על אוצרות אמיתיים, ארכיאולוגיה וגלאי מתכות

אוצרות וגלאי מתכות - הפודקאסט עושים היסטוריה

כתב: רן לוי

בפרק זה נדון בתופעה המעוררת דאגה בליבם של ארכיאולוגים רבים: גלאי מתכות רבי עוצמה בידיהם של ציידי אוצרות חובבים, אשר לא יבחלו בשום אמצעי בכדי להגיע אל הזהב והכסף הקבורים מתחת לאדמה…אולי.


פרק זה מבוסס על פודקאסט. האזינו לפודקאסט כאן:

הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


האוצר של אוק-איילנד

בשנת 1795 טייל הנער דניאל מק'גיניס בחורשה קטנה, על האי אוק איילנד (Oak Island) השוכן לא הרחק מחופייה המזרחיים של קנדה. לפתע הבחין דניאל בעץ גדול שעל אחד מענפיו נחו חבל וגלגלת. מתחת לגלגלת, ראה, האדמה הייתה שקועה מעט – כאילו נחפרה וכוסתה לפני זמן לא רב. ניצוץ של התלהבות נדלק במוח הנער. הוא ידע שחבל וגלגלת יכולים ליצור מנוף פשוט, שיטה שימאים עושים בה שימוש מזה עידן ועידנים. הוא ידע גם שאוק איילנד שימש בעבר בתור מקום מסתור עבור שודדי-ים שפעלו בצפון האוקיינוס האטלנטי. האם ייתכן שאחד מהם טמן מתחת לעץ את השלל העשיר שבזז בפשיטה האחרונה…?

גילוי מקרי זה הוא הפתיח לסאגה בלתי-שגרתית בת למעלה ממאתיים שנה, הממשיכה גם בימינו. סיפור האוצר של אוק איילנד ישמש אותנו כדי לדון בשאלה שהופכת, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות של השנים האחרות, לבוערת במיוחד: האם מחפשי האוצרות, אותם חובבים נלהבים שמשקיעים מזמנם ומכספם כדי לאתר מטמונים חבויים – הם הסיוט הגרוע ביותר של הארכיאולוגים? האם מחפשי האוצרות שודדים לא רק זהב, אלא גם את העבר שלנו?

למחרת חזר דניאל מק'גיניס אל החורשה הקטנה, והביא עמו שניים מחבריו: אנתוני ווהאן (Vaughan) וג'ק סמית' (Smith). הם הביאו מעדרים וכלי עבודה והחלו חופרים באדמה השקועה. בעומק של כשלושה מטרים גילו שכבת לוחות אבן שטוחים, מהסוג שמשמש לעתים כאבני מדרכה. החבורה הנלהבת המשיכה בעבודה. כעבור שלושה מטרים נוספים חשפו שכבה נוספת – הפעם של קורות עשויות עץ. שתי השכבות האלה, שנדמה שהונחו במכוון כדי לכסות על משהו, דרבנו אותם להמשיך ולחפור. בעומק של כתשעה מטרים חשפו שכבת קורות נוספת – וסימני שחיקה שנראו, על פניו, כסימנים שנעשו על ידי אתים או כלי חפירה דומים. על אף הרמזים המסקרנים, נאלצו שלושת הנערים להרים ידיים. הבור שחפרו היה עמוק מדי והקירות איימו להתמוטט. הם ניסו לאתר מישהו בעל ניסיון וציוד שיסייע להם, אך לשווא.

שמונה שנים חלפו, אך חלום האוצר לא נגוז ממוחם של שלושת הנערים, שהיו עתה אנשים בוגרים. לבסוף הצליחו למצוא מישהו שהסכים לסייע להם: איש עסקים קנדי בשם סיימון לינדס (Lynds). עמו הקימו השלושה חברה בשם 'אונסלו' (Onslow), שכרו עוד כמה עשרות עובדים והמשיכו במלאכת החפירה של 'בור הכסף', שכפי שכונה המקום. ככל שהעמיקו, חשפו שכבות נוספות של קורות עץ וביניהן שכבות פחם, חרס וסיבי קוקוס. בעומק של 28 מטרים נכונה להם הפתעה מרעישה: אבן, ועליה הייתה חקוקה כתובת באותיות לא מוכרות. איש מהם לא ידע לקרוא את הכתובת, והם העבירו אותה למומחה לשפות באחת האוניברסיטאות. בינתיים השתבשו העניינים ב'בור הכסף'. מים ממקור לא ידוע הציפו את הבור והגיעו כמעט עד לפני השטח: כל ניסיונות השאיבה לא צלחו. התסכול הגיע לשיאו כשהתבררו תוצאות עבודתו של המומחה לשפות: הפרשנות שלו לכתובת שעל האבן הייתה – "שני מיליון פאונד קבורים 40 רגל [כ-12 מטר] מתחת לכאן."

ארבעים וחמש שנים חלפו. דניאל מק'גיניס הלך לעולמו ושני חבריו היו כבר בשנות השבעים לחייהם – אבל האוצר המסתורי של אוק איילנד עדיין הקסים אותם. בשנת 1849 חברו ווהאן וסמית' הקשישים לכמה אנשי עסקים, וחזרו אל 'בור הכסף'. ציוד חדש ומתקדם הובא לאתר, המים נשאבו והבור נחפר מחדש עד לעומק של למעלה משלושים מטרים. בשלב זה החלו קירות הבור לגלות סימני אי-יציבות, והעבודה הופסקה – אך לא לגמרי. מקדחה צרה וארוכה הצליחה לחדור עוד כמה מטרים אל מתחת לקרקעית הבור: היא פגעה בשכבה דקה של עץ דחוס, ואז המשיכה לתוך מה שנשמע לחופרים כמו חלל ובו חלקי מתכת קטנים. לאחר מכן פגעה בשתי שכבות עץ נוספות, ושוב בחלקי מתכת. למחפשי האוצר הנלהבים לא היה ספק במה במדובר: המקדחה חלפה דרך שתי תיבות מלאות במטבעות שהיו מונחות זו על גבי זו! בור נוסף נחפר כמה מטרים ליד החפירה המקורית כדי לנסות ולעקוף את השבר או התעלה שהציפו את הבור המקורי – אבל בעומק של כ-35 מטרים, גם הוא הוצף… ככל הנראה חדרה המקדחה לניקבה או למנהרה מלאה במים, וגרמה לה להתרוקן לתוך הבור. מישהו שפך דיו אדום אל המים, וכתמים אדומים הופיעו על שפת הים במרחק של כמה מאות מטרים משם.

מה פירוש שכבות האבן והעצים שהונחו במרווחים קבועים כמעט מעל מיקומו המשוער של האוצר? מדוע הוצף הבור פעם אחר פעם? לחופרים הייתה תשובה ברורה: אלו מכשולים שהניח מי שהחביא את האוצר כדי למנוע מהם להגיע אליו. זו הייתה מערכת הגנה מתוחכמת מאין כמוה! מישהו טרח לחפור מנהרות תת-קרקעיות משני חופים שונים לכל הפחות, הם העריכו, כדי לוודא שהאוצר יישאר בלתי נגיש.  מה כבר יכול להיות יקר ערך כל כך, שיצדיק מערכת הגנה כה מתוחכמת ומורכבת? תיבת אוצר של שודדי ים הייתה הניחוש המתבקש, אבל היו גם השערות משונות יותר והגיוניות פחות: אולי אלה תכשיטיה של מארי אנטואנט שנעלמו במהלך המהפכה הצרפתית, או שמא היו אלה צאצאיהם של האבירים הטמפלרים שהטמינו בתחתית הבור את הגביע הקדוש של ישו…עלילת 'צופן דה-וינצ'י' תחוויר אל מול סיפור כזה, אם יתברר כנכון. למרות כל השאיפות והמאמצים, גם הפעם כשל הפרויקט. כל הנסיונות לסכור את המנהרות שהובילו מים אל הבור כשלו, והמחפשים נאלצו לשוב לבתיהם. עשרות אלפי הדולרים שהושקעו בחפירות ירדו לטמיון… ולא בפעם האחרונה.

מאז ימיהם של מק'גיניס, ווהאן וסמית' ניסו עשרות מחפשי אוצרות את מזלם על האי. אפילו הנשיא האמריקני פרנקלין רוזלוונט ניסה את מזלו בחפירה כשהיה רק עו"ד צעיר. משאבות גדולות ומחפרים ענקיים הובאו לאוק איילנד על גבי גשר גדול שנבנה במיוחד לצורך זה. הבור המקורי הועמק עד לכ-60 מטרים, ובורות נוספים נחפרו סביבו. מצלמות וידאו שהורדו למים העכורים בשנות השמונים של המאה העשרים החזירו תמונות שניתן לפרש אותן ככלי עבודה קבורים בסלע, או אפילו יד קטועה הצפה במים. קשה לכמת את כמות המאמץ שהושקעה באיתור האוצר של אוק איילנד. לפחות שלושה עובדים נהרגו במהלך החפירות בתאונות שונות. ציוד חפירה כבד נרכש במיליוני דולרים. הבעלות על האי החליפה ידיים כמה וכמה פעמים בסכומי כסף גדולים… וכל זאת במהלך חיפוש אחר אוצר שאין ולא היה מעולם אפילו שמץ של הוכחה לעצם קיומו.

כמעט כל המומחים שבחנו את סיפורו של אוק איילנד הגיעו לאותה המסקנה: אין שום אוצר, ומעולם לא היה. שכבות האבנים, העצים והסיבים שנראות כאילו הונחו בכוונה באדמה הם תופעה טבעית לגמרי. ההצפות החוזרות ונשנות אינן תוצאה של מערכת הגנה מתוחכמת, כי אם תוצאה של מערות תת-קרקעיות שחצב הים באדמה הגירית הרכה שמתחת לאי, מערות שרבות כמותן נתגלו בכל האזור. אבל… מה לגבי האבן וכתב הסתרים, ודאי תשאלו? החבל והגלגלת שהיו על העץ שגילה מק'גיניס?  סיפור האוצר של אוק איילנד עבר במאתיים השנים האחרונות גלגולים רבים כל כך והחלפות ידיים בסגנון 'טלפון שבור', עד שאין כמעט דרך לקבוע בוודאות אלו מבין הפרטים נכונים ואלו הן סתם הגזמות והמצאות. את אבן הסתרים, אם הייתה, איש לא ראה במו עיניו כבר למעלה ממאה שנים. מעל לכל ניצבת העובדה הפשוטה שאיש לא מצא, בכל מאתיים ומשהו השנים האחרונות, ולו מטבע בודד מתוך ה"אוצר" של אוק איילנד. ובכל זאת, האגדה על האוצר המסתורי של אוק איילנד חיה ונושמת. חברה מסחרית רכשה את האי לפני מספר שנים ומתכננת ניסיון חפירה נוסף, ובינתיים המקום משמש כמוקד עליה לרגל לתיירים שבאים לראות את החור העמוק ואת ציוד החפירה המחליד שזרוק כמעט בכל פינה באי.

המבוך של אמננחת השלישי

אוצרות 'אמתיים' של שודדי ים כנראה לא היו קיימים מעולם: כל האגדות על מפות עתיקות ועליהן משורטטים איקסים אדומים וסימונים של גולגלות הן רק…אגדות. המקרה המאומת היחיד שבו הסתיר שודד-ים מטמון כלשהו הוא זה של הפירט המפורסם קפטן ויליאם קיד, אשר פעל במאה ה-17 בצפון אמריקה ובאיים הקריביים. קפטן קיד החביא שלל בשווי כחצי מיליון ליש"ט על אי לא הרחק מניו יורק, אבל נתפס זמן קצר לאחר מכן. רשויות החוק גילו את האוצר בקלות, והוא שימש כראיה במשפט שבסופו הוצא קיד להורג. כאמור, זהו המקרה המאומת היחיד אי פעם של אוצר שודדי ים: כל השאר הן עלילות של ספרים בדיוניים כמו 'אי המטמון' המפורסם, מאת רוברט לואיס סטיבנסון. אך אין משמעות הדבר שאין אוצרות כלל… ואפילו להפך.

במרוצת ההיסטוריה נקברו – במתכוון ושלא במתכוון – מיליוני פריטים יקרי ערך מתחת לאדמה או במעמקי הים. הדוגמא המפורסמת ביותר היא זו של הפרעונים ובני האצולה של מצרים העתיקה, שקבריהם הכילו כלי כסף, תכשיטי זהב וציוד אחר עבור המסע אל העולם הבא. אוצרות מעין אלה מגרים מאד את הסקרנות ותאוות הבצע של מחפשי האוצרות- ואדריכלי הפירמידות ידעו זאת היטב. מי שתכנן את הפירמידה של המלך אמנמחת השלישי, למשל, השתמש בכל טריק ותכסיס שעמד לראשותו באותה התקופה, אלפיים שנים לפני הספירה, כדי להגן על חדר הקבורה מפני שודדי הקברים. מדרגות נוחות במיוחד קיבלו את פניו של מי שנכנס לתוך הפירמידה…אבל הובילו אל מבוי סתום. הכניסה האמיתית הייתה חבויה מאחורי גוש אבן במשקל 22 טונות שהונח על תקרת הכניסה לאחר טקס ההלוויה. המסדרון מאחורי גוש האבן התפצל לשני מסדרונות קטנים יותר: אחד מהם מולא בעפר ואבנים, כאילו כדי לחסום אותו. בפועל, מדובר בהטעייה- גם המסדרון הזה הוא מבוי סתום. המסדרון השני מסתיים בשני גושי אבן כבדים, שאם מצליחים להזיז אותם- מסתיים בחדר ובו שני בארות עמוקים. האם הם מוליכים אל חדר הקבורה? לא, גם הם שם רק כדי להטעות את הגנבים. הקצה הצפוני של החדר חסום כולו באבנים כבדות שנועדו בברור להקשות את הגישה אל חדר הקבורה…אלמלא העובדה שגם הוא לא יותר מאשר הטעייה. הפתח האמיתי נמצא מתחת לרצפה, ושם נמצא חדר האוצר…מאחורי שלוש גושי אבן במשקל 45 טונות כל אחת. המבוך המתעתע הזה נראה כאילו הוא לקוח מסרט של אינדיאנה ג'ונס, ובכל זאת, כשהגיעו הארכיאולוגים בסוף המאה ה-19 אל הפרימידה של אמנמחת השלישי, הם גילו ששודדי הקברים הקדימו אותם ורוקנו את החדר לפני מאות, ואולי אפילו אלפי שנים. התמונה הזו חוזרת על עצמה בכמעט כל אתר היסטורי מוכר, ומערות קבורה או מקדשים עתיקים נבזזו עד היסוד.

פה ושם הצליחו הארכיאולוגים לחשוף מטמונים ואוצרות ששרדו ללא פגע עד לתקופתנו. קברו של פרעה תות ענח' אמון המפורסם, למשל, נחשף ב-1922 והכיל מגוון עוצר נשימה של חפצים יקרים: מפסלים ועד מסיכת הזהב של המלך עצמו. אך מקרה זה הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: האוצרות היחידים שנשמרו נותרו באותם המקומות שאף אחד לא חשד בקיומם ורק ארכיאולוגים, שהמרדף אחר הידע- ולא הכסף- הוא זה שמניע אותם, היו מוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש כדי לחפור בהם. מקום קבורתו של תות ענח' אמון לא תועד מעולם, וקבר גדול ומרשים יותר נבנה מעליו בשנים מאוחרות- וזו הסיבה שניצל מנחת זרועם של הגנבים. במילים אחרות, האוצרות היחידים שנשמרו הם אלו שהסיבה לחיפוש אחריהם הייתה הערך ההיסטורי שלהם, ולא הערך הכלכלי. מכיוון שהערך ההיסטורי היה קיים רק עבור הארכיאולוגים, הם היחידים שהיו מוכנים להשקיע מאמצים כבירים כדי להשיג אותם.  אך מצב זה של העניינים השתנה באופן דרמטי במחצית השניה של המאה העשרים.

גלאי מתכות

עטלפים, כפי שוודאי כבר שמעתם בעבר, מוצאים את דרכם במערות חשוכות בעזרת גלי קול. העטלף משמיע קריאה, ומאזין להד החוזר: אם יש קיר מולו, גלי הקול יפגעו בו ויחזרו לאוזניו של העטלף. כבר לפני למעלה ממאה שנה הבינו המדענים שניתן להשתמש בשיטה דומה כדי לגלות עצמים מתכתיים הקבורים מתחת לפני הקרקע. את גלי הקול החליפו, במקרה הזה, שדות מגנטיים. משדר מיוחד פולט פולס קצר של שדה מגנטי, ושדה זה מתפשט במרחב וחודר גם לתוך האדמה. כשהשדה המגנטי המתפשט פוגש בעצם מתכתי, הוא מעורר את האלקטרונים שבמתכת וגורם להם לנוע במה שמכונה 'זרמי מערבולת'. מערבולות הזרם בתוך המתכת יוצרת שדה מגנטי חדש, ושדה מתפשט החוצה- ממש כאילו השדה המקורי שפגע במתכת ניתז ממנה בחזרה. מקלט מתאים מסוגל "לשמוע" את השדה החוזר, ובכך לגלות את העצם הקבור. במשך זמן רב היו גלאי מתכות מוגבלים לשימוש תעשייתי בלבד: הם היו גדולים ומסורבלים מכדי שניתן יהיה להזיז אותם ממקום למקום. בשנות השישים של המאה העשרים, עם זאת, החלו מופיעים גלאי מתכות ניידים שאדם בודד – חייל בשדה מוקשים, למשל – יכול לשאת בנוחות יחסית. עד מהרה גילו אזרחים רבים שימוש שונה בתכלית לגלאים אלה: חיפוש אוצרות. אותו גלאי מתכות שמסוגל לאתר מוקש, מסוגל באותה המידה לגלות מטבע מתכת או סיכת זהב, עד לעומק של כמה עשרות ס"מ מתחת לפני השטח.

הופעת גלאי המתכות האזרחיים הביאה לכך שלפתע פתאום כל אותם אוצרות ארכיאולוגיים שהיו נגישים בעבר אך ורק למומחים ולחוקרי האקדמיה – היו עתה בהישג ידו, תרתי משמע, של האזרח הפשוט. חיפוש מטבעות ואוצרות קטנים דומים הפך לתחביב נפוץ בשנות השבעים והשמונים, ובמיוחד באירופה. קל להבין מדוע דווקא שם: אירופה המערבית כולה מיושבת בצפיפות כבר אלפי שנים, ותושביה משתמשים במטבעות עשויים מתכת מזה אלפי שנים… היזכרו בכל אותן מטבעות של עשר אגורות שנפלו לכם מהארנק בהזדמנויות שונות, ולא טרחתם לחפש אחריהן – וכעת תכפילו אותן במיליארדי בני אדם שחיו באירופה לאורך ההיסטוריה…אין משמעות הדבר שגילוי מתכות הוא תחביב קל או נעים במיוחד. המחפשים משוטטים במשך שעות ארוכות בשדות, ביערות או בחולות… נשרטים מקוצים, נשרפים בשמש או נרטבים מגשם. הגלאי סורק ימינה ושמאלה מעל הקרקע… ציפצוף… ציפצוף… ציפצוף…

הי, יש שם משהו! לא… רק מסמר חלוד. היזכרו בכל המסמרים, כפתורי הנחושת ופיסות הזבל הקטנות שאיבדתם במשך השנים – ועכשיו תכפילו אותן במיליארדי בני אדם שחיו לאורך ההיסטוריה…החיפוש אחר אוצר אמתי, או אפילו אחר מטבע מעניין הוא, ברוב המקרים, עיסוק סיזיפי ביותר.

ובכל זאת, רבים נמשכים לתחביב זה. באנגליה, למשל, מספרם של מחפשי האוצרות הפעילים נאמד בעשרות אלפים. כמעט תמיד מדובר באנשים מהיישוב: נשים וגברים שמסיימים את שבוע העבודה שלהם בחנות או במפעל, שולפים את גלאי המתכות מהארון ויוצאים לשדות שמחוץ לעיר. רבים מהם מתארים את התחביב שלהם כמעין סוג של "דייג": לעולם אינך יודע אם תמצא משהו, ובדרך כלל אתה חוזר הביתה בידיים ריקות; אבל הטיול באוויר הפתוח, השיחות עם החברים בשעות השיטוט הארוכות והקפה שנמזג מהתרמוס… אלו אותן החוויות שבגללן רבים נמשכים לחכה ולמצוף האדום הקטן. וברקע, כל הזמן, חבויה התרגשות קטנה, פרפרים בבטן. אינך יודע מה מסתתר מעבר לפינה. הצפצוף הבא שתשמע יכול להיות מסמר חלוד – אבל הוא עשוי גם להיות ערמת מטבעות עתיקים!

באנגליה, בשנות השמונים של המאה העשרים, גרם התחביב החדש למשבר שאיים להביא לפגיעה אנושה במחקר הארכיאולוגי שבמדינה. מחפשי האוצרות שפשטו על השדות והיערות לא נתנו לדבר לעצור את תאוות הבצע שלהם. גנבי העתיקות, שזכו לכינוי Nighthawks- נצי הלילה – נכנסו לאתרים ארכיאולוגיים מוכרזים וחפרו בקרקע ללא הבחנה, בזזו ושדדו עתיקות וכל פיסת מתכת ישנה שמצאו שם. הם הסתננו לשטחים פרטיים ופגעו בשדות חקלאיים. כמעט כל ממצא בעל ערך – כספי או היסטורי – מצא את עצמו בשוק השחור של סוחרי העתיקות במקום במוזיאונים. הארכיאולוגים הבריטים הקימו קול זעקה: סיסמת הקרב שלהם הייתה 'אל תתנו להם לגנוב את עברה של אנגליה'. הדיונים בעניין הגיעו עד לפרלמנט. באותה התקופה, שנות השמונים כאמור, החוקים נגד גניבת עתיקות באנגליה היו מתירניים למדי: העונש על חפירה ארכיאולוגית לא חוקית היה קל מאוד, והשוטרים היו חסרי אונים כנגד העבריינים. חברי הפרלמנט החלו מנסחים הצעות חוק חדשות, והיו כאלה שהציעו אף להוציא את תחביב גילוי המתכות כולו אל מחוץ לחוק באופן גורף. אך מתחת לפני השטח, הרחק מכותרות העיתונים והנאומים חוצבי הלהבות על בימת בית הנבחרים, החלה מתחוללת תפנית מפתיעה במהלך העניינים – תפנית שתגיעה לשיאה בתגלית ארכיאולוגית מפתיעה לא פחות.

לא כל מחפשי האוצרות ומגלי המתכות הם גנבים שפלים וחסרי מוסר: רבים מהם הם אנשים נורמטיביים ושומרי חוק ביסודם: הם נהנים מהתחביב שלהם, אבל אינם רוצים לעבור על החוק או להזיק למישהו. נוסף על כך, רבים מהם מקדישים מחשבה רבה בטרם צאתם לחיפושים: הם לומדים את היסטורית המקום כדי לדעת היכן היו ישובים עתיקים או דרכים מרכזיות, לומדים את הגאוגרפיה ואף את מזג האוויר. הם מתמחים בזיהוי מטבעות ישנים, כמו ארכיאולוג אמתי. במילים אחרות, הם נהנים מהמרדף לא פחות מהציד. רבים מהם מודים בפה מלא שגילוי מטבע בן 500 שנה מלהיב ומרגש אותם, גם אם למטבע עצמו אין שום ערך מסחרי.באותו האופן, גם בין הארכיאולוגים הבריטים היו כאלה שהבינו את הפוטנציאל הטמון בעזרה שחובבים נלהבים כאלה יכולים לספק להם: החוקרים תמיד שמחים לזוג עיניים וידיים נוספות באתר החפירות. כמה מהם יצרו קשר עם מועדוני חובבים והציעו להם להצטרף לחפירות ארכיאולוגיות יזומות: מגלי המתכות יסרקו את הקרקע, וידווחו לארכיאולוג האחראי על כל דבר שימצאו.

תהליך ההתקרבות הזה לא היה קל, לשני הצדדים. הארכיאולוגים היו צריכים לחנך את החובבים לחשיבות הרבה שיש לתהליך החפירה – חשיבות שהיא לעתים מעל ומעבר לחשיבות שיש לעצם העתיק עצמו. המקום המדויק שבו נתגלה העצם, שכבת הקרקע שבה היה קבור ומיקומו ביחס לעצמים אחרים שנמצאו לצדו קריטיים מבחינתם של האריכאולוגים, כדי להבין את התמונה הגדולה, את ההקשר שלתוכו משתלבת התגלית. דמיינו לעצמם מסמר חלוד ופשוט – מסמר שאתם ואני היינו משליכים הצדה בלי לחשוב פעמיים. כעת, דמיינו לעצמכם אותו המסמר מתגלה בשכבת קרקע מתקופה בהיסטוריה שבה לאף אחד לא היה אמור להיות מושג איך להכין מסמר ממתכת! זו אותה התגלית, אבל לפרשנות החדשה שלה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על תמונת עולמם של ההיסטוריונים. גם מחפשי האוצרות לא ששו לעבוד עם הארכיאולוגים. רבים מהם ראו באנשי האקדמיה קבוצה אליטיסטית ומתנשאת, ולא אהבו את הגישה המזלזלת שהפגינו חלק מהחוקרים כלפי 'הוואנדלים עם הגלאים'. למרבה המזל, העניין המשותף והדאגה האמתית לשימור עברה של אנגליה ואוצרותיה תרמו לשיתוף הפעולה ההולך ומתהדק בין הצדדים. בכל זאת, עדיין דובר בסיוע נקודתי, שיתופי פעולה מקומיים בלבד. כדי לשנות מצב העניינים בצורה מהותית, נדרש אירוע בקנה מידה מהותי וזה בדיוק מה שאירע בנובמבר, 1992.

מטמון הוקסון

פיטר וואטלינג, חקלאי מהכפר הוקסון (Hoxne) שבמזרח אנגליה, איבד את הפטיש שלו כשחרש בשדות לא הרחק מהכפר. למצוא פטיש בודד בתוך שדה גדול זו משימה לא פשוטה אך למזלו של פיטר הוא הכיר את האדם הנכון: חברו אריק לואוס (Laws). אריק בן ה-69 היה גנן שיצא לפנסיה, ומאז הקדיש יותר ויותר זמן לתחביב האהוב עליו: גילוי מתכות, כמובן. אריק הגיע לשדה מצויד בגלאי המתכות שלו, והחל לסרוק את האזור שפיטר חשב שהפטיש יימצא בו. המכשיר צפצף, אבל לא בגלל הפטיש…

במשך מאות שנים שלטה האימפריה הרומית בכוח הזרוע על חלקים גדולים מאירופה והמזרח התיכון. בריטניה הייתה הפרובינציה הרומית הנידחת והרחוקה ביותר, והלגיונות הרומאים הדפו בהצלחה שוב ושוב את התקפותים של סקוטים מהצפון ומרידות של השבטים המקומיים.אך במאה החמישית לספירה החלה שליטה זו להתערער. חיכוכים פנימיים החלישו את רומא, ופלישות של עמים מצפון אירופה הפכו לאיום מוחשי על שלומה של הבירה. בשנת 450 לספירה החליטו הרומאים לסגת מבריטניה ולהתרכז בהגנה על רומא. בריטניה שקעה לתוך ואקום שלטוני: עשרות מלכים וראשי שבטים נלחמו זה בזה על השליטה בשטח, והאזרחים הפשוטים סבלו מחוסר ביטחון חמור. ביזה והרס היו איום מתמיד. מי שהיה לו רכוש ורצה להגן עליו, יכל להוציא אותו מהמדינה- או לקבור אותו בקרקע, עד יעבור הזעם…

כשחפר אריק לואוס באדמה החקלאית וחיפש את הפטיש האבוד, גילה להפתעתו כמה כפיות כסף, צמידים, שרשאות זהב ומטבעות שנראו עתיקים מאד. אפילו מי שאינו מומחה לעתיקות יוכל לזהות מיד שמדובר בפריטים בעלי שווי כספי לא מבוטל, ואריק הבין זאת מיד. אף על פי כן, הוא עשה מעשה שלא רבים היו עושים במקומו. מעשה גבורה ממש. הוא לא עשה כלום. הוא קם על רגליו, עזב את האוצר כמו שהוא – ורץ למועצה האזורית לדווח על הגילוי. כדי להעריך עוד יותר את מעשהו של אריק, חשוב לדעת שעל פי החוק באותם הימים כל עתיקה המוגדרת כ'אוצר' – חפץ שמכיל יותר מעשרה אחוזים כסף או זהב, והוא בן למעלה מ-300 שנה – הייתה שייכת באופן אוטומטי לאוצר המדינה. הנוהג המקובל היה שהמוצא הישר היה מזוכה בשוויו של האוצר שנתגלה או בחלק ממנו אבל זה היה רק נוהג מקובל, ולא חוק. אריק נטל על עצמו סיכון לא מבוטל שהאוצר המפתיע שגילה – אוצר שכל גנן בפנסיה יכול רק לחלום עליו – יילקח ממנו ללא שום תמורה. הוא היה יכול להמשיך ולחפור, לקחת את הכסף והזהב ולמכור אותו ואיש לא היה יודע מזה לעולם, כנראה. ובכל זאת, הוא בחר שלא לעשות כן.

למחרת הגיעה למקום משלחת ארכיאולוגית, וחבריה סרקו את המקום. רק אז הבינו הלכה למעשה את גודל התגלית: חמש עשרה אלף מטבעות זהב, כסף וברונזה, מאתיים כלי שולחן מעוצבים ועשרות תכשיטי נשים. כל אלה נארזו בשקיות עור בתוך תיבת עץ גדולה שנקברה מתחת לפני השטח: העץ והעור נרקבו מזמן אך המטבעות והתכשיטים נותרו במקומם ונשתמרו במצב כמעט מושלם. שוויו המוערך של 'האוצר של הוקסון', כפי שכונתה התגלית, היה 2.6 מיליון פאונד, או במילים אחרות, קצת יותר מארבעה מיליון דולר. הארכיאולוגים של המוזאון הבריטי, לשם נלקח האוצר, לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. לא הרבה ידוע על קורותיהם של האיים הבריטים באותה תקופה אפלה, וכל ממצא ארכיאולוגי שכזה הוא סיבה למסיבה.

החוקרים מניחים שמי שהמטמין את האוצר היה בן למשפחה ממוצא רומי שחבריה היו עשירים באופן יוצא מין הכלל. העדות הברורה ביותר לעושר המופלג של בני המשפחה אינה ניכרת במטבעות הרבים, או אפילו בתכשיטים המוזהבים – כי אם דווקא בארבע מטחנות פלפל שולחניות, מהסוג שצריך לסובב כדי לגרוס את הפלפל מעל הצלחת, שנתגלו כחלק מהאוצר. פלפל, התבלין שאפשר למצוא על כל שולחן בימינו, היה אז יקר ערך במידה שקשה לנו, האנשים המודרניים, להעריך לאשורו. בכל רחבי האימפריה הרומית האדירה לא גידלו פלפל וכל אספקת התבלין הגיעה מהודו הרחוקה. הפלפל עבר מסע מפרך מהמזרח הרחוק אל מסופוטמיה דרך הים האדום, המזרח התיכון, מצרים והים התיכון – כדי להגיע לרומא. בריטניה היה הפרובינציה המרוחקת ביותר מרומא, ארץ שהרומאים עצמם כמעט ולא הכירו, כך שניתן לשער עד כמה קשה היה לייבא פלפל לחור נידח שכזה. משפחה שהחזיקה ארבעה – ארבעה! – פלפליות, ודאי הייתה עשירה מאוד, בכך אין כל ספק.

חשיבותו הגדולה של האוצר של הוקסון טמונה במגוון הגדול של פריטים שבו. למשל, המטבעות שנתגלו נדירים ביותר, ויוצרו בכל רחבי האימפריה הרומית: השוני בין המטבעות נתן למומחים הזדמנות ייחודית להשוות בין תהליכי הייצור של אותו מוצר – מטבע – במקומות שונים באירופה באותו הזמן. גם התכשיטים הייחודים איפשרו לנתח את רמת התכשיטנות באותה התקופה, ופרטים דומים.

אריק לואוס הפך לגיבור. כלי התקשורת היללו אותו על המעשה האזרחי הנבון שעשה, מעשה שעמד בניגוד מוחלט למעשיהם הנלוזים של שודדי העתיקות. המקרה שלו סייע לקבע בתודעה הציבורית את התחושה שלא כל מחפשי האוצרות הם טיפוסים מפוקפקים וחסרי מוסר, ולרבים מהם יש הערכה כנה למורשת האנגלית ויכולת לגלות אחריות ובגרות מרשימים. אירוע זה, בשילוב שיתופי הפעולה הפוריים בין הארכיאולוגים והחובבים, הביא לשינוי בדעת הקהל ולחקיקת חוקים שמיסדו את הקשר בין מחפשי האוצרות למדענים. ב-1996 נחקק 'חוק האוצר', לפיו כל מי שמגלה עתיקה יקרת ערך חייב לדווח עליה לשלטונות – אבל ועדת מומחים בלתי תלויה תקבע את שוויו של האוצר. המדינה תהיה חייבת לשלם סכום זה למגלה – או להחזיר לו את העתיקה. החוק החדש הביא לכך שכמות הדיווחים לרשויות על אוצרות ועתיקות ארכיאולוגיות זינקה בעשרות אחוזים: נכון להיום יש 739 אלף עתיקות מדֻווחות על פי הרישומים הרשמיים – ולמעלה משבעים אחוזים מהם נתגלו על ידי מגלי מתכות חובבים. זהו נפח אדיר של ממצאים שמשמש במאות מחקרים ופרוייקטים, וערכו לשימור תרבותה של בריטניה לא יסולא בפז.

גם מחפשי האוצרות לא יצאו נפסדים. בעשר השנים האחרונות נתגלו כמה וכמה אוצרות, שחלקם מגמדים אפילו את האוצר של הוקסון- גם מבחינה פיננסית, גם בערכם ההיסטורי. פה ושם אפשר לקרוא בעיתונים הבריטים סיפורים שכאילו נלקחו מספרי האגדות. עקרת בית בת 57 שגילתה תליון משובץ יהלומים מהמאה ה-15: 250 אלף פאונד. ילד בן 4 שיצא עם אביו לשחק עם גלאי המתכות בשדה וגילה שרשרת מהמאה ה-16: 2.5 מליון פאונד… ואגדות חדשות ממשיכות לצוץ. המהפך התפיסתי הושלם בשנת 2007, כאשר שר התרבות הבריטי אמר את הדברים הבאים באחד בנאומיו:

"'מגלי המתכות הם גיבורי התרבות האלמוניים של מורשת בריטניה. תודות לגישה האחראית שהם מפגינים כלפי דיווח הממצאים והשיטה שהגינו כדי לתעד אותה, יותר ממצאים ארכיאולוגים זמינים לכולם במוזיאונים וברשת."

ומה לגבי אריק לואוס, אתם ודאי שואלים? לאנשים טובים, כך מסתבר, קורים לפעמים דברים טובים. המוזאון הבריטי שילם לו 2.6 מיליון פאונד תמורת האוצר, אותם חלק עם פטר וואטלינג, חברו החקלאי. אריק הפך למודל לחיקוי עבור כל חובבי הארכיאולוגיה והאוצרות בבריטניה, והוא מוזמן לבתי ספר כדי להרצות בפני תלמידים על חשיבות האחריות האישית בשימור העבר, ולהראות להם את גלאי המתכות החבוט שלו. האוצר של הוקסון מוצג לראווה במוזיאון הבריטי, יחד עם חפץ שקשור לאוצר… אבל אינו חלק ממנו. זהו הפטיש של פיטר וואטלינג: הארכיאולוגים מצאו אותו, ופיטר תרם אותו למוזיאון הבריטי. אני בטוח שהוא יכול לקנות אחד חדש. או מפעל לפטישים.

אם יש משהו שניתן ללמוד מהמהפך שעבר תחביב חיפוש האוצרות באנגליה- מאיום מוחשי על חקר ההיסטוריה לחלק בלתי נפרד מהארכיאולוגיה המקומית- הוא שלפחות במקרים מסוימים, בני אדם יכולים להיות טובים יותר משאנחנו משערים לעצמנו. המחוקק הבריטי מצא דרך מצוינת לנצל את תחביבם של אזרחים רבים ואת נכונותם להשקיע מאמצים רבים מתוך להט ושכנוע פנימי – כדי לחשוף מאות אלפי פיסות היסטוריה בריטית שמעולם לא היו נחשפות אלמלא כן, ואם היו נחשפות – היו מוצאות את דרכן ל- ebay במקום למוזיאון הבריטי. כיום, בעקבות קמפיינים חינוכיים מוצלחים, מחפשי האוצרות נוהגים ברוב המקרים על פי 'קוד אתי' ברור: אסור להשיג גבול לשטחים פרטיים, יש לשמור על הסביבה, לדווח על כל תגלית וכדומה. מ'ניצי הלילה' הם הפכו לאבירי התרבות. כנראה שאוצרות חבויים מסתתרים לעיתים גם בתוך נפשותיהם של בני אדם…בסך הכל צריך לדעת איפה לחפש.

טוב, אם לא אכפת לכם, אני חושב שגם אני אצא לחפש אוצרות עם הגלאי שלי בגינה, מחוץ לבית…

רגע, מה זה?… ארון ישן כזה… עם פיתוחים משונים וכתב מוזר… מה כתוב שם? א ר ו ן הבר… הברו… הברי..
אה, שטויות. אם אני צריך ארון, אני אקנה באיקאה. טוב, נמשיך לחפש.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *