רונלד רייגן והמלכה האדומה: על יזמת 'מלחמת הכוכבים'

כתב: רן לוי

הקומדיה 'מרגלים שכאלה' יצאה לאקרנים בשנת 1985, בכיכובם של צ'בי צ'ייס ודן אקרוייד. הם מגלמים שני טמבלים שמתנדבים להיות סוכני CIA: אקרויד הוא חנון טיפוסי, וצ'ייס הוא קשקשן בלתי נלאה. אחד האתגרים הראשונים שלהם במהלך ההכשרה הוא צניחת לילה, שבעקבותיה הם מותקפים על ידי חבורת נינג'ות קטלניות. בתום האימונים הם נשלחים אל משימה סודית בעורף האויב: לחדור אל ברית המועצות דרך אפגניסטן. השניים מתחזים לרופאים ומצטרפים למשלחת של האו"ם אצל המוג'הידין. הם מצליחים להסתנן לברית המועצות, אבל אז נתפס צ'בי צ'ייס על ידי סוכני ק.ג.ב. שעקבו אחריהם.

אחרי בריחה נועזת הם מצליחים לבצע את משימתם…שמתבררת כטעות נוראית: מישהו עבד עליהם. הם משגרים טיל גרעיני מברית המועצות לארצות הברית ועומדים לפתוח במלחמת עולם שלישית. לא אגלה לכם את הסוף- כדאי לכם לראות את הסרט המלא, אחת הקומדיות המצחיקות שראיתי.

הסיבה שפתחתי את הפרק עם הסרט היא שמתחת להומור, 'מרגלים שכאלה' נוגע בבעיה אמיתית לחלוטין שאיתה נאלצו אזרחי ארצות הברית וברית המועצות- וגם כל שאר העולם, בעצם- להתמודד במשך כמעט חמישים שנה. החל משנות החמישים והשישים של המאה העשרים, לכל אחת ממעצמות-העל היו מספיק פצצות גרעיניות כדי להפוך אחת את השניה לאבק רדיואקטיבי. טעות אחת, או מזימה צינית כמו זו שמתוארת בסרט, עלולה הייתה להביא לחורבן הציוויליזציה.

יוזמת ההגנה האסטרטגית

בשנת 1983 יצא הנשיא רונלד רייגן בהכרזה שהדהימה את העולם. הוא הצהיר על כוונתה של ארצות הברית לפתח מערכת הגנה כנגד טילים בליסטיים בין-יבשתיים, שתהיה מסוגלת לעצור מתקפת פתע גרעינית של ברית המועצות. המערכת המתוכננת כונתה 'יוזמת ההגנה האסטרטגית' (SDI באנגלית). היא הייתה אמורה להיות כל כך מתוחכמת ומתקדמת מבחינה טכנולוגית, עד שזכתה עד מהרה לכינוי 'מלחמת הכוכבים'- Star Wars, על שמה של סדרת סרטי המדע הבדיוני המפורסמת.

מאות מיליארדי דולרים הושקעו בפיתוחה של המערכת. אבל אז, ב-1991, קרסה ברית המועצות והתפרקה- ויחד איתה התפוררה גם יוזמת מלחמת הכוכבים. בפרק זה אספר על התוכנית הגרדיוזית של רייגן, וננסה גם לענות על שאלה שמסקרנת את ההיסטוריונים כבר עשרים שנה.

בספר 'עליזה בארץ הפלאות', עליזה והמלכה האדומה רצות יד ביד בשיא המהירות- אבל לא זזות ממקומן. המלכה מסבירה לעליזה שבארץ שלה חייבים לרוץ הכי מהר שאפשר רק כדי להישאר במקום. ישנה סברה שמה שגרם לנפילתה של ברית המועצות הוא אותו 'סינדרום המלכה האדומה': ברית המועצות ניסתה להתמודד מול ארצות הברית במגרש המשחקים הטכנולוגי, וגילתה שהיא חייבת להשקיע הרבה כסף והמון מאמצים- רק כדי שלא לפגר מאחור. זו השאלה המסקרנת: האם הצליחו מלחמת הכוכבים וסינדרום המלכה האדומה לעשות בכמה שנים ספורות את מה שלא עשו חמישים שנות מלחמה קרה בין המעצמות? האם מלחמת הכוכבים הייתה הגורם לקריסתה של המעצמה הענקית מהמזרח?

כשנבחר רונלד רייגן לנשיא בשנת 1981, קיבל לידיו ירושה ביטחונית בעייתית מאד. אחד מיועציו תיאר זאת כך:

"אם הסובייטים היו פותחים במתקפת טילים גרעינית, לנשיא רייגן היו שתי אפשרויות. האחת הייתה פשוט לתת לזה לקרות. זו אפשרות שאינה מתקבלת על הדעת. השנייה היא לשגר תקיפה גרעינית נגדית. זו אפשרות שאינה מתקבלת על הדעת. האפשרות השלישית הייתה לבנות מערכת הגנה כנגד טילים- וזו הייתה האפשרות המתקבלת על הדעת."

יוזמת מלחמת הכוכבים לא הייתה רעיון מקורי של רייגן, אבל היא בהחלט הייתה הבייבי שלו.

לרייגן היה חזון: הוא רצה להסיר את הטירוף של האיום הגרעיני. הוא רצה להיות זה שימנע את הארמגדון, את יום הדין. היו צינקנים שאמרו שהוא עדיין מושפע מהימים שבהם היה גיבור הירואי בסרטים הוליוודים, אבל הסיבה במקרה הזה אינה חשובה. רייגן לא רצה להפיל את ברית המועצות- אם כי בוודאי לא היה מתנגד לכך- הוא באמת רצה להציל את העולם…או לפחות את ארצות הברית. את הטילים הסובייטים הוא לא יכל להעלים בשרביט קסמים, אבל כסף כדי להקים מערכת הגנה כנגדם היה לו, והרבה.

טיל בליסטי בין-יבשתי

במהלך חייו הקצרים של טיל בליסטי בין-יבשתי ישנם שלושה שלבים אופיינים: שלב השיגור וההמראה, שלב השהייה מחוץ לאטמוספירה ושלב החזרה לכדור הארץ. הכיוון והדחף הראשוניים ניתנים בשלב השיגור בלבד ומאותו הרגע הטיל עף במסלול אליפטי, פחות או יותר כמו אבן, עד ליעד: זו הסיבה לשם 'טיל בליסטי'.

אין ספק שמבחינה טכנית, הכי קל להשמיד טיל כזה בשלב ההמראה. הוא איטי יחסית והמנוע הרקטי מפיץ חום אדיר שמקל על גילוי השיגור. מטוס עם כלי נשק מתאים יוכל להפיל את הטיל די בקלות. הבעיה, כמובן, היא להביא מטוס לאיזור השיגור: האופציה הזו קיימת רק לעיתים נדירות, ובמקרה של ברית המועצות- לא הייתה קיימת כלל. לסובייטים, וגם לאמריקנים, היו צוללות שמסוגלות לשגר טילים בליסטיים מכל נקודה על פני כדור הארץ לכל נקודה אחרת, בהפתעה גמורה.

אפשרות נוספת היא להשמיד את הטיל במהלך הכניסה לאטמוספירה, כשהוא כבר מעל המטרה. היתרון שבבחירה זו הוא שאין צורך לרדוף אחרי צוללות באוקיינוס: מערכת ההגנה יושבת במקום, והטיל כבר יגיע אליה. אבל יירוט של טיל בליסטי בשלב הכניסה לאטמוספירה הוא אתגר מורכב במיוחד. הטיל צולל לקרקע במהירות אדירה: חלון הזמן שבו ניתן להפיל אותו הוא בן כמה עשרות שניות בלבד. ההשמדה צריכה להתבצע בדרגת אמינות גבוהה מאוד, מכיוון שסביר להניח שלא תהיה הזדמנות נוספת ליירט את הטיל. זאת ועוד, ההשמדה צריכה להיעשות כך שלא יגרם נזק משני למטרה על הקרקע: זאת אומרת, אם יתרחש פיצוץ גרעיני כתוצאה מהיירוט, או חומר רדיואקטיבי יתפזר באוויר- זה צריך לקרות בגובה רב, ולא מאה מטרים מעל ניו-יורק…

לארצות הברית כבר היו, החל  משנות השישים, שני טילים-נגד-טילים לטווח קצר: ה'ספרינט' וה-HiBex. כדי לעמוד באתגרים שציינתי קודם, שני הטילים הללו מתחו את הטכנולוגיה של תקופתם עד הקצה ממש. למשל, כדי לשגר את הספרינט במהירות המירבית האפשרית, פיצוץ מבוקר של חומר נפץ היה מעיף את כיסוי המשגר ופיצוץ נוסף דחף בוכנה שזרקה את הטיל החוצה בעוצמה כה אדירה, עד שהספרינט שבר את מהירות הקול עוד לפני שעזב את המשגר. רקטות חזקות האיצו את הטיל למאך 5 (זאת אומרת, פי חמש ממהירות הקול) בתוך פחות מחמש שניות, כך שהמפגש עם הטיל המיורט התרחש בגובה של כמה קילומטרים מעל הקרקע. כדי להבטיח את היירוט, ראש הקרב של הספרינט הכיל 'פצצת ניוטרון': סוג של פצצה גרעינית המותאם לפליטת קרינת חום עזה במיוחד.

אם הספרינט נכשל, משום מה, במילוי תפקידו, ה- HiBex (או בשמו המלא High G Boost Experiment) היה אמור לגבות אותו כמוצא אחרון. במקרה כזה היירוט מתבצע בגובה של שישה קילומטרים בסך הכל, מרחק שטיל בליסטי ממוצע עובר בשתי שניות, פחות או יותר. ה-HiBex, על כן, היה אמור לעזוב את כן השיגור בתוך פחות מרבע שניה ולהאיץ בהתאם.

כפי שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, תכנון של טיל כזה הוא עניין לא פשוט- בלשון המעטה. האלקטרוניקה והמכניקה שלו צריכות לעמוד בתאוצות של מאות כוחות ג'י, ואפילו פעולות פשוטות כמו שינוי כיוון הטיסה של הטיל תוך כדי מעוף הופכות לבלתי אפשריות כמעט. כל מערכת בטיל, החל מהג'יירואים המבקרים את מסלול הטיסה וכלה במערכת הקשר עם הקרקע, תוכננה מחדש כדי לעמוד בתנאים הקשים- ועל כל זה יש להוסיף את העובדה שמדובר בטיל בעל ראש נפץ גרעיני, על כל המשתמע מכך לגבי רמת הבטיחות והתחזוקה הנדרשת. בסופו של דבר, הספרינט וה-HiBex היו כל כך יקרים ומסורבלים לתפעול ואחזקה, עד שהתוכנית בוטלה בתוך כמה שנים ספורות בלבד.

אם כן, יירוט בשלב השיגור אינו מעשי- ויירוט בשלב הכניסה לאטמוספירה גם הוא עסק לא פשוט. האפשרות השלישית היא ליירט את הטיל התוקף מחוץ לאטמוספירה- שם הוא מבלה חלק ניכר מזמן המעוף שלו. גם זו אינה משימה פשוטה, מן הסתם, אבל ביחס לשתיים האחרות היא נראית לכל הפחות מתקבלת על הדעת- וזו גם הייתה הכוונה העקרונית של יוזמת ההגנה האסטרטגית של רייגן. למערכת כזו, של חיישנים וכלי נשק מתוחכמים המוצבים במסלול או משוגרים לחלל בהתראה קצרה יהיו, לפחות על הנייר, דקות ארוכות כדי להתמודד עם הטילים המתקרבים- בניגוד לשניות ספורות כמו שהיו לטילי הספרינט וה-HiBex.

ואף על פי כן, תוכניתו של רייגן זכתה לביקורת חריפה מאד מהרגע שבו יצאה לאוויר העולם. עיקר הביקורת הייתה, כמובן, סביב שאלת המימון: לאיש לא היה ספק ש'מלחמת הכוכבים' תעלה למשלם המיסים האמריקני טריליוני דולרים. המצדדים בתוכנית טענו, עם זאת, שאחרי שואה גרעינית לא ישארו משלמי מיסים אמריקנים.

גם אם נשים לרגע בצד את שאלת המימון לתוכנית, היה עדיין ספק גדול לגבי עצם היתכנותה. בין המומחים התנהל ויכוח סוער סביב סימן השאלה האם בכלל ניתן, ברמת הטכנולוגיה העכשווית, להציב בחלל מערכת כל כך מורכבת של חיישנים וכלי נשק? למעשה, הכינוי 'מלחמת הכוכבים' שדבק ביוזמת ההגנה האסטרטגית לא היה מחמאה- כי אם סוג של עלבון: מקורו במאמר פרשנות באחד העיתונים שבו נטען שהיוזמה כולה היא לא יותר מאשר פנטזיה בדיונית, כמו ה-Light Sabers והרובוטים האנושיים בסרטיו של ג'ורג לוקאס.

תותחי לייזר ועוד

כדי להבין עד כמה שאפתנית הייתה יוזמת ההגנה האסטרטגית, כדאי להכיר כמה מן הפרוייקטים שפותחו במסגרתה. למשל, אחד מהרעיונות המוקדמים ביותר היה להשתמש בקרני לייזר כדי להשמיד את הטילים המתקרבים, ובמיוחד בקרני לייזר בתחום תדרי הרנטגן. לייזרים, כפי שיודע כל חובב מדע-בדיוני, הם כלי נשק אידיאלי בתנאי החלל: הקרן נעה אל מטרתה במהירות האור ואין אטמוספרה שתפזר את האלומה ותפחית מעוצמתה. אבל אידיאל הוא אידיאל והשטן, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים: כדי לייצר קרן לייזר חזקה מספיק שתשמיד טיל, צריך מקור אנרגיה רב-עוצמה, וגם אז ניתן לירות את הלייזר רק מספר מוגבל של פעמים בכל דקה, כדי למנוע התחממות יתר של המערכת. במקרה של מתקפה גרעינית רחבת היקף, סביר להניח שהסובייטים ישגרו עשרות אלפי טילים בו זמנית לעבר ארצות הברית- ותותח לייזר לא יצליח להפיל יותר מכמה עשרות מהם, במקרה הטוב.

מדענים בכירים כמו אדוארד טלר, אבי פצצת המימן האמריקנית, הציעו פתרון מקורי לבעיה זו. תגובת השרשרת שמתרחשת בזמן פיצוץ גרעיני יוצרת כמויות אדירות של פוטונים בתחום הרנטגן. מכאן שכל מה שצריך לעשות הוא להרכיב המון התקנים לייצור לייזר סביב פצצת אטום: ההתקנים יאספו את הפוטונים הנפלטים מהפיצוץ ויתעלו אותם ליצירת עשרות או אפילו מאות קרני לייזר רבות-עוצמה שיבקעו לכל הכיוונים בו זמנית וישמידו את הטילים שסביבם. כמובן שיחלפו רק כמה ננו-שניות ספורות מרגע התחלת הביקוע הגרעיני ועד שכל העסק הופך לכדור אש רדיואקטיבי והתקני הלייזר יהפכו לאבק- אבל הפוטונים נעים מהר מספיק ביחס להדף הפיצוץ כדי שהרעיון הזה יהיה אפשרי, לפחות על הנייר.

בפועל, החוקרים גילו לצערם שקשה מאד לעשות ניסויים מבוקרים במערכת כזו. בכל הניסויים המעשיים, שכללו פיצוצים גרעיניים מתחת לפני האדמה, לא נותר בדל של שריד שאפשר להסיק ממנו האם המערכת פעלה כמצופה או נכשלה לחלוטין.

רעיון נוסף, שגם הוא ודאי מוכר לחובבי המדע הבדיוני ומשחקי המחשב, הוא 'רובה מסילה'- או בשמו הלועזי-Rail Gun. העיקרון שמאחורי רובה המסילה הוא פשוט למדי: ירי של קליע במהירות אדירה של עד כמה עשרות קילומטרים בשניה. לקליע שנע במהירות כזו יש כל כך הרבה אנרגיה קינטית, עד שאין שום סיבה לצייד אותו בראש נפיץ: פיסת מתכת במשקל של קילוגרם בודד הנעה במהירות של עשרה קילומטרים בשניה, תיפגע במטרה בעוצמה השווה לפיצוץ של עשרה קילוגרמים של TNT. אחד היתרונות הגדולים של רובה המסילה הוא שהקליעים שלו קלים בהרבה מפגזים קונבציונליים, מכיוון שאינם מכילים חומר נפץ- עובדה שגם הופכת אותם לבטיחותיים לחלוטין בזמן האיחסון.

אפשר להאיץ את הקליעים באמצעות חומרי נפץ הודפים: ישנם פגזים בטנקים שפועלים על אותו העיקרון. אבל כדי להתמודד עם מטרות מהירות כמו טילים בין-יבשתיים, צריך קליעים מהירים במיוחד- מעל ומעבר לכח הדחף שחומר נפץ כימי מסוגל לספק. נכון להיום נדמה שהדרך הטובה ביותר להאיץ את הקליעים היא להציב אותם על מסילה ארוכה העשויה מחומרים מוליכים, ולדחוף אותם באמצעות שדה מגנטי רב עוצמה. תיאורטית, ניתן לשגר באופן זה קליע אחר קליע בקצב מהיר ולהשמיד עשרות טילים ממרחק רב.

ושוב, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. זרמי החשמל שנעים בתוך מסילות הרובה עשויים להגיע עד לכחצי מיליון אמפר. החום שנוצר עקב כך מתיך ומעוות את המסילות ומחייב להחליף אותן לאחר כל ירי. בשיא תנופת הפיתוח הצליחו המהנדסים לירות בסך הכל שני קליעים ביום- ועוד לא הזכרנו את הקושי שבכיוון הרובה כך שיפגע במטרה קטנה ומהירה כל כך. על אף הקשיים, רובה המסילה הוא מבין הטכנולוגיות הבודדות של תוכנית מלחמת הכוכבים שעדיין נמצאות בפיתוח גם בימינו, ככלי נשק שעשוי להחליף יום אחד את התותחים על ספינות הצי האמריקני.

שתי הדוגמאות האחרונות מראות עד כמה קשים ומסובכים היו האתגרים הטכנולוגיים שמולם ניצבה ארצות הברית במימוש חלומו של רייגן- וכל זאת בימים של מחשבי הקומודור, הוידיאו והטייפ דאבל-קאסט. לכל זה יש להוסיף את העובדה שגם הסובייטים בוודאי לא יישבו בחיבוק ידיים. המדענים שלהם היו לא פחות מבריקים מעמיתיהם האמריקנים וודאי היו מוצאים דרכים להטעות את מערכת ההגנה ולשטות בה באמצעות טילי-דמה, למשל.

נקודת תורפה בסיסית

למעשה, אולי הם אפילו לא היו חייבים לאמץ את מוחותיהם יותר מדי. נקודת התורפה הבסיסית של כל מערכת הגנה כנגד טילים היא העובדה שכמעט תמיד מחירה של מערכת ההגנה יהיה גבוה יותר ממחירו של טיל תוקף. כל מה שברית המועצות צריכה לעשות הוא להכפיל, לשלש או לרבע את מספר הטילים הבליסטיים שברשותה! הרי בסופו של דבר, מערכת ההגנה האמריקאנית תגיע לקצה גבול יכולתה- ולפחות כמה עשרות טילים יצליחו להסתנן. אם ניקח בחשבון שכל טיל בליסטי בין יבשתי מכיל בדרך כלל כמה ראשי קרב גרעיניים המתפצלים מעל המטרה…אזי כל ההשקעה במלחמת הכוכבים לא השיגה דבר. אין פלא, אם כן, שרוב המבקרים הקולניים של התוכנית טענו שמדובר בבזבוז מוחלט של כסף ורדיפה אחר הבלתי אפשרי.

בעיות טכנולוגיות לא היו המכשול היחיד בפני רייגן. גם בחזית הדיפלומטית נתקלו האמריקנים בהתנגדות קשה ועיקשת ביותר לתוכנית מלחמת הכוכבים. כששמעו הפוליטקאים המערב-אירופאים על מלחמת הכוכבים בפעם הראשונה, הם היו משוכנעים שזו הצהרה לא רצינית, תעמולת בחירות ותו לא. כשהבינו שהנשיא רייגן מתכוון ברצינות גמורה למה שאמר בנאומיו, הם נכנסו להיסטריה: הצרפתים, המערב-גרמנים והבריטים הפעילו לחץ אדיר על ארצות הברית לוותר, או לכל הפחות למתן מאד, את יוזמת ההגנה האסטרטגית. על פניו, זו התנהגות משונה מאד מצידן: הרי מדינות מערב-אירופה היו בעלות בריתה של ארצות הברית, והאיום הקומוניסטי עמד על סף דלתן ממש. איזה אינטרס היה להם לחבל במכוון במאמציה של ארצות הברית?

התשובה לכך נעוצה באסטרטגיית ההגנה שהייתה נהוגה עד אז בשני הצדדים, האמריקני והסובייטי. היה לה שם קליט מאד: MAD, ראשי תיבות באנגלית של Mutual Assured Destruction, 'השמדה הדדית מובטחת'. במילים פשוטות, לכל אחת משתי המעצמות היו מספיק טילים בליסטיים, מטוסים וצוללות כדי להשמיד את הצד השני לחלוטין, בוודאות גמורה. זאת אומרת, אם בוקר אחד תחליט ארצות הברית מסיבה כלשהי לתקוף את ברית המועצות, ברית המועצות תשגר את הטילים שלה ושתי המדינות יהפכו לשממה רדיו-אקטיבית. אבל גם אם בדרך נס יצליח צד אחד לתפוס את הצד השני עם המכנסיים למטה ולהכות בו בהפתעה גמורה עדיין יישארו לצד המותקף מספיק כלי טייס וצוללות שלא נפגעו כדי לשגר תגובה הולמת ולסגור את החשבון.

קל להבין מדוע האסטרטגיה הזו קיבלה את השם MAD: היא באמת הייתה מטורפת. שתי המעצמות החזיקו אקדחים טעונים מכוונים זו לרקתה זו, ובמקרה של מלחמה גרעינית כוללת לא רק האזרחים האמריקאנים והסובייטים יסבלו: העולם כולו יסבול. היה גם היגיון בטירוף הזה, הגיון שאי אפשר להתעלם ממנו.

אסטרטגיית MAD יצרה שיווי משקל בין המעצמות: ההבנה ההדדית שבשום פנים ואופן אף צד לא יכול לחלום אפילו על ניצחון במלחמה, הביאה לכך שלאף אחד לא היה שום אינטרס להילחם. אמנם המשפט 'טוב למות בעד ארצנו' הוא אידיאל מעורר הערכה אבל בפועל, כפי שגורסת אימרה מפורסמת- 'המטרה האמיתית של מלחמה היא לגרום לממזר השני למות בשביל המדינה שלו'.  במילותיו של הגנרל ג'ורג פאטון- 'אל תצא לקרב אם הניצחון הוא חסר תועלת'.

זאת ועוד, שיווי המשקל שנוצר היה שיווי משקל יציב: זאת אומרת, ישנם כוחות הפועלים על המערכת הזו שדוחפים אותה באופן אקטיבי להשאר בשיווי משקל. דוגמא טובה בפיסיקה לשיווי משקל יציב הוא כדור שנמצא בין שתי גבעות: גם אם ננסה לדחוף את הכדור הצידה, שיפוע המדרון יגרום לכך שהכדור יחזור חזרה לנקודת האמצע, לשיווי משקל.

אסטרטגיית MAD יצרה נטייה ברורה מאד אצל שתי המעצמות לשמור על שיווי המשקל ביניהם. זו הסיבה, למשל, שברית המועצות וארצות הברית חתמו ב-1972 על הסכם שאסר על כל אחת מהן לפתח מערכות הגנה כנגד טילים בין-יבשתיים. זו גם הסיבה ששתי המעצמות נמנעו מלשבש את פעולתם של לוויני הריגול של הצד השני: לוויני הריגול היו תעודת ביטוח כנגד מלחמה שתפרוץ בטעות. כל צד היה יכול לוודא שהצד השני לא מתארגן לתקיפה ושכל ההסכמים נשמרים כלשונם.

מדינות מערב אירופה היו מרוצות- עד כמה שאפשר, כמובן- מהמצב הקיים: הן ידעו שברית המועצות לא תעז לתקוף אותן כל עוד אסטרטגיית MAD עדיין בתוקף. והנה, לפתע פתאום, מגיע 'הקאובוי הגיבור' רונלד רייגן, ומחליט להציב בחלל מערכת הגנה שמערערת לחלוטין את שיווי המשקל הזה. אם ארצות הברית תהיה מוגנת מפני התקפה סובייטית- אין לה אינטרס עקרוני לשמור על יציבות. מי יודע מה יכול לקרות? אולי יום אחד יעלה לשלטון נשיא אמריקני שיחליט שהגיע הזמן למחוק את הקומוניזם מהעולם: מה אכפת לו, הרי האזרחים שלו מוגנים ובטוחים…או אולי ברית המועצות תילחץ מהמצב החדש שנוצר, ותחליט להכות בארצות הברית כל עוד היא יכולה, רגע לפני שמערכת מלחמת הכוכבים תהפוך למבצעית. האירופאים יהיו בצד המפסיד- בעיקר מכיוון שלא יהיה שום צד אחר.

רייגן השקיע מאמצים ניכרים בשכנוע בעלות הברית שלו לקבל את תוכניתו. הוא לא אהב את ההישענות על MAD כפתרון ארוך-טווח למניעת מלחמה, ובצדק. אסטרטגיית MAD מניחה, כעקרון, ששני הצדדים נוהגים באופן רציונלי ומתוך אינטרס שימור עצמי. אבל מה יקרה אם, כמו בסרט 'מרגלים שכאלה', טרוריסטים יחליטו לשגר טיל גרעיני? או אם מדינת צד-שלישי קיצונית ובלתי צפויה, כמו צפון קוריאה או איראן, תחליט לפתוח במלחמה גרעינית מתוך שיקולים שהם לא ממש רציונליים? אפילו זיהוי מוטעה של שיגור, תקלה סתמית במערכת התרעה מוקדמת, עלולה להביא את העולם אל סף התהום- והיו מקרים כאלה בהיסטוריה של המלחמה הקרה.

מבחינתו של רייגן, אסטרטגיית MAD הייתה פתרון של חוסר ברירה- ועכשיו הייתה לו ברירה. היה לו גם גזר משמעותי בידו. פיתוח של תוכנית כל כך שאפתנית דורש מעורבות של כמעט כל החברות הביטחוניות בעולם. ברשימת קבלני המשנה של הצבא האמריקני שעסקו בפרוייקט אפשר למצוא את כל השמות הגדולים- החל מלוקהיד מרטין דרך מוטורולה וכלה בתעשיות הביטחוניות שלנו. פרוייקט טיל החץ, למשל, מומן ברובו המוחלט מכספי תוכנית מלחמת הכוכבים וצה"ל הרוויח מערכות גילוי כמו מכ"ם 'אורן ירוק', שנחשב לאחד המתקדמים מסוגו בעולם. גם האירופאים רצו, כמובן, שתעשיות הנשק שלהן תיזכנה בפיסה מהעוגה השמנה הזו…וכשכסף מדבר, ובכן- אתם מכירים את ההמשך.

סינדרום המלכה האדומה?

בתחילת הפרק העלתי את השאלה הבאה: האם המאמצים שעשתה ברית המועצות להתמודד עם תוכנית 'מלחמת הכוכבים' האמריקנית הטילו כל כך הרבה לחץ על האימפריה הסובייטית, עד שגרמו להתרסקותה?

אין ספק שהסובייטים מאד לא אהבו את יוזמת ההגנה האסטרטגית. מיכאיל גורבצ'וב לא הפסיק לרגע לנסות ולשכנע את רייגן לוותר עליה. בכל פגישה ובכל דיון הנושא הזה עלה שוב ושוב. גורבצ'וב היה מוכן לעשות מעל ומעבר כדי שהתוכנית תבוטל. למשל, כשנפגש עם רייגן ב-1986 בריקיווק שבאיסלנד, גורבצ'וב הסכים לקיצוצים מפליגים בארסנל הגרעיני של המעצמות, הויתורים הגדולים ביותר של ברית המועצות בעשרים וחמש השנים הקודמות!…בתנאי שמלחמת הכוכבים תבוטל. הוא אפילו הסכים להשמיד את כל הטילים הבליסטיים של שתי המעצמות- כולם! עד האחרון שבהם!- בתנאי שרייגן יכריז, לכל הפחות, על הקפאת כל הניסויים בחלל במסגרת מלחמת הכוכבים.

רייגן לא הסכים.

פרוייקט מלחמת הכוכבים עלה לארצות הברית מאות מיליארדי דולרים בכל שנה. רונלד רייגן ידע שאין שום סיכוי שהקונגרס יאשר לו תקציב כזה אם יוזמת ההגנה האסטרטגית תישאר אך ורק בגבולות המעבדה, ולא תעזוב את גבולות האטמוספירה. לכן הוא סירב להצעתו המהפכנית של גורבצ'וב. רייגן היה מוכן לעשות הכל כדי לראות את התוכנית שלו קורמת עור וגידים, ובשלב מסוים הוא אפילו הציע לגורבצ'וב שארצות הברית, עד כמה שזה נשמע מופרך ואבסורדי, תתן לברית המועצות במתנה מערכת הגנה כזו לאחר שתושלם. ההצעה הזו נשמעה מופרכת ואבסורדית גם למיכאל גורבצו'ב, והוא דחה אותה על הסף.

אבל ההתנגדות הסובייטית לתוכנית מלחמת הכוכבים לא נבעה מהקושי להתמודד עם הטכנולוגיה האמריקאנית. ההפך הוא הנכון: בכירי המדענים של ברית המועצות היו תמימי דעים, כמו רבים מעמיתיהם במערב, שאין שום סיכוי שהתוכנית תשיג את מטרותיה בעתיד הנראה לעין. ברית המועצות לא הכריזה על יוזמה נגדית משלה, ולא הקצתה תקציבי ענק לצורך העניין. חלק מהגנרלים והפוליטיקאים האמריקנים, כמו ראש ה-CIA רוברט גייטס, רצו מאד להאמין שלמלחמת הכוכבים הייתה השפעה כלכלית דרמטית על ברית המועצות- אבל מרבית ההיסטוריונים אינם מסכימים איתם. הכלכלה הסובייטית הייתה אכן בצרות צרורות, אבל הצרות החלו עוד בשנות השבעים- הרבה לפני שרייגן עלה לשלטון.

אפשר להצביע על מספר סיבות ברורות לכך שברית המועצות עמדה על סף פשיטת רגל. התעשייה הסובייטית הייתה תקועה בבוץ והטכנולוגיה שלה לא התקדמה אל עידן המחשב. המלחמה באפגניסטן עלתה הון תועפות. הכלכלה הייתה מבוססת כמעט לחלוטין על ייצוא נפט, אבל מחירי הנפט בשנות השמונים היו נמוכים מאוד…בנוסף, חלק ניכר ממטבע החוץ הוקדש לקניית חיטה ומוצרי יסוד ממדינות אחרות. במילים אחרות, המכונה התעשייתית הסובייטית אולי נראתה מפחידה ורבת עוצמה מבחוץ, אבל למעשה הייתה חלולה מבפנים.

גורבצ'וב ועמיתיו הליברליים בהנהגה הסובייטית היו מודעים מאד למצבה החמור של הכלכלה הסובייטית. הם ניסו לדרבן את הכוחות השמרנים של הצבא והמפלגה לשנות גישה ולנטוש את מרוץ החימוש היקר והבזבזני. הרי אין צורך בעשרים אלף טילים בליסטיים בין-יבשתיים, אם אלפיים יעשו את אותה העבודה בדיוק.

אבל מלחמת הכוכבים שמטה לחלוטין את כל הבסיס לטיעון שלהם: אם המערכת תוקם בהצלחה, אלפיים טילים כבר לא יספיקו לעשות את העבודה, ואולי אפילו עשרים אלף לא יספיקו! יוזמת ההגנה האסטרטגית מנעה מהם לשכנע את הגנרלים השמרנים בכורח לקצץ בתקציבי ההגנה, במיוחד אחרי שרייגן כינה את ברית המועצות 'אימפרית הרשע' באחד מנאומיו. היו המון אנשים בברית המועצות, וגורב'צוב ביניהם, שחששו שהאמריקנים מסוגלים בהחלט לפתוח במתקפת פתע כנגד ברית המועצות. במילים אחרות, ההתנגדות הסובייטית ליוזמת ההגנה האסטרטגית נבעה מתוך שיקולים פוליטיים פנימיים בלבד. התמוטטותה של ברית המועצות הייתה תוצאה של התדרדרות כלכלית ארוכת שנים- ולא בגלל סינדרום המלכה האדומה.

כשנפלה ברית המועצות והמלחמה הקרה הגיעה לקיצה, סיימה גם יוזמת ההגנה האסטרטגית את חייה. לאט לאט ובהתמדה חיסלו הממשלים הבאים, מג'ורג' בוש האב ועד ביל קלינטון, את תוכניתו הגרנדיוזית של רייגן. היא הומרה לתוכניות קטנות יותר של הגנה כנגד טילים לטווחים קצרים ובינוניים.

פה ושם הפיקה מלחמת הכוכבים פיתוחים טכנולוגיים שמצאו את דרכם גם אל השוק האזרחי ואל מעבדות המחקר. האסטרונומים, למשל, הרוויחו בגדול. לטלסקופים שמוצבים על כדור הארץ ישנה מגבלה קשה: האור שמגיע מהכוכבים מוסט ללא הרף על ידי תזוזת האוויר באטמוספירה ולכן התמונה המתקבלת על מראת הטלסקופ היא תמיד מטושטת מעט. זו בעיה שפוגעת גם בביצועים של קרני לייזר, ולכן הצבא האמריקני השקיע המון כסף במציאת שיטות למזער את ההשפעה של מערבולות האוויר. תוצאת המחקרים הללו היא טכנולוגיה המכונה 'אופטיקה סתגלנית' , או Adaptive Optics: לפני כל חשיפה של הטלסקופ, יורים קרן לייזר חלשה אל הנקודה בחלל שאותה מעוניינים לצלם ומודדים את אור הלייזר שמוחזר אחורנית. תוצאות המדידה מושוות אל מול המאפיינים הידועים של קרן הלייזר, ומכאן ניתן לחשב את ההפרעה הצפויה לאור הכוכבים שעושה בדיוק את אותה הדרך. כעת ניתן לשנות את צורת העדשה בהתאם, ולבטל את ההפרעות. התוצאה היא תמונות חדות וברורות באופן יוצא מן הכלל שפעם ניתן היה להשיג רק על ידי טלסקופים בחלל.

למרות פיתוחים כאלה ואחרים, קשה להעריך עד כמה באמת הייתה מוצדקת ההשקעה הכספית האדירה בתוכנית מלחמת הכוכבים. מי יודע- אילו רייגן היה מפנה את אותם התקציבים למחקר בתחום הרפואה, למשל, אולי הייתה ברשותנו היום תרופה למחלת הסרטן. לכל הפחות, אם יש משהו שניתן ללמוד מכשלונה של יוזמת ההגנה האסטרטגית היא העובדה שאפילו מעצמת-על כמו ארצות הברית אינה חסינה מפני כוחה של ההיסטוריה. ברית המועצות התמוטטה בגלל תהליכים היסטוריים ארוכי שנים, ולא בגלל חזון כזה או אחר של רייגן. תוכנית מלחמת הכוכבים לא התרוממה מהקרקע למרות שמאחוריה עמדו כל עוצמתה הכלכלית, המדינית והתרבותית של ארצות הברית. במילים אחרות, קצת צניעות אף פעם לא תזיק.


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. דורון הגיב:

    מעניין מאוד. אבל קשה לי שלא התייחסת לסוגיות של כלכלה וטכנולוגיה . כלכלית: המצב הקטסטרופלי של ברית המועצות וטכנולוגית: ההשפעה של הסנקציות CoCom על ברית המועצות ו הגוש המזרחי.

    • רן לוי הגיב:

      הי, דורון,
      ללא ספק יש עוד הרבה מה לומר על נפילתה של ברית המועצות – הרבה יותר ממה שניתן לכסות בפרק אחד בודד. אני מקווה שאקדיש פרק שלם על הנושא הזה בעתיד 🙂
      רן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *