פרק מס' 77: עדיף על פטיש בראש- על ההיסטוריה של ההרדמה – טקסט מלא.

עדיף על פטיש בראש: על ההיסטוריה של ההרדמה

 

אומרים שרופאים-מנתחים מרגישים לפעמים קצת כמו אלוהים. אפשר להבין את מקורה של התחושה הזו: כשהוא רוכן מעל לשולחן הטיפולים, למנתח יש כוח עצום לחרוץ את דינו את החולה. המרחק בין חיים מאושרים ובריאים למלאך המוות הוא חתך אחד קטן. זו ללא ספק עוצמה אדירה, ואולי העוצמה הזו היא המקור לבדיחות על האהבה של המנתחים לעצמם. למשל, כמה מנתחים צריך כדי להחליף נורה? אחד. הוא עומד עם הנורה ביד, והעולם מסתובב סביבו.

 

אבל יש אדם נוסף בחדר הניתוחים שהוא חשוב לא פחות מהרופא המנתח. האדם הזה הוא האחרון שתראו לפני הניתוח, והראשון שתראו אחריו. הוא האדם שאוחז בידיו את המפתחות לשניים מהפחדים הבסיסיים ביותר שלנו כחולים. הראשון הוא השינה המתוקה שתרחיק מאיתנו את הכאב הנורא של סכין המנתחים. השני, הוא הפחד שלעולם לא נתעורר משינה מתוקה זו. אדם זה הוא, כמובן, הרופא המרדים.

 

עד לפני כמאה וחמישים שנים לערך, ניתוח היה חדשות רעות מאוד עבור החולה. שיעורי התמותה מזיהומים וסיבוכים היו נוראיים, ולכן העדיפו כולם להמנע מניתוח בכל מחיר ולנסות כל טיפול אפשרי אחר.

אבל לעיתים, ניתוח היה בלתי נמנע. גידולים סרטניים, למשל, אי אפשר להסיר באמצעות תפילות בלבד. במצבים שבהם הסכין הייתה הברירה היחידה, לאבותינו היו מגוון של שיטות ודרכים להתמודד עם כאבי הניתוח.

 

השיטות הפשוטות ביותר היו גם הברבריות ביותר. במצרים העתיקה, למשל, הרופא היה חונק את המטופל עד כדי אובדן הכרה- ואז מנתח אותו בזריזות לפני שיתעורר. במקרים אחרים היה המנתח מלביש את המטופל בכובע עור, מזמין אותו לשבת על כסא נוח- ואז הולם בראשו בחוזקה באמצעות פטיש עץ. המטופל היה מתעלף בעקבות זעזוע מוח, והרופא היה חופשי לעשות את שלו. במקרים אחרים היו מקיזים את דמו של המטופל עד סף-העילפון. כל הטכניקות הללו היו, כמובן, מסוכנות מאוד- ולעיתים לא פחות מסוכנות מהחולי שהניתוח בא לרפא.

 

לניתוחים קלים יותר היו שיטות אלחוש מקומיות. קירור של האיבר המנותח היה מקהה את התחושה בו לזמן קצר, כמו גם לחיצה חזקה על העצבים ששולטים באותו האיבר.

כמעט כל התרבויות הקדומות- ממצרים הקדומה ועד יוון העתיקה- עשו שימוש בתערובות של אופיום, קאנביס, אלכוהול וצמחי מרפא שונים כדי להכניס את החולה לערפול חושים לפני הניתוח.  השמאנים של תרבויות דרום-אמריקניות היו לועסים עלי קוקה ואז יורקים אותם לתוך הפצע הפתוח.

 

כל התערובות הללו היו בעייתיות בצורה זו או אחרת. אלכוהול זמין מאוד, אבל הוא אינו מסוגל לטשטש כאבים חזקים מאוד. אופיום וסמים דומים הם חומרים נרקוטיים רבי עוצמה…אבל זאת בדיוק הבעיה. יותר מדי אופיום, והחולה לא יתעורר לעולם. מעט מדי, והוא עלול להתעורר בדיוק באמצע החלק הפחות-כייפי של כריתת הרגל.

 

לרופאים הראשונים לא הייתה כל דרך אמינה לקבוע מהו המינון המתאים לכל חולה- וגם אם היו יודעים מהו המינון הרצוי, לא הייתה להם כל דרך למדוד אותו: הרי כל פקעת אופיום מכילה חומר פעיל בריכוז שונה. הרופאים המוסלמים הגדולים של תקופת ימי הביניים ניסו להתמודד עם הבעיה הזו באמצעות פיתוח ספוגיות מיוחדות וסטנדרטיות שהתערובת מערפלת החושים הייתה ספוגה בהם, אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד.

 

הרדמה הייתה, אם כן, עניין מסוכן לא פחות מאשר הניתוח עצמו ומנתחים רבים העדיפו להסתדר בלעדיה. במקרה של כריתת איברים, למשל, הטכניקה המקובלת הייתה פשוט לעשות את זה מהר. כמה גברים חסונים היו תופסים את המטופל, מצמידים אותו לשולחן, והרופא היה מבצע את הכריתה בדרך כלל בתוך שתי דקות ומטה. מנתחים טובים התגאו בכך שהם מסוגלים לסיים את העבודה בתוך פחות מדקה. המטופל היה מקבל פיסת עור או חתיכת עופרת רכה שיוכל לנשוך כדי שלא לצרוח. בספינות מלחמה, דרך אגב, העופרת הייתה בדרך כלל כדור רובה- וזהו, על פי הסברה, מקורו של הביטוי To Bite the Bullet, דהיינו- לסבול בשקט.

 

שורשיה של מהפכת ההרדמה והאלחוש נמצאים במאה ה-18. ג'וזף פריסטלי היה מדען ותיאולוג אנגלי שלזכותו רשומות כמה וכמה פריצות דרך בתחום הכימיה. החשובה והמוכרת מביניהן היא גילוי החמצן, פריסטלי היה הראשון שהצליח לבודד אותו מתוך תערובת הגזים שבאטמוספירה.

 

באחד מניסוייו גילה פריסטלי שאם מחממים חומצה מסויימת, נפלטים ממנה אדים שגרמו לו לתחושה נעימה מאוד. האדים הללו היו חמצן דו-חנקתי, שמוכר יותר בשם 'גז צחוק'.

פריסטלי דיווח על ממצאיו בספר שכתב, אבל לא המשיך לחקור הלאה את שימושיו האפשריים של גז חדש זה- ובכך פספס את ההזדמנות לעשות היסטוריה רפואית. זה לא היה הפספוס היחיד של המדען האנגלי. פריסטלי היה זה שגילה שאם מזרימים פחמן דו-חמצני דרך מים, מקבלים מי-סודה מבעבעים ונעימים מאוד לשתיה. לו היה רושם פטנט על תגלית זו היה הופך להיות אדם עשיר מאוד, אבל פריסטלי היה עסוק מדי בענייני כמורה ותיאולוגיה ופספס לחלוטין את הפוטנציאל המסחרי שלה. כימאי אחר, שוויצרי בשם יוהאן שוואפ, השכיל להבין את המשמעויות של מי הסודה- וייסד את חברת המשקאות הקלים 'שוואפס'.

 

בחזרה אל ההרדמה. מי שחקר את תכונותיו של החמצן הדו-חנקתי לעומקן היה הכימאי הבריטי האמפרי דייווי. בסדרה של ניסויים בשנת 1799 גילה דיווי שאם הוא נושם מלוא ריאותיו מהגז הזה, הוא מתחיל לצחקק ולצחקק, עד אובדן הכרה כמעט. דיווי הזמין את חבריו הרבים- ביניהם המהנדס ג'יימס וואט והמשורר סמואל קולדריג'- להנות מההשפעות המשכרות של הגז החדש. ההצלחה הייתה מרשימה. אחד מהחברים, המשורר רוברט סאותי', היה כל כך מוקסם מהשפעותיו של גז הצחוק עד שכתב כי 'האוויר בגן עדן חייב להיות עשוי כולו מגז נפלא זה'.

 

האמפרי דייווי היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל הרפואי של גז הצחוק. בשנת 1799 הוא נשם גז צחוק כדי להקל על כאב שיניים שתקף אותו, ובאחד ממאמריו אף כתב במפורש שגז זה יכול לשמש כאמצעי לחסימת כאב בזמן ניתוחים. אבל דיווי הקדים את זמנו בעשרות שנים ואף רופא לא הרים את הכפפה. אולי היה זה השם שהעניק דייווי לגז שגילה, 'גז צחוק', שנתן את התחושה שהגז החדש הוא 'לא רציני' מספיק בכדי להחשב כתרופה.

 

ואולי פשוט הרפואה לא הייתה מוכנה עדיין לבשורת ההרדמה. התרופות והשיקויים באותם ימים היו ידועים לשמצה בחוסר האמינות שלהם. אמרה ידועה של אחד הרופאים במאה ה-18 הייתה שאם כל התרופות המוכרות ייטבעו בים, האנושות תצא נשכרת והדגים יהיו המפסידים הגדולים.

הייתה גם התנגדות עקרונית להרדמה בקרב חלק מהאוכלוסייה. היו זרמים בכנסייה הנוצרית שראו בכאב עונש שאלוהים הטיל על האדם בעקבות חטאם של אדם וחווה. חובה עלינו לסבול כדי לשלם על אותו חטא קדמון. הרי בתנ"ך כתוב במפורש 'בעצב תלדי בנים'- מי אנחנו שנפר את רצונו של האל, וננסה לעמעם ולקהות את תחושת הכאב הזו?

התנגדות נוספת נרשמה מצידם של רופאים שמרנים שטענו- במידה מסוימת של צדק- שכאב הוא דרכו של הגוף לאותת לנו שמשהו לא בסדר, ושצריך לעשות משהו בנידון. הם חששו שאם אישה יולדת, למשל, לא תחוש בצירי הלידה, משהו בתהליך הלידה עלול להשתבש.

 

תהה הסיבה אשר תהה, במשך ארבעים שנה נותר גז הצחוק אמצעי בידורי בלבד. קוסמים ואנשי במה השתמשו בו כחלק מהמופעים שלהם כדי לגרום לאנשים לצחוק, לשיר, לרקוד או לבכות מול קהל צוהל, בזמן שבחדרי הניתוחים לא רחוק משם צרחו מטופלים בכאב עם כל חתך של סכין או עקירה של שן.

 

הוראס וולס היה רופא שיניים אמריקני, מקונטיקט. טיפולי שיניים במאה ה-19 היו עניין כואב מאוד, ו-וולס היה רגיש במיוחד לסבלם של מטופליו. כל כך רגיש, עד שהוא שקל ברצינות לעזוב את המקצוע רק מכיוון שלא עמד בכאב שהביא על מטופליו.

בשנת 1844 ישב וולס בקהל וצפה באחת מאותן הופעות בידור קרקסיות שבהן נעשה שימוש בגז צחוק. אחד ממכריו התנדב לעלות אל הבמה ושאף מהגז מלוא ריאותיו. ההשפעה הנרקוטית של הגז היא בלתי צפויה ותלויה, במקרים רבים, באופיו של המתנדב. במקרה הזה, האיש נתקף בהזיות והחליט שאחד מהצופים האחרים הוא אויב מר שלו. הוא זינק מהבמה וניסה לתקוף אותו, בעוד שהצופה המבוהל ברח כל עוד נפשו בו.

כעבור כמה שניות נרגע המתנדב והתיישב בחזרה בכסאו, מתנשם ומבולבל. וולס הבחין בפצע מדמם ברגלו של האיש, חבלה שספג בזמן ההשתוללות. הוא שאל אותו אם הפצע כואב, והמתנדב הביט בפצע בתמהון. הוא לא חש בדבר ולא היה מודע לכך שנפצע.

 

נורה גדולה ובוהקת האירה מעל ראשו של וולס. הוא ניגש אל מנחה המופע ושאל אותו אם יש לדעתו סיבה שבגללה אי אפשר להשתמש בגז הצחוק בטיפולי שיניים. המנחה הסביר לו שצריך מינון קצת גבוה יותר של הגז כדי לגרום לערפול חושים מוחלט שימנע מהמטופל לקום מהכסא בזמן הטיפול, אבל פרט לכך לא צריכה להיות בעיה.

למחרת התיישב וולס בעצמו על כסא הטיפולים. מנחה המופע נתן לו לשאוף גז צחוק, ורופא שיניים אחר עקר לו שן בינה. וולס לא הרגיש דבר! להתלהבותו לא היה גבול. 'עידן חדש נפתח ברפואת שיניים!' הוא הכריז, ובילה את החודש הבא בניסויים עם גז צחוק על חולים במרפאתו. כולם דיווחו שלא הרגישו כלום לכל אורך הטיפול.

 

וולס ידע שהוא מוכרח להביא את הבשורה אל העולם. הייתה רק דרך אחת להוכיח לכולם שגז הצחוק יכול להפוך את הרפואה הכירורגית על פיה. הוא הזמין עשרות סטודנטים ומרצים לרפואה להדגמה פומבית בפקולטה לרפואה של אוניברסיטה מקומית, כדי להדגים בפניהם ניתוח אמיתי תחת השפעת גז צחוק.

אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבור וולס. לרוע מזלו, מינון הגז שניתן למטופל בהדגמה היה נמוך מדי- וכשהחל המנתח לחתוך בבשר החי, המטופל זעק בכאב. ההדגמה הייתה כישלון מוחלט. הסטודנטים שצפו בה לעגו לו וכינו אותו נוכל ורמאי. וולס נאלץ לחזור למרפאתו כשהוא מאוכזב קשות. הוא ידע שההרדמה עובדת ושמדובר במהפכה מדהימה בעולם הרפואה, אבל איש לא היה מוכן להקשיב לו!

וולס הפסיק את עבודתו כרופא שיניים, עזב את ארצות הברית והפליג לאירופה. שם הוא המשיך לנסות ולשכנע את קהילת הרפואה שהרדמה היא העתיד. לפי חלק מהמקורות, הוא הפך להיות מעין רוכל שנוסע מעיר לעיר ומוכר שיקויים ותרופות לכל דורש.

 

להוראס וולס היה שותף במרפאת השיניים בה עבד בקונטיקט, אדם בשם וויליאם מורטון. מורטון היה נוכח, מטבע הדברים, בכל הניסיונות שביצע וולס בגז צחוק וידע שוולס צודק. הוא גם נכח באותה הדגמה חסרת-מזל מול הרופאים והסטודנטים.

מורטון החליט להמשיך את עבודתו של וולס, אבל נטש את גז הצחוק כאמצעי ההרדמה בניתוח. גז הצחוק עובד, אבל השפעתו כחומר מאלחש הייתה חלשה ולא צפויה. כפי שגילה זאת וולס חסר המזל על בשרו של המנותח בהדגמה, היה קשה לנחש מהו המינון המתאים לכל חולה. מורטון החליט להתמקד בחומר אחר בשם 'אתר'.

 

האתר נתגלה עוד במאה ה-13, וכבר אז ידעו החוקרים שהוא גורם לערפול חושים. במאה ה-15 תיאר אחד הרופאים כיצד מינונים גבוהים של אתר גורמים לתרנגולות להרדם למשך מספר שעות- ואז להתעורר ללא כל נזק או השפעה שלילית. באופן מדהים, אף אחד לא חשב להשתמש בזה לצרכים רפואיים. בתחילת המאה ה-18 החלו רופאים בודדים פה ושם לנסות את האתר על מטופלים שלהם, בהצלחה ניכרת- אבל בכל המקרים היו הניסיונות נקודתיים מאוד.

 

מורטון בילה זמן רב במשרדו כשהוא מנסה ובודק את השפעותיו של האתר במינונים שונים. הוא ניסה אותו על דג הזהב שלו, על הכלב, על העוזרים במרפאה ולבסוף גם על עצמו. בשנת 1846, כשהיה משוכנע שהוא יכול לשלוט במינון המתאים, שכנע סוחר מקומי לעבור ניתוח קטן תחת השפעת האתר. הניסיון היה מוצלח וזכה לדיווחים אוהדים בעיתונות.

המשוכה הבאה הייתה אותה המשוכה שבה נתקל הוראס וולס, שנתיים קודם לכן. מורטון היה מוכרח לארגן הדגמה פומבית גדולה של ניתוח תחת הרדמה כדי לקבל את אישורה של קהילת הרפואה. הוא לא נרתע מהאתגר: מורטון לקח את אותו החדר שבו השתמש וולס ואפילו את אותו המנתח שביצע את הניתוח הראשון- וביצע את ההדגמה שלו. הניתוח- הסרת גידול סרטני- היה הצלחה מסחררת: החולה אפילו לא הזיז אצבע בזמן שהמנתח הסיר את הגידול.

 

הרופאים שנכחו בהדגמה יצאו ממנה נפעמים, ובכל רחבי העולם נפוצה השמועה: הקץ לסבל בניתוחים. מורטון זכה לתהילת עולם כאיש שבזכותו החלו אלפי חוקרים ורופאים לחקור את

התחום החדש הזה. כשהלך מורטון לעולמו, שנים רבות לאחר מכן, נכתב על מצבתו:

 

"פה נטמן וויליאם טי.ג'י. מורטון- ממציא ומגלה ההרדמה. לפניו, בכל הזמנים, ניתוח היה סבל. בזכותו הכאב בניתוחים נעלם, ולמדע יש שליטה בכאב."

 

בשנת 1847 חזר הוראס וולס, רופא השיניים שכזכור היה החלוץ האמיתי של ההרדמה, מהגלות שכפה על עצמו באירופה. ארצות הברית אליה חזר הייתה שונה מזו שעזב: כולם שכחו אותו ואת גז הצחוק, והאתר שלט ברמה.

למרות האכזבה, וולס לא ויתר על ההרדמה. הוא המשיך לעשות ניסויים בחומרים שונים, אבל לרוע מזלו הוא פיתח התמכרות לכלורופורום- חומר נרקוטי נוסף, שמיד נרחיב עליו. יום אחד בשנת 1848, כשהוא תחת השפעת הסם, פרץ וולס מביתו. הוא התנפל בחמת זעם רצחנית על שתי פרוצות שעמדו ברחוב ושפך עליהם חומצה מסוכנת. הוא נתפס מייד והושלך לבית הסוהר.

בתא האסורים התפוגגה בהדרגה השפעת הכלורופורום, ו-וולס חזר לעצמו. לפתע פתאום נחתה עליו ההכרה והמשמעות של מעשיו, ורופא השיניים עדין הנפש לא יכל לשאת באשמה. הוא העניק לעצמו מנה אחרונה של כלורופורום, ואז התאבד באמצעות חיתוך וריד ברגלו.

סיפורו העגום של הוראס וולס נותר עלום במשך שנים רבות, אבל לאחר שנתגלה מחדש במאה העשרים זכה רופא השיניים האלמוני לכבוד המגיע לו והוא מוכר כיום כאבי ההרדמה המודרנית.

 

ההבנה שההרדמה מביאה למהפכה דרמטית בעולם הרפואה האיצה את המחקר בתחום זה באופן משמעותי. החל מאמצע המאה ה-19 המדענים החלו לנסות חומרים שונים ומשונים כדי לבדוק את השפעתם, ביניהם גם תרכובות ותיקות שהחוקרים 'גילו מחדש', בזכות שינוי הגישה שעברו.

הכלורופורם הוא דוגמא לתרכובת ותיקה שכזו. היא נתגלתה עוד ב-1831, כמעט עשרים שנים לפני ההדגמה המפורסמת של מורטון, על ידי מספר אנשים בו זמנית. אחד מהם היה אדם בשם סמואל גותרי אשר נחשף להשפעותיו של הכלורופורם כשנכדתו בת השמונה טבלה את אצבעה בנוזל המתקתק, ליקקה אותה- ונרדמה מייד.

 

הכלורופורום זכה לפופולאריות כסם הרדמה כשד"ר ג'יימס יאנג סימפסון טשטש את המלכה ויקטוריה בעת לידת בנה השביעי. אחד מהיתרונות הבולטים של הכלורופורום על פני האתר הוא שהוא אינו דליק. אם נזכור לרגע שבאותה התקופה ניתוחים התבצעו לאור נרות, אפשר להבין מדוע הפך לחביבם של הרופאים.

היו לו, עם זאת, גם כמה חסרונות. השיטה המקובלת למתן כלורופורום הייתה לטבול מטפחת בתוך הנוזל ולהניח אותה על אפו של החולה. לרופאים, אם כן, לא הייתה שום שליטה על המינון. כלורופורם הוא חומר מסוכן יותר מאתר: אם לא נזהרים, הכלורופורום עשוי לפגוע בכבד ולהאיט את קצב הלב. זו הסיבה שבאנגליה הויקטוריאנית מת אחד מכל 2500 מנותחים כתוצאה ממינון יתר של חומר ההרדמה. המספר כיום, דרך אגב, הוא מוות אחד בכל 300,000 הרדמות לערך.

 

קפיצה גדולה אל ההווה.

ההרדמה היום שונה מאוד מההרדמה בתקופתם של מורטון ו-וולס. חומרי ההרדמה בטוחים יותר מאי פעם, וישנו גם רופא מומחה- המרדים- שמופקד על התחום הזה בזירת הניתוחים. הרופא המרדים נפגש עם החולה עוד לפני הניתוח, מברר איתו על מחלות הרקע שלו ורגישות לתרופות שונות ובכך מפחית מאוד את הסיכון לסיבוכים.

 

ישנם שלושה סוגי הרדמה: מקומית, איזורית וכללית. הרדמה מקומית היא הסוג שכולנו נתקלנו בו אצל רופאי השיניים. הרדמה איזורית היא הרחבה של ההרדמה המקומית: החולה עדיין נותר בהכרה, אבל חלק גדול יותר מגופו נותר רדום וללא תחושה.

 

אני חושב שכדאי להתעכב על סוג מסוים של הרדמה איזורית שוודאי מוכר היטב למאזינות הבוגרות יותר שלנו וסביר להניח שגם הצעירות יתקלו בו בשלב כלשהו בחייהן. אני מתכוון, כמובן, להרדמה האפידורלית, זו שמשתמשים בה להקל על צירי הלידה.

חוט השדרה מוקף בשלושה קרומים וביניהם ישנם חללים. החלל החיצוני ביותר הוא החלל האפידורלי, ולתוכו מזריק הרופא המרדים את החומר המאלחש. החלל הפנימי, הקרוב יותר אל עצבי השדרה, הוא החלל הספינאלי. אם מחט המזרק חודרת בטעות עמוק מדי והחומר המאלחש מוזרק אל החלל הספינלי במקום החלל האפידוראלי…זה עלול להיות לא נעים: הפסקת נשימה וירידה בדופק הן תופעות לוואי אפשריות.

 

אז איך יודע הרופא המרדים שהוא מזריק את החומר לחלל הנכון? קרוב לוודאי שהתשובה תגרום לכם לאי נוחות קלה. הרופא מרגיש את עוצמת ההתנגדות למחט בקרומים השונים וכך יודע, או מנחש, את מיקומו ביחס לחוט השדרה. כשהמחט נעצרת, הוא מנסה לשאוב נוזל החוצה: אם הוא מצליח, סימן שהוא במקום הלא נכון מכיוון שבחלל האפידוראלי לא צריך להיות כלום. כדי לאזן את התמונה, ראוי לציין שסיבוכים רציניים בעקבות הרדמה אפידורלית הן נדירים מאוד, בעוד שההליך עצמו נפוץ מאוד בחדרי הלידה בישראל. אחד היתרונות של הרדמה אפידורלית הוא שניתן להמשיך ולהזריק את חומר ההרדמה לאורך שעות ארוכות, ובחדרי לידה רבים ניתן לראות את המכונות שמבצעות את ההזרקה המדורגת. אני מכיר באופן אישי מקרה משונה מאוד של יולדת שהתאהבה במכונה כזו. היא אפילו הגנה עליה בחירוף נפש כנגד כל ניסיונותיו של בעלה, שהוא במקרה חובב גאד'גטים מושבע, להבין איך המכשיר המרתק הזה עובד. נשים, לך תבין.

 

ההרדמה המלאה היא, כמובן, ההרדמה המסובכת והמסוכנת ביותר.

נהוג לחשוב שתפקידו של המרדים הוא להרדים את החולה, אבל קל לשכוח שחלק חשוב מהתפקיד הוא גם לדאוג שהחולה יתעורר, והכי חשוב- שיתעורר בזמן הנכון. פספוס במינון פירושו שהחולה עשוי להתעורר לפתע באמצע הניתוח. באחד המקרים, חולה שהתרומם למצב ישיבה פשוט קרע לעצמו חלק מקיר החזה בלי להרגיש. במקרים אחרים החולה עשוי להיות עירני לחלוטין למרות ששריריו משותקים- ואז הוא מרגיש את כל מהלך הניתוח, על אף שהוא אינו מסוגל לאותת לאיש על מצבו. התופעה המטרידה הזו היא כנראה שכיחה למדי ומתרחשת אולי אפילו אחת לכמה אלפי ניתוחים.

 

בזמן הניתוח עצמו הרופא המרדים משגיח על לחץ הדם של המנותח, על הדופק ועל נתיבי האוויר. סכנה מוחשית נוספת שרבים לא ערים לה, היא היפותרמיה, 'מכת קור'. חדרי ניתוחים הם קרירים למדי. הסיבה הרשמית היא להקשות על החיידקים, אבל הסיבה הפחות רשמית היא שהמנתח עומד מתחת למנורה חזקה בלבוש סטרילי מלא וחם לו מאוד. המורדם, לעומת זאת, שוכב ללא תזוזה במשך שעות ארוכות ולכן חום הגוף שלו עלול לצנוח לרמה מסוכנת. המרדים אחראי, בין היתר, לשמור על חום גופו של המנותח באמצעות עירוי נוזלים חמים, שמיכות וכדומה.

 

במאה וחמישים השנים שחלפו מאז מורטון ו-וולס התקדמה ההרדמה בצעדי ענק. ישנו כיום מגוון גדול מאוד של חומרים מרדימים, מאלחשים ומטשטשים. אבל אולי תופתעו לגלות שעד כמה שהדבר נשמע מוזר- אנחנו לא ממש יודעים איך הרדמה עובדת. החוקרים מבינים שלכמות השומן בדפנות התאים יש, כנראה, קשר לספיגה של החומר המרדים בתא. הם גם יודעים ש'הרדמה' היא שם מטעה מכיוון שמה שמתרחש לאמיתו של דבר הוא איבוד הכרה ולא שינה אמיתית. אבל פרט להסברים כלליים מאוד, אנחנו לא מבינים את ההשפעה המדויקת שיש לסמי ההרדמה עלינו. אולי כשנבין טוב יותר את המוח בכלל, נוכל לפתור כמה תעלומות מסתוריות הקשורות להרדמה, כמו למשל מדוע דווקא ג'ינג'ים זקוקים לתרופות הרדמה במינון גבוה יותר בכעשרים אחוז מאנשים רגילים, לפני שהם מסכימים להירדם.

בין אם אנחנו מבינים אותה ובין אם לאו, ההרדמה עובדת והניתוחים כבר לא צריכים להפחיד אותנו כפי שהפחידו את אבותינו….אפשר לישון בשקט.


לרכישת הפרק •  הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *