פרק 80: הסדרה שחירפנה את אסימוב- על מדע ובדיה במד"ב – טקסט מלא.

הסדרה שהרגיזה את אסימוב: מדע ובדיה במד"ב

 

לא קל להיות סופר.

למי שמציץ מבחוץ, כתיבה נראית כמו מקצוע נהדר: יושבים על כסא בבית קפה, מקלידים כמה שורות על המחשב, חושבים קצת, עוד כמה שורות… איזה ג'וב נפלא.

לא, ממש לא. כתיבה (ועל כך אני יכול להעיד מגוף ראשון) היא אחד המקצועות המייסרים והאומללים ביותר. כל שורה שסופר מעלה על הכתב היא תוצאה של אינספור לבטים, ניחושים והחלטות קשות. מה יאהב הקורא? מה יגידו המבקרים? האם דווקא התפנית הזו בעלילה, שנראית לי מוצלחת כל כך, תתברר כשטות גמורה? ומי אומר שאחרי כל המאמץ הזה, ההוצאה לאור או העורך בכלל יסכימו לפרסם את הספר?

 

גם סופרי מדע בדיוני אינם פטורים מהקשיים הללו, כמובן. בדרך כלל, בכל פרק עשירי של 'עושים היסטוריה!' אנחנו מתמקדים בסופר אחד וביצירותיו – אבל הפעם בחרתי לעסוק באחת הדילמות הבסיסיות שמולם ניצבים כל הסופרים בז'אנר המיוחד הזה. אפשר לכנות אותה בשם 'דילמת הדיוק'.

 

כשקורא פותח ספר מדע בדיוני, הוא מצפה למצוא מדע וטכנולוגיה. כמה מדע וטכנולוגיה? זו כבר שאלה של מינון, של הסגנון האינדיבידואלי של הסופר ושל גורמים נוספים, אבל מדע חייב להיות שם. סיפור מד"ב ללא מדע הוא כמו קפה נטול קפאין. אתה יכול לשתות את זה, אבל מהי הפואנטה?

אם מדע חייב להיות בסיפור, מייד עולה השאלה: עד כמה הוא צריך להיות מדויק? האם מותר להקריב את הדיוק המדעי בתמורה לסיפור מותח ומרתק יותר? היכן נמצא אותו קו גבול דק שאם חוצים אותו, ה'טעויות' המדעיות – המכוונות והלא מכוונות – הופכות את הספר או הסרט למגוחך?

 

הנה דוגמא לסדרת מדע בדיוני שחצתה את הגבול הזה.

הסדרה 'חלל: 1999' שודרה בין השנים 1975 ו-1977. המאזינים המבוגרים אולי זוכרים אותה, שכן היא שודרה גם בישראל. העלילה העקרונית היא זו: פיצוץ אטומי מסתורי על הירח דוחף את הלווין שלנו ומסיט אותו ממסלולו. קבוצת חוקרים שנתקעה על מושבת הירח יוצאת, בלית ברירה, למסע הרפתקאות בייקום ונתקלת בחייזרים, בתופעות טבע משונות וכיו"ב.

הסדרה הצטיינה באפקטים המיוחדים שלה, אבל ספגה ביקורת קשה על התסריטים ובמיוחד על חוסר האמינות שלהם. אחד המבקרים הבולטים של 'חלל: 1999' היה אייזיק אסימוב, מגדולי סופרי המדע הבדיוני. אסימוב כתב כך:

 

"יש שלושה מקורות אפשריים לשגיאות מדעיות בתכנית טלוויזיה: שגיאות שנעשות מתוך כורח דרמטי, שאפשר לקבל אותן; שגיאות שנעשות מתוך צורך מסחרי, שגורמות לך להאנח אבל אפשר לקבל אותן; ושגיאות שנעשות מתוך בורות, שאי אפשר לקבל אותן."

 

ב'חלל: 1999' היו שגיאות למכביר. אחת הדוגמות שהביא אסימוב במאמרו קשורה לכוח המשיכה של הירח, כידוע, הוא כשישית מזה שעל כדור הארץ. האסטרונאוטים של אפולו הדגימו זאת היטב בקפיצותיהם המפורסמות על אדמת הירח. גם האסטרונאוטים של 'חלל: 1999' מקפצים באטיות בחליפות החלל שלהם – אבל רק כשהם מחוץ לבסיס. ברגע שהם נכנסים אל תוך המושבה – הם חוזרים לכוח משיכה רגיל.

זו שגיאה שאפשר לתייגה כ'שגיאה מתוך צורך דרמטי או מסחרי': קשה מאוד לצלם סדרה שבה כל השחקנים מרחפים באטיות כל הזמן ממקום למקום – זה לא נשמע מעשי במיוחד.

 

אבל מה לגבי הטעות הבאה: על הפסולת הרדיואקטיבית שגרמה לפיצוץ שהעיף את הירח ממסלולו נאמר שהייתה מאוחסנת 'בצד האפל של הירח', אולי במטרה שתישאר קרירה כל הזמן מטעמים בטיחותיים. הבעייה היחידה היא שאין דבר כזה, 'הצד האפל של הירח'. נכון שיש צד אחד לירח שאותו איננו יכולים לראות מכדור הארץ, אבל הוא אינו אפל: הוא מקבל אור מהשמש ומתחמם כשהוא מופנה אליה, בדומה לשאר חלקי הירח. הטעות הזו, אם להשתמש במונח פסיכולוגי מקצועי, חרפנה את אסימוב – אבל לא כמו הטעות הבאה.

 

הירח, לאחר שניתק ממסלולו מתחיל לרחף בתוך מערכת השמש, ופוגש בכוכב לכת גדול בשם 'מטה' ועליו חייזרים כלשהם. כוכב לכת בשם 'מטה'? במערכת השמש שלנו? מתי הוא הספיק להגיע אלינו? איך לא ראינו אותו קודם? ואז, רק כדי לסבך את העניינים עוד יותר, הירח עוזב את מערכת השמש ומדלג בין כוכבי שבת שונים. המרחקים המציאותיים בין כוכבי שבת בתוך הגלקסיה הם כה גדולים, עד שאפילו בפרק 5500 של הסדרה 'צעירים חסרי מנוח' הם לא היו מגיעים לכוכב הקרוב ביותר.

 

אז מה, אתם ודאי שואלים את עצמכם, מה חדש כאן? הרי החללית 'אנטרפרייז' מגיעה למערכת שמש חדשה בכל פרק, וספוק אינו מרים גבה, אפילו. ההבדל העקרוני הוא שהיוצרים של 'מסע בין כוכבים' הבינו את משמעות המרחקים בין הכוכבים ולכן המציאו שיטת הנעה דימיונית שהאיצה את האנטרפרייז ל-Warp Speed כדי להתגבר על המרחקים. התסריטאים של 'חלל: 1999' לא הבינו את משמעות המרחק או שבחרו להתעלם ממנו לחלוטין. בפרקים מאוחרים יותר, אולי בעקבות הערות הצופים, הם הוסיפו 'חורי תולעת' מסתוריים שבעזרתם עובר הירח ממקום למקום – אבל זו בברור 'תפירה', תוספת מלאכותית שנעשתה בדיעבד.

 

אבל לפני שאנחנו שופכים זפת על התסריטאים של 'חלל: 1999' ומגלגלים אותם בנוצות, כדאי לזכור שגם אייזיק אסימוב עצמו לא היה קדוש. בספריו ניתן למצוא דמויות שעושות שימוש חופשי בטלפתיה ואשר שולטות במעשיהם של אנשים אחרים באמצעות כוח המחשבה. מנקודת מבט מדעית, זהו רעיון לא ממש אמין. בכל זאת, ספריו של אסימוב נחשבים ליצירות המופת של הז'אנר.

 

אז אולי כלל לא צריך  לשמור על דיוק ועל אמינות מדעיים? כפי שציין אסימוב עצמו, לפעמים מותר לוותר על דיוק, אם הסיפור מצדיק זאת. לפעמים, עודף דיוק יכול רק לקלקל.

סופרמן, למשל, הוא דמות בדיונית שאין שום צורך להציגה. מה היה קורה לו ניסו תסריטאי סרטי 'סופרמן' להקנות להם אמינות מדעית גבוהה יותר?

לארי ניבן, אחד מענקי המדע הבדיוני של המאה העשרים, כתב מאמר ובו הוא ניסה לנתח את ביצועי סופרמן מבחינה מדעית. אינני מתכוון להצלותיו ההירואיות ולכוח שריריו, אלא לביצועים מסוג… אחר. איך נאמר זאת בעדינות, סופרמן מהיר יותר מכדור רובה, חזק יותר מקטר רכבת, הוא יכול לעוף – אבל הוא בן 31 ועדיין אין לו בת זוג. עד כמה שאנחנו יודעים, אולי הוא בתול בכלל.

 

ניבן מנסה להעלות השערות לגבי הסיבות לחוסר התפקוד של איש הפלדה. אולי הוא סובל מהפרעה נפשית? אחרי ככלות הכל הוא יתום, פליט בודד במקום זר וגם חייזר מכוכב אחר. אולי הוא בכלל סובל מפיצול אישיות כתוצאה משנים של חיים בזהות כפולה, כקלארק קנט.

ואולי לואיס ליין, אהובתו המיתולוגית, פשוט… לא עושה לו את זה. סופרמן אולי נראה חיצונית כמו אדם, אבל הוא אינו אנושי – ממש כמו שדולפין נראה כמו דג, אבל הוא יונק. יכול להיות שמשהו באותות הכימיים, בפרומונים שלואיס ליין מדיפה, דוחה את סופרמן.

 

נניח שסופרמן מצליח להתגבר על תחושת הקבס שלו ומחליט לעשות את זה עם לואיס – אחרי ככלות הכל, סופרמן הוא גיבור. כשהעניינים מסתיימים הזרעונים הגיבורים שלו טסים, במובן המילולי של הביטוי, במעלה הנרתיק אל הביצית המבוהלת של לואיס.

הזרעון שמגיע ראשון חודר את המעטה החיצוני ומפרה את הביצית. בשלב זה, המעטה החיצוני של הביצית משתנה כך שזרעונים נוספים אינם יכולים להיכנס פנימה כדי לוודא שרק זרעון אחד בלבד יתאחד עם הביצית. אבל הזרעונים של סופרמן ממש לא זרעונים אנושיים. אם הביצית של לואיס ליין אינה עשויה מקריפטונייט, שאר הזרעונים הולכים לחורר את המעטה החיצוני כמו גבינה שוויצרית. הפריה תקינה כבר לא תצא מזה.

ואפילו אם רק זרעון אחד מפרה את הביצית ובדרך פלא הדנ"א של סופרמן דומה מספיק לדנ"א אנושי כדי להביא ליצירת תינוק – איך בדיוק יצליח התינוק הזה להתפתח בתוך לואיס? הרי הבעיטה הראשונה של הסופרתינוק תקרע את הבטן של לואיס לגזרים ותחסל את שניהם.

 

הפיתרון ההגיוני היחיד הוא לשתול את התינוק המתפתח בתוך בטנו של סופרמן עצמו, כמו ארנולד שוורצנגר בסרט 'ג'וניור'. אבל… סופרמן בהריון… בטן ענקית שמותחת את הבד הצמוד והופכת את ה-S ל-S גדולה… זה פשוט לא מסתדר. במקרה הזה לפחות, עדיף לוותר על הדיוק המדעי ולהשאיר את הגיבור ב'מבצר הבדידות' שלו.

 

כמובן שגם מכותבים בז'אנרים אחרים אנחנו מצפים לרמה מינימלית של דיוק. אם התסריטאים של 'סקס והעיר הגדולה' היו טועים בשמות של רחובות במנהטן, היינו מעקמים את האף. מסופרי מדע בדיוני, עם זאת, מצופה לעמוד בסטנדרטים חמורים קצת יותר. יש תפיסה מקובלת למדי שמדע בדיוני אינו רק צורת בידור: עליו  גם לחנך את הדור הצעיר, להכיר לו את המדע 'בדלת האחורית'. זה קצת לא הוגן: כל אחד יכול לטעות, אפילו סופרי מדע בדיוני שידועים בקפדנותם על ריאליזם מדעי, מה שמכונה 'מדע בדיוני קשה'.

 

לארי ניבן הוא אחד מאותם סופרים קפדניים. למשל, קרבות החלל בסרטי 'מלחמת הכוכבים' בין החלליות של האימפריה והמורדים נמשכים דקות או שעות לכל היותר: אצל ניבן, קרבות חלל נמשכים שנים! הגיבור יורה טיל, וחוזר חצי שנה לאחר מכן כדי לבדוק את הפגיעה. למה? כיוון שהמרחקים אדירים ולטילים יש מהירות מוגבלת. זהו ריאליזם, דיוק מדעי ללא פשרות.

 

אחד מספריו המוצלחים ביותר של לארי ניבן הוא 'עולם טבעת'. ניבן זכה בפרסי הוגו ונבולה היוקרתיים בזכות הספר הזה והוא נחשב לאחת מיצירות המופת של המדע הבדיוני.

'עולם טבעת' מספר את סיפורה של משלחת היוצאת לחקור את אחד מהמבנים המדהימים ביותר שניתן להעלות על הדעת: עולם מלאכותי, טבעת ארוכה וצרה המקיפה שמש כמו שלנו. אורך הטבעת הוא למעלה ממיליארד קילומטרים ורוחבה יותר משני מיליון קילומטרים. שטח עולם טבעת משונה זה הוא כשטח שלושה מיליוני כדורי ארץ, וצדו הפנימי – זה שפונה אל השמש – מאוכלס בבעלי חיים, בצמחים ובייצורים תבוניים אשר הובאו אליו מכל רחבי הגלקסיה על ידי המהנדסים החייזרים המסתוריים שבנו אותו.

 

ממדי עולם הטבעת כמעט בלתי נתפשים. אפילו ניבן שאל את עצמו, בשעת כתיבת הספר, אם מישהו בכלל ייקח אותו ברצינות. אף על פי כן הוא תכנן אותו בפרוטרוט, תוך הקפדה על מתן פיתרון לכל בעיה הנדסית שהיה יכול להעלות על הדעת. כדי למנוע מהאטמוספירה לזלוג אל מעבר לגבולות הטבעת, הוא הציב קירות בגובה אלפיים קילומטרים בשולי הטבעת. בעולם טבעתי שכזה, שפניו פונות כל הזמן אל השמש, אין לילה אמתי. ניבן הציב לוחות מלבניים במסלול פנימי יותר סביב השמש, כדי שהצל שהם הטילו על הטבעת ידמה את שינויי הלילה והיום. הוא אפילו חישב את תכונות החומר שממנו צריכה להיות עשויה הטבעת, כדי שיוכל לעמוד בעומסים הנופלים עליו.

 

אך למרות כל ההשקעה הזו, הראויה להערצה , ניבן פספס.

כשכוכב לכת, כמו כדור הארץ למשל, מקיף את השמש, הוא נמצא בשיווי משקל יציב מאוד. מצד אחד כוח המשיכה של השמש מנסה למשוך אותו פנימה. מצד אחר, מהירות תנועתו שואפת לזרוק אותו החוצה, הרחק מהשמש. שני הכוחות הללו מתאזנים והתוצאה היא תנועה מעגלית או כמעט מעגלית, יציבה וקבועה.

עולם טבעת, עם זאת, אינו כוכב לכת רגיל. המסה שלו אינה מרוכזת בכדור אחד נקודתי, כי אם פרושה לכל אורך המסלול המקיף את השמש. ללא הסברים פיזיקליים מפורטים, התוצאה הסופית היא ששני הכוחות שתוארו קודם אינם רלוונטים עבורו. אם השמש נמצאת בדיוק במרכז הטבעת המסתובבת, הטבעת לא תרגיש כוח שידחוף אותה פנימה לעבר השמש ולא כוח שינסה לזרוק אותה החוצה. זהו גם סוג של שיווי משקל, אבל בניגוד לקודמו זהו שיווי משקל לא יציב. המצב החדש הוא כמו כדור כדורסל שעומד על קצה האצבע: אם לא נעשה כלום כדי לאזן אותו, הכדור ייצא משיווי משקל כמעט מייד.

 

באופן דומה, גם עולם הטבעת היה זקוק לאיזון מתמיד: בלעדיו, הטבעת הייתה עוזבת את מסלולה בזמן קצר ומתנגשת בשמש. ניבן פספס את הנקודה הזו ולא נתן שום הסבר בספר למנגנון מלאכותי שישמור על שיווי משקל בעולם הטבעת.

תגובת הקוראים שהתרגלו לדיוק מדעי מהשורה הראשונה אצל לארי ניבן, לא איחרה לבוא. הוא קיבל אינספור מכתבי תיקון, ובאחד מכנסי המדע הבדיוני אפילו חכתה לו קבוצת סטודנטים זועמים באחד המסדרונות וקראו לו במקהלה: 'עולם טבעת לא יציב! עולם טבעת לא יציב!'. ניבן הודה בטעות, כמובן, ובספר ההמשך של הסדרה תיקן אותה והוסיף מנגנון של סילונים מייצבים השומר על עולם הטבעת במקומו.

 

הדוגמה האחרונה מלמדת אותנו שלושה דברים. הראשון הוא שטמבלים קטנוניים נמצאים בכל מקום; השני, הוא שקשה מאוד – אולי אפילו בלתי אפשרי – לשמור על דיוק מדעי מושלם; והשלישי – שזה לא ממש משנה. אחוז הקוראים של 'עולם טבעת' שהיה מסוגל לנתח את מאזני הכוחות הפיזיקליים, להבין שיש כאן טעות קריטית ושגם היה אכפת לו מכל העניין – זניח לחלוטין. כל השאר נשארו מאושרים בבורותם. שיווי משקל או אי שיווי משקל, 'עולם טבעת' הוא ספר מדהים שקיבל בצדק את כל הפרסים שזכה בהם. יש גבול עליון מסויים לרמת הדיוק המדעי, שמעבר לו אין שום משמעות מעשית.

 

מצד אחר, לחלוטין אין לזלזל  בחשיבותה של האמינות המדעית בסיפורי מדע בדיוני. המדע והטכנולוגיה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה שהקורא או הצופה מחפשים בז'אנר הזה. נוסף על כך, אחת מהסיבות שבגללן אנשים רבים כל כך נמשכים למדע הבדיוני היא הידיעה, או ליתר דיוק התקווה, שיום אחד ההמצאות המופלאות שעליהן קראו בספר או שאותן ראו על המסך, יתגשמו במציאות.

למשל, יש לי תחושה, סובייקטיבית לחלוטין, ואולי לא מבוססת אך למרות זאת תחושה חזקה – שהפריחה שאנחנו רואים כיום בתחום מסכי המגע והממשקים ה'טבעיים' כמו השלט של קונסולת ה-Wii או מערכת Kinect של מייקרוסופט – היא בחלקה הגדול תוצאה של סצינה אחת בסרט 'דו"ח מיוחד'. הגיבור, בגילומו של טום קרוז, עומד מול מסך מחשב גדול. אין לו מקלדת או עכבר – רק עשר אצבעות. כמו מנצח על תזמורת הוא נוגע בחלונות ופותח אותם, גורר אותם ממקום למקום על המסך, זורק אותם הצדה ומביא חדשים במקומם. כשצפיתי בסצינה הזו חשבתי לעצמי: 'ככה זה צריך להיות!'. מעניין אם אותה המחשבה עברה במוחם של כמה מאות מהנדסים כשצפו בסרט, ועד כמה השפיעה עליהם לנסות ולהגשים במציאות את מה שראו על המסך.

 

יש יתרון נוסף לדיוק מדעי. אם מיישמים אותו נכון, הוא עשוי לשפר כל סיפור מד"ב ולשדרגו מאוד.

בלונדון של אמצע המאה ה-18, למשל, היו כאלה שנטרדו מהאפשרות שבעוד מאה שנים העיר כולה תהיה מוצפת בצואת סוסים. באותה התקופה, כמות העגלות והכרכרות שנעו ברחובות העיר הלכה וגדלה. השימוש במכונית ממונעת כתחליף לסוס היה מעבר לגבולות הדמיון הסטנדרטי, למרות שכל מרכיבי המכונית הבסיסיים: מנוע, שלדה על גלגלים וכו' כבר היו קיימים.

הדוגמה האחרונה מראה לנו שלמרות שנכון לומר שלדמיון האנושי אין גבולות – בפועל אנחנו אלה שמגבילים אותו. תמונת העולם שלנו היא, במדה רבה, תוצאה של המציאות שבה אנו חיים. רק אנשים מוכשרים ויצירתיים במיוחד מסוגלים לשבור את התבנית ו"לחשוב מחוץ לקופסה". כל השאר יכולים להרוויח מניצול הידע המדעי שלהם – כיוון שלפעמים, המציאות באמת עולה על כל דמיון. הדוגמה הקלסית לכך היא, כמובן, תורת הקוונטים על כל השלכותיה המשונות והמוזרות – אבל זו קלישאה מוכרת מאוד. הדוגמה הבאה אולי מוכרת פחות, אבל מרתקת ומשונה באותה המידה.

 

שני תתז'אנרים מפורסמים במיוחד של המדע הבדיוני הם ז'אנר 'המפלצות הגדולות': קינג קונג, גודזילה ודומיהם; וז'אנר ה'גיבור המתכווץ', כמו בסרטים 'מותק, הילדים התכווצו!', 'יום במלכודת', ספר 'המסע המופלא' של אייזיק אסימוב ועוד.

נתחיל בגיבור המתכווץ. ברוב היצירות בז'אנר זה אנחנו רגילים למצוא את גיבור הסיפור כשהוא נלחם בנמלים ובעכבישים מפלצתיים או מתאמץ למצוא דרך בטוחה לרדת משולחן או מכיסא. אבל מה היה קורה לו היינו שומרים על דיוק מדעי בזמן שהיינו מקטינים את הגיבור?

 

יש עיקרון בסיסי אחד שחשוב מאוד להבינו כאשר ניגשים לדון ברעיון הזה. העיקרון הוא זה: כשמקטינים פי שניים אורך של עצם מסוים, השטח שלו קטן פי ארבע והנפח שלו קטן פי 8.

ניקח ריבוע, למשל. שטח ריבוע הוא אורך הצלע שלו בריבוע. לכן, אם מקצרים כל צלע פי שניים, השטח שלו קטן פי 2 בריבוע, דהיינו – פי 4. עכשיו ניקח את הריבוע ונבנה ממנו קוביה שוותצלעות. נפח הקוביה הוא אורך צלע בשלישית, ומכאן שאם נקטין את הצלע פי 2 הנפח יקטן פי 8.

 

כעת, הבה נכווץ את הגיבור. נניח שגובהו ההתחלתי הוא מטר ושבעים, ונקטין אותו פי 100, דהיינו עד לגובה של קצת פחות משני ס"מ.

הרבה מחום גופנו, באופן עקרוני, בורח דרך העור שלנו: זו הסיבה שאנחנו לובשים בגדים כדי שלא להתקרר. בהתאם לעיקרון שציינתי קודם, שטח פני העור של גיבורנו צריך לקטון פי עשרת אלפים, מאה בריבוע. אלו חדשות טובות! הגיבור אינו מאבד חום רב דרך העור. אבל רק רגע. נפח הגוף שלו קטן פי מאה בשלישית: דהיינו, פי מיליון. אלו חדשות לא טובות: הגוף הקטן מייצר עכשיו רק מיליונית מכמות החום שייצר פעם, אבל החום הזה מנסה לברוח דרך שטח העור שקטן רק פי עשרת אלפים. התוצאה היא שגיבורנו ייאלץ לסגל לעצמו קצב חילוף חומרים מהיר מאוד, שלא נאמר היסטרי, כדי לשמור על חום גופו. הוא יהיה חייב להמיר מזון לאנרגיה בקצב מהיר כל כך, עד שכנראה ייאלץ לאכול כל הזמן – עשרים וארבע שעות ביממה – רק כדי להישאר בחיים. אם לא יהיה זהיר, הוא עלול למות בשנתו מרעב.

 

נניח, עם זאת, שמצאנו פיתרון לבעייה: מתקן דמיוני שמסייע לגיבורנו לשמור על חום גופו ללא מאמץ ניכר. שכעת, כשהוא זעיר, הוא ייפתח יכולות פיזיות של גיבורעל.

הכוח שמפיק שריר קטן ביחס ישר לשטח החתך שלו, מכאן שבעקבות הכיווץ הגיבור נחלש פי עשרת אלפים. מצד שני, המסה שלו – שנמצאת ביחס ישר לנפח הגוף ושאותה צריכים השרירים להזיז – קטנה פי מיליון. באופן יחסי, גיבורנו התחזק פי מאה! הוא מסוגל להרים משאות אדירים ביחס לגודלו המיניאטורי. זו הסיבה, דרך אגב, שנמלים מסוגלות להרים דברים כה כבדים ביחס לגופן. תנו לגיבור שלנו סיכה חדה, ואני מרחם על העכביש שייעז להציק לו.

 

גם ירידה משולחן או מכיסא כבר אינה אתגר רציני.

הכוח שמפעילה כבידת כדור הארץ על עצם בנפילה חופשית מתאזן, בסופו של דבר, עם הכוח שמפעיל עליו הגרר כתוצאה מחיכוך עם האוויר. אצל בני אדם "בגודל מלא", האיזון הזה מתרחש במהירות של כ-250 קמ"ש, המהירות המקסימלית של אדם הנופל כשהוא מאוזן ביחס לקרקע. המהירות הזו מכונה 'מהירות טרמינלית' והתנגשות בקרקע מוצקה במהירות כזו היא באמת חוויה טרמינלית.

אבל בעקבות הכיווץ, המסה קטנה פי מיליון ומכאן שהשפעת כוח המשיכה קטנה בהתאם. באותו בזמן שטח החתך של הגוף קטן רק פי עשרת אלפים, ולכן הגרר הופך להיות משמעותי יותר. התוצאה היא שהאיזון בין כוח המשיכה לכוח הגרר מתרחש כבר במהירויות נמוכות. גיבורנו יכול לקפוץ מכל גובה, מעשרה ס"מ ועד עשרה קילומטרים, ולנחות בבטחה על רגליו. הנחיתה לא תהיה רכה כמו נוצה, אבל סביר להניח שלא תזיק לו יותר מדי.

 

ומה יקרה בכיוון ההפוך? מה יקרה לגיבורנו אם ננפח אותו פי עשרה מגודלו המקורי? אותו העיקרון – שטח בריבוע, נפח בשלישית – פועל גם כאן, אבל הפעם לרעתו.

מבט חטוף בעולם הטבע יילמד אותנו שחיות גדולות אינן גרסות מנופחות של חיות קטנות יותר. במעבר מקטן לגדול הגוף חייב לעבור שינויים והתאמות כדי להתמודד עם לחצים ועם אילוצים חדשים.

הצוואר הארוך והאלגנטי של הג'ירפה, למשל, מגיע עם תג מחיר. כשהג'ירפה מתכופפת כדי לשתות, משקל הדם שבצווארה מפעיל לחץ אדיר על רקמות הראש. אלמלא סידרת המסתמים הקיימים לאורך עורקי הצוואר של הג'ירפה, סביר להניח שכלי דם במוחה היו מתפוצצים תחת הלחץ בכל פעם שהייתה מנמיכה את ראשה. המסתמים חוסמים את תנועת הדם ומונעים ממנו לזרום לכיוון הראש, ובכך מפחיתים את הלחץ. אצל הגיבור הענק שלנו, כלי הדם שלו אינם מותאמים באופן אופטימלי לגודלו החדש, ורגליו בצרות צרורות: משקל הדם בתוך העורקים והוורידים עלול לפוצץ את הנימים העדינים בכפות הרגליים.

 

גם השלד והעצמות חייבות לעבור שינויים בהתאם לגודל. המדענים יודעים, עוד מימי גלילאו גליליי, שעצמותיהן של חיות גדולות שונות מאלו של חיות קטנות: עצם של פיל, למשל, היא קצרה ועבה ולעומת זאת  עצם של עכבר ארוכה ודקה.

אבל עובי בלבד אינו מספיק. כדי להתמודד עם הלחצים הגוברים, בעלי החיים הגדולים אימצו לעצמם מבנה שלד ואופני תנועה שמפזרים את העומס באופן אופטימלי על העצמות. העכבר יכול לקפוץ ולנתר, אבל הפיל עומד על רגליו היישרות כמו עמודי תמיכה של בניין.

גיבורנו המנופח אינו ניחן באף אחד מהשינויים הללו. עצמותיו, מבנה השלד שלו ואופן תנועתו מתאימים לייצור במשקל של כשבעים קילוגרם. כעת, כשהוא שוקל מאות טונות, כל צעד שלו יהיה גם הצעד האחרון: העצמות יישברו כמו זרדים. אם הסופר רוצה להמציא קינג קונג חדש ולהקפיד על דיוק, הוא ייאלץ לפתור סדרה של בעיות לא פשוטות, אבל אולי דווקא מהצורך הזה יצמחו פתרונות ורעיונות מקוריים שייקחו את הסיפור הקלישאתי והצפוי למקומות חדשים ומרתקים.

 

אם כן, אין תשובה מוחלטת ואחידה לשאלת הדיוק במדע בדיוני ואמינותו. יש סופרים, כמו ארתור סי' קלארק למשל, שהצליחו מאוד בזכות שילוב מחוכם של טכנולוגיות הגיוניות עם דמיון מרחיק לכת. סופרים אחרים בנו קריירה נהדרת תוך עיקום של כמעט כל חוק טבע מוכר – פיליפ ק' דיק הוא דוגמה מצויינת לסוג זה של כותבים.

יש עיקרון מוכר וידוע בספרות ובמחזאות ושמו 'השהיית איהאמונה', Suspension of Disbelief. השהיית איהאמונה הכרחית כדי שנוכל ליהנות מהיצירה. אם נזכיר לעצמנו ללא הרף שבןאדם אינו יכול להפוך לגיבורעל רק בגלל שנעקץ על ידי עכביש, לא נצליח ליהנות מספיידרמן.

על פי עיקרון זה כל קורא מוצא את רמת הדיוק שאתה הוא מסוגל לחיות, והקהל בוחר לעצמו את הדברים שלהם הוא מוכן להאמין ואת אלו שלא. יש אנשים שאין להם שום בעייה לקבל את העובדה שסופרמן מסוגל לעוף. אנשים אחרים, לעומתם, אינם מצליחים להבין איך יכול להיות שלואיס ליין אינה מסוגלת לזהות את אהובה רק בגלל ששם על עצמו משקפים עבים וסידר את השיער אחרת. לעתים, אלה אותם האנשים.

 

על סופר המדע הבדיוני מוטלת המשימה ליצור עולם שמצד אחד יהיה דמיוני ומרחיק לכת, ומצד אחר מציאותי מספיק כדי לשמר את האשליה. דיוק מדעי קשוח ובלתי מתפשר עלול להפוך את הסיפור למשעמם; אבל סטיות גדולות מדי מהמציאות יכולות לשבור את השהיית איהאמונה ולהרוס את החוויה. זו משימה לא פשוטה, אבל כפי שציינתי בתחילת הפרק: לא קל להיות סופר.


הורד למחשב (mp3) •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

Comments

comments

2 Responses

  1. יוס ואחיו הגיב:

    ניבן למעשה תיקן את 'עולם טבעת' במהדורה השניה שלו וצירף את הסילונים. רק המקורית עדיין חסרה אותם, והיא כיום פריט אספנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *