות מים מרחבי העיר וגם מתוך מגדלי קירור תעשייתים, אותן 'לבניות' מפורסמות שקיימות גם בבתי הזיקוק של מפרץ חיפה. כשבחנו את הדגימות הם מצאו שם סוג חדש ובלתי מוכר של חיידק. החוקרים ניסו לגדל את החיידק בתרבית, אבל כל נסיונותיהם כשלו. לבסוף הרימו ידיים, הכניסו את הדגימה למקרר ושכחו ממנה.

בשנת 2003 קיבלו לידיהם את הדגימה זוג חוקרים צרפתים שעבדו על פרויקט אחר. גם הם ניסו לזהות את החיידק בכל הטכניקות המקובלות, אך ללא הצלחה. לבסוף שמו את הדגימה מתחת למיקרוסקופ – ורק אז הבינו מדוע נכשלו כל מאמציהם. כלל לא היה מדובר בחיידק, כי בנגיף, וירוס. ולא סתם נגיף- נגיף ענק! מפלצתי! טוב, מפלצתי ביחס לנגיפים, בכל אופן. קוטרו כ-400 ננו מטרים לערך, שזה גדול פי כמה מנגיף הגדול ביותר שנתגלה עד אז. אף אחד לא שיער שיכול להיות נגיף כל כך גדול, ולכן כל החוקרים הקודמים חשבו בטעות שמדובר בחיידק. החוקרים הצרפתים כינו את התגלית בשם 'מימיוירוס'. מאוחר יותר גילו זן חדש של 'מימיוירוס', גדול אפילו יותר, וכינו אותו 'מאמא-וירוס'.

כשבחנו החוקרים את המאמאוירוס, הם הופתעו למצוא בתוכו נגיף קטן ובלתי מוכר שהסתתר בתוך הנגיף הענק כמו בובת בבושקה קטנה. הם נתנו לו את השם 'ספוטניק': 'חבר' או 'מלווה' ברוסית.

גם נגיפים הם טפילים: הם מנצלים את התאים שלתוכם הם חודרים כדי להתרבות. המימיוירוס והמאמאוירוס תוקפים חיידקים ומשתלטים על מנגנוני ייצור החלבונים שלהם כדי לשכפל עותקים חדשים של עצמם. מסתבר שספוטניק הוא היפר-טפיל של המאמאוירוס: הוא אורב בשקט ומחכה שהמאמאוירוס ישתלט על חיידק פונדקאי, ורק אז "חוטף" ממנו את בתי החרושת לייצור חלבונים ומתרבה בעצמו.

גם וירוסים ממוחשבים מסוגלים לתפוס טרמפ על מזיקים דיגיטליים אחרים. בשנת 2005 עשתה חברת סוני טעות מטופשת ביותר. היא השתילה בדיסקים של מוזיקה מתוצרתה תוכנה סמויה למניעת העתקה: ברגע שהמשתמש הכניס את ה-CD  לכונן המחשב שלו וניגן אותו, התוכנה התקינה את עצמה בסתר והשגיחה על המשתמש שהוא אינו מנסה להעתיק או לצרוב את הדיסק מחדש.

התוכנה למניעת העתקה של סוני ראויה בהחלט להקרא 'תוכנה זדונית'. עצם העובדה שהתוכנה התקינה את עצמה ללא אישורו המפורש של בעל המחשב היא לכשעצמה עבירה על החוק. כשנחשפה המזימה לבסוף, סוני ספגה מהלומה רצינית ביחסי הציבור שלה, ועד היום היא נגררת בבתי משפט סביב הסיפור הזה.

הפרט הרלוונטי עבור הסיפור שלנו הוא שעשרה ימים בלבד לאחר שהתפרסם הסיפור, כבר הופיעו הוירוסים ההיפר-פרזיטים הראשונים שניצלו את העניין. סוני השתמשה בטכנולוגיה המכונה 'רוטקיט': טכניקה שמאפשרת לתוכנה להפוך לבלתי נראית בתוך מערכת ההפעלה. כותבי וירוסים חכמים מצאו את הדרך לגרום לרוטקיט של סוני להפוך גם את הוירוסים שלהם לבלתי נראים. במילים אחרות, במקום לכתוב וירוס רוטקיט מתוחכם ומורכב בעצמם, הם פשוט 'חטפו' את מנגנון ההסוואה של התוכנה של סוני וניצלו אותו למטרותיהם שלהם.

מצאנו, אם כן, כמה וכמה מאפיינים משותפים וקווי דמיון בין טפילים ביולוגים ותוכנות זדוניות: קטלניות מופחתת, ניצול מחוכם של הרגלים חברתיים והתנהגותיים, התמחות גבוהה והיפרפרזיטיות. אם נתעקש, וודאי נוכל למצוא בקלות קווי דמיון נוספים.

כמו בכל השוואה בין שני עולמות כל כך שונים, גם ההשוואה בין עולם הטבע ועולם המחשב צריכה להעשות בזהירות. לא כל מאפיין של טפילים ביולוגים קיים בהכרח גם במזיקים דיגיטליים, ולהיפך. ישנן תוכנות זדוניות המסוגלות להתפשט ברחבי הרשת במהירות אדירה ולהשתלט על מיליוני מחשבים בתוך דקות: לתופעה כזו, למשל, אין מקבילה בעולם החי. חוקר שינסה להשוות בין המערכות השונות הללו יהיה מוכרח לקחת בחשבון גם את ההבדלים ביניהם, ולא רק את הדמיון.

אף על פי כן, מותר ואפילו רצוי להשוות בין העולמות הכל-כך שונים האלה, הביולוגי והאלקטרוני. המדענים מבצעים השוואות כאלה כל הזמן וממצים מהן תובנות מרתקות שאי אפשר להגיע אליהן בשום דרך אחרת. אם שתי מערכות מורכבות ושונות מאד אחת מהשניה מפגינות התנהגות דומה במצבים מסוימים, יכול להיות שישנו איזה עיקרון משותף, חוק טבע בסיסי ועמוק שפועל 'מאחורי הקלעים' ומשפיע על שתיהן.

כך, למשל, גילו המדענים את חוק שימור האנרגיה. הפיזיקאים והביולוגים הבחינו שבמערכות ביולוגיות ובמערכות מכניות, אנרגיה מתנהגת באותו האופן: היא אינה נוצרת יש מאין ואינה נעלמת. ההתנהגות הזהה במערכות כה שונות זו מזו הביאה אותם להבין כי מדובר בחוק טבע בסיסי.

הביולוגים יודעים בוודאות שלטפילים ביולוגיים ישנה השפעה אדירה על האבולוציה של שאר היצורים החיים: הפונדקאים והטפילים נמצאים כל העת במירוץ חימוש מטורף שבו כל צד מנסה להתגבר על ההגנות והטריקים של הצד השני.

עד כמה גדולה השפעתם של הטפילים על האבולוציה? ישנם ביולוגים רבים שמעריכים שהרביה המינית בטבע- זאת אומרת, רביה שבה מעורבים זכר ונקבה, היא תוצאה של הניסיון המתמשך להיפטר מטפילים. מחקרים רבים וסימולציות מוכיחים שבהעדר טפילים, רביה א-מינית, כמו זו של חיידקים למשל,  היא אסטרטגיה הרבה יותר מוצלחת מרביה מינית. הרי אנחנו צריכים להשקיע המון מאמץ ואנרגיה בחיפוש אחר בן או בת זוג, להשקיע מאמץ נוסף בחיזור ואז לקוות שהצאצא המשותף יהיה מוצלח. חיידקים בסך הכל צריכים להתחלק לשניים, והבעיה נפתרה. אם אין טפילים, יצורים שהתרבו באופן א-מיני ידחקו הצידה, בתוך זמן קצר, את היצורים המיניים.

אבל כפי שמוכיחות הסימולציות, ברגע שמכניסים טפילים לתוך המערכת- הכל משתנה! אוכלוסיה של יצורים שמתרבים באופן א-מיני היא הרבה יותר הומוגנית ואחידה, ולכן יש לטפילים השפעה נרחבת ומזיקה יותר. רביה מינית מעודדת מגוון גדול יותר של גנים- ובכל דור מתבצע ערבוב מחדש של התכונות הנרכשות. מכאן צמחה ההשערה- הבלתי מוכחת עדיין, יש לציין- שכל הרביה המינית שאנחנו רואים סביבנו היא תוצאה של מאבק בטפילות.

מבט אל העתיד

מכיוון שטפילים ביולוגיים ותיקים יותר ממחשבים, אפשר לנסות ולנחש מה צפוי לנו בעתיד בתחום התוכנות הזדוניות על סמך בחינת האבולוציה ארוכת הטווח של הטפילים. ההתבוננות הזו מגלה לנו שני קווי התפתחות אפשריים.

רובנו שמענו על החיידקים 'הטובים' שחיים בדרכי העיכול שלנו, ובמיוחד במעי הגס. ישנם פי עשר יותר חיידקי מעיים מאשר סך כל התאים האחרים בגוף- זאת אומרת, יש לנו הרבה יותר דנ"א חיידקי בגוף, מאשר דנ"א אנושי…

המדענים חוקרים את החיידקים הטובים באופן אינטסיבי…אבל גם הם מודים בפה מלא שהם לא ממש יודעים מה הולך שם בפנים. את רוב חיידקי המעיים אי אפשר לגדל בתרביות מעבדה ולכן גם אי אפשר לחקור אותם.

מה שברור הוא שהחיידקים הטובים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו ושבלעדיהם- אנחנו לא יכולים לשרוד.

החיידקים הטובים התחילו כנראה כטפילים שחיים על חשבוננו בתוך דרכי המעיים, אבל אי שם בערפילי הזמן למדנו לחיות יחד במערכת יחסים סימביוטית: יד רוחצת יד, תן לי ואתן לך, שולה זקן ואהוד אולמרט. החיידקים הטובים מייצרים עבורנו ויטמינים שאנחנו לא מסוגלים לסתנז, מפרקים מזון שהקיבה שלנו לא מסוגלת לעכל ונלחמים במזיקים חיצוניים. אנחנו מספקים להם סביבה נוחה ועשירה במזון והמערכת החיסונית שלנו לא מציקה להם- אידיליה!

אם כן, עתיד אפשרי ראשון לתוכנות הזדוניות הוא סימביוזה בסגנון חיידקי המעיים. אפשר לדמיין מצב שבו אנחנו נסכים לנוכחותן של תוכנות 'זרות' במחשב שלנו, בתמורה לשירותים מועילים שנקבל מהן. אלה עדיין יהיו וירוסים שיתקינו את עצמם ללא רשותנו במחשב וישתמשו במשאבים כמו זמן מעבד וזיכרון לצרכים שלהם- אבל בתמורה יגבו מסמכים חשובים, יגנו מפני תוכנות זדוניות אחרות, יצפינו מיילים יוצאים וכדומה.

בעבר, היו לא מעט ביולוגים שהאמינו שכל מערכות היחסים בטבע בין טפילים ופונדקאים נעות באופן טבעי לקראת מצב של סימביוזה. זאת אומרת, בטווח הקצר ישנו מאבק בין השניים, אבל הדינמיקה שאוכפת הברירה הטבעית מביאה לכך שהאינטרס המשותף של הטפיל והפונדקאי הוא מערכת יחסים הרמונית שבא אף אחד לא מפסיד וכולם מרוויחים.

היום אנחנו יודעים שזה לא נכון. סימביוזה היא שיווי משקל שנוצר רק כשקיימים התנאים המתאימים, והתנאים האלה נדירים יחסית. לטפילים ולפונדקאים, כמו לכל יצור ביולוגי, אין שום מושג של 'טווח ארוך': הברירה הטבעית תעדיף תמיד את היתרונות שבטווח הקצר על פני אלה של הטווח הארוך.

ניקח, למשל, טפיל היפותטי בגוף האדם. יכול להיות שהאינטרס ארוך הטווח של אותו הטפיל יהיה להתרבות בקצב מתון כדי למנוע את מותו של הפונדקאי. מצד שני, סביר להניח שאותו טפיל נאבק על מקומו בגוף לא רק כנגד המערכת החיסונית, אלא גם מול נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים. במקרה שכזה, אם הטפיל יתרבה לאט מדי, יריביו יתפסו את מקומו והוא עלול להיכחד.  על כן הברירה הטבעית תדרבן אותו להתרבות בקצב המהיר ביותר האפשרי, למרות שפעולה כזו מנוגדת באופן מובהק לאינטרס ארוך הטווח.

עתיד אפשרי שני לתוכנות הזדוניות הוא, אם כן, מלחמה בלתי פוסקת: מירוץ חימוש מטורף שאין לו סוף של ממש. הוירוסים, הסוסים הטרויאנים ושאר המזיקים הממוחשבים יילכו וישתכללו ובמקביל תוכנות האנטי-וירוס יעשו עבודה טובה יותר. משתמשים לא זהירים יאכלו אותה, ומשתמשים מנוסים ילמדו לשמור על עצמם טוב יותר ולהמנע מנזקים מיותרים.

מי מבין העתידים האפשריים האלה הוא הסביר ביותר? אין לדעת. תחושת הבטן שלי נוטה יותר לכיוון המלחמה הבלתי פוסקת, מכיוון שהאינטרנס העליון של כותבי הוירוסים בימינו הוא רווחים כלכליים ואלה כמעט תמיד באים על חשבון של הקורבן, כך שאין כאן תמריץ אמיתי לסימביוזה. קרוב לודאי שנראה מזיגה של שני התרחישים האלה בשיעור כזה או אחר: חלק מהתוכנות ימשיכו להיות זדוניות, ואחרות- קרוב לודאי שרק חלק קטן יחסית מהכלל- יהיו מועילות.

גם אם לא ניתן יהיה לחזות את העתיד, אני חושב שכדאי למדענים להמשיך ולחקור את הסימטריה המשונה שבין וירוסים דיגיטליים וטפילים ממוחשבים. יכול להיות שהמסקנה מהמחקרים תהיה שטפילות היא תוצר בלתי נמנע בכל מערכת מורכבת כלשהי, ביולוגית או מלאכותית- דהיינו, אין שום טעם לנסות להילחם בה, ועדיף ללמוד לחיות עימה בשלום. מי יודע, אולי כשנבנה מערכות מלאכותיות מורכבות בעתיד, מכל כמו רשת האינרטרנט, נוכל לזהות מראש  היכן יצוצו הטפילים של אותה המערכת- ולתכנן אותה בהתאם כדי למזער את השפעתם למינימום האפשרי.

כך או כך, העיסוק בתופעת הטפילות מלמד אותנו שהעוצמה והכוח האמיתי בטבע אינו נמצא דווקא במלתעות, בציפורניים ובשריון. יצורים זעירים מסוגלים להשפיע ולתמרן יצורים גדולים בהרבה מהם באמצעים מתוחכמים ומעודנים מאד.

תחשבו על זה כך: אם הנוסע השמיני לא היה הורג את הקצין הראשון קיין, הוא היה יכול להמשיך ולחיות בתוכו בנוחות יחסית במשך זמן רב. מהרגע שבקע החוצה, הוא היה מוכרח לרדוף ולהרוג את כל שאר אנשי הצוות- וזה מה שהביא אותו, בסופו של דבר, לעימות מול ריפלי. בדיעבד, אולי הוא היה צריך לקחת כמה שיעורים פרטיים מהטוקסופלסמה…

קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *