פרק 95: האם מטאוריטים הביאו את החיים לכדור הארץ? – טקסט מלא.

 

הדוב שחי בוואקום: האם מטאוריטים הביאו את החיים לכדור הארץ?

 

 

צ'אנגאנ-צ'רי נחשבת לעיירה שקטה ונעימה למדי. היא נמצאת במדינת קראלאה (Kerala) שבדרום הודו, מוקפת בשדות אורז ירוקים וידועה בזכות הדו-קיום השליו שבין הבודהיסטים, המוסלמים והנוצרים שלה. כששכבו תושבי העיירה השלווה לישון בלילה של העשרים וארבעה ביולי, 2001, הם לא שיערו לעצמם איזו השכמה מפתיעה הם עומדים לקבל.

בשעה חמש וחצי לפנות בוקר הופיעה נקודת אור בוהקת בשמי העיר. האור נע במהירות ממזרח למערב ואז….קול נפץ אדיר, חזק יותר מכל רעם, הקפיץ את כולם ממיטותיהם.

שלוש שעות לאחר מכן החל לרדת גשם כבד- וגם הוא לא היה סערת מונסון שגרתית. הגשם שירד בצ'אנגאנ-צ'רי היה בצבע אדום.

 

דיווחים מאזרחים מודאגים אודות הגשם האדום הגיעו עוד באותו הבוקר ל-CESS, המכון לחקר מדעי כדור הארץ שנמצא אף הוא בקראלאה. שניים מחוקרי המכון יצאו לבדוק את העניין וחזרו עם כמה כדים וצנצנות מלאים במי גשם אדומים.

אנליזה מקיפה של הכימיקלים שבדגימה לוקחת זמן, ובינתיים המשיכו ממטרים אדומים לרדת באזורים שונים ברחבי המדינה. ולא רק אדומים: מדי פעם ירד גשם צהוב, ירוק- ואפילו שחור. התושבים היו מודאגים: הם, ילדיהם והגידולים החקלאיים שלהם שותים את המים האלה…מי יודע אילו רעלים הם עלולים להכיל?

 

גשמים אדומים או חומים-בהירים הם תופעה נדירה אך מוכרת. במערב אירופה, למשל, אבק מדברי שנישא לעיתים ממדבר סהרה מתערבב עם הגשמים ומקנה לטיפות גוון אדום. אבל במקרה של קראלאה, לגשם האדום קדם ארוע אחר- אף הוא מוכר ונדיר למדי. הבזק האור החזק וקול הנפץ האדיר הם קרוב לודאי תוצאה של חדירת מטאור לתוך האטמוספירה. הסלע החללי נע במהירות אדירה ודוחס את האוויר שלפניו: הדחיסה המהירה יוצרת גלי הלם על-קוליים והגזים החמים בוהקים באור חזק. אם המטאור שורד את המסע באטמוספירה ופוגע בפני השטח, הוא מכונה 'מטאוריט'.

האם הופעתו של המטאור או מטאוריט זמן קצר לפני הגשם האדום היא צירוף מקרים ותו לא? היו לא מעט אנשים ששאלו את עצמם אם ייתכן שהמטאור פיזר מעל קראלאה חומר בלתי ידוע, ושחומר זה הוא המקור לצבעי הגשם המשונים…

 

תוצאות מחקרם של אנשי ה-CESS התפרסמו כעבור ארבעה חודשים. החומר האדום והמסתורי, הסבירו המדענים, הוא בסך הכל סוג של פטריה (חזזית, ליתר דיוק)  מסוג טרנטה-פוליה, פטריה נפוצה למדי באזור קראלאה. ההסברים הללו סייעו להרגיע את חששות הציבור, ובתוך זמן מה נעלם הגשם האדום מכותרות העיתונים.

אך ב-2003 התפרסם מחקר חדש שעורר את הסיפור לחיים. גודפרי לואיס וסנטוש קומר, אסטרופיזיקאים מאוניברסיטת מהאטמה גנדי, דיווחו שבדקו את התאים האורגניים שבמי הגשמים וגילו שתאים אלה, עד כמה שזה נשמע מוזר, אינם מכילים מולקולות דנ"א…זאת ועוד, התאים היו מסוגלים להתרבות- אבל אך ורק בטמפרטורות גבוהות של כ-300 מעלות צלזיוס.

מכיוון שכל היצורים הארציים המוכרים לנו מכילים דנ"א ואינם מסוגלים להתרבות בטמפרטורה כזו, לואיס וקומר הסיקו שייתכן ומקורו של החומר האורגני שנמצא במיי הגשמים הוא בכל זאת במטאור שהתפרק מעל קראלאה. במילים אחרות, המטאוריט הביא עימו חייזרים זעירים מהחלל.

 

הטענה הזו לא התקבלה בזרועות פתוחות בקרב הקהילה המדעית. הייתה ביקורת רבה על שיטת המחקר ועל הטכניקות שבהן השתמשו שני החוקרים כדי להגיע למסקנותיהם. רוב המדענים העוסקים בתחום מעריכים כי ההסבר שנתנו אנשי ה-CESS לארוע הוא סביר יותר. למשל, בחודשים שקדמו לגשם האדום ירדו גשמים חזקים בקראלאה, וייתכן שאלו הביאו לצמיחה מוגברת של החזזית המדוברת. מדענים אחרים שהשתמשו באמצעים מתוחכמים יותר כן הצליחו למצות דגימות דנ"א מתוך התאים האדומים. השאלה כיצד בדיוק הגיעה כמות כה גדולה של חזזיות אל האטמוספירה נותרה עדיין ללא מענה, אבל ניתן לשער שרוחות עזות סחפו אותן אל השמים.

 

יכול להיות שחלק מהמאזינים שואלים את עצמם אם ייתכן שהסיבה האמיתית, הבסיסית, לספקנות שמפגינה הקהילה המדעית כלפי מסקנותיהם של לואיס וקומר היא התנגדות לעצם הרעיון לפיו אבן שמגיעה מהחלל יכולה להביא עימה יצורים חיים ולפזר אותם על פני הכדור הארץ.

אבל ההפך הוא הנכון. אולי תופתעו לגלות שהדיעה הרווחת בקרב המדענים היא שמטאורים ומטאוריטים יכולים בהחלט לשאת בקרבם יצורים חיים- ושייתכן מאד שהם מביאים אותם עימם לכדור הארץ מזה עידן ועידנים.

השערה הזו מכונה פנספרמיה. פנספרמיה גורסת שמקורם של החיים על פני כדור הארץ הוא בחומרים אורגניים- יצורים חיים או מולקולות שמהוות את אבני הבניין לחיים- שהגיעו לכאן על גבי מטאוריטים או בדרכים דומות.

 

פנספרמיה אינה תאוריה קלה לעיכול. למרות שהיו פילוסופים יוונים שהציעו אותה, מטעמים פילוסופיים בעיקר, כבר לפני אלפי שנים- המדענים החלו לשקול אותה ברצינות רק במאה השנים האחרונות, פחות או יותר. היה עליהם להתגבר על לא מעט מכשולים פסיכולוגיים ותאורטיים לפני שיכלו לאמץ אותה לחיקם. הקושי הראשון היה, כמובן, הצורך להתנתק מהרעיונות הדתיים של בריאה אלוהית- אבל הוא לא היה האחרון.

ניקח, למשל, את עניין המטאוריטים עצמם. כדי לשקול את האפשרות שהחיים בכדור הארץ הם תוצאה של זרעים חוצניים שנישאו אל כוכב הלכת שלנו על גבי סלעים שהגיעו מהחלל- צריך קודם כל לקבל את העובדה שישנם בכלל סלעים בחלל, ושסלעים אלה חודרים מדי פעם בפעם אל תוך האטמוספירה שלנו. כפי שנגלה מייד, גם עובדה זו לא הייתה קלה לעיכול עבור המדענים.

 

השבעה בנובמבר, 1492. נער צעיר עבד בשדה חיטה סמוך לעיירה אנסיסהיים (Ensisheim), על גבול צרפת וגרמניה של ימינו.

לפתע שמע הנער וווושששש אדיר מעל ראשו. הוא הרים את מבטו, בדיוק בזמן כדי לראות עצם גדול ומהיר מתרסק בעוצמה רבה לתוך שדה החיטה ומעיף בוץ ואדמה לכל עבר. הנער המבוהל מיהר להזעיק את אנשי העיירה ולהוביל אותם אל מקום ההתרסקות: הוא היה עד הראיה היחיד להתרסקות, אבל את קול הנפץ שמעו כל תושבי העיירות והכפרים שמסביב. בשדה החיטה, בתוך בור שעומקו כמטר וחצי, נחה אבן משונה שצבעה היה אפור-שחור ומשקלה כ-130 קילוגרמים.

 

השמועה אודות האבן המסתורית שנפלה מהשמיים הגיעה עד מהרה גם לאוזנו של שליט האימפריה הרומית הקדושה, הקיסר מקסימליאן הראשון. מקסימליאן היה באותו הזמן- טוב, כל הזמן פחות או יותר- בעיצומו של סכסוך קרקעות ממושך מול האמפריה העותומנית והצרפתית. הוא הגיע אל העיירה כדי לבחון במו עיניו את הפלא המדובר, ועד מהרה השתכנע שאכן מדובר באות מן השמיים.

עכשיו רק נותר לקבּוע מה בדיוק רוצה האבן לומר. הוא כינס את מועצת המלך לישיבה דחופה ובסיומה הוחלט- כמה מפתיע- שהאבן שנחתה באנסיסהיים היא אות משמיים המבשר על הצלחה במלחמה הקרובה. כדי לוודא שהאבן לא תתחרט על הנבואה הזו ותנסה לברוח בלילה, הוא הורה להציב אותה בכנסייה מקומית ולקבע אותה למקום באמצעות שרשראות מיוחדות.

 

קשה להעריך איזו השפעה הייתה לאבן של אנסיסהיים על הצלחותיו או כשלונותיו של הקיסר מקסימליאן. הוא ניצח בחלק מהקרבות והפסיד באחרים, כך שהתוצאה כאן אינה חד משמעית. לאבן- או יותר נכון, למטאוריט של אנסיסהיים- הייתה השפעה משמעותית יותר, עם זאת, על עתידו ושמו הטוב של אדם אחר, כמה מאות שנים מאוחר יותר.

 

ארנסט פרידריך צ'לדני כמעט ולא היה מדען. אביו, פרופסור ידוע למשפטים, התעקש שבנו ימשיך את דרכו ויהיה עורך דין. צ'לדני אכן השלים את לימודי המשפטים, אבל בסופו של דבר התעקש ללכת אחר נטיית ליבו: הפיזיקה.

עד מהרה עשה צ'לדני כמה פריצות דרך חשובות מאד בתחום האקוסטיקה: הוא חישב את מהירות הקול בגזים שונים, וגילה את האופן שבו מתפשטים גלים בתוך מוצקים. כיום הוא נחשב לאבי מדע האקוסטיקה, אבל באותם הימים, סוף המאה ה-18, האקוסטיקה הייתה תחום נידח וזנוח למדי במדע. צ'לדני אפילו לא הצליח לזכות במשרה באוניברסיטה בזכות השגיו.

אבל כנראה שצ'לדני לא היה מסוג האנשים שמוניטין ורדיפה אחר כבוד גוברת אצלם על האמת הפנימית והסקרנות. אחרת, הוא מעולם לא היה פוסע לתוך אחד משדות המוקשים האינטלקטואליים המסוכנים ביותר של ימיו: המטאוריטים.

 

עבור מרבית המדענים של תקופת ההארה והרנסנס, מטאוריטים היו לא יותר מאשר אמונה טפלה, שטות מטופשת שלא ממש ראויה להתייחסות. היו מאות מקרים מתועדים של נפילות מטאוריטים לאורך ההיסטוריה, אבל בכל המקרים האבן השמיימית הפכה כמעט מייד לעצם בעל משמעות דתית ומיסטית עמוקה- כמו ה'אות משמיים' שקיבל הקיסר מקסימליאן הראשון. המדענים שאפו, באופן טבעי, להתרחק מהאמונות המיסטיות האלה ולכן נטו להתעלם ולזלזל בעדויותיהם של פשוטי-העם שחזו בנפילות הללו.

בנוסף, הפרשנות המקובלת של חוקי ניוטון קבעה שלא יכולים להיות סלעים בחלל שבין כוכבי הלכת. אייזיק ניוטון עצמו קבע בפסקנות שלו היו סלעים כאלה בעבר- הם ודאי נמשכו ונפלו זה מכבר אל כוכבי הלכת המאסיביים יותר. ואם ניוטון אמר את זה…מי הולך להתווכח איתו? זה כמו להגיד שמייקל ג'ורדן לא עושה נכון צעד וחצי. הדיעה הרווחת הייתה, אם כן, שמדובר בלא יותר מאבנים ארציות שהועפו לאוויר בהתפרצות של הר-געש מרוחק או הוריקן רב-עוצמה. סלעים מהחלל? אין סיכוי.

 

ב-1793 שוחח ארסנט צ'לדני עם פרופסור זקן ומכובד שבמקרה חזה במו עיניו בנפילת מטאוריט. הפרופסור היה משוכנע שמדובר באבן שהגיעה מהחלל- אבל לא הייתה לו שום כוונה לסכן את המוניטין שלו ולהודות בכך בקול רם. צ'לדני היה סקרן מאד לגבי העניין, והפרופסור הציע לו לנסות ולחפש עדויות נוספות לנפילות מטאוריטים שמהן ניתן יהיה להסיק, אולי, שמדובר בסלעים שמקורם מחוץ לכדור הארץ.

צ'לדני נענה לאתגר. במשך שלושה שבועות הוא נבר בארכיונים ואסף מאות דיווחים מכל העולם ומכל התקופות. מתוך מאות הסיפורים, בחר צ'לדני בכמה עשרות שהיו, בעיניו, האמינים ביותר. כאן באה לידי ביטוי, אולי, השכלתו כעורך דין: הוא ידע לחפש את המקרים שבהם לעדים לא היה אינטרס לשקר או להמציא דברים, או מקרים שבהם עדים שונים מרקע שונה סיפרו את אותו הסיפור בדיוק.

מתוך הדיווחים שבחר- והארוע באנסיסהיים היה אחד מהם- חישב צ'לדני מה הייתה מהירות תנועתם של המטאוריטים בזמן שחלפו באטמוספירה. בכל המקרים הגיע למסקנה שהם היו מהירים בהרבה מכפי שניתן לצפות מעצם שכל מהירותו נובעת מהשפעת כוח המשיכה, רוח חזקה או התפרצות געשית. זאת אומרת, המטאוריטים נעו במהירות אדירה עוד קודם שהגיעו לכַדור הארץ, ולא יכלו להיות תוצאה של ארוע מקומי.

 

שנה מאוחר יותר, ב-1794, פירסם צ'לדני ספר ובו שטח את תוצאות מחקריו. הוא טען שמהירות המטאוריטים, כמו גם העובדה שנדמה שהם מגיעים מכל כיוון אפשרי של השמיים, היא עדות לכך שמקורם של הסלעים הללו- בניגוד גמור לדעתו של ניוטון- בחלל החיצון. לטענתו של צ'לדני הקביעה של ניוטון לפיה אין סלעים קטנים בחלל היא שרירותית ודוגמתית, ולא נשענת על עובדות ותצפיות. במילים אחרות: זוז, מייקל ג'ורדן, אני אראה לך איך צריך לעשות צעד וחצי.

אני מניח שאיש לא יופתע אם אספר שכל הביקורות על ספרו של צ'לדני היו קטלניות ולעגניות. ההתנגדות הגדולה ביותר הייתה לעצם השיטה שבה ערך את מחקרו: איסוף עדויות כתובות של אנשים חסרי השכלה או ניסיון מדעי, ללא שום ניסוי או תצפית מדעית שערך בעצמו. רוב המדענים חשבו, ואפשר להבין אותם, שפשוט אי אפשר לסמוך על עדויות כאלה.

הפרופסור שהעלה את הרעיון למחקר, ושצ'לדני הודה לו בנדיבות בתוך הספר, סיפר אחר כך שהרגיש כאילו פגע מטאוריט בראשו. גם צ'לדני עצמו היה משוכנע שהקריירה המדעית שלו קרובה לסיומה.

 

אבל אז שיחק המזל לארנסט צ'לדני- ולמדע כולו, אפשר לומר.

חודשיים בלבד לאחר שהספר יצא לאור, התרחשה אחת מנפילות המטאוריטים הגדולות ביותר בהיסטוריה האירופאית. ליד העיר סיינה שבאיטליה, לנגד עיניהם של אלפי בני אדם, נפלו עשרות אבנים מהשמיים בחזיון דרמטי מאד של פיצוצים, ענני עשן ושובלים זוהרים. שנה לאחר מכן נפל באנגליה מטאוריט כבד ומאסיבי- המטאוריט השני בגודלו אי פעם באירופה, אחרי זה שנפל באנסיסיהיים.

שני המקרים האלה דירבנו מדענים צעירים, שקראו את ספרו של צ'לדני ושרעיונותיו היו עדיין טריים במוחם, לבחון בפעם הראשונה באופן מדעי ומסודר את המטאוריטים שנאספו לאורך השנים. הכימאי האנגלי אדוארד האוורד ניתח את הרכב המתכות במספר מטאוריטים- והתוצאות היו מדהימות. הוא מצא בהם סגסוגות של מתכות שאינן קיימות על כדור הארץ, כמו תרכובת של ברזל וניקל. סלעים ארציים אינם מכילים סגסוגת טהורה של ברזל וניקל מכיוון שרוב המתכות הכבדות שקעו זה מכבר לתוך ליבת כדור הארץ בתהליך ההתהוות של כוכב הלכת, ואלו שנשארו על פני השטח התחמצנו והחלידו לפני עידן ועידנים. המטאוריט הגדול של אנסיסהיים היה שייך לסוג זה של מטאוריטים מתכתיים, וזה ההסבר לצבעו הכהה והמבריק.

במטאוריטים מסוג אחר, מטאוריטים סלעיים, האוורד גילה כדוריות זעירות המכונות 'כונדרולייטס', שגם הן אינן קיימות באף סלע ממקור ארצי. כיום אנו יודעים שהכדוריות הזעירות נוצרות כשאבק בין-כוכבי מתחמם במהירות, כתוצאה מהתנגשות בין אסטרואידים למשל, ומתקרר במהירות רבה בואקום של החלל.

חוקר אחר, צרפתי בשם ז'אן בפטיסט ביו, מיפה באופן מדויק את מקום נפילתם של כמה מטאוריטים באזור נורמנדי. הוא הראה שפיזור הנפילות תואם לחלוטין מסלול חדירה של מטאוריט מהחלל ודרך האטמוספירה.

 

המחקרים האלה ואחרים הביאו לכך שבתוך שנים ספורות בלבד התהפכה המגמה לחלוטין. המדענים הפסיקו להטיל ספק באפשרות קיומם של סלעים קטנים בחלל, ואפילו החלו לחפש אחריהם באופן אקטיבי. כשנתגלה האסטרואיד הראשון, צרס, בשנת 1801, העניין היה חתום וגמור. בתוך שמונה שנים בלבד הפך רעיון שנחשב בתחילה למגוחך ומוקצה בעיניהם של מרבית המדענים, לתיאוריה חזקה ומבוססת אשר רק מתי מעט חוקרים עיקשים המשיכו להטיל בה ספק.

סיפורו של ארנסט צ'לדני הוא דוגמא מצוינת לעוצמתה של השיטה המדעית. גם רעיונות שנראים בתחילה כבלתי מתקבלים על הדעת עשויים להפוך לתאוריות מוצקות בעקבות סידרה של מחקרים בלתי תלויים אשר מגיעים כולם לאותה מסקנה ממש.

צ'לדני עצמו, שכיום עומד בקאנון המדעי בשורה אחת עם המדענים הדגולים ביותר של תקופתו, לא זכה להנות מפירות הצלחתו. למרות הצלחותיו בתחומי האקוסטיקה והאסטרונומיה הוא עדיין התקשה למצוא את מקומו בקהילה המדעית וגם כשהיה כבר אדם זקן ובא בימים, נאלץ לעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר עם סוס וכרכרה ולהרוויח את לחמו מתצוגות והרצאות בפני מי שהיה מוכן לשלם תמורתן.

 

בחזרה אל פנספרמיה, והאפשרות שהמטאוריטים הביאו עימם יצורים חיים אל כדור הארץ.

איך שלא מסתכלים על זה, קשה להאמין שהחיים הם תופעה ייחודית לכוכב הלכת שלנו. מערכת השמש נוצרה לפני כארבעה מיליארדי שנים וחצי, והיצורים החיים הראשונים הופיעו בכדור הארץ פחות ממיליארד שנים מאוחר יותר. אם לוקחים בחשבון את הזמן שנדרש לכדור הארץ כדי להתקרר ולהתמצק, המשמעות היא שהחיים הופיעו כאן כמעט מייד ברגע שבו יכלו להתקיים, מבחינה מעשית,.

 

איך אפשר להסביר את המהירות המסחררת שבה הופיעו החיים על כדור הארץ?

 

אפשרות אחת, אולי הפשוטה ביותר, היא שהחיים כבר היו קיימים במקומות אחרים במערכת השמש- על מאדים או נוגה, למשל. פגיעות אסטרואידים בכוכבי הלכת העיפו סלעים מפני השטח אל החלל, ואלה מצאו את דרכם אל כדור הארץ כמטאוריטים. חיידקים ויצורים זעירים אחרים היגרו לכאן על גבם של המטאוריטים וברגע שהתנאים הפיזיים איפשרו זאת הם היכו שורש על כדור הארץ והחלו להתרבות. זו אינה השערה בעלמה- מחקרים גיאולוגים מוכיחים שטריליוני קילוגרמים של סלעי מאדים, למשל, נחתו כאן לאורך השנים.

 

אבל גם אם נניח שהחיים נוצרו כאן, על פני כדור הארץ, באופן ספונטני- השערה המכונה 'אביוגנזה'- עדיין נמצא את עצמנו חוזרים לאותה הנקודה בדיוק. אם החיים נוצרו כאן מעצמם כל כך מהר, מדוע שלא יצוצו באותה המהירות גם במקומות אחרים במערכת השמש? הרי על מאדים, לפחות, היו בעבר מים זורמים ואטמוספירה נוחה- תנאים מצויינים להווצרות חיים. חזרנו, אם כן, לאפשרות הראשונה- חיים שנוצרו במקום אחר ואולי היגרו לכדור הארץ על גבי מטאוריטים כדי להתערבב ביצורים המקומיים שכבר שחו במימי האוקיינוסים הקדמונים.

 

כבר במאה ה-19 העלו כמה וכמה מדענים בולטים כמו הפיזיקאים הרמן פון הלמהולץ והלורד קלווין את הסברה שהמטאוריטים הם שהביאו את ניצוץ החיים אל כדור הארץ. במאה העשרים היה זה האסטרונום הבריטי המפורסם פרד הויל שצידד בתאורית הפנספרמיה.

אף על פי כן, במשך תקופה ארוכה מרבית המדענים לא האמינו ברעיון הזה. הסיבה לכך היא שהתנאים בחלל, כפי שיודעים כולם, הם לא ממש מסבירי פנים ליצורים חיים: ואקום כמעט מוחלט, קור מקפיא של רק שלוש מעלות מעל האפס המוחלט וקרינה קטלנית מהשמש. מי שהצליח לשרוד את השילוש-הלא-קדוש הזה, סביר להניח שיישרף לחלוטין בזמן החדירה המהירה לאטמוספירה. זאת אומרת, אם היינו צריכים לתכנן סטריליזטור קפדני ביותר לבקבוקים של תינוקות, למשל, ככה היינו מתכננים אותו. נדמה שהחלל החיצון הוא מחסום בלתי עביר לחיים, ושכל כוכב לכת הוא אי בודד יחיד ומיוחד, באוקיינוס הקוסמי.

 

אבל ככל שבחנו המדענים מטאוריטים שהצליחו לשרוד את החום העז של החדירה לאטמוספירה, תמונה זו של המציאות הלכה ונסדקה.

טמפרטורת הגזים שעוטפים את המטאוריט אכן מגיעה לעשרות אלפי מעלות, אבל פני השטח עצמם כמעט ולא מתחממים: שכבת הסלע העליונה מתאדה, נעלמת ונושאת עימה את החום. זו תופעה המכונה 'איוד' (Ablation) ונתקלנו בה בעבר כשעסקנו בחדירה לאטמוספירה של טילים באליסטיים. גם כאן, חלק ממגן החום שבחרטום הטיל מתאדה ונעלם, אבל האלקטרוניקה העדינה שבטיל עצמו אינה מתחממת. המחקרים מראים כי הטמפרטורה בשכבות הפנימיות של המטאוריט, פחות מס"מ מתחת לפני השטח, אינה עולה באף שלב על חמישים מעלות צלזיוס…

במילים אחרות, אין ספק שזו אינה נסיעת תענוגות- אבל עקרונית, החום והלחץ בתוך המטאוריט לא שונים בהרבה ממה שאפשר לצפות, נאמר, מנסיעה ברכבת ישראל ביום ראשון בבוקר.

 

ובאמת, מה לגבי ההתרסקות, אתם ודאי שואלים- הרי ברור שעוצמת הפגיעה של המטאוריט בקרקע תחסל כל מי שנמצא עליו, לא? אז זהו, שלא בטוח. ב-2003, כזכור לכל, התפרקה מעבורת החלל קולומביה בזמן החזרה מטיסת החלל. כל שבעת האסטרנאוטים שעליה, ובהם אילן רמון ז"ל, נהרגו. אבל היה מי ששרד…

אחד הניסויים שנערכו על סיפונה של החללית נועד לבחון את האפשרות לגדל תולעים מסוימות בתנאים של העדר-כבידה. מספר חודשים לאחר ההתרסקות אותרה תיבת מתכת שהייתה שייכת למעבורת, וכשהחוקרים פתחו אותה הם הופעתו לגלות בתוכה את מושבת התולעים שלהם חיה, קיימת ומשגשגת…לא רק שהתולעים שרדו את עוצמת הפגיעה בקרקע, הם גם היו מסוגלים להתרבות ללא שום בעיה נראית לעין.

 

ומה לגבי התנאים הקשים שבחלל החיצון?

גם כאן, תגליות ביולוגיות עדכניות מערערות את הביטחון המוחלט ברעיון 'הסטרליזטור הקוסמי'. בחמישים השנים האחרונות גילינו יותר ויותר יצורים חיים- פשוטים ומורכבים- שחיים במקומות שאיש לא העז לדמיין קודם לכן שניתן לחיות בהם. בעלי חיים אלו מכונים 'אקסטרימופילים'- אוהבי סכנה, בתרגום חופשי. מצאנו דגים בקור המקפיא ובלחץ הנורא של קרקעית האוקיינוס, תולעים על שפת הרי געש תת-מיימים שפולטים מתכות רעילות בחום נורא וחיידקים שצפים בשכבות הגבוהות של האטמוספירה וחשופים לרמות קרינה גבוהות פי אלף מאלו שעל פני הקרקע. אמנם התנאים בחלל קשים אפילו יותר, אבל המדענים מגלים פעם אחר פעם שהחיים עיקשים ועמידים יותר משנראה בתחילה.

 

חיידקים, אצות ופטריות ממגוון מינים שונים פיתחו לעצמם דרכי התמודדות יעילות ביותר כנגד תנאי סביבה קיצוניים. כשחיידק בשם בצילוס סאבטיליס, למשל, מזהה שמשהו בסביבתו משתנה לרעה הוא מפסיק את המחזור הרגיל של ההתרבות, כלומר חלוקה לשני צאצאים זהים- ונכנס למוד השרדות. בחלוקה הבאה נוצרים, שוב, שני תאים- אבל הפעם מדובר בשני תאים שונים: אחד קטן, והשני גדול. שלמרות ששניהם מכילים את אותו הדנ"א, מופעלים בכל אחד מהם גנים שונים לחלוטין.

התא הקטן יותר אוגר בתוכו חומרי מזון והגנה כמו חומצות שמסייעות לשמור על יציבות הדנ"א לאורך זמן. לאחר מכן הוא מסלק מעצמו את מרבית המים ויוצר מעטפת רב-שכבתית סביב החומר התורשתי. התא השני, הגדול יותר, בולע את התא הקטן ויוצר סביבו שריון חיצוני קשה ועמיד בצורה יוצאת דופן לחום, קור, קרינה וכימיקלים מזיקים. התוצאה הסופית היא 'נבג'- הגרסא החיידקית לטנק מרכבה סימן 4, מינוס הקנה.

 

עד כמה עמיד הנבג? בשנת 2000 אספו מספר חוקרים בארצות הברית דגימות קרקע ממכרה בעומק של 640 מטרים. אחת מהדוגמאות שהביאו הייתה גוש מלח מוצק שהכיל בתוכו כיס של מים מלוחים מאד שנלכדו בתוכו לפני 250 מיליון שנה. במי המלח נמצאו נבגים של חיידק מסוג בצילוס, וכשהוציאו את הנבגים הללו והניחו אותם בצלוחית הגידול- הם שבו לגדול ולשגשג כאילו לא חלפו רבע מיליארד שנים.

ישנם עוד מקרים ידועים רבים של נבגי חיידקים ופִׅטריות ששרדו אלפי שנים בתרדמת כזו. נבגים מסוגים שונים יכולים לבלות עשרות שעות במים רותחים ומבעבעים, ללא כל השפעה.

 

ולא רק בקטריות ניחנות ביכולת השרדות מדהימה: גם יצורים רב-תאיים ומפותחים יותר מסוגלים לכך. הטרדי-גרייד הוא יצור זעיר שאורכו כמ"מ ויש לו שמונה רגליים. הצורה שבה הטרדיגרייד הקטן מתנועע הזכירה למדענים הליכה של דוב, ולכן הוא זכה לכינוי דוב-מים.

הטרדיגרייד הוא 'פוליאקסטרימופיל'- דהיינו, מסוגל לשרוד במגוון של תנאי סביבה קיצוניים: אפשר למצוא את היצורים הזעירים האלה בִּפְסגות הרים קפואות, במעיינות רותחים, במדבריות וכולי. החל משנת 2007 דובי-המים יכולים לסמן לעצמם עוד 'וי' על סביבה קשה במיוחד. קבוצה של טרדיגריידס נחשפה לואקום של החלל על גבו של לווין אירופאי בניסוי שנמשך עשרה ימים תמימים…והם שרדו! כשחזרו לכדור הארץ, חזרו להתרבות כרגיל.

 

מקרים כגון אלה של הטרדיגרייד מחזקים מאד את התחושה אצל מדענים שלפחות בתוך מערכת השמש, אין שום מניעה שיצורים חיים יעברו מכוכב לכת אחד לשני על גבם של מטאוריטים. ישנו אפילו מטאוריט אחד שמקורו במאדים שנתגלו עליו צורות מאובנות מיקרוסקופיות שמזכירות מאד תולעים זעירות- אם כי הדיעות בקרב המדענים חלוקות לגביו. חללית של נאס"א אף גילתה לאחרונה חומצת אמינו- אחת מאבני הבניין של החלבונים ביצורים חיים- על פניו של כוכב שביט.

סימן השאלה האמיתי הוא לגבי יכולתם של יצורים חיים לעבור לא רק בין כוכבי לכת בתוך אותה מערכת שמש, אלא גם בין מערכות שמש שונות. מסע בין מאדים לכדור הארץ עשוי לקחת מאה שנים או פחות, אבל מסע בין כוכבי שבת הוא עניין של מאות מיליוני שנים. הזמן והמרחק עלולים להיות, במקרה הזה, מכשולים בלתי עבירים גם עבור היצורים העמידים ביותר.

 

האתגר הגדול ביותר שניצב בפני תומכי תיאורית הפנספרמיה, הוא שאין בידינו עדויות מוחשיות לקיומם של יצורים חיים, היום כמו בעבר, בשום מקום אחר במערכת השמש. אם כל מה שסיפרתי לכם עד כה נכון והחיים הם כל כך עמידים בפני קשיי המציאות, איך זה שלא מצאנו סימני חיים על מאדים, נוגה, הירח אירופה וגופים אחרים?

בניסוי הגדול הזה, 'החיים', יש לנו רק דגימה אחת: אנחנו. כל תילי ההשערות והרעיונות נשענים על תצפית בודדת…יכול להיות שהתצפית הזו מייצגת את הכלל, אבל באותה המידה ייתכן שאנחנו משולים לחייזרים שצופים במייקל ג'ורדן מתאמן לבדו ומשוכנעים שכל שחקני הכדורסל על כדור הארץ טובים כמותו. אפשר רק לקוות שמאמציהם של המדענים בנאס"א ובשאר סוכנויות החלל ישאו פרי ואולי, יום אחד, כשנהפוך איזו אבן אדמדה על מאדים- נמצא שם איזה יצור זעיר, בעל שמונה רגליים…שהולך קצת כמו דוב.


קנה  •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *