האם אלוהים נשוי למלכת אנגליה? ועוד תשובות לשאלות של ילדים

סימן שאלה - הפודקאסט עושים היסטוריה

הילדים שלנו מעריצים אותנו, אבל זה רק בגלל שהם עדיין לא מבינים שאנחנו בני אדם רגילים. בפרק זה נסייע לכם לשמר את האשליה הזו עוד קצת…היכן נמצא אלוהים? מדוע זכוכית שקופה? מדוע יש אנשים שאוכלים הרבה ונשארים רזים והאם באמת קור מעודד הצטננות? 

האם אלוהים נשוי למלכת אנגליה? ועוד תשובות לשאלות של ילדים

כתב: רן לוי

הילדים שלנו מעריצים אותנו.

זאת אומרת, הם מציקים לנו, לא נותנים לנו לישון, עושים עלינו פיפי וקקי, מקיאים עלינו- אבל בסופו של דבר, כל ילד יודע שאבא שלו הוא האבא הכי חזק בעולם ואמא שלו היא האמא הכי יפה בעולם. כשהילד שלך תולה בך מבטי הערצה בזמן שאתה מחליף לו סוללות בצעצוע, אתה מרגיש קצת כמו סופרמן. אבל יום אחד, והיום הזה יגיע מתי שהוא, הילד יגלה שזה לא נכון. אולי זה יהיה באיזה טיול בית ספר, כשתתנשף כמו קטר באחת העליות בזמן שאבא של ילד אחר יחלוף אתכם בקלילות. לשווא תנסה לשקר לילדך שהאבא השני הוא בעצם אלוף ישראל בטריאתלון. זה לא יעזור: הילד יבין שאבא שלו הוא בסך הכל בן אדם, וזה יהיה הסוף למבטי ההערצה.

אני לא יכול למנוע את הבלתי נמנע, אבל אני יכול לנסות ולעכב אותו. ביקשתי מחברי צוות ההפקה של התוכנית לרשום את השאלות הקשות ביותר שהילדים שלהם שאלו אותם: שאלות שנראות, על פניו, פשוטות אבל למעשה עשויות ברוב המקרים לגרום להורה להתפתל ולהחליף צבעים. אם, במקרה, ילדכם ישאל אתכם את אחת מהשאלות הללו- יש לכם תשובה מוכנה. הרווחתם שבועיים של הערצה עיוורת ונטולת-בסיס לפני שהאבא של הטריאתלון ישפיל אתכם מול כל הכיתה. תהנו.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

למה יש עצים עם עלים אדומים? למה ירוקים בכלל?

העץ הוא גבוה. העץ הוא ירוק. הים הוא פרוע, הים הוא עמוק. מה אכפת לו לים, שהעץ הוא ירוק? ולמה אכפת לילדים עם העלים של העץ הם ירוקים או אדומים? זה עובד, אל תגעו.

השאלה הבסיסית שכמעט כל ילד שואל, בשלב מסוים, היא מדוע העלים על העצים הם ירוקים. אני מניח שרוב המאזינים לתוכנית ידעו לענות, לפחות חלקית, על השאלה הזו- אבל אני אסביר את העניין, ולו רק מפני שהיא קשורה לשאלה הקשה יותר: מדוע עלים משנים את צבעם בסתיו?

מקורו של הצבע הירוק בעלים הוא בפיגמנט (ציבען, בעברית) בשם כלורופיל. הכלורופיל הוא זה שסופג את קרני האור ומאפשר לצמח לנצל את האנרגיה שלהן כדי לפרק פחמן דו-חמצני ומים, וליצור מהן פחמימות פשוטות: זהו תהליך הפוטוסינתזה.

קרני אור לבנות מכילות את כל צבעי הקשת. העובדה שלכלורופיל יש צבע ירוק מעידה על כך שלמעשה הצבע הירוק שבקרן האור אינו נספג בעלה אלא ניתז בחזרה אחורה, אל העין שלנו. זה משונה, מכיוון שהמשמעות היא שהצמח אינו מנצל את האנרגיה שבצבע הירוק- למרות שחלק מאוד משמעותי מהאנרגיה שמכילות קרני השמש נמצא דווקא בצבע הזה. אנחנו לא יודעים להסביר מדוע הצמחים בוחרים להתעלם דווקא מהצבע שיעניק להם את הכי הרבה אנרגיה זמינה: סביר להניח שהסיבה לכך נעוצה באופן שבו התפתחו הצמחים הקדמונים, אי שם בערפילי ההיסטוריה.

בתהליך הפוטוסינתזה, הכלורופיל הירוק נהרס והצמח מייצר כל הזמן עוד ועוד פיגמנטים חדשים כדי למלא את החסר. מרבית העלים מכילים פיגמנטים נוספים בצבעים שונים- אבל הכלורופיל מצוי בכמות אדירה בתוך העלה, והצבע הירוק הוא כל כך דומיננטי עד שאנחנו לא מבחינים בשום צבע אחר.

כשהקיץ מסתיים והסתיו מתקרב, הימים מתקצרים והלילות מתארכים: זה סימן עבור צמחים נשירים לסגור את הברזים. הצמח מפסיק לייצר כלורופיל חדש, והמלאי הקיים בתוך העלים הולך ומתדלדל עד שכל הפיגמנט הירוק אוזל לחלוטין. עכשיו, כשהירוק איננו, אנחנו יכולים להבחין בשאר הצבעים הקיימים בעלה.

למשל, חלק מהעלים מכילים פיגמנט בשם קרוטן. הקרוטן נמצא בכמויות גדולות בגזר, בתירס ובבננות, והוא זה שמעניק להם את צבעם הכתום, זהוב וצהוב. אם העלה הירוק הופך, עם בוא הסתיו, לכתום או צהוב- זה סימן שהוא מכיל כמות נכבדה של קרוטן.

פיגמנט חשוב נוסף הוא האנתו-ציאנין. הוא יוצר את הצבעים הכהים יותר: אדום, סגול, כחול כהה. דובדבנים ושזיפים, למשל, עשירים באנתוציאנין. הצבעוניות הנפלאה של השלכת המפורסמת של עצי ניו-אינגלנד, בצפון מזרח ארצות הברית, היא תוצאה של האנתוציאנין. האנתוציאנין הוא פיגמנט מיוחד שמציב בפני המדענים חידה לא פשוטה. בקיץ, אין הרבה אנתוציאנין בעלה- אבל ככל שמתקרב הסתיו, הצמח מייצר באופן פעיל את הפיגמנט הזה בכמויות גדולות. אבל בלאו הכי בעוד כמה שבועות העלה הזה עומד לנשור מהעץ. למה לצמח להשקיע אנרגיה ומאמץ ביצירת פיגמנט, לעלה שבקרוב עומד להיות לא-רלוונטי?

ישנן כמה תשובות אפשריות לחידה זו. לקראת השלכת, הצמח דואג למצות מתוך העלה את כל המינרלים והחלבונים החיוניים ולהעביר אותם אל הגזע והשורשים- שם הוא מאחסן אותם עד שיגיע האביב. יכול להיות שהאנתוציאנין מסייע לתהליך המיחזור הזה: הוא מגן על העלה מפני קרינת אולטרא-סגולה ובכך נותן לצמח 'מרווח נשימה', מספיק זמן כדי להשלים את תהליך מיצוי החלבונים והמינרלים מהעלה הגוסס.

אפשרות נוספת היא שהצבע האדום הוא אות אזהרה שהצמח משדר אל בעלי החיים שאוכלים את עליו. האנתוציאנין הוא לא כל כך אטרקטיבי מבחינת הערך התזונתי שלו, ואולי הצמח מסמן לטורפים משהו בסגנון: 'העלה הזה לא מכיל כלורופיל טעים, לא כדאי לכם להציק לו.' הטורפים מרוויחים מכיוון שהם לא צריכים לבזבז זמן באכילת עלים לא מזינים, והצמח מרוויח מהעובדה שהטורפים מתעלמים מהעלים האדומים ונותנים לו עוד קצת זמן למצות את החומרים החיוניים מתוכו.

ולסיום: הצבע החום שאנחנו רואים כשהעלה כבר יבש, מצומק לחלוטין וכל הפיגמנטים והחלבונים שלו היו ואינם עוד- הוא צבעם של דפנות התאים המתים שנותרו מאחור.

למה אנחנו חולים כשקר?

בתוך כל אמא, ולא משנה מאיזו עדה, תרבות ולאום, מסתתרת אמא פולנייה קטנה שלא מסוגלת לראות את הילד הקטן שלה יוצא מחוץ לבית כשהוא לא לבוש כמו שצריך. כולנו למדנו מגיל צעיר שאם נתקרר- נצטנן ונחלה. למעשה, ההצטננות כל כך מזוהה עם התקררות עד שהשם עצמו, 'הצטננות', הוא השם לסיבה למחלה- וגם השם למחלה עצמה. גם באנגלית, To catch a cold  פירושו להצטנן.

אבל למרות מאות שנים של מחקרים מדעיים וניסויים רפואיים, המדענים עדיין לא הצליחו להגיע למסקנות ברורות לגבי הקשר שבין התקררות ומחלות. עקרונית, קור לא אמור לעודד התרבות של חיידקים ו-וירוסים בתוך הגוף. אולי אפילו להיפך: חיידקים מתפתחים ומתרבים מהר יותר בסביבה חמימה. זו הסיבה, למשל, שאנחנו שומרים מזון בתוך המקרר. ובכל זאת, קשה להתווכח עם העובדות: כמעט כל מגיפות השפעת פורצות בחודשי החורף. נדיר לראות מישהו מקבל דלקת ריאות בשיא הקיץ.

לואי פסטר, החוקר הצרפתי המפורסם, בחן את העניין בשנת 1878. פסטר ידע שלתרנגולות יש חום גוף גבוה יחסית- כ-41 מעלות- ובזכות הטמפרטורה הגבוהה הן מאוד עמידות בפני מחלות כמו אנתרקס, למשל. לצורך הניסוי, פסטר לקח תרנגולת וטבל אותה בתוך דלי של מים קרים. לאחר מכן הדביק את הציפור המסכנה באתנרקס- וחיכה. כעבור מספר ימים התרנגולת מתה. פסטר חזר על הניסוי שוב: הפעם הוא קירר את התרנגולת, הדביק אותה באנתרקס ואז ייבש וחימם אותה שוב: התרנגולת חלתה, אבל הבריאה במהירות. מסקנה אפשרית, אם כן, היא שאולי המאמץ לשמור על חום גוף תקין בתנאים של קור מקפיא מתיש את הגוף ומחליש את המערכת החיסונית.

מצד שני, ישנן עדויות לכך שלפחות חלק ממערכת החיסון האנושית עובד טוב יותר בתנאי קור מאשר בחום. לאורך המאה העשרים נעשו ניסויים מבוקרים על אלפי מתנדבים: הרטיבו אותם עם מים קרים ונתנו להם להסתובב במסדרונות קפואים במשך זמן רב כשרק בגד ים וגרביים רטובות לגופם. לא נתגלתה כל עלייה בתחלואה בעקבות החשיפה לקור.

אז אולי לקור ישנה השפעה אחרת, מעודנת יותר, שגורמת לנו לחלות. למשל, בחורף אנחנו נוטים שלא לצאת מהבית ולא לפתוח חלון. בתנאים שכאלה, אנחנו חשופים לחיידקים ווירוסים שמתפזרים בחלל החדר בכל פעם שמישהו סביבנו מתעטש או משתעל. גם למזגנים ישנה השפעה שלילית על התפשטות מחלות: המזגנים ממחזרים את האוויר בחדר ובכך מפזרים את גורמי המחלה לכל מקום, ובה בעת גם מייבשים את האוויר- ווירוסים שורדים טוב יותר באוויר יבש. למעשה, נראה כי מחלות מדבקות מתפשטות מצוין במשרדים ממוזגים וסגורים- ולא משנה אם מדובר בקיץ או בחורף.

איך עושים זכוכית? ולמה הזכוכית שקופה?

לזכוכית ישנן שתי תכונות מרתקות ומעניינות. הראשונה היא כח המשיכה שהיא מפעילה על ילדים בעלי כפות ידיים מלוכלכות, כח שהולך וגובר ככלל שהזכוכית נקייה יותר. מישהו בהחלט צריך לחקור את זה מתי שהוא.

התכונה השנייה היא, כמובן, השקיפות- או ה'זכות', שהיא גם המקור לשמה העברי. חומרים שקופים ניתן למצוא בטבע למכביר- מים, למשל, וגם אינספור סוגי גזים. זכוכית מיוחדת בכך שהיא גם שקופה- וגם מוצקה. ישנן שתי סיבות לשקיפות הזו.

במוצקים, ובמיוחד בגבישים, המולקולות והאטומים שמרכיבים את החומר קרובים זה לזה ומונחים באופן מסודר יחסית. קרן אור שחולפת דרך מוצק כמעט תמיד נתקלת בחלקיק שמפריע לה. בנוזלים וגזים, לעומת זאת, החלקיקים נמצאים בערבובייה ואי-סדר והמרווחים ביניהם גדולים יחסית. נוצרים 'חורים' קטנים וזמניים שדרכן יכולות קרני האור להסתנן.

כדי ליצור זכוכית מתיכים צורן דו-חמצני, המוכר לנו גם כ'חול', בתוספת סודה וגיר- ואז מקררים את התערובת המותכת במהירות. הצורן מתמצק, אבל כיוון שהתהליך כל כך מהיר המולקולות לא מספיקות להתארגן בצורה מסודרת. הן 'קופאות' במצב של ערבוביה נוזלית, ומשמרות את החורים הזעירים שדרכן יכולות קרני האור לעבור.

זהו אינו סוף הסיפור. כשפוטון, חלקיק אור, פוגע באטום- או ליתר דיוק, באלקטרון שמקיף את גרעין האטום- יכולות להיות להתנגשות הזו כמה תוצאות אפשריות. למשל, האטום יכול לבלוע את הפוטון ולשחרר אותו מאוחר יותר, וזו תופעה המוכרת לנו כזרחניות. הפוטון יכול להינתז מהאטום בחזרה אל אותו הכיוון אליו הגיע, ואז נקבל השתקפות. ישנן תוצאות אפשריות נוספות, ואחת מהן היא שהפוטון יחלוף דרך האטום ולא יושפע ממנו כלל. האינטראקציה בין האטום והפוטון תלויה בתכונות של האטום ובאנרגיה של הפוטון, כמו במקרה של זכוכית. פוטון של אור נראה, בעל אנרגיה נמוכה יחסית, יחלוף דרך אטומי הזכוכית ולא יושפע מהם. פוטון של אור אולטרא-סגול, לעומת זאת, המכיל אנרגיה גבוה- ייבלע באטומים: מכאן, שהזכוכית השקופה אטומה, למעשה, לאולטרא-סגול.

למה יש אנשים שאוכלים הרבה ונשארים רזים?

ההשמנה היא, כידוע, אחת מהבעיות המרכזיות של העולם המערבי המודרני. המנגנונים השולטים על התאבון שלנו התפתחו בתקופות שבהן היית צריך לרדוף אחרי ההמבורגר שלך במקום להזמין אותו מהקופאית. לפעמים, אם לא היית זהיר, היית מוצא את עצמך בתפקיד ההמבורגר. אפשר לומר שהגוף שלנו מתוכנן כך שלא נצליח לעמוד בפיתוי של מזון טעים ומשמין.

ישנו, עם זאת, אחוז מסוים של אנשים באוכלוסיה שאוכלים ואוכלים- ונשארים רזים. שימו לב שאני לא מתכוון לאנשים שמצליחים לשמור על אורח חיים בריא באמצעות הקפדה על תזונה נכונה או התעמלות: אני מדבר על האנשים המעצבנים האלה שיושבים כל היום מול הפלייסטיישן, זוללים פיצות וג'ריקנים של 'קולה- ועדיין לא משמינים. בדרך כלל אומרים על טיפוסים כאלה שיש להם ,חילוף חומרים מהיר'- אבל לאמיתו של דבר, אין הרבה הוכחות לכך שקצב חילוף החומרים הנורמלי משתנה באופן כה דרמטי מאדם לאדם.

מטבע הדברים נעשו אין ספור מחקרים לאורך השנים בניסיון לפצח את החידה הזו, אבל זו חידה קשה מאוד לפיצוח. אי אפשר לעקוב אחרי מישהו לאורך שנים ארוכות, לרשום כל מה שהוא מכניס לפה ולתעד כל פעילות, הרגל ומצב רוח. החישוב העקרוני הוא פשוט: השמנה היא תוצאה של האנרגיה שנכנסת לגוף מינוס האנרגיה שנפלטת ממנו. אבל ישנם כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על המאזן הזה, עד שהחישוב הופך עד מהרה ללא מעשי. הרגל פשוט ולא-מודע כמו מספר הפעמים שאדם לועס את מזונו לפני שהוא בולע אותו, עשוי להשפיע במידה דרמטית על התיאבון וצריכת הקלוריות שלו- וזה רק גורם משפיע אחד מתוך מאות. אכן, חידה קשה לפיצוח.

בשנים האחרונות, עם זאת, נעשו כמה מחקרים מסקרנים מאוד בתחום הזה- מחקרים שיש להם פוטנציאל לשנות לחלוטין את אופן ההתמודדות שלנו עם ההשמנה.

המחקר הראשון בחן את השפעתם של חיידקי המעיים על ספיגת המזון הנאכל. חיידקי המעיים חיים איתנו ביחסי סימביוזה מצויינים: אנחנו מספקים להם מזון ובית גידול נוח, והם נלחמים בחיידקים מזיקים וגם מעכלים מזונות שהקיבה שלנו מתקשה להתמודד עימם. למשל, מערכת העיכול לא מצליחה לפרק סיבים תזונתיים עד הסוף: חלק מהמולקולות המפורקות הן גדולות מדי ולא נספגות בדפנות המעי. ישנו סוג מסוים של חיידקי מעיים המסוגלים לשבור את הסיבים התזונתיים לחלקיקים זעירים יותר, ובכך לאפשר לגוף לספוג אותם ולנצל אותם.

החוקרים גילו שעכברי מעבדה שהמעיים שלהם מכילות אחוז גבוה יחסית של אותם חיידקי מעיים- משמינים בקלות. בעכברים שהייתה להם כמות קטנה יחסית של חיידקים מסוג זה, הסיבים התזונתיים לא נספגו בגוף אלא המשיכו הלאה אל פתח היציאה- ולכן העכברים נשארו רזים. כדי לוודא זאת, החוקרים לקחו עכברי מעבדה סטריליים- כאלה שאין להם חיידקי מעיים כלל- והכניסו אליהם את הסוג המסוים הזה של חיידקי המעיים: העכברים השמינו מהר מאוד, כמצופה. מי יודע, אולי בעתיד נוכל לקחת תרופה אנטיביוטית שתהרוג את החיידקים המשמינים הללו?

מחקר נוסף גילה גן בשם MGAT2 אשר אחראי על ייצור חלבון החיוני לספיגת כמות גדולה של מזון בדרכי העיכול. עכברים שלא היה להם את הגן הזה התפתחו כרגיל, גם כשהחוקרים האביסו אותם במה שכונה במאמר בשם 'דיאטה אמריקנית': מזון שהכיל כשישים אחוזי שומן. אלוהים ישמור. עכברים שכן היה להם את הגן הזה השמינו, והשמינו..והשמינו. את ההרכב הגנטי של כל אחד מאיתנו אי אפשר יהיה לשנות בעתיד, כנראה- אבל לכל הפחות, ניתן יהיה לבדוק נטייה חזקה להשמנה בבדיקות הגנטיות בזמן ההריון, באותו האופן שבו מסננים כיום עוברים למחלות גנטיות כמו תיי-זקס.

למה אנחנו מפהקים?

למה אנחנו מפהקים? רק שתדעו, אני לוקח סיכון גדול מאוד בעצם העובדה שאני בכלל עוסק בעניין הזה במסגרת התוכנית. עובדה ידועה היא שאנשים מתחילים לפהק כשהם קוראים על פיהוק, שומעים על פיהוקים או אפילו רק חושבים על הנושא. אם אני צודק, רובם המוחלט של המאזינים יחושו בדחף בלתי נשלט לפהק במהלך הקטע הבא- ואז לך תסביר לאנשים שטכנולוגיה והיסטוריה הם נושאים מוצלחים ומעניינים לפודקאסט.

פיהוק הוא תופעה אוניברסלית שמופיעה בכל התרבויות ובכל הגילאים. אפילו שימפנזים, בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר מבחינה גנטית, מפהקים. נוירולוגים יודעים שהעדר היכולת לפהק מעידה על כך שמשהו מאוד לא בסדר במוח והם נעזרים בעובדה הזו בתהליכי האבחון שלהם. למרות שפיהוק כל כך נפוץ- אף אחד לא יודע מהי הסיבה לכך שאנחנו מפהקים כשאנחנו עייפים או משועממים. ישנו מגוון נאה של תיאוריות שמנסות להסביר את העניין.

נתחיל במה *לא* גורם לפיהוק. בניגוד לדיעה הרווחת, רמות גבוהות של פחמן דו-חמצני בדם או רמות נמוכות של חמצן, לא גורמות לנו לפהק. אולי אפילו להפך: היו מחקרים שהראו שפיהוק דווקא מביא לירידת ברמת החמצן בדם.

יכול להיות שפיהוק תורם לקירור של המוח. כשאנחנו מפהקים, האוויר זורם בצינורות המחברים בין האוזניים והלוע. הלחץ בין צידו הפנימי והחיצוני של עור התוף משתווה- ואולי זרימת האוויר מקררת מעט את המוח. אחד הניסויים הראה שכשמקררים את הראש, אנשים נוטים לפהק פחות.

אולי הפיהוק הוא תוצאה של אבולוציה חברתית. כולנו יודעים שפיהוק הוא מדבק: צפיה באדם מפהק גורמת לאנשים שסביבו להתחיל לפהק גם. אולי הפיהוק סינכרן את בני השבט לגבי מצב העירנות או העייפות של כולם: כשמישהו מתחיל להיות עייף ומפהק, כל השאר מתחילים לפהק סביבו וכך המידע אותו עייפותו של החבר- ואולי גם חוסר הערנות שלו לאיומים חיצוניים כמו טורפים- מחלחל בתוך העדר. פיהוק גם קשור להתמתחות, ושרירים מתוחים הם שרירים שעובדים טוב יותר. אולי התפשטות הפיהוק בתוך הקבוצה דואגת לשמור על שרירים מתוחים ותקינים אצל כולם.

בשורה התחתונה, אף אחד לא יודע למה אנחנו מפהקים- ואם מישהו שואל אתכם למה אתם מפהקים כל כך הרבה, תסבירו לו שאתם מאזינים לפודקאסט מאוד מעניין.

איפה נמצא אלוהים?

השאלה 'איפה יושב אלוהים?' היא מסוג השאלות שהתשובות עליה הלכו ונעשו מסובכות יותר לאורך ההיסטוריה. ליוונים הקדמונים לא הייתה שום בעיה לשים את האלים שלהם על פסגת האולימפוס, מקום מרוחק מספיק כדי שאף אתאיסט חטטן לא יוכל להגיד 'הייתי, הם לא שם'. ככל שלמדנו להכיר את היקום סביבנו טוב יותר, אלוהים נאלץ להחליף כתובת בתדירות גבוהה יותר.

אבל ישנם אלים שהמיקום שלהם נותר מדויק וידוע, ממש כמו ביתם של אלי יוון על האולימפוס. המסורת העתיקה של בני שבט יהונאנן באי טאנאה שבאוקינוס השקט, מספרת שהאל המקומי שלהם עזב את האי לפני שנים רבות, נדד למרחקים ונשא אישה חזקה ורבת-עוצמה. בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים נפגשו בני האי בפעם הראשונה עם חיילי הצבא הבריטי, ומייד הבחינו שהחיילים רוכשים כבוד רב למלכה אליזבת. הטכנולוגיה שהביאו עימם החיילים הייתה מתקדמת מעל ומעבר לכל מה שבני היהונאנן יכלו לדמיין לעצמם. אם החיילים, האוחזים בעוצמה כה אדירה, סוגדים למלכה אליזבת…יכולה להיות לכך רק משמעות אחת: המלכה אליזבת היא היא אותה אישה רבת עוצמה עליה דיברה הנבואה, ומכאן שהאל של האי טאנאה הוא לא אחר מאשר הנסיך פיליפ, בעלה של המלכה. לזכותו של פיליפ אפשר לומר שהוא לוקח את תפקידו כאל ברצינות הראויה ואפילו שלח לבני היוהנאנן תמונה שלו אוחז בנשק, כפי שמתחייב מישות רבת עוצמה.

לאילו מאיתנו שמסרבים לקבל את מרותו האלוהית של הנסיך פיליפ ואת הפתרון המתחמק של 'אלוהים בכל מקום', אני יכול להציע תשובה אחרת.

אפילפסיה, מחלת הנפילה, נחשבה בעבר למחלה 'קדושה'. היו מקרים רבים שבהם החולים היו חווים בזמן התקף אפילפטי חזיונות דתיים רבי-עוצמה, נבואות וכדומה. מכיוון שהיום אנחנו יודעים שהתקף אפילפטי הוא תקלה, סערה חשמלית שמפריעה לפעילות התקינה של המוח, ניתן להסיק שהגורם לתחושות דתיות וההתגלויות אלוהיות הוא פנימי, בתוך ראשנו.

מחקרים רבים איששו את ההשערה הזו. ניתן לשחזר כמעט כל סוג של חוויה דתית באמצעות מתן גירוי מתאים במוח. למשל, טייסים במתקני אימון של ג'יי גבוה חווים מדי פעם את תחושת ה'ריחוף מחוץ לגוף' שמדווחים עליה אנשים שמתו מוות קליני. אנשים שקיבלו שבץ מאסיבי בחצי המוח השמאלי דיווחו על תחושה נפלאה של נירוונה והתאחדות עם הטבע.

לאתאיסטים, אם כן, אין את הידיעה המנחמת שלא משנה עד כמה המצב גרוע, אם תתפלל ותהיה אדם טוב האל יסלח לך ויגמול לך בחיוב. מצד שני, הם קרוב לוודאי היחידים שיודעים איפה בדיוק אלוהים נמצא. הם, ובני שבט היוהנאנן.

למה פיות אוהבות שיניים?

כולנו יודעים שאם מניחים שיני חלב שנפלו מפיו של ילד מתחת לכרית, פיית השינים תבוא בלילה, תיקח את השן ותשאיר במקומה מתנה כלשהי. אם לוקחים בחשבון את כמות הילדים שמתחלפות להן השיניים, את העובדה שלכל ילד יש כמה וכמה שיניים בפה ואת הפיזור הגיאוגרפי הנרחב של הילדים על פני הגלובוס- ברור שמדובר במשימה לא פשוטה מבחינתן של הפיות. הן צריכות להשקיע הרבה אנרגיה ומאמץ באיסוף השיניים. למה הן עושות את זה? שתי תיאוריות אפשריות הועלו בעניין זה.

הראשונה היא תיאוריית 'ההתמכרות חסרת השליטה'. על פי המודל הזה, הפיות מרוויחות משהו קטן מכל שן. אנחנו לא יודעים בוודאות מה הן מרוויחות. אולי מדובר בכמה מטבעות זהב בודדות פר שן, או אם הן צוברות מספר גדול של שיניים הן יכולות להחליף אותן בחנויות מיוחדות תמורת שדרוגים מיוחדים: למשל, כנפיים גדולות יותר, שרביט קסמים רב עוצמה, אולי חיית מחמד. אמנם האיסוף של השיניים הוא תהליך מתיש וסיזיפי שחוזר על עצמו לילה אחרי לילה, אבל הפיות ממש מכורות לרווחים שהן צוברות מהשיניים. כל שדרוג קטן שהן משיגות גורם להן להמשיך ולעבוד קשה, כאילו שכל העניין הוא סוג של משחק.

התיאוריה השנייה היא תיאוריית 'התפוח הנגוס'. הרעיון כאן הוא שהפיות משוכנעות, שכנוע עמוק ופנימי, ששיני החלב של הילדים הן שיניים יוצאות דופן, מובחרות ומוצלחות הרבה יותר משיניים של מבוגרים, למשל. הן מוכנות לשלם את המחיר היקר שנדרש עבור איסוף השיניים, אפילו שכל שאר הפיות מנסות להסביר להן שמדובר, בסופו של עניין, בגוש של אמאייל ולא צריך לעשות מזה כזה סיפור. אפשר לקפוץ למרפאת שיניים ולסגור את העניין בקלות! אבל לא. הפיות הן מעריצות מושבעות של שיני החלב בלבד ויעשו כל שידרש כדי להשיג אותן. ייתכן ומעורבת פה השפעה של מכשף רב-עוצמה אשר נוהג לצאת מדי פעם בהכרזות בומבסטיות לגבי היתרונות הנהדרים של שיני חלב לעומת שיניים אחרות- אבל הפיות מכחישות שיש לכך קשר. באמת, שאלה לא קלה.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *