איך התחילו בני האדם ללכת על שתיים, או: ארדי – הקוף שידע לאהוב

ארדי - רן לוי - הפודקאסט עושים היסטוריה

 כתב: רן לוי

בפרק זה נעקוב אחר אחת מההתפתחויות החשובות והדרמטיות ביותר שבאבולוציה האנושית: המעבר להליכה זקופה. על ארדי, השלד שהכה את עולם הפלאואנתרופולוגיה בתדהמה ועל האנשים שחקרו אותו בחשאי במשך 15 שנה', על טביעות רגליים אנושיות בנות 3.5 מיליוני שנים שנמצאו באתיופיה – ומה הקשר בין ניבים, אהבה והליכה על שתי רגליים?..


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


טביעות רגליים בלאטולי

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם יושבים מול המחשב, על הכסא הנוח, במשרד הממוזג שלכם. אי שם בסאוונות הלוהטות של אפריקה, ישנם קרוב לודאי כמה מדענים שהיו שמחים מאד להתחלף איתכם. הם שוכבים פרקדן על האדמה, מאובקים ומזיעים כהוגן, בעודם מחלצים בעדינות אין קץ פיסות עצם זערוריות מתוך הקרקע. אין פלא, אם כן, שכשמגיעה השעה להפסקה, הפלאואנתרופולוגים- חוקרי מוצא האדם- מחפשים משהו שיסיח את דעתם מהעבודה הקשה. ב-1976, באתר לאטולי הנידח שבאתיופיה-לפני עידן המחשבים הניידים ודומיהם- אפשרויות הבידור היו מוגבלות למדי. זו הסיבה לכך שהחוקר הצעיר אנדרו היל מצא את עצמו מנסה נואשות להתחמק מ…צואה של פילים. את הצואה השליכו עליו חבריו למשלחת. הוא שאמרנו, אפשרויות בידור מוגבלות.

אחרי שהתחמק מהמטח הריחני, היל זינק לתוך שוחה צדדית כדי לחפש צו…זאת אומרת, תחמושת לעצמו. בזווית העין הבחין בשקעים קטנים בקרקע. במבט מבקרוב זיהה שמדובר בעיקבות של בעלי חיים- עיקבות שהוטבעו באפר וולקני אי שם בעבר הרחוק, והאפר התקשה מאז והפך לסלע מוצק. לצד עיקבות בעלי החיים היו מספר עיקבות שנראו דומות להפליא ל…כפות רגליים אנושיים.

כעבור שנתיים התייצבה בלאטולי משלחת בראשותה של אחת המדעניות המפורסמות בהיסטוריה של חקר מוצא האדם- מארי ליקי. החוקרים עבדו במרץ וסרקו מאות טביעות שנשתמרו בסלעים: כפות רגליים של חזירים, אנטילופות, ציפורים ועוד אינספור בעלי חיים. יום רדף יום, אך עדיין לא נתגלו עיקבות שניתן לומר עליהן במידה גבוהה של ודאות שהן של רגליים אנושיות. מארי ליקי החליטה להרים ידיים ולזנוח את האתר, אבל אחד החברים במשלחת הפציר בה לעשות עוד מאמץ אחרון: ישנן כמה טביעות רגליים אחת, הוא אמר, שנראות מבטיחות ביותר. מארי הסכימה להקצות לעיקבות הללו רק את המינימום האפשרי של מאמץ ושלחה את איש התחזוקה של המשלחת, מקומי בשם נדיבו, לבדוק אותן. נדיבו לא איכזב. הוא חזר למחנה וסיפר כי מדובר למעשה בשני זוגות של טביעות רגליים- והן אנושיות לחלוטין.

אי שם בעבר הרחוק, לפני כשלוש וחצי מיליוני שנים, הלכו שני יצורים אנושיים לנהר. הם הלכו בקצב מתון, ללא חיפזון. אחד מהם היה כנראה גבר, והשנייה אישה. האישה הלכה בכבדות מסוימת- אולי הייתה בהריון, או אולי אחזה בזרועותיה תינוק קטן. קשה להיות בטוח בכך, אבל ייתכן מאד שמאחוריהם, מדשדש בתוך עקבותיו של הגבר הגדול, הלך זאטוט- אולי ילדם הבכור של הזוג. תיאור זה, של משפחה בת מיליוני שנים, הסעיר את דמיונם של רבים מרחבי העולם. זהו ממצא ייחודי בתולדות המדע: פיסה של אנושיות ברורה מתקופה שכל מה שנותר ממנה הוא רק שלדים, השערות וניחושים.

אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לפרט אחד קטן מתוך הסיפור המופלא הזה, פרט שקל לפספס אותו מכיוון שהוא כל כך מובן מאליו: הם הלכו. לעובדה פשוטה זו ישנה חשיבות אדירה בסיפור, כיוון שהיא זו שמחברת אותנו אל בני אותה משפחה אלמונית. אם העקבות היו של בעל חיים הולך על ארבע, אף אחד לא היה מתרגש מהתגלית : נו, טוב, עוד קוף אפריקני…אבל היצורים הללו הלכו על שתיים, ולכן אנחנו יכולים לתפוס אותם כאנושיים, להזדהות עם האם שאוחזת בתינוקה, או עם האב שמגונן על משפחתו בדרכה אל הנהר. אחרי הכל, אם נתעלם מציפורים ובעלי חיים פשוטים יותר, הליכה על שתיים היא תכונה ייחודית לבני האדם. כפי שנראה בהמשך, ייתכן שההליכה על שתיים היא אולי גם המפתח להיווצרותן של תכונות אנושיות אחרות.

 ארדי

בשנת 1994 חשפה משלחת אחרת שפעלה באתיופיה, הפעם בראשותו של הפלאואנתרופולג טים וויט, שלד של הומינין- יצור אנושי קדום-  בן 4.4 מיליוני שנים. ברוב המקרים כל מה שנשאר משלדים כה עתיקים הם רק כמה שיניים בודדות ואולי עצם אחת או שתיים, אך שלד זה היה יוצא דופן: כמעט מחצית מעצמות הגוף נשתמרו. זהו ממצא מדהים מכיוון שאם לוקחים בחשבון שהגוף הוא סימטרי, ניתן לשחזר מהממצאים כמעט את השלד כולו.

התגלית של וויט עוררה סיקרנה את הקהילה המדעית מכיוון שהיה מדובר בשלד האנושי הקדום ביותר שנתגלה עד אז. אף על פי כן, ההתרגשות מהממצא לא הרקיעה שחקים: ההנחה הראשונית של החוקרים הייתה שמדובר בהומינין השייך למין שכמה וכמה שלדים אחרים שלו כבר נתגלו בעבר. אך כשהחל טים וויט לנתח את האנטומיה של השלד שגילה, הוא הבין לפתע שמדובר בסוג חדש לגמרי של הומינין. הסוג החדש, שטרם היה מוכר למדע, ניחן באנטומיה ייחודית מאד… וויט אמר עליו שאופן התנועה שלו כאילו לקוח מתוך סצינת החייזרים המפורסמת בקנטינה של 'מלחמת הכוכבים'. השם שניתן להומינין החדש היא 'ארדי-פיתקוס רמידוס', והשלד הספציפי שנחשף על ידי וויט זכה לכינוי החיבה 'ארדי'. כמעט בבת אחת ירד מסך כבד של חשאיות על המחקר כולו.

עשרות מדענים משש עשרה מדינות עבדו על הפרוייקט, חמישים מהם בדרגת דוקטור ומעלה- אבל שום פרט לא דלף החוצה במשך חמש עשרה שנים תמימות. היו מי שכינו את המחקר של וויט 'פרוייקט מנהטן של הפלאואנתרופולוגיה', על שם הפרוייקט הסודי מימי מלחמת העולם השניה. כל שאר הפלאואנתרופולוגים כמעט התחרפנו מרוב סקרנות. מה, לכל הרוחות, גילה טים וויט בשלד של ארדי שמצדיק רמה כזו של חשאיות? אנשים ניתחו כל מאמר של וויט וכל פליטת פה שלו כמו שמנתחי המודיעין של ה-CIA התעמקו במאמרי המערכת של 'פראבדה' בימי המלחמה הקרה.

ואז, בראשון באוקטובר 2009, יצא לאור גיליון מיוחד של המגזין סיינס. היו בו לא אחד, לא שניים אלא אחד-עשרה מאמרים שהוקדשו כולם לארדיפיתקוס רמידוס. גיליון מיוחד שכזה הוא נדיר בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה שבתחום הפלאואנתרופולוגיה מעולם לא ארע משהו דומה. כדי להבין טוב יותר את משמעותם של הממצאים המפתיעים שתוארו במאמרים האלה, כדאי לחזור מעט אחורה, אל הימים הראשונים של חקר מוצא האדם.

הקופים הגדולים

הקשר בין האדם המודרני והקופים הגדולים- השימפנזה, הגורילה והאורנג אוטנג- היה ברור לעין שנים רבות לפני צ'ארלס דארווין. אנחנו והקופים הגדולים חולקים מספר תכונות משותפות ייחודיות למדי בממלכת הטבע: חמש אצבעות, עיניים שפונות קדימה, ראיית צבע טובה וחוש ריח מזופת למדי. פה ושם אפילו נתגלו בקרקע שלדים מאובנים של יצורים 'כמעט אנושיים'- אבל רוב המדענים בחרו להתעלם מהרמזים המסקרנים הללו מכיוון שלא הייתה להם עדיין את המסגרת המחשבתית הנכונה. רק כשהבינו שכדור הארץ עתיק בהרבה משחשבו בתחילה ושאבולוציה של בעלי חיים הנה עובדה קיימת- הם החלו להפנים את האפשרות שגם בני האדם התפתחו מיצורים קדומים יותר.

כמובן שהעובדה שלנו ולקופים הגדולים ישנן תכונות משותפות אינה מעידה בהכרח על קרבה משפחתית. אם תשאלו את הנוצרים האדוקים בארצות הברית, אלה שמאמינים בתכנון תבוני ושוללים את האבולוציה, הם יאמרו לכם שגם במכוניות של טויוטה ומכוניות של פורד יש חלקים דומים מאד- אבל כל אחת מהמכוניות תוכננה בידי מישהו אחר. גילוי הד.נ.א באמצע המאה העשרים היה נקודת מפנה בחקר מוצא האדם. ההשוואה בין הקוד הגנטי שלנו לזה של הקופים סיפקה הוכחות אמינות ביותר לקרבה המשפחתית שלנו אל קופי אדם, הוכחות מרשימות אפילו יותר מהדמיון הגופני שלנו.

בגנום שלנו ושל הקופים הגדולים ישנם פגמים, מוטציות גנטיות. אם מוטציה גנטית היא לא מזיקה לפרט שנושא אותה, היא לא תימחק מהקוד הגנטי: הגן הפגום לא יכול לייצר חלבון יותר, אבל הוא יישאר שם וימשיך להשתכפל מדור לדור למרות שהוא מיותר לגמרי. כיום אנחנו יכולים לזהות גנים פגומים שכאלה, או 'פסאודו-גנים', וניתן לראות בברור שלנו ולקופים יש מספר גדול מאד של פסאודו-גנים משותפים. את העובדה הזו לא ניתן להסביר לפי האנלוגיה של החלקים הדומים במכוניות טויוטה ופורד. המתכננים אולי יעתיקו זה מזה חלקים שעובדים, כמו הגה, גלגלים וכולי- אבל הם לא יעתיקו טעויות זעירות ומיותרות לחלוטין.

אחת הדוגמאות המוכרות לגן פגום שמשותף לבני אדם, לשימפנזה, לגורילה ולאורנג אוטנג הוא מוטציה גנטית שמונעת מאיתנו לייצר ויטמין C בכוחות עצמנו. זו שגיאה גנטית ממוקדת מאד, שהסיכוי שהתרחשה באופן בלתי תלוי אצל כל אחד מהמינים בנפרד הוא אפסי בכל קנה מידה. ההסבר הסביר היחיד לקיומה של השגיאה המשותפת הוא שהמוטציה הזו התרחשה בגופו של אב קדמון משותף והועברה אל צאצאיו.

זאת ועוד, ההשוואה בין הרצפים הגנטיים מספקת לנו גם מעין 'שעון ביולוגי'. אם מניחים שמוטציות גנטיות מופיעות בקצב קבוע למדי לאורך זמן, ניתן להסיק מתוך מספר המוטציות בכל אחד מהגנומים מתי הייתה הפעם האחרונה שבני אדם ושימפנזות היו מסוגלים להתרבות זה עם זה ולהחליף גנים. במילים אחרות, למדוד כמה זמן חלף מאז שאנחנו והקופים התפצלנו מאותו אב קדמון משותף. השעון הגנטי הזה מראה שאנחנו והפרימטים חלקנו אב קדמון משותף לפני ארבעה עד שישה מיליוני שנים. ארדי, המאובן שחשף וויט באתיופיה, הוא כזכור בן 4.4 מיליוני שנים- עובדה שהופכת אותו ליצור הקרוב ביותר, מבחינה כרונולוגית, לאותה נקודת התפצלות.

ההנחה העקרונית בקרב המדענים הייתה שאותו אב קדמון של הקופים ובני האדם נע פחות או יותר כמו שימפנזה. על העץ הוא נתלה מהענפים ודילג מאחד לשני באמצעות הנפת זרועותיו החסונות, ועל הקרקע הוא הלך על ארבע, כשפלג גופו העליון נשען על פרקי כף היד, במה שמכונה 'הליכת פרקים'. הליכת מפרקים היא לא הליכה על ארבע 'אמיתית', במובן שבו כלבים וחתולים למשל, הולכים על ארבע. היא פחות יעילה ופחות נוחה- אבל היא מספיקה לצרכיהם של הקופים. מדוע חשבו כך החוקרים? מסיבה הגיונית לחלוטין. אם הגורילה והשימפנזה הולכים כך, סביר להניח שהם וגם אנחנו ירשנו את אופני התנועה האלה מהאב הקדמון המשותף- אבל אנו זנחנו אותן כשעברנו ללכת על שתיים.

פרט להליכה על שתיים, מאפיין נוסף שמבדיל בינינו ובין הקופים הוא נפח המוח שלנו: לקופים מוח קטן בהרבה, כמובן. השאלה שסיקרנה את כולם לאורך חלק נכבד מהמאה העשרים הייתה, אם כן, 'מי קדם למי': האם המוח התפתח לפני ההליכה על שתיים, או אולי ההליכה על שתיים הקדימה את התפתחות המוח?

 לוסי

התשובה לחידה הזו הגיעה, כמו התגלית בלאטולי, לגמרי במקרה. ב-1974 חיפשו הפלאואנתרופולוג דונלנד גו'נסון ועמיתו טום גריי מאובנים מעניינים באתיופיה. באחד הימים עשו את דרכם חזרה מאתר החפירות אל המאהל שלהם כדי לאכול ארוחת צהריים. ג'ונסון החליט, ללא כל סיבה מיוחדת, לא לחזור בדרך הרגילה אל המחנה אלא ללכת בשביל עוקף. כשהיה ממש לקראת סוף אותו השביל- צדה את עיניו עצם קטנה שבלטה מן הקרקע. בדיקה מהירה הראתה להם שמדובר בשלד בן 3.5 מיליוני שנים שנשתמר במצב מעולה. ג'ונסון וגריי היו כל כך מאושרים עד שהחלו לקפוץ במקום מרוב שמחה כמו שני ילדים בבית הספר. אחרי מספר שניות הם הבינו שאם ימשיכו לקפץ הם עלולים לרמוס את השלד, והפסיקו. באותו הלילה נערכה במאהל מסיבה סוערת לכבוד התגלית הנפלאה, ואחד השירים שהתנגנו ברקע היה 'Lucy In The Sky With Diamonds' של הביטלס. מישהו הציע לקרוא לשלד החדש 'לוסי', והשם תפס.

לוסי שייכת למין בשם 'אוסטרלו-פיתקוס', אותו מין אנושי קדום אליו גם השתייכו ככל הנראה בני המשפחה שהטביעו את העקבות באתר לאטולי. גובהם היה כמטר עד מטר וחצי, ופניהם היו דומים מאד לפניו של קוף.

האם האוסטרלופיתקוס היו אבותיו של האדם המודרני, ההומו-ספיאנס? קשה לומר. אנחנו יודעים שהיו לפחות חמישה עשר מינים שונים של הומינינים לאורך ההיסטוריה, וחלקם חיו זה לצד זה באותו הזמן- ואולי אפילו היו מסוגלים להתרבות אחד עם השני. אף על פי כן, מכלול הממצאים שנתגלו לאורך השנים הביא לכך שאוסטרלופיתקוס נחשב בעיני רבים למועמד המוביל לתפקיד אבינו הקדמון. מכאן גם ניתן להבין את חשיבותה של לוסי, שהייתה השלד השלם ביותר של אוסטרלופיתקוס שנתגלה עד אז-  והחלק החשוב ביותר של לוסי, מבחינתם של החוקרים, היה האגן שלה.

בזמן הליכה, אחת הרגליים נמצאת באוויר והשנייה נוגעת בקרקע. בהעדר תמיכה משני הכיוונים, פלג הגוף העליון נוטה ליפול הצידה, לכיוון הרגל שבאוויר- אבל שרירי הגב, הבטן והירכיים מחזיקים אותו במקומו. נקודת העגינה של שרירים אלה היא אגן הירכיים. קופים אינם מסוגלים ללכת זקוף, ולכן הם אינם זקוקים לשרירי גב ובטן חזקים. באגן שלהם אין נקודות עגינה איתנות לשרירים, ולכן צורתו של האגן שטוחה למדי. אגן הירכיים של לוסי, לעומת זאת, הוא קעור מאד- כמו אגן הירכיים שלנו, ואפילו יותר. זו הוכחה ברורה לכך שהאוסטרלופיתקוס הלכו על שתיים: אין סיבה סבירה אחרת לצורתו הקעורה של האגן. בנוסף, ללוסי היה מוח קטן שנפחו כ-300 עד 350 מיליליטר בלבד, כחמישית בלבד מנפח המוח של אדם מודרני.  עובדה זו אישרה את הערכותיהם של מרבים החוקרים בתחום: ההליכה על שתיים התפתחה לפני המוח והאינטליגנציה.

הקוף שידע לאהוב

כמו תמיד, תשובה זו הביאה עימה שאלה חדשה ומסקרנת לא פחות: מדוע התחלנו ללכת על שתיים מלכתחילה? מה היה 'רע', במרכאות, בלהמשיך וללכת על ארבע, כמו שאר בעלי החיים?

הרי הליכה על שתיים יכולה להוות חיסרון של ממש מבחינה אבולוציונית. למשל, אחת ההתאמות האנטומיות להליכה זקופה היא שינוי באצבעות כף הרגל, ובמיוחד בבוהן. אצל הקופים, הרגליים הם בסך הכל עוד זוג ידיים: יש להם אצבעות ארוכות ובהונות בניצב לכף הרגל, כמו האגודל שלנו. זו הסיבה שהם מסוגלים לאחוז בענפים גם בעזרת רגליהם ולטפס על עצים ביעילות רבה. אצל בני האדם, לבוהן יש תפקיד חשוב במכניקה של ההליכה: היא ה'עוגן' שמתחפר בקרקע בזמן הצעידה ומאפשר לנו לדחוף את הגוף קדימה. כדי לאפשר את הדחיפה הזו, הבוהן שלנו קצרה, עבה ופונה קדימה. זה מצוין להליכה, אבל לא כל כך טוב לשם טיפוס. גם בני אדם מסוגלים לטפס על עצים, כמובן, אבל בואו נהיה כנים לרגע- אנחנו די גרועים בזה. אם אתה מנסה לברוח מטיגריס ביער, תחרות ריצה היא כנראה לא אסטרטגיית ההישרדות הכי מוצלחת בעולם, בלשון המעטה- אלא אם כן מדובר, כמובן, בשני אנשים שמנסים לברוח מהטיגריס, ובמקרה הזה כל מה שצריך זה רק לנצח את האדם השני.

לאורך השנים הועלו כמה וכמה תיאוריות אפשריות לגבי הסיבה שאבותינו עברו להליכה על שתיים למרות החסרונות הכרוכים בכך. אחת התאוריות גרסה, למשל, שהזדקפות הייתה חיונית לשם תפעול כלים בעזרת הידיים. הפגם העיקרי בתאוריה הזו היא שמוחנו לא היה מפותח באותו השלב ולכן כנראה שלא יכולנו לתפעל כלים מתוחכמים בכל מקרה. תאוריה נוספת טענה שבני האדם נאלצו לעזוב את העצים ולעבור אל הסאוונות המישוריות בעקבות שינויים אקלימיים שחיסלו את בית הגידול הטבעי שלהם. זה רעיון לא רע, אבל אין עדויות לשינויים אקלימיים שכאלה בפועל.

בחזרה אל 'ארדי', ואל המחקר החשאי של טים וויט שנסתיים, כזכור, אחרי חמש עשרה שנה- בסדרה חסרת תקדים של מאמרים במגזין סיינס.

מדוע ארך המחקר כל כך הרבה זמן? היו לכך מספר סיבות. הראשונה היא שארדי היה במצב עדין מאד וכל נגיעה קלה איימה לפורר אותו לאבק. נדרשו שנים של עבודה כדי לחשוף אותו באופן שישמר את העצמות ללא פגע. השנייה היא רצונם של החוקרים לנצל את כל מגוון הכלים המתקדמים והטכנולוגיות החדשניות שעמדו לרשותם כדי לבחון את השלד: סקירות מיקרוסקופיות, אנליזות רדיואקטיביות, סריקות CT, מודלים ממוחשבים תלת-מימדיים ועוד ועוד. הסיבה השלישית היא טים וויט עצמו: כל מי שמכיר את הפלאואנתרופולוג מספר עליו שהוא פרפקציוניסט חסר פשרות, אדם פדנטי שמשקיע כמויות אדירות של אנרגיה ומאמץ בכל משימה שהוא לוקח על עצמו. וויט, שהוביל את הפרוייקט, רצה שהתוצאה הסופית של המחקר תהיה אוסף מלא ומושלם של מסקנות ועובדות. הוא היה מוכן להשקיע כמה זמן שרק יידרש לשם כך.

לארדי, גילו החוקרים, היה אגן קעור- ומכאן שהיה מסוגל ללכת זקוף. יחד עם זאת הייתה לו גם כף רגל בעלת בוהן ניצבת, כמו לקופים- ומכאן שהיה מסוגל לטפס על עצים בקלות יחסית. כמו לקופים, זרועותיו היו ארוכות מאד- אבל אין בהן את הסימנים האנטומיים שמעידים על 'הליכת מפרקים'. מבנה עמוד השדרה שלו הראה שלמרות שארדי בילה את רוב זמנו בין הענפים, הוא לא נתלה עליהם כמו שימפנזה אלא עמד על ארבע מעל הענף, כמו קוף מקוק למשל.

במילים אחרות, אופי התנועה של ארדיפיתקוס רמידוס- שהוא כזכור האב הקדמון הקרוב ביותר לנקודת הפיצול בין האדם והשימפנזה- לא דומה בכלל לאופן התנועה של שימפנזה. הנחת היסוד של המדענים לפיה ההליכה על שתיים התפתחה באופן כלשהו מהליכת מפרקים- שגויה לחלוטין! למעשה, הליכת מפרקים התפתחה אצל השימפנזות והגורילות באופן עצמאי, רק אחרי הפיצול בעץ האבולוציוני האנושי. גילוי זה לכשעצמו הוא רעידת אדמה בעולם הפלאואנתרופולוגיה. הנחת עבודה שעמדה בעינה במשך יותר ממאה שנים התהפכה על ראשה לחלוטין. וזה לא הכל. העובדה שארדי היה מסוגל ללכת על ארבע במובן האמיתי של המילה, בנוחות ולאורך זמן, מעוררת שאלה לא פשוטה: אם הוא יכל ללכת על ארבע, מדוע בחר ללכת על שתיים כשהיה על הקרקע?

ממצאים נוספים שחשפו מחקריו של וויט ועמיתיו נותנים מענה אפשרי גם לשאלה הזו, ועד כמה שזה נשמע מוזר- התשובה לא נמצאת ברגליו או זרועותיו של ארדי, אלא…בפיו. אם יצא לכם לראות שימפנזה זכר מאיים על זכר אחר בשבט, ודאי הבחנתם בניבים הענקיים שלו: קשה לפספס את השיניים המפחידות האלה. הביולוגים מזהים קשר ברור בין הניבים ובין ההתנהגות המינית של הקוף: הדרך של זכר השימפנזה לזכות בליבה של הנקבה היא באמצעות הפגנת עליונותו על פני זכרים אחרים. הוא נוהם בפראות, מכה בחזהו, מתנפח באיום וחושף את ניביו האימתניים.

אצל הארדיפיתקוס רמידוס, ניבי הזכרים קטנים באופן משמעותי מניבי השימפנזה, וגם ההבדלים בינם ובין ניבי הנקבות קטנים בהרבה. עובדה זו עשויה לרמז על כך שאצל הארדיפיתקוס, החיזור באמצעות עליונות אגרסיבית פינה את מקומו לחיזור מסוג אחר.  איזה סוג של חיזור? התשובה לשאלה הזו היא אולי הממצא המרתק והשנוי ביותר במחלוקת במחקר כולו. אחד מהחוקרים הבכירים של הפרוייקט, פרופ' אוון לאבג'וי, טען במאמרו שהארדיפיתקוס החליפו את האגרסיביות בשיטת החיזור האנושית המוכרת לנו כיום: ההבטחה למונוגמיה.

מונוגמיה, כפי שיודעים הביולוגים זה מכבר, קשורה בטבע בקשר הדוק אל התנהגות אבהית כלפי הצאצאים: אם יש לך צאצאים רק מנקבה אחת, כדאי לך לדאוג להם- ואם אתה דואג להם, כדאי לך להשאר בסביבה ולוודא שהם באמת שלך. זאת אומרת, הזכרים השתדלו להפגין בפני הנקבות את הרצינות והמסירות שלהם. להראות להן שהם לא מתכוונים פשוט 'לעשות את המעשה' ולהתחפף מהשטח- אלא להשקיע את כל מרצם בהגנה על הצאצאים וסיפוק צרכיהם. דרך אפשרית לעשות זאת היא לסייע באיסוף המזון ולהביא אותו אל הנקבה ששומרת על התינוקות. כדי לאסוף מזון ולשאת אותו, הזכרים היו זקוקים לידיים פנויות. ידיים פנויות פירושן הליכה על שתיים.

יש משהו קוסם בתיאוריה הזו, סוג של הגיון פנימי מסוים. אם הזכרים החלו לשתף פעולה עם הנקבות בגידול הצאצאים, פירוש הדבר שהצאצאים כבר לא היו חייבים לדאוג לעצמם החל מהשנייה הראשונה שלהם מחוץ לרחם. אצל הקופים, תינוק בן יומו כבר מסוגל להאחז בפרווה של אימו גם בעזרת כפות הרגליים, ולהתלות עליה לאן שתלך. לתינוקות אנושיים, בעלי בוהן קצרה, אין יכולת אחיזה כה מוצלחת. עובדה זו מדרבנת את האם להשאר במקום אחד ולגדל את הילד, בהנחה שהאב ידאג למזון. אם האם מקדישה את כל זמנה לגידול הצאצא, התינוק יכול להרשות לעצמו להמשיך ולהתפתח זמן רב יותר לאחר הלידה- ולפתח מוח גדול יותר. המוח הגדול יאפשר לו לעשות שימוש טוב יותר בידיים הפנויות, ולהשתמש בכלים מתוחכמים- שבתורם יאיצו את ההתפתחות המוחית, שיאפשרו כלים מתוחכמים יותר וכן הלאה וכן הלאה.

חשוב להבהיר שמדובר בסך הכל בתאוריה, ולא כל החוקרים מסכימים איתה. יש רבים שטוענים שפרופ' לאבג'וי הלך רחוק מדי עם הפרשנות שלו לניבים המוקטנים של ארדי, ושהוא משליך על הארדיפיתקוס התנהגות וערכי מוסר של האדם המודרני. ישנם הסברים אפשריים אחרים למעבר להליכה על שתיים, שהם עקרונית לא פחות מוצלחים מתאוריית המונוגמיה של לאבג'וי. למשל, היזקפות על שתי רגליים מרחיקה את הגוף מהקרקע החמה, ומאפשרת לבעל החיים להתקרר ולווסת את חום הגוף שלו ביעילות גבוהה יותר. גם כאן אין צורך במוח גדול כדי לדרבן את האב הקדמון להזדקף ולהתחיל ללכת.

למעשה, אין כל ודאות שארדיפיתקוס הוא בכלל אב קדמון של האדם המודרני. ברור שהוא חלק ממשפחת האדם, אבל אנחנו לא יודעים היכן בדיוק הוא ממוקם על העץ האבולוציוני. מי יודע, אולי הוא היה בסך הכל מבוי סתום: הוא וצאצאיו נכחדו, ואילו אנחנו התפתחנו מקוף קדום אחר. אלו סימני שאלה שאי אפשר להתעלם מהם, אבל תאוריית המונוגמיה של לאבג'וי מעניקה בכל זאת תשובה אפשרית סבירה, במידה זו אחרת, לשאלה האם וכיצד הביאה ההליכה על שתיים להתפתחותו של המוח האנושי המתוחכם כל כך.

בעיני, תאוריית המונוגמיה מרתקת גם מסיבה נוספת. היא טווה מעין חוט רציף שעובר לכל אורך ההתפתחות האנושית: החל מזכר הארדיפיתקוס רמידוס שמדדה על שתי רגליים לא הכי-יציבות כשהוא אוחז בידיו פירות ושורשים להביא לבת זוגו, דרך זכר האוסטרלופיתקוס שמוביל את משפחתו אל הנהר בלאטולי כדי לשתות או להתרחץ, וכלה בזכר ההומו-סאפיאנס המודרני שהולך עם בת זוגו יד ביד, על שפת המים, בשעת שקיעה. כולם הלכו על שתיים…וכולם אהבו. בני אדם…פחות או יותר.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. שירה הגיב:

    איזה יופי של מאמר. תודה רבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *