על חודו של תער: מסעה המופלא של הביגל

על חודו של תער: מסעה המופלא של הביגל

כתב: רן לוי

בפרק הנוכחי של הפודקסט נביא את סיפורה של ההפלגה ששינתה את ראיית העולם של הביולוגים בפרט, והמדע בכלל: מסעה של ה'ביגל', הספינה שלקחה את צ'ארלס דארווין לקצוות המרוחקים של כדור הארץ.


פרק זה מבוסס על פודקאסט. ניתן לרכוש את הפודקאסט כאן.

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

השנה הייתה 1831, ובנמל פלימות' שבאנגליה ישב קפטין רוברט פיצרוי בחדרו. הוא היה מודאג. זה עתה שלח מברק דחוף למטה הצי בלונדון, ובו ביקש שיימצא לו מלווה למסע אליו עמד לצאת. אם לא ימצא בן-לוויה מתאים, חשש פיצרוי שאולי לא ישוב ממסע זה.

כלי השייט שבפיקודו, ספינת הוד-מלכותה 'ביגל' (HMS Beagle), עמד לצאת להפלגה ארוכה מסביב לעולם. משימתו של פיצרוי הייתה למפות את חופי יבשת דרום-אמריקה ואיים נוספים אליהם יגיע במסעו. מפות ימיות מפורטות היו המפתח לשליטתה של בריטניה באוקיינוסים ולמיצוב מעמדה כאימפריה חובקת עולם. זו תהייה ההפלגה השניה של פיצרוי, וזכרונות הפלגת המיפוי הראשונה השאירו בו חששות רבים. פיצרוי היה אז קצין על הביגל, תחת פיקודו של קפטין פרינגל סטוקס. סטוקס לא עמד בלחץ של הנהגת המסע המפרך. הוא שקע בדיכאון כבד והסתגר בחדרו במשך ארבעה עשר יום. ביום החמישה עשר התאבד בירייה. פיצרוי הצעיר, בסך הכל בן 23, מצא את עצמו מפקד על כלי השייט במים זרים ומסוכנים.

ועתה עמד לצאת למסע שוב, והפעם ללא קצין בכיר נוסף שיסייע לו וינחה את דרכו. פיצרוי ידע עד כמה איומה היא בדידותו של הקפיטן. ממרום מעמדו כ'אלוהי הספינה' הוא אינו יכול להתרועע עם החיילים הפשוטים, והסכנות האימתניות של המסע בשילוב עבודת המיפוי המפרכת עלולים להיות קשיים מנשוא. החמירה את המצב העובדה שדודו של פיצרוי התאבד אף הוא מספר שנים קודם לכן, בעקבות התמוטטות עצבים, ושיסף את ורידיו בעזרת תער חד. הקצין הצעיר חשש מגורל דומה. במברק הבהול ששלח ביקש ממפקדיו שיצרפו אליו נוסע ובן לוויה, אדם ממעמד חברתי גבוה, איתו יוכל לשוחח בחופשיות ולחלוק את קשיי המסע.

כומר צעיר

בדיוק באותם הימים היה כומר צעיר בנקודת השפל של חייו. חיי הכמורה לא קרצו לו כלל. הוא תכנן, יחד עם אחד מחבריו הטובים, מסע משלו לאיים הקאנאריים אשר באוקיינוס האטלנטי- מערבית לאפריקה- אך לרוע המזלנפטר החבר בטרם עת, והתוכנית התבטלה. הכומר הצעיר והמאוכזב היה צא'רלס דארווין, והוא כבר כמעט התרגל למחשבה שהאופק צופן לו חיי כמורה משעממים ועקרים מתוכן.

דארווין הגיע ממעמד חברתי מיוחס למדי, אבל חייו לא התנהלו כפי שרצה. אביו ייעד אותו ואת אחיו הגדול להיות רופאים, על פי המסורת המשפחתית- אבל דארווין לא התלהב כלל מעולם הרפואה. הוא החל אמנם את לימודי הרפואה שלו, אולם כבר בשלב מוקדם יחסית של התואר נכח בניתוח שנעשה על ילד קטן. חומרי הרדמה לא הומצאו עדיין. זעקותיו של הילד הידהדו במוחו של דארווין עוד שנים רבות. הוא ברח מחדר הניתוח ולא שב אליו.

כלפי חוץ, המשיך דארווין בלימודי הרפואה- אבל בפועל, הוא נרשם אך ורק לקורסים בנושאי גאולוגיה וביולוגיה, שבהם התעניין באמת. בנושאים אלה הצטיין והתבלט מעל לשאר הסטודנטים. כשגילה אביו של דארווין את התרמית, שלח אותו לקיימברידג' ללימודי כמורה כדי שמשהו, בכל זאת, ייצא מהילד. גם שם התעקש דארווין ללמוד את הקורסים בגאולוגיה וביולוגיה, אבל הצליח- בזכות כשרונו הבולט- לסיים את לימודי הכמורה בציונים טובים. כעת, אחרי שתוכניות המסע המאולתרות שלו לאיים הקאנאריים התרסקו על סלעי המציאות המרה, הוא צפה שחייו יתנהלו כהיסחפות שקטה על זרמי השעמום. אבל דווקא אז הגיע אליו מכתב מאחד ממוריו באוניברסיטה, ובו הצעה להצטרף למסעה של הביגל כחוקר וכמלווהו של קפטין פיצרוי. דארווין לא חשב פעמיים, וקפץ על המציאה.

פיצרוי לא מרוצה מדארווין

פיצרוי לא היה מרוצה מהבחירה בדארווין כמלווה. הוא ודארווין הגיעו ממשפחות שהיו משני קצוות המפה הפוליטית באנגליה, והקפטין חשש מויכוחים וחילוקי דיעות שיעכירו את האווירה במסע הארוך. השניים נפגשו לשיחה ארוכה, ועד מהרה דעכו חששותיו של פיצרוי: הכימיה ביניהם הייתה כמעט מיידית. רק מאוחר יותר גילה לדארווין שכמעט ופסל אותו על הסף, ולא רק בגלל הרקע המשפחתי שלו- אלא גם בגלל אפו. פיצרוי האמין, כפי שהיה מקובל על חלק מהאנשים אז, שניתן לקרוא את אופיו של אדם לפי תווי פניו. מציורים מאותה התקופה בהם מופיע דארווין ניתן לראות שהיה לו אף קטן וחמוד (בהעדר תיאור הולם יותר). פיצרוי חשש שאפו של דארווין מעיד עליו שאין בו את הנחישות והאומץ להתמודד עם קשיי המסע שעתידים לעמודו מולו. כפי שעוד יתברר, לדארווין היה את כל מה שנדרש מחוקר אמיץ, ואף יותר מכך.

כשראה דארווין בפעם הראשונה את הביגל, ליבו נחרד. הספינה, שעמדה בנמל ללא תזוזה במשך למעלה מחמש שנים, הייתה מוזנחת ועלובה: התרנים היו שבורים, הסיפון התקלף ונהרס ומים חדרו דרך הדופן. פיצרוי הרגיע אותו והבטיח לו שהביגל תשופץ במלואה, וכשתצא להפלגה תהיה כשירה בכל מאת האחוזים.

באירופה עמדו באותה התקופה, זה מול זה, שני מחנות יריבים בעולם הגאולוגיה. במחנה האחד היו המאמינים ב'קטסרופיזם', (catastrophism), תאוריה שעל פיה עולמנו עוצב על ידי אירועים דרמטיים וכבירים כדוגמת המבול התנכ"י. מולם ניצבו התומכים בעיקרון האחידות ('יוניפורמיזם'), שלפיו התצורות הגיאולוגיות הנוכחיות- הרים, גבעות, נהרות וכולי- נוצרו בעקבות פעולתם של כוחות חלשים אך ארוכי טווח, הפועלים על הקרקע באופן אחיד וממושך. מבחינה מעשית, הדיון התמקד בשאלת גילו של כדור הארץ: אם צודקים היוניפורמיסיטים, הרי שכדור הארץ צריך להיות זקן מאוד כדי שהכוחות האיטיים יוכלו להשפיע בפעולתם על הקרקע. אם הצדק נמצא במחנה הקטסטרופיסיטי, כדור הארץ עשוי להיות צעיר מאוד. כשהתכונן דארווין לצאת להפלגה, לא האמין לרגע שהחורבה הצפה שהייתה קשורה בנמל לנגד עיניו, תביא אותו להיות השופט האולטמטיבי במחלוקת זו.

מזג אוויר קשה

בסוף 1831 יצאה הביגל למסעה הגורלי, ומייד פגשה ברצף של אירועים חסרי מזל. ביציאה מהנמל פקד אותה מזג אוויר קשה, והקפטין הזדרז להחזיר אותה על עקבותיה. כשיצאו לדרך בפעם השניה, הגיעו לאיים הקאנאריים- האיים שדארווין כה רצה לראות…אבל אז הודיעו להם השלטונות שבעקבות מגיפת כולרה המשתוללת באנגליה, נמל מוצאם, אסור יהיה להם לרדת לחוף. דארווין היה מאוכזב קשות, במיוחד מכיוון שסבל ממחלת ים נוראית וייחל מאוד לעמוד על קרקע יציבה.

העצירה הראשונה של הבייגל הייתה באיי קייפ ורדה (Cape Verde Islands). דארווין ירד לחוף בהקלה גדולה ובילה זמן רב בסקירת המאפיינים הגיאולוגיים של האיים ואיסוף דוגמאות. את בעלי חיים והצמחים שליקט שלח, מאוחר יותר, בחזרה לאנגליה. ככלל, דארווין השתדל לכל אורך המסע להיות כמה שיותר על החוף וכמה שפחות על הספינה: מחלת הים שלו היא, כנראה, אחת הסיבות שבגללן היה חוקר וגיאולוג טוב כל כך…

באיי קייפ ורדה הייתה לדארווין הזדמנות ראשונה לראות במו עיניו תצורות גאולוגיות שעד אז הכיר רק מתוך הספרים והמחברות. דארווין הבחין בצוק שהתנשא לגובה רם והיה בנוי משכבות קרקע רבות שהיו מונחות זו על זו. אחת מאותן שכבות לכדה את מבטו: הייתה זו רצועה של חומר לבן ופריך, שבמבט בוחן התברר כשמשקעי ים: קונכיות מרוסקות ושלדי אלמוגים. הגלגלים במוחו של דארווין החלו מסתובבים. ברור כשמש שקרקע זו מקורה בקרקעית האוקיינוס, אבל כיצד הגיעה אל מחוץ לפני המים? אם הסיבה הייתה נע              וצה בארוע דרמטי וכוחני (כפי שטענו הקטסטרופיסיטים) הרי שסביר להניח שהשכבה הייתה צריכה להיות מרוסקת ושבורה במקומות רבים. היא לא הייתה עתיקה מאוד- חלק מהקונכיות שמרו עדיין על צבען המקורי – אבל השכבה הייתה שלמה וברורה, ונדמה שהתרוממה באיטיות מתוך הים.

לכל אורך מסעו בביגל הבחין דארווין בתופעות דומות. על פסגת אחד מהרי האנדים, בדרום אמריקה, גילה מאובני אלמוגים כשבעת אלפי ק"מ מהחוף הקרוב ביותר, בגובה של אלפי מטרים. תצפיות אלו הביאו אותו להאמין שכדור הארץ עתיק מאוד- עתיק דיו, כך נדמה, כדי לאפשר לאבולוציה לעשות את פעולתה. אבל בינתיים, רעיון האבולוציה עדיין לא ניטע במוחו.

אין כל ספק כי פיצרוי ודארווין העריכו מאוד אחד את השני. פיצרוי היה קצין מזן מיוחד במינו: האדמירליות הבריטית גידלה דור של קצינים שחונכו כמפקדים אך גם כחוקרים, כדי לבצע את משימות המיפוי והמחקר מעבר לים. דור משוכלל זה של קצינים צעירים, ופיצרוי ביניהם, היה משכיל לא רק בענייני טקטיקה וקרבות, אלא גם חדור מוטיבציה בכל הנוגע לפעילות המדעית בזמן ההפלגות.

חילוקי דיעות

אבל על אף הידידות שבין פיצרוי ודארווין, השניים החזיקו לעיתים בדעות שונות לחלוטין. הספינה המשיכה בדרכה אל דרום אמריקה ועגנה בסלאבדור שבברזיל, שם ירדו אנשי הצוות אל החוף. בביקור בסאלבדור נחשף דארווין בפעם הראשונה למסחר הנרחב בעבדים שחורים שנחטפו מאפריקה והובאו כדי לשרת את בעלי האחוזות הלבנים. ליבו נחמץ על מר גורלם. קפטין פיצרוי, לעומתו, לא מצא במסחר העבדים כל דופי: הוא תיאר באוזני דארווין איך ביקר אצל אחוזתו של לבן עשיר, ושאל את העבדים שם אם היו רוצים לצאת לחופשי. העבדים השיבו בשלילה, ופיצרוי ראה בכך הוכחה שהשחורים מעדיפים, אפילו, להיות עבדים. דארווין שאל אותו אם הוא באמת מאמין שהעבדים יאמרו את דעתם הכנה כשבעל האחוזה נמצא לידם. פיצרוי התרגז על חוצפתו של דארווין והעיף אותו מארוחת הערב המשותפת שלהם מעכשיו ועד בכלל. כמה שעות אחר כך הוא כבר נרגע, והתנצל בפני דארווין. השניים חזרו להיות חברים טובים.

האהדה והקרבה שחש פיצרוי לדארווין הכעיסה מאוד את רופא הספינה, רוברט מקורמיק. באופן מסורתי, רופא הספינה היה גם אחראי על המחקרים ומסעות הגילוי היבשתיים- אבל פיצרוי העדיף בברור את דארווין הצעיר, ואפילו יצא איתו לא פעם לטרקים רגליים ארוכים ביבשה. גם דארווין עצמו לא הפגין הערכה רבה לרופא: דעותיו המיושנות של מקורמיק לא התאימו לראיית העולם של החוקר הצעיר, שהושפע מהרוחות האינטלקטואליות הרעננות שנשבו בארופה. מקורמיק נאלץ להסתפק במסעות קצרים וחסרי חשיבות, עד שהחליט שנשבר לו ועזב את הספינה. הוא חזר לאנגליה, ממורמר על יחסו הבלתי הוגן של הקפטין, ואת מקומו החליף סגנו.

בארגנטינה ירדו דארווין ומספר אנשי צוות לחוף וסיירו בקרבת מבצר צבאי מקומי. מפקד המבצר חשד בהם שהם מרגלים, והורה לאנשיו לעקוב אחר הקבוצה. ניסיונותיו של המתורגמן להסביר את מטרת הסיורים רק הרעו את המצב: המקומיים לא ניתקלו במישהו שהוא 'חוקר טבע' (Naturalist), והמונח הזה לא אמר להם כלום. המתורגמן הסביר שחוקר הוא 'מישהו שיודע הכל'- מה שרק העמיק עוד יותר את חשדותיו של מפקד המבצר. למזלם, הם לא נתקלו בהתנגדות פעילה לסיורים.

מפגש בארץ האש

בשלהי 1832, כשנה לאחר שיצאה למסעה, הגיעה הביגל לנקודה המסוכנת והבעייתית ביותר על הנתיב: ארץ האש (Tierra Del Fuego), בקצה קציה של דרום אמריקה. ארץ דרומית זו, ממש על מפתן דלתה של אנטרקטיקה, ידועה בסערות הרבות ובזרמים החזקים והמתעתעים המקיפים אותה. זו גם הייתה הנקודה שבה נשבר הקפטין הקודם של הביגל, ואיבד את עצמו לדעת. אבל לרוברט פיצרוי הייתה מטרה משלו לביקור בארץ האש, והוא לא התכוון לוותר עליה.

המפגש עם הילידים המקומיים זיעזע את דארווין. הוא תיאר ביומנו את התנהגותם הברברית והפראית, את הזוהמה והלכלוך שדבקו לבגדיהם ועורם ואת ההתלהבות שהפגינו מכל צעצוע ופיסת בד שטותית שהביאו האנגלים עימם.

"כשירדנו אל החוף," מתאר דארווין, "עצרנו ליד קאנו ועליו שישה מקומיים. מימי לא ראיתי יצורים עלובים כל כך. מבנה גופם קטן, פניהם הנאלחים מרוחים בצבע לבןאישה זקנה אחת הייתה ערומה לחלוטין, והגשם והמים נטפו מגופה. עורם האדום היה מטונף ומשומן, שערם פרוע, קולותיהם מחרידים ותנועות ידיהם אלימות וחסרות כבודבהביטך על אנשים אלה, קשה להאמין שהם בני אנוש החיים באותו העולם כמונו."

המפגש הזה הביא את דארווין להירהורי כפירה בדעה המקובלת לפיה האדם הוא יצור נעלה ואציל, העומד על סיפון משל עצמו בספינתו של הבורא. הירהורי כפירה אלו איפשרו לו, מאוחר יותר, לעכל את הרעיון (שכבר הועלה בעבר על ידי ביולוגים שקדמו לו) שלאדם ולקוף אב קדמון משותף.

בביקורו הקודם בארץ האש, בהפלגה הראשונה, פיצרוי לקח עימו חזרה לאנגליה ארבעה ילידים מבני המקום – בני תשע עד עשרים. הוא דאג להם לחינוך נוצרי ולרכישת התרבות האנגלית. אחד מהם נפטר באנגליה, ועתה התכוון פיצרוי להחזיר את שלושת הנותרים אל ארץ מולדתם כמיסיונרים. תקוותו הייתה ששלושת המיסיונרים החוזרים יקימו מעוז בריטי בארץ מרוחקת ומסוכנת זו, כדי שלספינות הבריטיות יהיה היכן להצטייד ולהתגונן מפני פרעות מזג האוויר. הוא השקיע מאמצים רבים בחינוכם של המיסיונרים, והיה נחוש בדעתו להביא את גחלת התרבות המערבית אל ארץ האש הפראית.

פיצרוי הקים מיסיון קטן על אחד האיים, שיכן בו את שלושת בני טיפוחיו והביגל יצאה למסע מחקר סביב האיים המרובים שבאזור. בדרכם חזרה אל המיסיון, עשרים יום מאוחר יותר, הבחין פיצרוי בילידים רבים הנושאים עליהם פרטי לבוש אנגלים. חששותיו היו מוצדקים: כשנחתו בחוף גילו שהמיסיון היה הרוס לחלוטין ותוכנו נבזז. המיסיונרים חזרו אל חיק משפחותיהם ושבטיהם, ועל אף שעדיין הבטיחו להביא את בשורת הנצרות למקומיים, ברור היה שלא תקום תחנת מעבר ידידותית בארץ האש. מאוכזב, כיוון פיצרוי את הביגל הלאה, אל חופה המערבי של דרום אמריקה.

מסעות באנדים

בצ'ילה המשיכו דארווין ופיצרוי את תנופת המחקר במלוא עוזם, אבל שם גם כמעט הגיע המסע לקיצו הבלתי מתוכנן.

דארווין יצא לטרקים ארוכים וקשים בהרי האנדים, מסעות רגליים של מאות קילומטרים שהיו מאתגרים גם את המוצ'ילרים הישראלים הקשוחים ביותר. הוא אסף מאובנים רבים ככל שהצליח למצוא, וגם קנה מאובנים מהמקומיים. רבים מהשלדים שחשף היו שייכים ליונקים גדולים שנכחדו לפני עידנים רבים, והוא הפך במוחו בניסיון למצוא את הסיבות שיכלו להביא להעלמותם. חלק מהמאובנים- כמו למשל יצור דמוי-סוס- הזכירו לו יצורים שחיים כיום ועובדה זו הביאה אותו לשאול אם ישנה המשכיות כלשהי בהתפתחותם של בעלי החיים לאורך הדורות.

באחד ממסעותיו בהרי האנדים חלה דארווין וסבל מחום גבוה והזיות. הוא היה מרותק למיטה במשך חודש שלם לפני שהתאושש. בריאותו של דארווין מעולם לא הייתה איתנה במיוחד: עוד לפני היציאה למסע סבל מכאבים בחזה ופרפורי לב, תסמינים שלא עזבו אותו עד יום מותו. משערים כי המחלה בה לקה באנדים הייתה תוצאה של טפיל מקומי, שהמשיך להעיק ולמרר את חייו כל השנים מאז.

אצל קפטין פיצרוי מצב העניינים היה לא פחות דרמטי. בעוד דארווין מטפס על רכסי ההרים, פיצרוי המשיך את פעילות המיפוי עם הספינה. הסכנות, הבדידות, ההקפדה ההכרחית על איסוף הנתונים המדויקים- כל אלה הטילו עליו לחץ נפשי כבד. כשקיבל פיצרוי דיווח כי מפקדיו באנגליה מתכוונים לנזוף בו על החלטה כלכלית כלשהי שעשה, נקרע החבל: הוא סבל מהתמוטטות עצבים קשה, ובסערת רגשותיו החליט להתפטר ולהעביר את הפיקוד לסגנו.

על פי הפקודות, על הסגן היה להשיט את הספינה חזרה דרך ארץ האש אל האוקיאנוס האטלנטי ולאנגליה- אבל לקצין הצעיר לא הייתה שום כוונה לחזור אל האיזור מוכה הסערות והמסוכן הזה, ועוד בנסיבות שכאלה. הוא דיבר עם פיצרוי, הרגיע אותו ושכנע אותו להמשיך ולפקד על המסע. אילו היה הסגן נכשל בשכנוע ונאלץ לחזור, ההיסטוריה הייתה מקבלת תפנית חדה- דארווין לא היה מגיע אל איי גאלאפגוס, אחת הנקודות הקריטיות להתפתחות רעיונותיו, ואולי גם לא אל המסקנות שהבשילו אצלו לכדי תורת האבולוציה.

רעידת אדמה

הוכחה נוספת לנכונות תיאוריית עיקרון האחידות קיבל דארווין בפברואר של 1835, כמעט שלוש שנים לתוך המסע, בזכות מאורע נדיר והרסני שהיה נוכח לו. כשעגנה הספינה בנמל ואלדיביה שבצ'ילה. היכה רעש אדמה אדיר את האזור במשך שלוש דקות תמימות, מחריב ומשמיד ערים בכל הסביבה. הביגל וצוותה נחלצו ללא פגע, אבל המוות וההרס שררו בכל מקום סביבם. כשירדו לחוף הבחין פיצרוי בשכבת אדמה שהתרוממה מתוך האוקינוס ונדחפה לגובה של כמעט שלושה מטרים: הצדפות היו עדיין טריות משהייתן במים, עדות לכך שההתרוממות הייתה תוצאה של רעידת האדמה.

עבור דארווין הייתה זו הוכחה מוחצת לעיקרון האחידות: הנה ראה במו עיניו כיצד ארוע מקומי משנה את פני הקרקע (אמנם דרמטי ואלים, אבל עם זאת רחוק מלהיות קטסטרופה חובקת עולם כמו המבול התנכ"י). לא היה לו ספק שההצטברות ההדרגתית של ארועים דומים, לאורך מיליוני ומיליארדי שנים, יכולה להסביר את התופעות שראה לאורך המסע- דהיינו, שכבות המשקעים הימיים בגבהים ומרחקים גדולים מהחוף.

גאלאפגוס

התחנה החשובה האחרונה במסעו של דארווין סביב העולם הייתה איי גאלאפגוס (Galapagos). קבוצת איים שקטה זו, הרחק מחופיה המערביים של דרום אמריקה, תמיד סיקרנה אותו מאוד- אבל כשירדו לחוף דארווין היה מאוכזב מצבעיהם הדהויים של בעלי החיים, וממיעוט הצמחייה והחרקים באזור.

איי הגאלאפגוס מרוחקים מספר ק"מ זה מזה. דארווין אסף את הדגימות הקבועות שלו מבעלי החיים המקומיים: צבי יבשה ענקיים, ציפורי קוקיה, איגואנות גדולות ועוד- אבל לא ראה טעם ברישום האי הספציפי שבו נלקחה כל דגימה. אחד המקומיים ציין בפני דארווין שניתן לזהות במדויק את האי שממנו נלקח צב יבשה ספציפי, על פי דוגמאת הפסיפס של שריונו- אבל אבחנה זו לא עוררה אצל דארווין עניין רב, למרות שהוא עצמו ציין שכל אי היה מעין 'עולם קטן בפני עצמו'.

למזלו של דארווין היו אנשי צוות אחרים שדווקא הקפידו על רישום נאות. בדיעבד הסתבר שלמקורן של החיות יש חשיבות עצומה. במבט לאחור הבין דארווין שאוכלוסיית בעלי החיים באיים השונים מפגינה מגוון של תכונות שהן למעשה ואריאציות של תכונה מקורית אחת, שמקורה ככל הנראה באב קדום כלשהו. האיגואנות, הקוקיות והצבים שונים זה מזה בכל אי, אבל עדיין היה ברור שבתוך כל משפחת בעלי חיים קיים קשר משפחתי בעבר. נקודה זו הייתה חשובה ביותר לגיבוש תורת האבולוציה: המינים השונים משתנים באיטיות על פני השנים, כך שכל מין מתאים את עצמו לנישה האקולוגית המיוחדת שאותה הוא תופס. איי הגאלאפגוס, בהיותם 'עולמות קטנים' שהפרידו בין המינים השונים, אילצו את אוכלוסיות בעלי החיים להתאים את עצמם למקומם.

מאיי גאלאפגוס המשיכה הביגל אל ניו זילנד, אוסטרליה ודרום אפריקה. אחרי חמש שנים מפרכות, בשנת 1836 סיימה הספינה את הקפת כדור הארץ וחזרה לאנגליה. דארווין נסע בכיכרה אל אחוזת המשפחה, והגיע אל הבית בשעת לילה מאוחרת.

למחרת, בזמן שבני המשפחה ישבו לשולחן ארוחת הבוקר, הפתיע דארווין את כולם ונכנס אל החדר. אחרי מספר שניות של הלם, זינקו עליו כולם וניתן לדמיין את האושר והשמחה במפגש המשפחתי. החגיגות נמשכו כל היום.

חזרה לאנגליה

דארווין עזב את אנגליה איש כמורה אלמוני, אבל חזר אליה כמדען מפורסם. המאובנים, דגימות הקרקע ובעלי החיים ששלח חזרה תוך כדי מסעו הציבו אותו בשורה הראשונה של חוקרי הטבע, ושמו הלך לפניו בכל אירופה. דארווין ידע, ממכתבים שקיבל במהלך ההפלגה, שהממצאים ששלח מקבלים חוות דעת חיובית מהזאולוגים והגיאולוגים שבחנו אותם- אבל היה מופתע מהיקף הצלחתו. בתוך זמן קצר זכה בחברות היוקרתית בחברה המלכותית הבריטית, מועדון העילית של מדעני העולם, ויומן המסע שכתב אודות תלאותיו התפרסם בכל רחבי העולם.

המסע על סיפונה של הביגל נתן רוח גבית לרעיונות שהחלו מתבשלים במוחו עוד כשהיה סטודנט. בתוך תוכו כבר היה משוכנע שכדור הארץ עתיק מאוד ושבעלי החיים משתנים ומתפתחים באופן הדרגתי כתוצאה מאילוצי הסביבה, אבל חלפו עוד שנים רבות עד שאזר אומץ להפנות את החרטום לתוך עין הסערה ולפרסם את תורתו ברבים. רעיונותיו פורצי הדרך היו עוגן איתן לכל תומכי תנועת האבולוציה, שניצניה נראו עוד לפני ימיו של דארווין ופריחתה הגדולה הגיעה אחריו.

ומה עלה בגורלו של רוברט פיצרוי, מפקדה האגדי של הביגל? פיצרוי היה דמות מפתח בהצלחת המסע והיה לו חלק חשוב בהתפתחות רעיונותיו של דארווין. הוא תמך בעיקרון האחידות, ותצפיותיו תמכו באלו של דארווין. זו גם הסיבה שפעולותיו המאוחרות מפתיעות כל כך.

בשנת 1859, שנים רבות לאחר ששבה הביגל לאנגליה, פירסם דארווין את ספרו המפורסם 'מוצא המינים'. רבות נאמר ונכתב על הסערה שעוררו רעיונותיו של דארווין, והפולמוס שבעקבותיהן. שנה לאחר מכן נערך עימות אינטלקטואלי באוניברסיטת אוקספורד, ששני דמויות המפתח בו היו הבישוף סמואל ווילברפורס (מצד מתנגדי האבולוציה) ותומאס האקסלי (מי שכונה 'הבולדוג של דארווין'). העימות ייזכר תמיד בזכות מטחי התותחים המילוליים ששיגרו שני היריבים הללו: הבישוף שאל את האקסלי אם הקופים הם אבותיו מצד אימו או מצד אביו. והמדען החזיר לו שהוא אינו מתבייש שקוף הוא אחד מאבותיו, אבל הוא בהחלט מתבייש להיות חבר במין האנושי יחד עם אדם שמשתמש בכישוריו כדי להסתיר את האמת.

במהלך העימות שלפו מתנגדי האבולוציה קלף מפתיע: רוברט פיצרוי. הקפטיין המהולל עלה על הבמה, אוחז בידו ספר תנ"ך שחור, גדול וכבד. הוא הרים את הספר בשתי ידיו, וקרא למאזינים להאמין באלוהים, ולא לאדם.

למהפך באופיו של פיצרוי ולהתנערותו מהרעיונות המתקדמים בהם האמין בצעירותו קשורה, ככל הנראה, העובדה שארוסתו של פיצרוי הייתה אישה אדוקה מאוד בעצמה. כשחזרו ממסעם דארווין הופתע לגלות שפיצרוי מאורס ועומד להתחתן: במשך כל זמן ההפלגה, חמש שנים תמימות, פיצרוי לא הזכיר את ארוסתו ולו פעם אחת.

פיצרוי המשיך לשרת בצי תקופה מסוימת, ואז קיבל את משרת מושל ניו-זילנד. תפקידו שם לא זכה להצלחה גדולה, ופיצרוי נאלץ לחזור לאנגליה. הוא חזר אל הצי והשקיע מאמצים רבים בפיתוח דרכים חדשות לחיזוי מזג האוויר (פיצרוי הוא זה שטבע לראשונה את המילה Forecast, חיזוי), אבל עם השנים התדרדר מצבו הנפשי של פיצרוי והוא החל סובל מדיכאון חמור. בשנת 1865, כשהיה בן שישים, קם יום אחד משנתו, הלך לחדר האמבטיה והתאבד בעזרת תער חד- אותה השיטה שבה בחר גם דודו לסיים את חייו שנים רבות קודם לכן. בכך התגשם חששו של פיצרוי מלפני עשרים וחמש שנה, החשש שבעקבותיו הזמין את דארווין להצטרף למסע המחקר ששינה את העולם לתמיד.


אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. יוחאי הגיב:

    בשתי ידיו.פיסקה אחרונה מינוס 2.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *