פרק 84: מבטה המאיים של פירנצה- על יצירות מופת באמנות – טקסט מלא.

דוד - מיכאלאנג'לו - יצירות מופת באמנות - רן לוי - עושים היסטוריה

 

 

מבטה המאיים של פירנצה – על יצירות מופת באמנות

 

אדם עומד במוזאון. הוא נמצא במסדרון ארוך ורחב ידיים בעל תקרה גבוהה וקשתית. בקצה החדר יש פסל. זהו פסל אדיר ממדים: הוא מתנשא לגובה של למעלה מחמישה מטרים, אבל בשל הדומיננטיות הכריזמטית שלו נדמה כי הוא ממלא חלל גדול עוד יותר ומגמד את כל שאר המוצגים שסביבו.

האדם נעמד למרגלות הפסל. הוא רזה למדי. ראשו קירח פרט לשובל ארוך של שיער מעל עורפו. יש לו זקן שחור וארוך והוא לובש מעיל. מתחת למעיל הוא מסתיר פטיש. שאר המבקרים במוזאון אינם חושדים בדבר.

 

לפתע, בתנועה מהירה, האיש שולף את הפטיש ומסתער על הפסל בחמת זעם רצחנית. כל הראשים בחדר פונים אליו בבת אחת. כל הפיות נפערים בתדהמה. מתכת פוגשת באבן בקול ריסוק שמהדהד בתוך החדר הגדול.

השנה היא 1991. המוזאון הוא 'גלריה אקדמיה' בפירנצה. שמו של האיש הוא פיירו קנטה, מובטל בן 47. הפסל הוא 'דוד' של מיכאלאנג'לו.

 

בתוך שניות מתעשתים שאר המבקרים. כמה מהם מזנקים על פיירו ונאבקים בו. הם מרתקים אותו לריצפה עד שמגיעים השומרים – אך הנזק כבר נעשה. אחת מאצבעות רגליו של 'דוד' נעלמה והפכה לרסיסי שיש לבן שמפוזרים כעת על רצפת המוזאון. מדת הנזק הייתה זעירה ביחס לממדי הפסל, אבל לא מדובר 'בעוד יצירת אמנות'. 'דוד' הוא בן 500 שנים, בבת עינה של העיר פירנצה ושל איטליה כולה וככל הנראה הפסל המפורסם ביותר בעולם.

 

אינני יודע אם האנשים שתפסו את פיירו קנטה הספיקו להחליף איתו כמה מילים לפני שנלקח משם על ידי המשטרה, אבל אם כן – אני משוכנע שהשאלה הראשונה שנשאל קנטה הייתה 'למה?'

 

בחקירתו טען פיירו כי דמות נשית מתוך תמונה כלשהי דיברה אליו והורתה לו להרוס את 'דוד'. אף אחד לא הופתע לגלות שפיירו קנטה משוגע. בעקבות התקיפה הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש, וכעבור זמן מה שוחרר. בשנת 1993 תקף עוד שתי יצירות אמנות, וב-1999 קישקש בעט על ציור של האמן המפורסם, ג'קסון פולוק. הוא נחשב לאימת שוחרי האמנות האיטלקים ואי אפשר לדעת איזה נזק יגרום בעתיד. אנשי המוזאון אספו את השברים ותיקנו את אצבעו של דוד, עד כמה שיכלו.

 

הפסל 'דוד' הוא יצירת מופת, ויש תמימות דעים חוצת גבולות ותרבויות שהרס של יצירות מופת באמנות הוא דבר שפשוט לא עושים. השאלה שמסקרנת אותי, באופן אישי, היא – מה הופך יצירת אמנות ל'יצירת מופת'? הרי אין לנו בעיה לזרוק לפח תמונה שקנינו בחמישים שקלים בדליית אל-כרמל, אבל המחשבה על פגיעה בקצה אצבעו של דוד גורמת לחלק גדול מהאוכלוסייה רצון עז להניח את ידיהם על גרונו של פיירו קנטה ולהדק ולהדק…. מה ההבדל בין 'סתם פסל' או 'עוד תמונה' ליצירת אמנות שנחשבת לעילאית, לנפלאה ולמיוחדת?

 

בפרק זה ננסה לענות על השאלה הזו באמצעות בחינת שתי יצירות אמנות הנחשבות ליצירות מופת – הראשונה תהיה, מטבע הדברים, פסלו של מיכאלאנג'לו. לא נדבר על מיכאלאנג'לו עצמו. לא נספר על הבית שבו גדל ועל הסטודיו שבו למד. לא נדון בכלים שבהם השתמש ולא על האמנים ששאב מהם השראה. אתן לאמן לקחת שני צעדים לאחור ולהשאיר אותנו לבד עם היצירה עצמה. אולי אני טיפוס מעשי, אבל לדעתי אם יש משהו אמתי ב'דוד' שהופך את הפסל המפורסם הזה ליצירת מופת, הרי שהוא צריך להיות חלק מהפסל.הכוונה היא למשהו מוחשי שאינו קשור למוניטין של מיכאלאנג'לו, ליחסים שלו עם האפיפיור ולקשר שלו עם יצירותיו המפורסמות האחרות כמו תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן. במילים אחרות, ננסה לקלף את ה'הייפ' מ'דוד' ולגלות אם הוא עדיין עומד בציפיות.

 

בשנת 1501 קיבל לידיו מיכאלאנג'לו בואונרוטי קוביית שיש ענקית אשר שכבה במחסן העירוני במשך למעלה מחמישים שנה. במשך הזמן הזה חיפשו מנהיגי העיר פירנצה אמן שיהיה מוכשר מספיק בכדי להתמודד בהצלחה עם פסל בקנה מידה שכזה. שני פסלים כבר ניסו להתמודד עם האתגר, אך נטשו את העבודה עוד בשלביה הראשונים.

כשהחל מיכאלאנג'לו לעבוד על 'דוד' הוא היה בן 26 בלבד. צריך אומץ לא מועט בכדי לקחת על עצמך משימה שכזו בגיל צעיר כל כך, משתי סיבות. הראשונה, כפי שיודע כל מי שקנה מטבח בשנים האחרונות, היא שגוש שיש מלבני בגובה של חמישה מטרים עולה המון כסף, ולא כדאי 'לבזבז' אותו על יצירת אמנות לא מוצלחת. הסיבה השניה היא שמאז ימי רומא העתיקה, אף אחד לא העז לפסל עירום אנושי בקנה מידה גדול. למיכאלאנג'לו הצעיר לא הייתה הפריווילגיה להסתכמך על נסיון אחרים.

 

בשנת 1504 נסתיימה העבודה, ו'דוד' היה מוכן. התכנית המקורית הייתה להציב את הפסל על מרפסת גבוהה בקתדרלה של פירנצה, אך הכוונה הזו נזנחה עוד לפני שעזב הפסל את הסדנה של מיכאלאנג'לו. יצירת אמנות כה מוצלחת ראויה לתפוס מקום מרכזי יותר. לאחר התייעצויות קדחתניות, בין היתר גם עם ליאונרדו דה-וינצ'י, הוחלט ש'דוד' יוצב בכיכר המרכזית של העיר, לצד בית הממשל המקומי. מקום זה נבחר שלא במקרה.

 

רבים מכירים את הפסל 'דוד' מתמונות או סרטים, אבל כדאי בכל זאת לרענן את הזיכרון. 'דוד' של מיכאלאנג'לו הוא צעיר, עירום, בעל גוף שרירי וחסון. ראשו פונה שמאלה וידו השמאלית מונחת על כתפו ואוחזת בקלע שבו נלחם נגד גוליית. את הקליע מחזיק 'דוד' בידו הימנית, באיזור הירכיים. הסיבה שמנהיגי פירנצה החליטו להציב את דוד בכיכר העיר טמונה בדיוק בגלל התנוחה הספציפית הזו.

 

אמנים קודמים שפיסלו את דוד, כמו דונטלו חמישים שנים קודם לכן, נהגו להראות את הגיבור הצעיר כשראשו של גוליית המת מוטל לרגליו: הסצינה המתוארת, על ידי דונטלו ואחרים, היא של 'דוד המנצח'.

הסצינה שמתאר מיכאלאנג'לו, לעומת זאת, היא זו של לפני הקרב הגדול. מיכאלנג'לו אינו מראה לנו את ראשו של גוליית: למעשה, הוא אינו מראה את גוליית בכלל. הסיבה היחידה שאנחנו חושבים על גוליית היא כיוון שאנו מכירים את הסיפור המקראי, וכן בגלל המבט על פניו של 'דוד'.

 

הוא נשען על רגלו הימנית, פלג גופו העליון נוטה מעט אחורנית. זוהי דוגמה מושלמת של טכניקת פיסול בשם 'קונטרה-פוסטו': הצבת רוב המשקל של הדמות על רגל אחת, כדי לאפשר לאגן ולכתפיים להיות בזווית שמעניקה אשליה של 'רגע לפני התנועה'. זו תנוחה טבעית שכולנו משתמשים בה בחיי היום יום. השוו את התנוחה הזו בדימיונכם לתנוחה שבה ניצבות הדמויות בפסלים המצריים העתיקים: עמידה ישרה ומתוחה. זו תנוחה לא טבעית, רק חיילים במסדר עומדים כך ולא להרבה זמן. את ה'קונטרה-פוסטו' המציאו היוונים אלפי שנים קודם לכן כדי להעניק לצופה אשליית תנועה. אבל כשמורים לאמנות רוצים להדגים איך נראה 'קונטרה-פוסטו' מושלם, הם מקרינים תמונה של 'דוד'.

 

בגלל הקונטרה-פוסטו, כשמסתכלים על 'דוד' מהצד אפשר בטעות לחשוב שמדובר ברועה צאן נינוח, מהורהר אפילו.

מבט מקדימה, היישר מול הפנים, חושף את האמת: הפה מכווץ, הנחירים מורחבים, הגבות תקיפות… דוד איננו מהורהר. הוא מפחיד. הוא מאיים. הוא משדר תקיפות ונחישות בלתי מתפשרת, כאילו שמבהיר לאויבו הבלתי נראה שאין לו שום כוונה לתת לו לצאת חי משדה הקרב. אפילו ההישענות הקלה אחורנית הופכת להיות מחווה של זלזול ביריב, משהו כמו: 'בוא, נראה אותך!'

 

'גוליית' של פירנצה הייתה העיר רומא,  איום מתמיד על ריבונותה של העיר-מדינה הקטנה מצפון. זו הסיבה ש'דוד' הוצב בכיכר המרכזית כשפניו והאיום שהם משדרים, מופנים דרומה – אל רומא ואל כל שאר אויבותיה של פירנצה, כמו משפחת מדיצ'י רבת העצמה שזזמה כל העת לתפוס את השלטון. מיכאלאנג'לו לקח את הסיפור המקראי המוכר כל כך ונתן לו פרשנות חדשה ועדכנית שהתאימה לתקופתו.

 

במבט ראשון, נדמה שדמותו של דוד היא התגלמות השלמות הגופנית. כל שריר, כל קימור, אפילו התלתלים שעל הראש מעידים על כך שלא מדובר במלך יהודי, כי אם בהתגלמות אל יווני.

מבט מעמיק ב'דוד' מגלה לנו עד מהרה שמשהו בפסל הזה "לא בסדר". בהזדמנות הראשונה שלכם כנסו לאינטרנט, חפשו תמונה של דוד ותיווכחו בעצמכם: הפרופורציות בין האיברים השונים פשוט אינן הגיוניות. הראש, הצוואר וכפות הידיים ענקיים ביחס לשאר הגוף: אין אף בן אדם נורמלי אחד שנראה ככה. האופן שבו בולטות הגבות התקיפות מתוך המצח בלתי אפשרי מבחינה אנטומית. העיניים פוזלות, כל אחת מהן מביטה לכיוון אחר. איבר המין של דוד הוא… איך נאמר זאת בלי להעליב… לא עומד בסטנדרטים של שאר הגוף האלוהי.

 

מה זה אומר? איך אפשר לקרוא לפסל מעוות שכזה 'יצירת מופת'? האם מיכאלאנג'לו  פישל בכל זאת?

יכול להיות שמיכאלאנג'לו אכן טעה, אבל אף אחד אינו קונה את התשובה הזו. מיכאלאנג'לו, כמו דה-וינצ'י, חקר את האנטומיה האנושית לעומקה ולרוחבה: הוא ידע בדיוק איך דברים צריכים להיראות. זאת ועוד, יצירות אחרות שלו מלמדות אותנו שהוא היה פסל מתוחכם ביותר שהשתמש באשליות ויזואליות ושינויי פרופורציות כדי להשיג מטרות ברורות. בבזיליקה של סנט פיטר בוותיקן, למשל, ישנו פסל מפורסם של מיכאלאנג'לו שבו רואים את המדונה מחזיקה בידיה את גופתו של ישו אחרי שהורד מן הצלב. מיכאלאנג'לו רצה להראות סצינה של אם צעירה האוחזת בתינוקה, אבל מה לעשות: ישו הצלוב היה גבר בשנות השלושים לחייו. איך אפשר לפסל אישה צעירה וחלשה אוחזת גבר בידיה כמו תינוק? הפתרון של מיכאלאנג'לו הוא לתעתע בצופים. אם מסתכלים טוב טוב, אפשר להבין שהמדונה עשוייה בעיקר מ… רגליים והגפיים עצמן מוסתרות על ידי קפלי השמלה. ניתוח אנטומי של הדמות מגלה את הטריק של מיכאלאנג'לו. גם ידה הימנית של המדונה ארוכה יותר מידה השמאלית, אבל היא מוסתרת מאחורי ישו ולכן האשליה נשמרת.

 

ניתן להסביר את העיוותים ב'דוד' באותו האופן. הפסל היה אמור להיות מוצב, כזכור, על מרפסת גבוהה – והצופים היו אמורים להיות הרחק למטה. מיכאלנג'לו בחר להגדיל את פלג הגוף העליון כיוון שהוא אמור היה להיות קצת רחוק יותר מהחלק התחתון, ולכן להיראות קטן יותר. גם הפזילה היא תוצאה של נקודת המבט: הצופים מביטים ב'דוד' בפרופיל – שני פרופילים, ליתר דיוק, אחד מהחזית ואחד מאחור. בכל אחד מהפרופילים ניתן לראות רק עין אחת, ומיכאלאנג'לו בחר במיקום האישונים כך שכל אחד מהפרופילים ייראה מושלם בזכות עצמו.

 

גם בחירת מיכאלאנג'לו לפסל את 'דוד' עירום ובעל איבר מין צנוע יחסית, כנראה אינה מקרית. גם ככה הפין מושך אליו, באופן טבעי, תשומת לב רבה. אם הוא היה גדול יותר, כולם היו עסוקים בו ולא בשאר האלמנטים שמיכאלאנג'לו ניסה להעביר בפסל. עצם העיסוק בעירום של 'דוד' שמר על הפסל בכותרות לאורך מאות שנים, כששמרנים מכל המדינות ניסו באובסיסיביות לכסות את האיזור הבעייתי. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, שמו עלה תאנה על העתק של 'דוד' שעמד באחד המוזאונים.

 

אז מה מכל אלה הופך את הפסל 'דוד' ליצירת מופת? התשובה היא ככל הנראה 'כולם'. ודאי יש פסלים יפים לא פחות, גדולים ומתוחכמים מ'דוד', אבל נדיר למצוא בפסל אחד שילוב מוצלח כל כך של גודל פיזי מרשים, טכניקה מעולה ופרשנות מקורית לנושא מוכר.

 

אם גורמים רבים חוברים יחד ביצירה אחת כדי להפוך אותה ליצירת מופת, אין פלא שקשה מאוד להגדיר במדויק מהי 'יצירת מופת'. 'מופת', בעברית מקראית, הוא מעשה ניסים – אבל ברור לכולם שיצירת מופת אינה נס. 'דוד', הסימפוניה התשיעית של בטהובן, החמניות של ואן גוך והמונה ליזה של דה-וינצ'י  הם תוצאה של עבודה קשה, שנים של ניסיון והמון כישרון טבעי. אין כאן שום נס על-טבעי.

מקור המילה Masterpiece באנגלית הוא מעשי יותר. אנחנו רגילים לחשוב על 'גילדות', אותן התאגדויות מקצועיות בימי הביניים, כתופעה שלילית. הגילדה הייתה, מעצם טבעה, ארגון שהיה אמור למנוע תחרות בין חבריו. דהיינו, ארגון אנטי-קפיטליסטי במוצהר. אבל זה לא לגמרי מדויק: הגילדות דווקא סייעו לצרכנים. לא במחיר. כי אם באיכות העבודה.

כשבעל מקצוע בימי הביניים כמו נגר, סנדלר או נפח, היה מסיים את תקופת ההשתלמות שלו כשולייה ומבקש להצטרף לגילדת המקצוע שלו, הוא היה צריך להגיש מעין 'עבודת גמר'. אם היית סנדלר, היה מצופה ממך להכין נעל שעומדת בסטנדרט מסוים של איכות. עבודת הגמר הזו, שהייתה הופכת את האמן משוליה ל'מסטר', כונתה Masterpiece. אם היית נגר וכיסא ה-Masterpiece שבנית התפרק אחרי יומיים, לא היית יכול להתקבל לגילדה.

לקוח שקנה בחנות של חבר-גילדה היה יכול להיות בטוח שהאמן שמולו עומד ברף מסוים.

 

ההגדרה המודרנית של 'יצירת מופת' היא הרחבת המשמעות המקורית של הביטוי האנגלי. Masterpiece  היא יצירה שנחשבת לעבודתו המוצלחת והמקורית ביותר של אמן כלשהו, יצירה שזכתה לשבחים רבים. ההגדרה הזו אינה מסייעת לנו במאום, כיוון שאינה מסבירה באמת מה הופך את היצירה לעבודתו המוצלחת  של האמן, פרט לחלקה האחרון של ההגדרה: 'יצירה שזכתה לשבחים רבים'. התוספת הקטנה הזו, ארבע מילים בסך הכול, היא מסוג המכסים שכשמרימים אותם – מגלים שהסיר  עמוק הרבה יותר ממה שנדמה בתחילה.

 

האבחנה בין יצירת מופת ל'עוד יצירת אמנות' מטושטשת, עד שהיא משאירה חלל גדול מאד להשפעות זרות. במילים אחרות, 'הייפ'. חשבו על כל שחקני הכדורגל בעשור האחרון שאמרו עליהם שהם 'השחקן הטוב ביותר בהיסטוריה', ולאחר שנתיים או שלוש, נעלמו. לא בדקתי את זה לעומק, אבל לדעתי יש לפחות שלושה שחקני כדורסל באן-בי-אי שבכל רגע נתון נחשבים כ'יורשים של מייקל ג'ורדן' ועוד לפחות להקה בריטית אחת שהיא 'הדבר הטוב ביותר מאז הביטלס'.

הנה שאלה פרובוקטיבית. האם יש יצירת מופת 'קלאסית', כזו שכ-ו-ל-נ-ו מכירים, שהיא יותר 'הייפ' מאשר גאונות יצירתית במיטבה?

 

'מונה', באיטלקית, היא קיצור סלנג של 'מה דונה'. 'מה דונה' היא 'גברת שלי', או 'גבירתי'. מכאן ש'מונה ליזה' היא 'גבירתי ליזה', דרך מנומסת לפנות אל אישה מן המעמד הגבוה. כולנו מכירים את 'המונה ליזה', קרוב לוודאי יצירת האומנות המפורסמת ביותר בעולם וללא ספק היהלום שבכתר של מוזאון הלובר בפריז. ליאונרדו דה-וינצ'י צייר אותה בפירנצה בשנת 1503, ממש בזמן שלא הרחק משם עבד מיכאלאנג'לו על יצירת המופת שלו, 'דוד'.

 

במשך מאות שנים איש לא ידע לומר בוודאות מי היא אותה ליזה המופיעה בציורו של דה-וינצ'י. היו ששיערו שמדובר באימו של ליאונרדו, או אפילו פורטרט עצמי של דה-וינצ'י במסווה של אישה נאה. החידה הזו באה על פתרונה בשנת 2005: 'המונה ליזה' היא ליזה גירארדיני, אשתו של סוחר איטלקי עשיר בשם פרנצ'סקו דל גיאוקונדו, עובדה שנתגלתה בהערת שוליים ביומן של אחד מחבריו של ליאונרדו. אם להיות כנה, אף אחד לא הופתע מהגילוי הזה: שמו המקורי של הציור הוא 'לה גיאוקונדה', כך שליזה דל גיאוקונדו הייתה תמיד 'החשודה הראשית'.

 

ב'מונה ליזה', דה-וינצ'י מביא לידי ביטוי מושלם את הידע העצום שלו באנטומיה ואופטיקה, בשילוב טכניקת ציור נדירה.

ה'מונה ליזה' היא תמונת פורטרט פורצת דרך לזמנה. עד אותו הזמן נהגו לצייר בפורטרט את כל הגוף של האובייקט, בעוד שדה-וינצ'י בחר להתמקד בפלג הגוף העליון בלבד. דה-וינצ'י מנצל כל שבריר של הזדמנות כדי לתת לציור הדו-ממדי תחושת עומק. הידיים מונחות על מסעד הכיסא לפני הגוף, וליזה מצוירת כשהיא יושבת על מעין מרפסת המשקיפה על נוף מרוחק.  מיד נוצרות שלוש שכבות של עומק: קרוב, קצת רחוק, רחוק מאוד. זאת ועוד, דה-וינצ'י נעזר בידע המדהים שלו על תאורה ואור כדי ליצור משחקי אור וצל שמדגישים את תחושת העומק הזו. למשל, ההרים והגבעות שברקע הולכים ומטשטשים יותר ויותר ככל שהם רחוקים יותר מהצופה, עד שצבעם מתאחד עם זה של השמיים: זו תופעה המכונה 'פרספקטיבה אטמוספרית'.

 

ליזה יושבת כשידיה משולבות קדימה כך שגופה יוצר מעין פירמידה: הידיים הן הבסיס, והראש הוא הקודקוד. כשהצופה מביט בציור, דה-וינצ'י לוכד את מבטו מיד וממש מכריח את העיניים לנוע במסלול שהוא, הצייר, הגדיר מראש. זו מטרת הפירמידה: ממש כמו חץ שמראה את הדרך, הפירמידה מוליכה אותנו מעלה אל החלק בתמונה שדה-וינצ'י רצה שנתמקד בו: פניה של 'המונה ליזה'. כדי להיות בטוח שאנחנו מתרכזים בפנים ולא באף חלק אחר, ליזה אינה לובשת תכשיט בולט או פריט לבוש צבעוני שיכול להסיט את תשומת לבנו. אפילו הבד השחור שעל ראשה והשמלתה הכהה נמצאים  כדי 'למסגר' את הפנים המוארות.

 

הרבה נכתב ונאמר על החיוך המפורסם של 'המונה ליזה'. כל מבקר אמנות פירש אותו לפי טעמו והעדפותיו: אמרו שהיא שמחה, אמרו שהיא ממורמרת, אולי היא רגועה או אולי עוד רגע היא תרים את הכסא ותוריד אותו על הראש של ליאונרדו. דה-וינצ'י נעזר כאן בטכניקה חדשנית בשם 'ספומטו'. הפירוש המילולי של המילה הוא 'להעלים' או 'להחביא מאחורי צל'. באמצעות תנועות מכחול עדינות ביותר הוא יוצר מעין שכבת עשן דק וכמעט בלתי נראה: הסתרה קלה שמטשטשת את תווי פניה של ליזה בדיוק במידה הנכונה. הפנים עדיין נראות טבעיות ומציאותיות מצד אחד, אבל מטושטשות מספיק כדי שלא נוכל לקרוא את הרגש שעל פניה בביטחון מלא. הספומטו משאיר מקום לתהיות שלנו ולרצונותינו לבוא לידי ביטוי באמצעות הפרשנות שאנחנו מעניקים לציור.

 

אם ונדליזם ומשיכה מגנטית לפסיכים מכל הסוגים והמינים הם קריטריון נוסף לקבלה למועדון יצירות המופת, אזי גם ל'מונה ליזה', כמו ל'דוד' של מיכאלנג'לו, יש במה להתגאות. מה לא עשו לליזה המסכנה? ב-1956 שפכו עליה חומצה וניסו לזרוק עליה אבן. ב-1974 ניסו לרסס אותה בצבע אדום. ב-2009 השליכה תיירת מרוסיה ספל על התמונה, כיוון שלא קיבלה אזרחות צרפתית. עובדה אירונית למדי, בהתחשב בכך שגם הצייר והגם הדוגמנית שלו  איטלקים בכלל. ל'אזרחות' של 'המונה ליזה' יש קשר הדוק גם לתקרית המפורסמת ביותר שנקשרה עם שמה: הגניבה שלה.

 

ב-23 באוגוסט 1911 נכנס לואיס ברוד אל מוזאון 'הלובר' ושם פעמיו אל האגף שבו הייתה מוצגת 'המונה ליזה'. לואיס היה צייר, וכמו אמנים רבים אחרים ביקש לשאוב השראה מהתבוננות ביצירה המפורסמת. כשהגיע, הופתע לגלות שהמקום שבו הייתה תלויה 'המונה ליזה' היה ריק.

לואיס ניגש אל אחד השומרים שעמדו בסמוך ושאל אותו היכן 'המונה ליזה'. "בצילומים, כנראה". השיב לו השומר. מדי פעם בפעם היה צורך לצלם את 'המונה ליזה' לצרכים שיווקיים או חינוכיים, ואז הציור היה נלקח לחדר אחר.

"בעוד כמה זמן היא תחזור?" שאל לואיס. השומר פנה אל האחראי על האבטחה ושאל אותו מתי 'המונה ליזה' תחזור מהצילומים. האחראי שאל אותו על אלו צילומים הוא מדבר. בתוך זמן קצר התבררה האמת: 'המונה ליזה' נגנבה.

 

המוזאון נסגר מייד למבקרים. במשך שבוע סרקו יותר מ-150 שוטרים ובלשים כל ס"מ במוזאון. כל מה שמצאו הייתה מסגרת הציור, זרוקה בחדר מדרגות צדדי. צרפת הייתה באבל. כשנפתח ה'לובר' מחדש הגיעו עשרות אלפי בני אדם רק כדי לראות את הקיר הריק שעליו הייתה תלויה 'המונה ליזה'. העיתונים דיווחו על מהלך החקירה ללא הרף והמשטרה, כצפוי, הייתה תחת לחץ עצום לאתר את האוצר הלאומי. כשחלפו השבועות ולא נתגלה שום בדל רמז לגבי זהות הגנב, החלו שוטרי 'הלובר' ןמנהליו להחליף ביניהם האשמות עוקצניות. מ'הלובר' התלוננו על חוסר האונים של המשטרה, שמצדה הזכירה להם שאם המוזאון היה שומר טוב יותר על הציור, כול זה היה נמנע.

 

באותה התקופה נהג להסתובב במסדרונות 'הלובר' צייר עני למדיי בשם גרי פיירט. יום אחד מצא חדר שירות שנותר במקרה פתוח, הציץ פנימה וראה שם כמה פסלים קטנים. הוא לא עמד בפיתוי וגנב אותם.

אחד מחבריו של גרי ראה את הפסלים בביתו והתרשם מהם. גרי הציע לו לקנות אותם תמורת סכום כסף קטן למדיי והחבר קפץ על המציאה – מבלי לדעת שמדובר בפסלים גנובים.

 

כעבור זמן מה הבחינו בלובר בחסרון שני הפסלים. העיתונים חגגו ופרסמו את הידיעה בכותרות בולטות: גניבה שנייה במוזאון בפרק זמן כה קצר… לא נעים.

החבר שקנה את הפסלים הבין חיש מהר לאיזו צרה הכניס את עצמו. היו לו שאיפות אמנותיות בעצמו והוא ידע שסחר ברכוש גנוב יכול לחסל את הקריירה שלו עוד לפני שהתחילה. ואם הקריירה שלו הייתה מתרסקת, כולנו היינו מפסידים: שמו של החבר היה פבלו פיקסו.

 

פיקסו לא ידע מה לעשות. אם גרי פיירט גנב את הפסלים מ'הלובר', יכול להיות שהוא זה שגנב גם את 'המונה ליזה'! הדבר האחרון שרצה פיקסו זה שיקשרו את שמו עם פרשת הגניבה המפורסמת. הוא התייעץ עם ידיד אחר שלו, המשורר גיום אפולינר, והשניים החליטו להיפטר מהסחורה הלוהטת. באישון לילה הם שמו את הפסלים בשק אטום והתגנבו לגדות נהר הסיין. אך כשהגיע רגע האמת, פיקסו לא היה יכול להביא את עצמו להשליך את השק למים. הוא פשוט לא היה מסוגל להשמיד יצירות אמנות כה יפות.

 

למחרת יצר פיקסו קשר עם אחד העיתונים והציע להחזיר את הפסלים באופן אנונימי. הפסלים אכן הוחזרו, אבל בדרך כלשהי הצליחו השוטרים לקשר את גיום אפולינר למעשה הגניבה. אפולינר היה משורר ידוע וטיפוס רדיקלי מאוד, הוא אף אמר בעבר שלדעתו צריך לשרוף את 'הלובר'. הוא נאסר מייד ונחקר בחשד שהוא קשור לגניבת 'המונה ליזה'.

גוליאום היה אולי משורר רדיקלי, אבל לא בדיוק צ'אק נוריס. הוא נשבר כמעט מייד תחת לחץ החקירה והפליל את חברו. יום למחרת נעצר פיקסו.

 

שני האמנים הובאו מול שופט והסבירו לו את השתלשלות האירועים. הם התנצלו מקרב לבם, בכו עם דמעות ובאופן כללי קשקשו וליהגו באופן כה פתטי עד שהשופט היה משוכנע לחלוטין ששני האידיוטים שעומדים מולו לא יכולים להיות קשורים בשום אופן לגניבה הנועזת של 'המונה ליזה'. הקריירה של פיקסו, לשמחתנו, הלכה ופרחה – וגם אפולינר זכה להצלחה לא מעטה: הוא זה שהמציא את המילה 'סוריאליזם' לז'אנר הזה באמנות.

 

שנתיים חלפו מאז נעלמה 'המונה ליזה', ולמשטרה לא היה קצה חוט. כולם הניחו שהציור המפורסם אבד לתמיד.

בדצמבר 1913 חלה תפנית מפתיעה במהלך האירועים. סוחר עתיקות איטלקי בשם אלפרדו גרי פנה למנהל מוזאון אופיצי שבפירנצה. הוא סיפר לו שאדם בשם וינצנזו פרוגיה פנה אליו והציע לו לרכוש ממנו את 'המונה ליזה' תמורת מאה אלף פזו. לוינצנזו הייתה גם דרישה נוספת: ש'המונה ליזה' לעולם, אבל לעולם, לא תוחזר לצרפת ול'לובר'.

באופן טבעי, אלפרדו ומנהל המוזאון היו ספקנים. הם התקשו להאמין שמישהו מסוגל להיות  נאיבי כל כך ולחשוב שהוא פשוט יכול לגנוב את 'המונה ליזה', למכור אותה למוזאון איטלקי ושאף אחד אחר לא יגלה זאת. בכל זאת, הם הרגישו שהם חייבים לפחות לבדוק את העניין. אלפרדו קבע עם וינצנזו פגישה בחדר המלון שבו התגורר המוכר המסתורי.

 

כשהגיעו אל חדרו, שלף וינצנזו מזוודה מאחת הפינות. הוא פתח אותה, הוציא כמה בגדים – ושלף מתוכה את 'המונה ליזה'.

אלפרדו והמנהל עדיין לא התרגשו. היו אלפי העתקים של 'המונה ליזה'. אלפרדו לקח את הציור בידיו – והפך אותו. זה השלב שבו החל לבו לפעום בפראות. 'המונה ליזה' צויירה על לוח עץ, ועל צדו האחורי של הלוח הייתה מוטבעת חותמת שסוחר העתיקות זיהה היטב: החותמת של 'הלובר'.

 

הם סיכמו עם וינצנזו שייקחו את הציור איתם בחזרה למוזאון לבדיקה מעמיקה, וביקשו ממנו להמתין להם במלון עד שיוודאו שזו אכן 'המונה ליזה'.

כאן מגיעה שאלה מסקרנת. כיצד היו יכולים עובדי המוזאון לבדוק שהציור שהחזיקו בידם הוא באמת 'המונה ליזה' האותנטית, ולא זיוף מוצלח במיוחד? היו מקרים לא מעטים לאורך ההיסטוריה שבהם הוצגו ציורים במוזאונים במשך עשרות שנים, לפני שנתברר שמדובר בהעתק ולא ביצירה האמתית. זייפן מוכשר במיוחד יכול לחקות כל פרט בציור, אם הוא משקיע מאמץ מתאים: כל משיחת מכחול וכל קו עדין ניתנים לשכפול.

הפיתרון של אנשי מוזאון אופיצי היה מחוכם ביותר. 'המונה ליזה' הייתה אז בת למעלה מארבע מאות שנה: זו היסטוריה ארוכה מאוד, ואי שם בערפילי אותה היסטוריה מישהו מרח על הציור שכבה של לכה שקופה ומבודדת. סביר להניח ששכבת הלכה נועדה לשמור על הציור מפני השפעות לחות, כיוון שבמאה ה-16 'המונה ליזה' הייתה תלויה על קיר בקרבת כמה מרחצאות חמים. הלכה התייבשה במרוצת מאות השנים, ונוצרו בה סדקים עדינים. כיוון ש'המונה ליזה' תועדה, נחקרה וצולמה בפרוטרוט שאין כמותו, עובדי המוזאון היו יכוליםלבחון את הסדקים שבלכה ולהשוות אותם לצילומים שהיו ברשותם. זיוף יכול להיות מוצלח מאוד, אבל אף אחד לא יכול להעתיק סדקים זעירים ודקים… זו הייתה 'המונה ליזה', המדונה. הדבר האמתי.

 

וינצנזו פרוגיה היה נגר פשוט. הוא היה עובד של 'הלובר', ואפילו הכין את תיבת הזכוכית שהגנה על 'המונה ליזה'. וינצנזו התהלך במסדרונות 'הלובר' והיה ממורמר. מכל עבר ראה את מיטב יצירות האמנות הנפלאות של איטליה מקשטות את קירות המוזאון הצרפתי. וינצנזו היה פטריוט, ומבחינתו מדובר היה בעלבון לאומה האיטלקית שאי אפשר לסלוח עליו. איך מעיזים הצרפתים לנכס לעצמם את היצירות שנפוליאון בונפרטה גנב מאיטליה בזמן מסעות כיבושיו?

הוא החליט לעשות מעשה. וינצנזו הכיר היטב את נהלי המוזאון וידע מתי מתחלפים השומרים ומתי הם יוצאים לעשן סיגריה. הוא התחבא בארון מטאטאים במהלך הלילה, המתין עד שהשטח היה פנוי ופשוט לקח את 'המונה ליזה'. הוא הפריד אותה מהמסגרת בחדר המדרגות הצדדי, החביא את הציור מתחת למעילו, ויצא מ'הלובר' דרך השער הראשי.

 

'המונה ליזה' נחה במזוודה בדירתו במשך שנה וחצי, עד שהגנב נעשה חסר מנוחה והחליט לנסות ולהחזיר את הציור למולדתו. מעניין מה היו המחשבות שעברו במוחו כשהמתין בחדר המלון לאלפרדו גרי ומנהל מוזאון אופיצי שיודיעו לו את תוצאות הבדיקה. מעניין אם היה מופתע באמת כששעות ספורות לאחר מכן נשמעה הדפיקה בדלת – אבל בפתח לא עמדו סוחרי האמנות, כי אם מפקד תחנת המשטרה של פירנצה.

 

וינצנזו פרוגיה, באופן לא מפתיע, זכה באהדת הציבור האיטלקי. הוא היה אדם פשוט, יש כאלה שאמרו שאולי הוא סובל מהפרעת אישיות קלה – אבל לאורך כל משפטו התלהם עם השופטים והתנצח עמם. הוא טען שעשה את מה שעשה למען תפארתה של איטליה והחזרת הרכוש ששייך לה. לשווא ניסו השופטים להסביר לו ש'המונה ליזה' שייכת, באופן חוקי לחלוטין, לצרפת: דה-וינצ'י הוריש אותה בצוואתו לאחד מעוזריו שמכר אותה בכסף מלא למלך צרפת. נפוליאון בונפרטה אמנם בזז את איטליה, אבל 'המונה ליזה' – מה לעשות – היא של צרפת. בסופו של דבר וינצנזו נידון לכמה חודשי מאסר בלבד. כיוון שבילה את כל מהלך המשפט בבית הסוהר, הוא שוחרר מייד כשהוכרז פסק הדין.

 

'המונה ליזה' היא ציור מדהים, בכך אין כל ספק. היא חדשנית ופורצת דרך במגוון דרכים ומכילה אלמנטים רבים, מחוכמים ועשויים היטב. אבל האם היא ראויה להיקרא 'יצירת מופת'? האם מגיע לה להיות הציור המפורסם בהיסטוריה?

 

אני מניח שכמה מהמאזינים, חובבי אמנות, ודאי ינחרו עלי בבוז, אבל לדעתי – לא. 'המונה ליזה' היא ציור טוב, אבל לא כמו שעושים ממנו. נכון, ליאונרדו דה-וינצ'י היה גאון, על כך אין עוררין: רשימת ההישגים והכישורים שלו היא מדהימה, אפילו בקנה המידה של אנשי האשכולות של הרנסנס. אבל צייר לחוד וציור לחוד: שום דבר ממה שקראתי  על המונה ליזה לצורך התחקיר למאמר זה לא שכנע אותי שתהילתה מגיעה לה בצדק. כל הטכניקות שדה-וינצ'י עשה בהם שימוש בציור כבר היו מוכרות קודם לכן, גם אם לא היו נפוצות. אינני מצליח להבין מדוע עושים כזה סיפור מהחיוך של ליזה.

 

יכול להיות שזה אני. אולי העובדה שאני מהנדס ונוטה לנתח דברים מהזווית הפרקטית שלהם גורמת לי להיות מוטה. אני יכול להבין את האתגר שמולו ניצב מיכאלנג'לו כשהיה צריך לחלץ מהשיש את 'דוד' המונומנטלי שלו, אבל קשה לי לתפוש את האתגר שמולו ניצב דה-וינצ'י ומדוע ציורו מוצלח יותר ממאות ציורים של אמנים נפלאים כמו רפאל ואחרים.

נדמה לי גם שהעובדות ההיסטוריות נמצאות בצד שלי, במקרה זה. עד אמצע המאה ה-19 'המונה ליזה' לא נחשבה ליצירת מופת כה נפלאה. היא הייתה מוכרת ומוערכת ללא ספק, אבל רישומים של 'הלובר' מאותם השנים מראים שהציירים החובבים ומבקרי האמנות העניקו תשומת לב רבה יותר לציורים אחרים במוזאון, ו'המונה ליזה' אולי אף פעם לא הייתה 'סתם עוד ציור' – אך לבטח לא הייתה המוערכת והמפורסמת ביותר.

השינוי הגדול במעמדה התחולל בעקבות הגניבה ב-1911. כשנעלמה 'המונה ליזה' וכולם חשבו שאבדה לתמיד, חל לפתע זינוק אדיר בפרסום שלה. נעשו העתקים רבים של דמותה, היא הופיעה על גלויות, הודפסה בכל העיתונים בדפים הראשיים ואפילו הרקדניות בכמה מופעי קברט התחפשו ל'מונה ליזה' – טופלס, כמובן. מהרגע שנתגלתה והושבה לפריז, לא לפני שערכה סיבוב ניצחון בכל המוזאונים הנחשבים באיטליה, היא הפכה להיות היהלום שבכתר הצרפתי. במקרה הזה, לדעתי, ההייפ והבאזז סביב מונה ליזה העניקו לה לא פחות נקודות יוקרה מאשר תוכן הציור עצמו.

 

אז מהי, אם כן, יצירת מופת? שאלה קשה. אחד מפרשני האומנות כתב ש'רובנו יכולים לזהות יצירת מופת אמתית ברגע שאנחנו מניחים עליה את עינינו.' זה פשוט לא נכון. הציור 'נערה עם עגיל פנינה' של האמן יוהן ורמיר בן המאה ה-17 היה בלתי מוכר לחלוטין עד אמצע המאה ה-19 בערך – והיום הוא נחשב ליצירת מופת שנתנה השראה לספרים ולסרטים. האם אף אחד לא ראה את 'נערה עם עגיל פנינה' במשך מאה שנה? או שאולי ראו אותה, אבל לא חשבו שהיא ראויה להיקרא 'יצירת מופת'? התשובה ברורה. גם אנשים שאינם מבינים דבר באמנות טוענים ש'המונה ליזה' היא יצירת מופת, וזה לדעתי סימן ברור לכך שלא מעט הייפ מעורב בכל הסיפור.

 

האופן שבו אני מבין את המושג 'יצירת מופת' חורג מתחום האמנות. יצירה צריכה להימדד בסולם הערכים של התחום שאליו היא שייכת, וכדי להיחשב בתור יצירת מופת היא אמורה להפגיש במקום אחד את כל הטוב שבערכים הללו – וללא שום פשרות. זאת אומרת, גם משחק מחשב יכול לזכות בתואר 'יצירת מופת', אם הוא ניחן במשחקיות נפלאה, תחכום, גרפיקה מוצלחת, סאונד מעולה וכל אותן תכונות שהופכות משחק טוב למשחק מדהים. אותו העיקרון תקף גם בבישול, בנגרות ואפילו במכונאות רכב. מנוע של מכונית יכול להיות יצירת מופת! הבעיה היא שרק מכונאי רכב עם שלושים שנות ניסיון יכול להתבונן במנוע ולהעריך את בחירת החומרים, את הולכת הצינורות, את השילוב של יעילות מקסימלית עם עצמה חסרת פשרות ואת המיקום המוצלח של הרצועות כך שגם מכונאי זוטר יוכל לפרק ולהחליף אותן בקלי קלות.

 

מההגדרה הזו נובעות שתי מסקנות. הראשונה היא שכדי להיחשב ליצירת המופת, היצירה חייבת להיות מתוחכמת ומסובכת מספיק כדי שיהיה אפשר להביא לידי ביטוי את כל הערכים והתכונות המופלאות. על פי המסקנה הזו הרהיטים של איקאה, למשל, למרות שהם יופי של רהיטים, לא יכולים להיות יצירות מופת: הם פשוטים מדי.

המסקנה השניה היא שצריך להיות אנין טעם – מבין אמיתי בתחום – כדי לזהות יצירת מופת. רק אנין טעם אמיתי יכול להעריך את הקושי והאתגר שבשילוב כל אותם ערכים ותכונות מבלי להתפשר. צריך להיות מכונאי רכב כדי לזהות מנוע טוב, וצריך להיות אנין טעם באמנות כדי לזהות ציור שהוא יצירת מופת.

 

הבעיה היחידה עם ההגדרה שלי היא שאינני אנין טעם באמנות. מכאן שאם 'המונה ליזה' היא באמת יצירת מופת – לא אהיה מסוגל לתפוס זאת, ואולי בכלל כל התשבוחות שהרעפתי על 'דוד' של מיכאלאנג'לו אינן מוצדקות…אמנות, לך תבין.


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *