גיהנום בחורשת עצי הקוקוס – על סופות אש

גיהנום בחורשת עצי הקוקוס – על סופות אש

כתב: רן לוי

'סופת אש' היא שריפה רבת-עוצמה המכלה ומחריבה את כל העומד בדרכה: יש המשווים את עצמתה לזו של פצצת אטום. מה קורה כשסופת אש פוגעת בישוב עירוני צפוף?… שש שריפות מפורסמות בהיסטוריה, והלקחים שלימדו אותנו.


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

זה היה מראה מהסוג שלא שוכחים בקלות.

השעה הייתה חמש אחר הצהריים, ואני הייתי בדרכי חזרה הביתה, לחיפה. בחדשות דיווחו על שרפה גדולה שמשתוללת ביערות הכרמל. מנקודת המבט שלי, על הכביש למרגלות הכרמל, זה נראה היה כאילו סוף העולם הגיע. עמוד עשן סמיך, מאות מטרים גובהו, התמר מעל ההר. השמש השוקעת העניקה לעשן גוונים עזים של אדום, ורוד וכתום – כאילו ששערי הגיהנום נפתחו, וכל רגע שדים אוחזי קילשונים יעוטו על המכוניות בכביש. הייתי מודאג- ולא רק מכיוון שהבית שלי נמצא בכרמל, נושק ליערות. הייתי מודאג כיוון ששני קרובי משפחה שלי הם כבאים, וידעתי שברגעים אלה ממש הם נמצאים בין הלהבות. אחד מהם הוא ערן כהן, בן דודי.

בתקופת הלימודים עבדתי במכבי אש כיומנאי, כך שידעתי ממקור ראשון עד כמה העבודה הזו מסוכנת, וזאת עוד בטרם שמעתי על האסון שבו נספו ארבעים וארבעה סוהרים, שוטרים וכבאים. למי שלא חי את האווירה ולא מכיר את הווי של התחנה והעבודה, קצת קשה להסביר לו מדוע בחרת בעבודה שאתה למעשה מה שנקרא הולך לכיוון הנגדי, במקום לברוח אתה חודר פנימה לתוך אזור הסכנה. מה שלא ידעתי, באותו הזמן, הוא שעמוד העשן שראיתי מעל ההר מרמז על כך שהשרפה בכרמל הייתה אפילו מסוכנת וחמורה יותר מכפי ששיערתי לעצמי.

סופת  אש

אוויר החם שנוצר מעל מדורה נוטה, באופן טבעי, להתרומם ולעלות, ואוויר קר שמגיע מהצד תופס את מקומו. תנועת האוויר הקר יוצרת רוח פרצים, 'דראפט' בלעז, שפונה לתוך מרכז המדורה. תופעה זו מכונה 'אפקט הארובה', והיא הבסיס לשימוש בארובות בבתים שיש בהם אח להסקה. האוויר החם שעולה בתוך הארובה יונק אחריו אוויר קריר וטרי מתוך הבית, ועובדה זו מונעת מהבית להתמלא בעשן מחד, ומסייעת לבעירה טובה וחזקה בתוך האח מאידך.

אפקט הארובה מתרחש גם בשרפות המתחוללות באוויר הפתוח, אבל לרוב השפעתו על עצמת האש זניחה: רוחות חזקות שבדרך כלל נושבות בגובה רב 'שוברות' את עמוד האוויר החם שמתרומם מעל השרפה ומפריעות ליניקת האוויר הקר בתחתית. אך במקרים שבהם אין רוחות חזקות בגובה או אם השרפה חמה ומרוכזת במיוחד, האוויר הלוהט מצליח בכל זאת ליצור עמוד גזים לוהטים רציף המתרומם עד לגובה כמה קילומטרים: מעין 'ארובה טבעית'.

אפקט הארובה - הפודקאסט עושים היסטוריה

אפקט הארובה

התוצאה היא מה שמכונה 'סופת אש': שרפה כה רבת עצמה, עד שהיא יוצרת לעצמה את מזג האוויר שלה. רוחות הצד החזקות שנושבות אל תוך הלהבות בגובה פני הקרקע מלבות את הבערה עוד יותר, מה שמגביר את עוצמת הרוח, וחוזר חלילה. הטמפרטורה במוקד השרפה מזנקת לאלפי מעלות, והלהבות מתלכדות לקירות של אש בגובה עשרות מטרים וברוחב של מאות מטרים. כשרפה הופכת לסופת אש, היא בלתי ניתנ ת לכיבוי: זהו אסון טבע בעצמה ובפראות שניתן להשוות אותה לרעידת אדמה או צונאמי. עמוד העשן הגבוה שהיתמר מעל הכרמל מלמד על כך שהרוחות הערות ועצי האורן הדליקים, בשילוב הטופוגרפיה התלולה של ההר, הפכו את שרפת היער בכרמל לסופת אש.

אחד המאפיינים הבולטים של סופת אש היא המהירות בה נעה חזית האש. העדויות של אנשים ששרדו שרפות כאלה מספרות על אש שדוהרת במהירות שעשויה להגיע עד למעלה ממאה וחמישים קילומטרים בשעה. המהירות שבה מתקדמת חזית האש עשויה להיות הפתעה קטלנית למי שאינו מוכן לה- כפי שארע, לרוע המזל, במקרה של אוטובוס הסוהרים.

השריפה הגדולה ברומא, 64 לספירה

'כל הדרכים מובילות לרומא', אומר הפתגם הישן. במאה הראשונה לספירה, הדרכים המובילות לרומא הובילו אליה אוצרות וסחורות בהיקף שלא נודע כדוגמתו עד אז: שלל וביזה, מיסים, מזון, עבדים ומה לא. סוחרים ומחפשי עבודה התנקזו אל עיר הבירה של האימפריה בהמוניהם, וכשני מיליון איש הצטופפו במטרופולין ההומה. מתחת לפני השטח, מאחורי הדוכנים והקרקסים, בעבע מתח בלתי פוסק. רומא הייתה עיר שסועה ורוויית מתחים: האיבה בין העשירים והעניים, ובין עובדי האלילים והמיעוט הנוצרי הייתה מקור קבוע לחיכוכים והתנגשויות.

בעיר כה גדולה והומת אדם, שרפות היו תופעה נפוצה: היו ימים בקיץ שבהן פרצו עשרות ואף מאות שרפות קטנות ברחבי העיר. הסיכוי שאחת מהשרפות הללו תצא מכלל שליטה ותתפשט בין בתי העץ הצפופים שבשכונות העניות היה משמעותי. ובכל זאת, לרומא לא היו כוחות ייעודיים לכיבוי אש.

ליתר דיוק, היו מכבי אש – אבל לא כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. אחד מאנשי העסקים הבולטים והממולחים של רומא היה אדם בשם קראסוס (Crassus). לקראסוס הייתה שיטה. הוא היה שומע על בית שעולה באש במקום כלשהו, וממהר להגיע למקום עם כוח כיבוי שמנה מאות גברתנים עם סולמות, דליי מים וציוד נוסף. כוח הכיבוי היה מגיע אל הבית הבוער ו… עוצר. כולם היו מניחים את הכלים, ומתיישבים. קראסוס היה פונה אל בעל הבית: אם תסכים למכור לי את הבית שלך בזיל הזול – הבחורים המוכשרים שלי יכבו את השרפה במהירות. אם לא תמכור את הבית, כולנו נעמוד ונתבונן בזמן שהבית וכל הרכוש שנמצא בתוכו עולים בלהבות. זו, כמובן, הצעה שאי אפשר לסרב לה וקראסוס ידע זאת היטב. דורסנות זו, בשילוב חושים עסקיים חדים גם בתחומי מסחר אחרים, הפכו אותו לאחד מעשירי רומא הגדולים.

קרסוס - הפודקאסט עושים היסטוריה

קרסוס

ב-18 ביולי, שנת 64, פרצה שרפה באזור מסחרי שהיה צמוד ל-Circus Maximus, האיצטדיון העירוני לתחרויות כרכרות סוסים. רוחות קיציות ערות ליבו את האש, והיא דילגה מבית לבית וכילתה שכונות שלמות. בהיעדר כוחות כיבוי, מאמצי התושבים המקומיים להילחם בה היו כמעט חסרי תועלת. במשך שישה ימים בערה רומא באין מפריע: כשני שליש מהבתים בעיר הענקית הפכו לערמות גחלים. מדי פעם בפעם הארכאולוגים מוצאים עדויות מוחשיות לאסון הגדול כמו שערי מתכת מותכים למחצה, או ערמות קטנות של מטבעות שכנראה היו בכיסיהם של מי שנלכדו בלהבות.

הרוחות שליבו את האש ליבו גם את השנאה והמתיחות בתוך העיר. שמועות עקשניות טענו שבזמן השרפה עברו חבורות של בריונים ברחובות והשליכו לפידים בוערים אל בתים שהאש פסחה עליהם. כשהתעמתו עמם תושבי השכונה, טענו הבריונים שהם רק 'ממלאים פקודות'. אבל של מי?

החשוד המיידי היה הקיסר נירון. שאפתנותו של נירון ורדיפת השררה שלו היו ידועים לכל: מאז עלה לשלטון בגיל 16, הספיק להסתכסך עם הסוחרים והאצילים בעיר עקב ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלט על שטחים נרחבים בעיר כדי להקים בהם ארמונות לעצמו, ניסיונות שנתקלו בהתנגדות עזה מצד הסנאט. השמועות ברחוב סיפרו שבזמן השרפה ישב נירון על גג ארמונו, ניגן בכינור ושר שירים המתארים את חורבן טרויה. ההיסטוריון קסיוס (Cassius) נולד כמאה שנה לאחר השרפה הגדולה. בכתביו הוא האשים את הקיסר נירון באחריות לשרפה:

"לנירון הייתה שאיפה, או מטרה ברורה, לחסל את העיר כולה בימי חייו… הוא שלח בדרכים שונות אנשים שהתחזו לשיכורים או לפושעים, והם אלו שהדליקו שרפות קטנות בכמה מקומות בו זמנית."

נירון קיסר - הפודקאסט עושים היסטוריה

נירון קיסר

ככל הידוע לנו היום, נירון כלל לא היה ברומא ביום שבו פרצה השרפה. כששמע על המאורעות מיהר לחזור לעיר, ועל פי הדיווחים עשה כל שביכולתו כדי להילחם בה: בלילה הראשון התרוצץ הקיסר ברחובות, ללא שומרי ראשו, וארגן את האזרחים לפעולות כיבוי. הוא ארגן משלוחי מזון מערים שכנות, הורה לאפשר לפליטים חסרי-בית ללון במבנים ציבוריים, ואף פתח את הארמון האישי שלו לקהל הרחב. האם ניסה נירון באמת ובתמים לכבות את השרפה, או שמא הייתה זו רק הסחה מתוחכמת שנועדה להסיר ממנו את החשד? קשה לדעת בוודאות. אמנם אחד מארמונותיו עלה באש ונהרס, אבל מצד אחר נירון לא בחל בהזדמנות והשתלט על כמה מהאזורים שנשרפו כדי להקים ארמון חדש ומרשים לעצמו.

הנצרות, באותה התקופה, הייתה כת קטנה ושנואה. הרומאים לא אהבו את קבוצת המאמינים האדוקים שהכריזו כי האל שלהם הוא האחד והיחיד, וכל שאר האלים הם קשקוש מוחלט. נירון ידע לנצל את השנאה הזו כדי להפנות את זעמו של העם ממנו והלאה. הוא השתמש בנוצרים כשעירים לעזאזל והאשים אותם שהציתו את השרפה במכוון. העונשים שהטיל עליהם היו איומים: הוא השליך אותם לאריות שקרעו אותם לגזרים מול קהל מריע, והשתמש בהם כלפידים אנושיים במסיבות שערך בארמונותיו.

The Torches of Nero, by Henryk Siemiradzki.

The Torches of Nero, by Henryk Siemiradzki.

נירון ניצל את ההרס הגדול בעיר כדי להכניס בה שיפורים ושינויים. חוקי בניה חדשים הורו על שימוש נרחב יותר בבטון במקום בעץ, שמירה על מרחקים גדולים יותר בין הבתים ועוד. נהלים חדשים אלה הפכו את רומא לבטוחה יותר מחד, וגם יפה ומרווחת יותר מאידך. לרוע מזלו של נירון, מאמציו לא הועילו לו בפן האישי: ארבע שנים לאחר השרפה מרדו נגדו הצבא והסנאט, והקיסר נאלץ לברוח מרומא ולהתאבד.

השרפה הגדולה בלונדון, 1666

סמואל פפיס (Pepys) היה פקיד בכיר בצי המלכותי הבריטי במאה ה-17. על אף תפקידו הרם, סביר להניח שלא היינו זוכרים את שמו כיום אלמלא העובדה שפפיס, אז בשנות השלושים לחייו, ניהל יומן אישי מפורט בשנות השישים של אותה המאה, עשור שבו ידעה הממלכה כמה וכמה אירועים דרמטיים: מגיפה קטלנית, מלחמה מול הולנד וגם, כמובן, שרפה אדירה.

השני בספטמבר, יום ראשון, 1666, לפנות בוקר.

"כמה מהמשרתות שנשארו ערות בלילה כדי להתכונן לארוחה הגדולה של מחר. העירו אותי כדי לספר לי על שרפה גדולה שפרצה בעיר. קמתי ממיטתי, לבשתי את גלימת הלילה והתבוננתי דרך החלון. להבות נראו באופק, אבל אני – שלא הייתי מורגל בדברים שכאלה – חשבתי שהן רחוקות מאוד ולכן חזרתי למיטתי, ונרדמתי."

סמואל פפיס - הפודקאסט עושים היסטוריה

סמואל פפיס

האש שראה פפיס מחלון חדרו פרצה במאפייה של תומאס פארינר, בסמטת פודינג שליד גשר לונדון. על פי הסברה המקובלת אחד מתנורי המאפיה לא כובה כהלכה בתום יום העבודה – אם כי פארינר הכחיש זאת מכל וכל מאוחר יותר. בשעה שתיים לפנות בוקר הריחו בני המשפחה, שחיו בקומה השניה של המאפיה, עשן עולה מקומת הקרקע. כשהבחינו בשרפה המתפתחת מיהרו לטפס אל הגג ולברוח מהבית דרך גגם של השכנים. המשרתת שלהם, שפחדה לקפוץ בין הגגות, נשארה בבית והפכה להיות הקרבן הראשון באסון.

חלק ניכר מרחובות לונדון, ובמיוחד באזורים העתיקים שמקורם היה עוד בימי הביניים, היו מאוכלסים בבניינים שנבנו בצפיפות גבוהה: דמיינו לעצמכם את סמטאות העיר העתיקה בירושלים, אבל כל הבניינים עשויים מעץ דליק, ותקבלו תמונה לא רעה של לונדון באותם הימים. נוסף על כך, נוהג מקובל באותה התקופה היה להרחיב את הקומות העליונות הצידה, כך שיפלשו אל המרחב שמעל לסמטה: מרפסת נשקה למרפסת ממש. כולם ידעו שבנייה כזו מסוכנת ושבשעת שרפה האש תדלג בין הבניינים ללא קושי – אבל הפיקוח העירוני על יישום חוקי הבנייה כמעט ולא היה קיים, ואיש לא אכף את חוקי הבטיחות.

אנשי העירייה מיהרו להעיר את ראש העיר ולעדכן אותו על השרפה. הם ביקשו אותו לאשר ולהרוס בניינים שהיו צמודים לבית הבוער – טקטיקה מקובלת שמטרה הייתה ליצור אזורי חיץ ולמנוע מהאש להתפשט בעיר הצפופה. ראש העיר לא הסכים. להרס בניינים הייתה השלכה כלכלית וציבורית קשה, כמובן, והתיאורים שקיבל על השרפה המתהווה לא הרשימו אותו במיוחד. "זו לא שרפה רצינית," אמר לאנשיו, "אישה תוכל לכבות אותה אם תשתין עליה."

יום ראשון, השני בספטמבר, בוקר.

"ג'יין הגיעה וסיפרה לי ששמעה שיותר מ-300 בתים עלו באש הלילה, והשרפה כילתה את רחוב פיש כולו. התלבשתי והלכתי למגדל שליד הנהר, ושם עליתי למקום גבוה. ראיתי את הבתים שבקצה הגשר, וכולם בערו. בכל כיוון שאליו הבטתי, אש אינסופית בערה מולי…

"בלב כבד ירדתי מהמגדל ושטתי במורד הנהר. כולם התרוצצו וניסו להציל את רכושם מהבתים הבוערים ולהשליך אותו אל הנהר. האנשים העניים נאחזו בבתיהם עד הרגע האחרון, עד הרגע שבו האש ממש נגעה בהם. אפילו היונים לא רצו לעזוב את קינן: הן ריחפו מעל המרפסות והחלונות, עד שכמה מהן החלו לבעור בעצמן ונפלו ארצה. במשך שעה שלמה התבוננתי, אבל אף אחד לא ניסה לכבות את השרפה. המלך זימן אותי אליו, וסיפרתי לו על מה שראיתי. אמרתי להוד מלכותו שאם לא יורה על הרס מיידי של בתים, שום דבר לא יוכל לבלום את השרפה. המלך היה נסער, ופקד עלי למצוא מיד את ראש העיר, ולהורות לו שלא לרחם על אף בית.

"מיהרתי אל רח' סנט פול. כל מי שראיתי היה עמוס ברכוש שניסה להציל… על גבו או בכרכרות. בסופו של דבר פגשתי את ראש העיר ברחוב קאנון. הוא היה מותש, ומטפחת הייתה קשורה סביב צווארו. כשמסרתי לו את פקודת המלך הוא זעק כמו אישה מתעלפת: "אלוהי, מה אעשה? אני מותש. האנשים אינם מצייתים לי. אני כבר הורס בתים, אבל האש משיגה אותנו מהר מכפי שאנחנו יכולים להתמודד עמה!"
"עזבתי אותו והלכתי הביתה. כל האנשים שראיתי היו עסוקים בצרותיהם שלהם, ואף אחד לא אחז בידיו ציוד לכיבוי האש. הבתים היו מלאים בסחורות דליקות, והמחסנים מלאים בשמן, יינות, ברנדי ודברים דומים."

ניסיונותיהם של ראש העיר ואנשיו להרוס את הבניינים שעמדו בדרכה של השרפה היו מעטים מדי, ומאוחרים מדי. האש התפשטה כה מהר, עד שכפי שתיאר פפיס כמעט כל התושבים היו עסוקים בהצלת עצמם ורכושם וכלל לא ניסו לכבות אותה. הכבאים הספורים שבכל זאת הוסיפו להילחם נתקלו בפקקים עצומים של כרכרות ועגלות ברחובות הצרים שמנעו מהם להביא ציוד אל מוקדי האש. אפילו פפיס, לאחר שניסה כאמור לדרבן את ראש העיר והמלך לפעולה, נואש וברח מהעיר באותו הלילה.

השריפה הגדולה של לונדון - הפודקאסט עושים היסטוריה

השריפה הגדולה של לונדון

במשך חמישה ימים בערה לונדון. יותר משלושה עשר אלף בניינים הושמדו כליל, וכמאה אלף איש – שישית מכלל האוכולוסיה – הפכו לחסרי בית. הדיווחים הרשמיים סיפרו על ארבעה הרוגים בלבד, מספר בלתי הגיוני בעליל עבור שרפה כה גדולה: סביר להניח שבדיווחים האלה לא נכללו תושבי העיר העניים, שאיש לא ספר אותם אז – מילולית ופיגורטיבית – וגם לא אלו שמתו מאוחר יותר בקור וברעב.

כמקובל במקרים כאלה, כולם בלונדון חיפשו שעיר לעזאזל. המלך וועדת חקירה פרלמנטרית טענו שמדובר באסון טבע אקראי, אבל האזרחים סירבו לקבל זאת. זו הייתה תקופה של מתיחות בין קתולים ופרוטסטנטים, ואליה התווסף החשש מפני פלישת הצרפתים וההולנדים. בימים שלאחר השרפה ארעו כמה מקרי לינץ' באנשים חסרי מזל שדיברו במבטא צרפתי, או שרק דברו לא ברור. שען צרפתי בשם רוברט הוברט נחקר והודה שהוא ועוד כמה עשרות משתפי פעולה צרפתים הציתו את המאפייה ברחוב פודינג. כולם ידעו שהוברט מעורער בנפשו ושסיפורו מלא בסתירות ופרטים תמוהים – אבל הוא הורשע ונתלה בכל זאת. מאוחר יותר נתגלה כי הוברט הגיע ללונדון רק יומיים לאחר השרפה. במשך כמעט מאתיים שנה היה תלוי שלט על האנדרטה לזכר השרפה הגדולה, שהאשים את הקתולים בהצתת השרפה.

השרפה הגדולה של ניוקאסל וגייטסהד, 1854

ודאי נתקלתם גם אתם בתופעה המרגיזה הבאה. אתם עומדים שעות בפקק ארוך, מזדחלים בכביש באטיות לאורך קילומטרים – רק כדי לגלות שהתאונה שגרמה לפקק התרחשה בכלל בנתיב הנגדי, ושהפקק שלכם הוא תוצאה של נהגים סקרנים שהאטו כדי להתבונן. אני לא יודע אם זה יעודד מישהו, אבל סקרנות חסרת היגיון שכזו היא לא המצאה חדשה – כפי שיעיד הסיפור הבא.

ניוקאסל וגייטסהד הן שתי ערים השוכנות זו מול זו, משני צדיו של נהר הטיין (Tyne) רחב הידיים, בצפון מזרח אנגליה. במאה ה-19, בדומה לימינו, שתי הערים שגשגו והמסחר והתעשייה פרחו בהן. בגייטסהד, צמוד לגדה הדרומית של הנהר, עמדו מחסנים ומפעלים רבים. אחד מהם היה מפעל טקסטיל של וילסון ובניו, מפעל חדש ומרשים שנבנה על חורבות המפעל הקודם – שנשרף רק שלוש שנים קודם לכן.

בשישה באוקטובר, 1854, בסביבות השעה חצות וחצי, נראו להבות בוקעות מתוך המפעל. בדקות הראשונות בערה השרפה רק בקומות העליונות ופועלים ניסו לפנות סחורות מהקומות התחתונות – אך כמויות גדולות של צמר ושמן שאוחסנו במפעל הביאו לכך שהשרפה התפשטה במהירות בכל רחבי הבניין. בתוך שעתיים קרס גג המבנה פנימה.

ליד המפעל של וילסון, צמוד אליו ממש, עמד המחסן של צ'רלס ברטרם (Bertram). גם המחסן הזה היה מבנה מרשים למדי: שבע קומות גובהו, שלושים מטר רוחבו. באותו היום היה המחסן של ברטרם עמוס עד להתפקע בחומרי גלם תעשייתים: 2800 טונות של גפרית, ו-128 טונות של נתרן חנקתי. נתרן חנקתי היא תרכובת המשמשת לייצור דשנים, בעיקר, והיא דליקה מאוד. המחסן של ברטרם נבנה בסטנדרטים הגבוהים ביותר של בטיחות אש שהיו קיימים באותה התקופה – קירות כפולים, עמודי מתכת ועוד – אך האש שבערה בבניין הצמוד הייתה עזה כל כך, עד שגצים וקרינת חום הדליקו את הגפרית והנתרן החנקתי שבתוכו.

צופים סקרנים החלו מתגודדים ברחובות הסמוכים כבר מתחילת האירוע, אך כשהמחסן של ברטרם החל לבעור – התושבים החלו נוהרים אל השרפה בהמוניהם. קשה להאשים אותם: זה היה מחזה לא שגרתי, בלשון המעטה.

הגפרית הלוהטת הפכה לנוזל, ונהרות אדומים כמו לבה רותחת נשפכו מחלונות הקומות הגבוהות של המחסן ונפלו אל הרחוב והנהר שמתחתם. האש שאפפה את המבנה זרחה באור כחול-סגול מיוחד במינו, והפכה את ניוקאסל וגייטסהד למעין קנבס ענק שעליו ריצדו להבות מהפנטות. חלק מהאנשים תיארו זאת כאילו נפתח חלון אל הגיהנום ואפשר לכולם הצצה פנימה. דמיינו לעצמכם מאורע כה מדהים, המתרחש בתקופה שבה אין טלוויזיה או קולנוע: אנשי העיר מעולם לא ראו מחזה שכזה. השרפה הזו הייתה משהו שאבות יספרו לבניהם, סבים יספרו לנכדים ושדרי פודקאסט למאזיניהם. כל מבנה שהשקיף על המחסן הבוער אכלס עשרות צופים סקרנים, משני צדי הנהר. הגשרים שחיברו בין ניוקאסל לגייטסהד היו היציעים, והמחסן של ברטרם היה ההצגה הכי טובה בעיר…

הסימן הראשון שמשהו לא בסדר היה פיצוץ חלש, כמו הד של יריית רובה, שנשמע מתוך הבניין, בסביבות שלוש ועשר דקות לפנות בוקר. שני פיצוצים קטנים ומהירים נשמעו מיד אחריו. הצופים היו מוקסמים מדי, והכבאים היו עסוקים מדי בכדי להתייחס אליהם. שלוש דקות מאוחר יותר התפוצץ המחסן של ברטרם ברעם אדיר שנשמע עשרות קילומטרים משם, בעיירות שכנות.

כל מי שעמד בסביבתו המיידית של המבנה הועף לאוויר והושלך לאחור כמו בובת סמרטוטים. כמה עשרות כבאים, שוטרים, חברי מועצת העיר וסוחרים שבאו להשגיח מקרוב על מאמצי הכיבוי נקברו תחת טונות של גופרית רותחת – ביניהם גם צ'רלס ברטרם עצמו, בעליו של המחסן שהתפוצץ. מאוחר יותר, כשיחפרו המחלצים ויחפשו את גופותיהם של מי שנקברו תחת ההרס, יימצאו רק עצמים אקראיים ששרדו את החום העז: מחזיק מפתחות, שעון זהב, משרוקית כלבים, קופסת סיגרים ועוד. מכל השאר – מבשר ועד בגדים – נותר רק אפר.

השריפה הגדולה בניוקאסל וגייטהד - הפודקאסט עושים היסטוריה

השריפה הגדולה בניוקאסל וגייטהד

הפיצוץ זעזע את ניוקאסל וגייטסהד כמו רעידת אדמה: חלונות זכוכית התנפצו בכל מקום, גגות הועפו, סלעים ואבנים במשקל מאות קילוגרמים הועפו למרחק של מאות מטרים. פטריית עשן שחורה התמרה לגובה של כמה מאות מטרים. מהמחסן הגדול נותר רק מכתש בעומק של שניים עשר מטרים. במשך מספר שניות שכבו הצופים ההמומים על הקרקע, בדממה, מוכים בהלם. השקט התחלף בצרחות מספר שניות מאוחר יותר כשגשם של גפרית בוערת וגצים לוהטים שהועפו לאוויר החל נופל על הערים שמשני צדי הנהר. בתים, חנויות ומפרשי ספינות נדלקו בכל מקום. הקהל החל בורח אנה ואנה בהיסטריה, וכאוס מוחלט שרר בעיר הבוערת.

גייטסהד וניוקאסל בערו במשך מספר ימים ארוכים, עד שהצליחו התושבים לכבות את האש בסיוען של ערים שכנות. חמישים ושלושה בני אדם נהרגו, וכמה מאות נפצעו: מספר זעום להפליא, בהתחשב בתיאור עצמת הפיצוץ וההרס שזרעה השרפה באזורים נרחבים.

ועדת החקירה שהוקמה כדי לבחון את האסון עסקה בשאלה מרכזית אחת: מדוע התפוצץ המחסן של ברטרם? נתקן חנקתי וגפרית, על אף שהם דליקים, אינם נפיצים באופן עקרוני. השמועות בעיר גרסו שצ'ארלס ברטרם אחסן אבקת שריפה במחסן: אם נכון הדבר, מדובר בעבירה חמורה על החוק. אף על פי כן, בדיקה מקיפה לא מצאה בדל של עדות לנוכחות חומרי נפץ במחסן. השערות אחרות לגבי סיבת הפיצוץ, כמו מים שחדרו לבניין וגרמו לפרץ של קיטור לוהט, לא נראות כסבירות במיוחד. נכון להיום, מקור הפיצוץ שהביא לשרפה הגדולה של ניוקאסל וגייטסהד עודנו תעלומה.

רעידת האדמה והשרפות בסן-פרנסיסקו, 1906

ב-18 באפריל, 1906, בשעה חמש ורבע בבוקר, התעוררו תושבי סן-פרנסיקו והעיירות הסמוכות לה בבהלה: במשך עשרים שניות רעדה האדמה בעצמה.

כיום אנו יודעים שקליפורניה נמצאת בדיוק בנקודת המפגש של שני לוחות טקטוניים גדולים: הלוח הצפון אמריקני, והלוח הפסיפי. הלוח הצפון אמריקני נע דרומה, והלוח הפסיפי נע צפונה, והשניים מתחכחים זה בזה ללא הרף. קצב התנועה של הלוחות הוא בסביבות חמישה ס"מ בשנה אבל מדי פעם בפעם, כפי שקרה באותו היום ב-1906, הלוחות נתקלים במכשול כלשהו שמפריע לתנועתם. או אז, נוצר לחץ אדיר שהולך ונבנה בבטן האדמה – עד שהמכשול משתחרר בבת אחת, והאדמה מזדעזעת בפראות. רעידת האדמה בת עשרים השניות הייתה רק ההקדמה: דקה אחת לאחר מכן הכתה את סן-פרנסיסקו רעידה חזקה הרבה יותר: בסביבות שמונה בסולם ריכטר. עדויות התושבים מספרות על כבישים ומדרכות שהחלו עולים ויורדים בגלים, כאילו שהקרקע 'נושמת' בכבדות. סדקים אדירים נפערו בקרקע. בתמונות שנשתמרו מאז ניתן להבחין בתזוזה הדרמטית של הלוחות הטקטוניים: למשל, שני חלקים שפעם היו שייכים לאותה הגדר – מופרדים ביניהם עד כדי חמישה מטרים ויותר.

כצפוי, נזק כבד נגרם למבנים בכל רחבי האזור: מאות נהרגו כשבתיהם קרסו או כשעמודים ולבנים נפלו עליהם כשברחו לרחובות. לא רבים יודעים, עם זאת, שעיקר הנזק באירוע לא נגרם כתוצאה מהרעידה עצמה – כי אם דווקא בשרפות שפרצו אחריה. כמו בכל המקרים שתיארתי בפרק עד כה, גם כאן לגורם האנושי הייתה השפעה מכרעת על מידת ההרס שנגרם כתוצאה מהאש.

ארובות שהתמוטטו, עששיות גז שנפלו משולחנות ואירועים דומים הביאו לעשרות שרפות קטנות שפרצו בכל רחבי העיר. הכבאים שהגיעו לכבות אותן גילו, למורת רוחם, שאין להם עם מה לכבות: רעידת האדמה עיקמה ושברה את כל צינורות תשתית המים של סן-פרנסיקו, וכל מה שיצא מהברזים היו זרזיפים זעירים של מים, שגם הם אזלו בתוך דקות. נוסף על כך, מנהל שירותי הכיבוי של העיר, קצין בשם דניס סוליבן, נפצע אנושות ברעידה, כשארובה של מבנה סמוך התרסקה לתוך תחנת הכיבוי שבה ישן. זה היה חוסר מזל אמתי, שכן סוליבן היה מפקד מוכשר ועתיר-ניסיון. סגנו, שהחליף אותו, היה מנוסה הרבה פחות.

הכבאים עשו מה שיכלו. הם גייסו לעזרתם ספינות של משמר החופים אשר שאבו מים מהים ומילאו את רכבי הכיבוי, וכך הצליחו להציל מספר בתים בקרבת הנמל. מעבר לכך, שירותי הכיבוי היו חסרי אונים והשרפות בערו בעיר ללא הפרעה. ראש העיר שלח קריאה בהולה לבסיסי הצבא באזורו, וביקש שישלחו חיילים כדי לסייע בכיבוי השרפות ולהשליט סדר בכאוס שפרץ בעיר בעקבות הרעידה. הוא חשש ממעשי ביזה ושוד שיבואו בעקבות הכאוס, ועל כן הורה לחיילים ולשוטרים להוציא להורג במקום פורצים וגנבים.

ההרס בסן פרנסיסקו - הפודקאסט עושים היסטוריה

ההרס בסן פרנסיסקו

המחסור במים הביא לכך שכמו בלונדון, שלוש מאות שנים קודם לכן, הפיתרון היחיד שהיה זמין באותו רגע כדי להילחם בשרפה היה למוטט או להרוס מבנים שעמדו בדרכה של האש כדי ליצור אזורי חיץ שימנעו את התפשטותה. כמו ראש העיר של לונדון, גם ראש העיר של סן-פרנסיסקו לא התלהב מההשלכות הכלכליות והציבוריות של הרס כזה. בסופו של דבר, גם לו לא הייתה ברירה: הוא הסכים להרס בתים, אבל אך ורק בתנאי וזהו המוצא האחרון.

קצין הצבא הבכיר ביותר באזור באותו הזמן היה בריגדיר גנרל פרדריק פנסטון (Funston). פנסטון היה טיפוס אסרטיבי וחסר פשרות, והחליט על דעת עצמו להפוך את סן-פרנסיסקו לשטח צבאי לכל דבר: הוא מיעט להתייעץ עם ראש העיר או הרשויות האזרחיות, וניהל את מאמצי הכיבוי והסיוע על דעת עצמו בלבד. בחלק מהמקרים הייתה להתערבות הצבאית השפעה חיובית מאוד: אלפי החיילים שהתפרסו ברחבי העיר חילקו מזון ובגדים לתושבים המסכנים, פינו הריסות, טיפלו בפצועים והקימו מחסות לפליטים. בעניינים אחרים, ובמיוחד בכל מה שהיה קשור בכיבוי השרפות – להחלטות שקיבל פנסטון היו השלכות שליליות מאוד.

פרדריק פנסטון - הפודקאסט עושים היסטוריה

פרדריק פנסטון

כדי למוטט בניינים, יש צורך בחומרי נפץ. סן-פרנסיסקו הייתה מוקפת במכרות ובבסיסי צבא, כך שחומרי נפץ היו בשפע. ניסיון בהפעלת חומרי הנפץ, עם זאת – ובמיוחד בסביבה עירונית צפופה – לא היה. חייליו חסרי הניסיון של פנסטון עשו כמעט כל טעות אפשרית בניסיונותיהם ליצור אזורי חיץ.

חומר הנפץ המועדף כדי למוטט בניין הוא דינמיט: הוא גורם לפיצוץ מהיר וחזק, שמשטח את המבנה בזריזות מבלי לשרוף אותו. החיילים, שלא היו מודעים לכך, השתמשו באבקת שרפה, חומר נפץ חלש בהרבה שגם מפזר גיצים ואש לכל עבר. התוצאה הייתה שחלק ניכר מהפיצוצים, במקום שיסייעו לבלום את השרפה – דווקא הציתו שרפות חדשות. הנחייתו של ראש העיר להימנע מהרס בתים כמה שרק ניתן הביאה לכך שהחיילים פוצצו מבנים רק כשהאש המתפשטת כבר הייתה קרובה אליהם מאוד, ולאזור החיץ שנוצר לא הייתה משמעות מעשית – או אפילו להפך, כשהחיילים מוטטו קירות שהיו עשויים לבלום את האש. כבר ביום השני לשרפה ניתן היה להבחין שפיצוצי הבתים מזיקים יותר משהם מועילים – אך הבריגדיר גנרל פנסטון היה מאוהב ברעיון. הוא הורה להביא חומרי נפץ נוספים מכל מקור אפשרי, ואפילו הורה לספינות משמר החופים – אותן ספינות שהמשאבות שלהן סייעו להציל את מעט הבתים שכן אפשר היה לכבות בזמן – להפסיק את השאיבה ולהפליג לבסיסים מרוחקים כדי להביא חומרי נפץ נוספים.

השריפה הגדולה של סן פרנסיסקו - הפודקאסט עושים היסטוריה

השריפה הגדולה של סן פרנסיסקו

פה ושם היו אנשים שהיו מנוסים בשימוש בחומרי נפץ: אלו היו הכורים, שנעזרים בדינמיט יום יום כחלק מהעבודה במכרות. כמה מהם פנו אל הצבא והציעו את עזרתם, אך נדחו על הסף. ניתן לחוש בעלבון ובתסכול שחשו אותם כורים במאמר שהתפרסם מאוחר יותר במגזין מקצועי:

"המשטרה, המיליציה והכבאים המתנדבים השתמשו בקופסת דינמיט היכן שקמצוץ היה מספיק, פוצצו את הצד הלא נכון של הקיר ועשו דברים מטופשים אחרים, כמו הצבה של חבית אבק שריפה שחור במרכז בניין עשוי מעץ, כך שהתוצאה הייתה שריפה של הבניין במקום למוטט אותו… הם פוצצו בניינים בוערים והפיצו את אש במקום למנוע את התפשטותה. עם כל כך הרבה כורים בקהילה, אפשר היה למצוא עזרה של אנשים מנוסים – וכמה מחברינו אכן הציעו את עזרתם – אך לשווא. קשה לשכנע אדם שאין לו מושג מה הוא עושה."

במשך שלושה ימים בערה סן-פרנסיסקו, ועמוד העשן שהיתמר מעל העיר הגיע לגובה של מספר קילומטרים. השרפה כילתה כעשרה ק"מ רבועים של שטח בנוי: כמו שטחה של תל-אביב מחוף הים במערב ועד כביש 4 במזרח. עשרים ושמונה אלף בתים נהרסו, כשמונים אחוזים מכלל הבתים בעיר באותה התקופה. על פי כמה הערכות, כחמישים אחוזים מהם נהרסו באופן מכוון על ידי חייליו של גנרל פנסטון – ביניהם גם בתים רבים שקרוב לוודאי היו שורדים את השרפה ללא פגע.

אחוז לא ידוע מהבתים שהושמדו, הוצתו במכוון על ידי התושבים. הסיבה לכך הייתה מדיניותן של חברות הביטוח, שהיו מוכנות לשלם תמורת בתים שניזוקו בשרפה – אבל לא על נזקי רעידת אדמה. היו לא מעט תושבים שהבתים שלהם ניזוקו קשה כל כך ברעידה, עד שהיה עדיף להם לשרוף את הבית מאשר לנסות ולשקם את הנזק מכספם שלהם.

הדיווחים הרשמיים סיפרו על על כארבע מאות הרוגים בלבד, אך חוקרים מודרניים מאמינים כי מספר הנספים האמיתי היה קרוב יותר לשלושת אלפים. מנהיגי העיר 'עיגלו' את המספרים כלפי מטה כיוון שחששו שאם יוודאו ממדיו האמתיים של האסון תיפגע האטרקטיביות של העיר למשקיעים מהחוף המזרחי. זה לא עזר להם: הנזק שספגה סן-פרנסיסקו פגעה אנושות בתנופת הצמיחה שלה. עד אותה הנקודה הייתה סן-פרנסיסקו לבו העסקי והתרבותי של החוף המערבי הצעיר של ארצות הברית, ובזמן שחלף עד שהתאוששה העיר וחזרה לעצמה, תפסה את מקומה העיר לוס-אנג'לס.

מבין תושבי העיר, מי שכנראה סבלו הכי הרבה היו המהגרים הסיניים. לא רק שרובע צ'יינה-טאון הושמד כליל בשרפה, הם גם נאלצו להתמודד עם גזענות ושנאת-זרים מצד החיילים. למשל, היו מקרים מתועדים שבהם החיילים שפוצצו בתים לא טרחו לפנות מתוכם תושבים סינים, ופוצצו אותם יחד עם המבנה. ועדיין, צוחק מי שצוחק אחרון. על פי חוק, תושב ממוצא זר יכל לקבל אזרחות אמריקנית רק אם נולד במדינה. לאחר האסון פנו עשרות אלפי מהגרים סינים לרשויות בבקשה לקבלת אזרחות בטענה שנולדו בארצות הברית: לרשויות לא הייתה ברירה אלא לאשר את הבקשות, שכן ארכיון תעודות הלידה של העיר הושמד כליל. על פי החישוב, אם כל המהגרים שטענו שנולדו במדינה אכן נולדו בה – לכל אישה סינית בצ'יינה טאון היו יותר מחמש מאות ילדים…

השרפה במועדון ה'קוקונט גרוב', בוסטון, 1942

השרפה הבאה עליה אספר יוצאת דופן בכך שאינה סופת אש, אפילו שרפה רחבת היקף באופן עקרוני: היא פגעה בבניין אחד בלבד. בחרתי לספר עליה מכיוון שהיא חושפת שני מאפיינים שרלוונטיים מאד גם לשרפות ענק: האחד הוא השפעתו של העשן הרעיל שנוצר במהלך השרפה, והשני הוא השפעתם של רשלנות וזלזול על תוצאות והיקף הנזק שהיא גורמת.

הקוקונט גרוב (Coconut Grove) – 'חורשת עצי הקוקוס', בתרגום חופשי – היה מועדון הלילה היוקרתי ביותר בבוסטון בזמן מלחמת העולם השנייה. כל המי ומי של בוסטון נהגו לבלות בו בסופי השבוע, לצד חיילי הצי שחזרו לחופשת מולדת וסטודנטים מהאוניברסיטאות הסמוכות. המועדון עוצב בסגנון 'גן עדן טרופי': עצי דקל עשויים מפלסטיק לצד רחבת הריקודים, בדים צבעוניים שהשתלשלו מהתקרה, מוזיקה קריבית וכיוצא בזה. בעל המקום היה איש עסקים בשם ברנט וילנסקי (Welansky). וילנסקי היה אדם קשוח וחסר פשרות, שהיה ידוע בזכות קשריו עם המאפייה ועם צמרת השלטון המקומית. הקשרים האלה, ככל הנראה, אפשרו לו לעשות בתוך הקוקונאט גרוב ככל העולה על רוחו: הוא העסיק עובדים מתחת לגיל החוקי, ולא ציית לחוקי בנייה ובטיחות.

ביום שבת, ב-28 בנובמבר 1942, שהו בקוקונאט גרוב כאלף אורחים, והמקום היה בתפוסה מלאה.

בקומת המרתף של המבנה היה בר קטן, ובו בילו כמה עשרות אנשים שביקשו להתרחק מהמולת האולם המרכזי שבקומת הקרקע. זוג צעיר, כנראה חייל בחופשה ונערתו, רצו להתמזמז בפינה בפרטיות ולשם כך פירק החייל נורה שהייתה חבויה בתוך דקל מלאכותי. בעשר ורבע בערב הבחין המוזג בבר בחשכה שבפינה, וביקש מאחד המלצרים – נער צעיר כבן 16 – להבריג בחזרה את המנורה למקומה. הנער ניסה לעשות זאת, אבל לא הצליח להבריג את הנורה בחושך. הוא הדליק גפרור כדי לראות טוב יותר, והחזיר את הנורה למקומה.

הדעות חלוקות לגבי מה שאירע בהמשך: הנער טען שכיבה את הגפרור היטב לפני שעזב את המקום, וחוקרי השרפה תמכו בטענה זו. אורחים שעמדו לא רחוק סיפרו שזמן קצר לאחר שעזב הנער את המקום הבחינו בלהבות קטנות בין עלי דקל הפלסטיק, והבדים שכיסו את התקרה החלו משנים את צבעם. מלצרים נוספים הוזעקו למקום כדי לכבות את האש. בתחילה האורחים היו משועשעים מהאירוע, וצפו בחיוך במלצרים מנסים לכסות את השרפה הקטנה באמצעות כוסות סודה.

הלהבות הנמוכות הטעו את כולם. מאחורי הבדים העבים זחלה האש לאורך התקרה והתפשטה מעל לראשיהם של הסועדים. רק כשהחלו הלהבות מתקרבות אל מדרגות היציאה מהמרתף, הרימה האש את ראשה וגלתה את עצמתה האמתית: האוויר הטרי שליד היציאה ליבה את הבערה, ושניות ספורות לאחר מכן התפוצץ כדור אדיר של אש מהמרתף אל תוך האולם הראשי.

כמעט בבת אחת התחלפה האווירה בקוקנאט גרוב משמחה ועליצות, לפניקה היסטרית. החשמל והתאורה נעלמו בכמה שניות, ועשן שחור ומחניק החל ממלא את המועדון. מאות בני אדם החלו רצים אל הדלת הראשית של המועדון וכאן נתגלתה הטעות הקטלנית הראשונה: טעות אחת מני רבות, למרבה הצער. בכניסה הראשית הייתה רק דלת אחת, וזו הייתה דלת מסתובבת. האורחים המבוהלים צבאו על הדלת וניסו לדחוף אותה, אבל כל אחד מצד אחר – והתוצאה הייתה שאף אחד לא יכול היה לצאת דרכה. העשן השחור והמחניק גרם להם לאבד את ההכרה בתוך כמה עשרות שניות. כוחות הכיבוי הגיבו במהירות שיא: למעשה, כבאים שעבדו ברחוב המקביל הבחינו בעצמם את העשן שעולה מהמועדון והגיעו אליו בתוך דקות ספורות, אבל היו חסרי אונים לחלוטין: עשרות גופות נערמו מאחורי הדלת המסתובבת, וחסמו אותה לחלוטין. חלפו שעות עד שהצליחו הכבאים לפרק את הדלת ולהיכנס פנימה.

מטפלים בפצועים מחוץ למועדון - הפודקאסט עושים היסטוריה

מטפלים בפצועים מחוץ למועדון

גם בתוך המועדון המצב לא היה טוב יותר. העשן הסמיך והחשכה המוחלטת הביאו לכך שמאות אורחים נהרגו בזמן שהסתובבו כסומים בין הלהבות. כמה עשרות הצליחו להגיע אל דלת חירום בצדו האחורי של המועדון: הם דחפו ודחפו ודחפו את הדלת בניסיון נואש להציל את עצמם… אבל הדלת הייתה מהסוג שנפתח כלפי פנים, ולא כלפי חוץ. כחמישים איש נהרגו מאחורי הדלת הלא-נעולה.

כשעלה השחר על בוסטון נתברר הקף האסון: 492 איש נהרגו בקוקנאט גרוב. רובם המוחלט של הנספים לא נפגעו מהאש עצמה, כי אם מהעשן השחור והסמיך שנפלט מהבדים, הריפודים ושאר החומרים הדליקים שבמועדון.

השריפה במועדון הקוקנט גרוב - הפודקאסט עושים היסטוריה

השריפה במועדון הקוקנט גרוב

למי שלא "זכה" להיות בתוך בניין בוער, קשה להבין עד כמה באמת מסוכן העשן המחניק שנוצר בזמן שרפה- למעשה, מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר, מהלהבות עצמן. העשן הכבד הוא גם פקטור חשוב בזמן שריפה גדולה, כמו סופת אש: הוא מגביל את הראות ומונע מהכבאים בשטח להבחין בכיוון ההתפשטות של חזית האש, וגם הופך את הבריחה ממנה למשימה קשה בהרבה.

בחזרה לבוסטון, ולשרפה בקוקונט גרוב. העיר כולה הייתה בהלם. לא רק שמדובר היה במועדון הנוצץ והזוהר ביותר בעיר, כמעט ולא היה אחד שלא איבד אח או חבר באסון. הטרגדיות נפרשו מעל דפי העיתונים: משפחה בת עשרה נפשות שנספתה כולה. ארבעה אחים, כולם חיילים בחופשה, נהרגו. באק ג'ונס, אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים של זמנו, נהרג ליד השולחן שבו חגג עם חבריו. היו גם סיפורים על גבורה יוצאת מגדר הרגיל, כמו מלח בשם קליפורד ג'ונסון שבילה עם חברתו בקוקנאט גרוב. ג'ונסון הצליח לברוח דרך חלון צדדי במטבח, אבל חזר פנימה כדי לחפש את אהובתו. לא פעם, לא פעמיים – ארבע פעמים חזר ג'ונסון אל התופת כדי להציל אותה – ולא ידע שכל אותו הזמן היא מחכה לו מחוץ למועדון, בריאה ושלמה. ג'ונסון נכווה באופן קשה מאד: חמישים אחוז מגופו היה מכוסה בכוויות מדרגה שלישית, כוויות שבהן העור נשרף לחלוטין והבשר שמתחתיו נחרך. הוא שרד שנתיים של טיפולים קשים וכואבים – הפצוע הכי קשה שאי פעם שרד מצב כזה עד אז – ולבסוף זכה לשאת את אהובתו לאשה. למרבה הצער, הוא נהרג 14 שנה מאוחר יותר, בתאונת דרכים.

חקירת הדלקה העלתה שורה ארוכה של כשלים והפרות בוטות של כללי בטיחות שהביאו לתוצאה הקשה. למשל, חלק גדול מהתפאורה – וילונות כבדים, בדים שנתלו מהתקרה וכו' – היה עשוי מחומרים דליקים מאוד אשר בזמן השרפה פלטו פחמן חד-חמצני רעיל ועשן סמיך במיוחד. לחשמלאי של הקוקנאט גרוב לא היה רישיון לעסוק במקצוע. התפוסה במועדון באותו הערב הייתה עשרים וחמישה אחוזים מעל למותר.

עיקר הזעם הציבורי הופנה אל ברנט וילנסקי, בעל המקום. לא רק שהייתה לו אחריות ישירה לכל הכשלים והפרות כללי הבטיחות שהפכו את הקוקונט גרוב למלכודת המוות המושלמת, החקירה גם העלתה שוילנסקי הורה לאטום דלתות חירום בלבנים ובמלט, למשל, כדי לוודא שאף אחד אינו מנסה לעזוב את המועדון בלי לשלם על המשקה שלו. חלון זכוכית שהיה עשוי לשמש כפתח מילוט היה סגור בקרשים ובשלשלאות. תאוות הבצע שלו עלתה בחייהם של מאתיים בני אדם לפחות, שנהרגו לצד יציאות החירום האטומות. וילנסקי הועמד לדין, הורשע באחריות לאסון ונידון לחמש עשרה שנות מאסר: הוא שוחרר כעבור ארבע שנים בעקבות סרטן קטלני שבו לקה, והלך לעולמו שבועות מספר לאחר מכן.

האסון בקוקונט גרוב היה טראומה קשה עבור בוסטון וארצות הברית כולה, אך היה גם זרז לחקיקה שתרמה רבות למניעת אסונות דומים בעתיד, כגון שינויים בנהלי בנייה וחשמל. חלק מהשינויים האלה מלווים אותנו עד היום, וגם בישראל – כמו דלתות חירום שנפתחות החוצה באמצעות ידיות דחיפה ושלטי הכוונה מוארים ליציאות חירום. אם תשימו לב, בכל בית מלון או במבנה ציבורי אחר שהכניסה אליו היא באמצעות דלת מסתובבת – ישנה לצד הקרוסלה גם דלת רגילה, שנפתחת החוצה – גם זו תוצאה של הלקחים שהופקו בעקבות השרפה בקוקונט גרוב.

הפצצת דרזדן, גרמניה, פברואר 1945

אם בקרתם אי פעם בפירנצה, ודאי התרשמם מיופיה של העיר האיטלקית המדהימה הזו ומהעושר התרבותי והאמנותי שבה. אחת מכינוייה של דרזדן, בירתה של מדינת סקסוניה שבמזרח גרמניה, היה 'פירנצה שעל האלבה', הנהר שזורם דרכה. במשך מאות שנים היא נחשבה לאחת הערים היפות ביותר באירופה, וזו גם הסיבה שלא הופצצה במהלך מרבית מלחמת העולם השניה באותה האינטנסיביות שבה הפציצו בעלות הברית ערים אחרות בגרמניה הנאצית. כל העושר התרבותי וההיסטורי, לצד חייהם של כמה עשרות אלפי בני אדם, נמחקו בתוך פחות משלוש שעות, ב-13 (שלושה עשר) בפברואר, 1945.

למרבה האירוניה, הנאצים היו אלה שנטעו את זרעי חורבנה של דרזדן במו ידיהם. הגרמנים הבינו, בשלב מוקדם יחסית של המלחמה, שהאש היא כלי נשק יעיל ביותר בלוחמה נגד ערים מאוכלסות בצפיפות: שרפה יכולה להתפשט וליצור נזק מתמשך קילומטרים רבים ממוקד פיצוץ רגיל. כמובן, האש שימשה ככלי נשק בזמן מלחמה עוד משחר ימי ההיסטוריה, ופצצות תבערה מסוגים שונים היו קיימות שנים רבות בטרם מלחמת העולם השנייה – אבל הנאצים עשו מאמצים ניכרים להבטיח שהפצצה מן האוויר תגרום, בסבירות גבוהה, לשרפה רחבת הקף. למשל, בזמן הבליץ על לונדון, מטוסים גרמניים השליכו פצצות הדף כדי לפרוץ דלתות וחלונות ולהעיף גגות מעל הבתים – ורק אז השליכו פצצות תבערה: האש חדרה אל הבתים הפתוחים, שרפה רהיטים, בדים וקירות והתפשטה במהירות לבתים הסמוכים.

הבריטים לא ישבו בחיבוק ידיים. ארתור האריס, המוכר גם בכינוי 'האריס המפציץ' (Bomber Harris) וגם כ'האריס הקצב', היה מפקד זרוע ההפצצה של חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה: הוא סיפר בזכרונותיו שחלק גדול מההצלחה של המפציצים הבריטיים ניתן לזקוף לזכות הלקחים שלימדו אותם הנאצים בימי הבליץ. הגרמנים הדגימו בפני הבריטים טכניקות יעילות ליצירת הרס באמצעות שרפות יזומות: למשל, אם מדליקים שרפות רבות בו זמנית, צוותי הכיבוי לא יוכלו לטפל בהן, וכך השרפות תשתוללנה באין מפריע במשך זמן רב יותר.

האריס ועמיתיו הבינו, עם זאת, שהנאצים עשו טעות קריטית שמנעה מהם למצות עד תום את טקטיקת הבערת הערים: הם לא ריכזו את ההפצצות שלהם בתא שטח מצומצם ובפרק זמן קצר. היו מקרים שבהם תקפו הנאצים אזור מרוכז אחד, והיו מקרים אחרים שבהם נפלו פצצות רבות בדקות ספורות אבל כמעט אף פעם לא נעשו השניים האלה באותם הרגעים. הניסיון שצברו הבריטים בהתמודדות מול ההפצצות הגרמניות לימד אותם שכדי ליצור תנאים מתאימים לשרפה גדולה, יש להפציץ אזור מצומצם יחסית ובפרק זמן קצר שבשום פנים ואופן לא יאפשר למכבי האש להגיב. המפציצים שתקפו את דרזדן השליכו אלפי טונות של פצצות חומר נפץ ותבערה בתוך שתי דקות בלבד, ובאזור מטרה ששטחו היה כמה ק"מ רבועים. הטקטיק ה הזו נוסתה בהצלחה שנתיים קודם לכן בהפצצה על העיר המבורג, אבל הגיעה לכדי שלמות בהפצצה על דרזדן.

מפציץ מעל דרזדן - הפודקאסט עושים היסטוריה

מפציץ מעל דרזדן

ההפצצה תפסה את הגרמנים בהפתעה. דרזדן כמעט ולא הייתה מוגנת על ידי כוחות נ"מ, ושום דבר לא הפריע למפציצי בעלות הברית להטיל את התחמושת על המרכז העתיק והמאוכלס בצפיפות של העיר הגדולה. טקטיקת ההבערה המתוכננת פעלה באופן מושלם, והציתה שרפה שהמעטים ששרדו אותה לא ישכחו לעולם. כך מתאר את המאורעות כבאי גרמני: הוא וחבריו לצוות שמעו את צופרי האזעקה ופרסו צינורות כדי להגן על המפעל שבו הוצבו.

"לפתע, גשם של אש ירד עלינו מהשמיים. ניסינו להוציא את משאבת המים מהצריף אבל זה היה בלתי אפשרי. האוויר היה ממש מלא באש, ויציאה מהמחסה פירושה הייתה מוות ודאי, ובכל אופן לא היינו מסוגלים להציל את המפעל בשום מצב…ואז החלה סופה, יללה עזה של רוח מכיוון רחוב. הרוח התעצמה עד שהפכה להוריקן, ואנחנו איבדנו כל תקווה להילחם באש. היה זה כאילו שכל מה שיכולנו לעשות נגד האש, הוא לא יותר מטיפת מים בודדת על סלע לוהט. הכל סביבנו, עד להיכן שהצלחנו לראות, היה ים אדיר של אש."

התיאור שסיפק הכבאי אודות רוחות בעצמת הוריקן שנשבו ברחובותיה של דרזדן הוא עדות ברורה לכך שבעלות הצליחו להוציא לפועל את תוכניתן: להצית סופת אש יזומה בדרזדן. לא אתאר בפניכם את הסיפורים והתיאורים של הניצולים מההפצצה. אלו תיאורים שמי שקרא אותם, כפי שקראתי אני כחלק מהתחקיר לפרק זה, לא ישכח אותם לעולם. סיפורים על אנשים שמנסים לברוח מהאש אבל שוקעים עד הקרסול בתוך הכביש שהאספלט שבו החל להינמס, וכשהם מנסים להשתחרר מהתופת גם הידיים שלהם נלכדות בתוך האספלט. סיפורים על טורנדו פתאומי של אש שמגיע משום מקום והופך בני אדם ללפידים בוערים בשבריר שניה. המילה 'גיהנום' אינה מצליחה לתאר את מה שהתרחש בדרזדן. לנו, כמי ששמעו את הסיפורים של הסבים והסבתות על השואה, קשה אולי לחוש אמפתיה לגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל מי שיקרא את הסיפורים של הילדים ששרדו את התופת הזו, לא יוכל להישאר אדיש.

מבט אל ההרס בדרזדן - הפודקאסט עושים היסטוריה

מבט אל ההרס בדרזדן

ההפצצה בדרזדן, והפצצות דומות בערים אחרות, הייתה מוקד למחלוקת בבריטניה ובארצות הברית כבר בזמן המלחמה. כארבעים אלף איש נשרפו בדרזדן בתוך פחות משלוש שעות. האריס המפציץ ותומכיו טענו כי רק הפעלת לחץ על האוכלוסיה תגרום להתמוטטות המורל הגרמני ותכריע את המלחמה, וחוץ מזה – לנאצים לא היו בבירור שום סנטימנטים כלפי הרג אזרחים: הבליץ האווירי שלהם הרג קרוב לארבעים אלף בריטים בזמן המלחמה. המתנגדים טענו – ובצדק, בדיעבד – שלסבל האוכלוסיה אין כל השפעה על הנאצים, שבטירופם היו מוכנים לקחת עמם את כל העם הגרמני אל הקבר. המחלוקת לא הפסיקה את השימוש בסופות אש ככלי נשק: באותה השנה הפציצו האמריקנים את טוקיו שביפן באותה השיטה, והרגו קרוב לתשעים אלף איש- מספר דומה לזה שנהרגו בהפצצה הגרעינית בהירושימה, עובדה שמלמדת על עצמתה ההרסנית של סופת אש.

מה מלמדים אותנו הסיפורים אודות סופות האש לאורך ההיסטוריה?

אני חושב שסופות האש משקפות, במידה מסוימת, את האופי האנושי. מצד אחד, הם חושפות בפנינו את החולשות והתכונות הפחות חיוביות שלנו, כמו חשדנות כלפי זרים, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור על רומא ורשלנות ותאוות בצע, בהן נתקלנו בשרפה בקוקנט. מצד שני, הן מלמדות אותנו שאנחנו יכולים להשתפר: כל אסון הביא בעקבותיו שיפורים ושינויים בטכנולוגיה וכללי הזהירות, וכיום אנחנו מבינים טוב יותר מאי פעם את הסיבות הסביבתיות שמביאות לפרוץ סופות אש.

סופות אש גם מדגימות לנו שלמרות אלפי שנים של ציוויליזציה, יש לנו לאן להתקדם. השליטה באש היא זו שהפכה אותנו, בימים הפרה-היסטוריים, מחיות אינטליגנטיות לבני אדם השולטים בגורלם ובסביבתם. היום אנחנו יודעים אולי להצית סופות אש ולהשתמש בה ככלי משחית- אבל אנחנו לא יודעים כיצד לשלוט בהן ולכבות אותן. דבר אחד בטוח: ביום שנדע כיצד להימנע מרשלנות שמביאה לסופות אש, ונפסיק להצית אותן ולשלח אותן אחד בשני- נהייה בני אדם טובים יותר.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

2 Responses

  1. עמוס אורטל הגיב:

    שריפה גדולה נוספת היא השריפה של סיאטל שהתחילה ממערבב דבק שנרדם. השריפה השמידה את העיר (שלא הייתה מאוד ותיקה אז, אבל שינתה מאוד את העיר אחר כך)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *