מבצע 'אבירי לב' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, חלק א'

כתב: רן לוי

ביוני 1967, כשנסתיימה מלחמת ששת הימים, התעורר צה"ל למציאות חדשה. חצי האי סיני היה כעת בידינו, ובינינו ובין המצרים הפרידה תעלת סואץ: תעלה מים מלאכותית ברוחב של כמאה ושמונים מטרים שחיברה בין הים התיכון והים האדום. המציאות הגיאוגרפית החדשה הזו הציבה אתגר חדש בפני מפקדי הצבא.

דוקטרינת הלוחמה הישראלית, זו שנוסחה עוד בימי דוד בן גוריון ולא השתנתה עד ימינו, קובעת כי בכל מלחמה מטרתה של ישראל היא להעביר את הלחימה אל שטח האויב. במקרה של מלחמה נגד מצרים, המשמעות היא צליחה של תעלת סואץ עם כוח צבאי בסדר גודל של לפחות אוגדה משוריינת אחת, אם לא יותר.

"צליחת סער", צליחה מבצעית של נהר – או במקרה שלנו, תעלה מלאכותית רחבת ידיים – תוך כדי קרב, היא מבין המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר לביצוע. היא דורשת הפעלה של ציוד מיוחד – סירות, דוברות, גשרים וכדומה. היא דורשת תכנון מדוקדק שתלוי בהמון גורמים, החל מרוחב התעלה בנקודה מסוימת, עומקה, מהירות הזרימה שלה, דרכי הגישה לגדה וההגנות שהציב האויב. בזמן הצליחה עצמה הכוח הצולח פגיע מאד: הוא מרוכז כולו בנקודה אחת או במספר נקודות צליחה, ואינו מסוגל להילחם ולהגן על עצמו – ולכן הצליחה חייבת להיות מנוהלת בזמן אמת באופן מופתי, כדי שלא יהיו עיכובים ותקלות. אנחנו מדברים על עשרות אלפי חיילים, מאות טנקים ועוד כמה מאות או אפילו אלפי כלי רכב אחרים מסוגים שונים – מנגמ"שים ועד משאיות אספקה. את כל אלה צריך להעביר מעל תעלה ברוחב של פחות או יותר פי ארבע מהרוחב של נתיבי איילון. זה צריך להיות בלילה, בהאפלה מוחלטת – וכמובן שהמצרים בצד השני לא יישבו בחיבוק ידיים: הם ינסו למנוע את הצליחה בכל מחיר, ויפגיזו את נקודת הצליחה עם כל מה שיש להם.

מדובר על אתגר הנדסי ומבצעי אדיר, שצה"ל מעולם לא נדרש לעמוד בו. עד אותו הרגע, מכשול המים הגדול ביותר שאותו נאלץ צה"ל לצלוח תחת אש היה נהר הירדן – אבל להשוות בין צליחת הירדן וצליחת תעלת סואץ זה קצת כמו להגיד ששופרסל היא מתחרה רצינית של אמזון. והכי גרוע: מחיר הכישלון בצליחת סער הוא כבד מאד. הלוחמים הראשונים שיצלחו את תעלת סואץ יהיו בנחיתות מספרית אדירה כנגד הכוחות המצרים המגנים, ואם שאר הכוחות יתעכבו בצליחה מסיבה כלשהי, המצרים יכתשו אותם ללא רחמים. הכוחות האמריקנים במלחמת העולם השניה למדו את הלקח הזה על בשרם בקרב מפורסם בשם 'הקרב על נהר הראפידו', בחזית האיטלקית, שבו צליחה כושלת ומבולגנת הותירה כמה אלפי חיילים אמריקנים להתמודד בכוחות עצמם נגד כוחות גרמנים עדיפים בהרבה. המפלה עלתה לאמריקנים בלמעלה מאלף ושלוש מאות הרוגים ושמונה מאות שבויים. ספק אם צה"ל מסוגל לספוג כמות כזו של אבידות בקרב בודד.

כשלוקחים בחשבון את כל השיקולים והאתגרים שכרגע תיארתי בפניכם, אפשר להבין מדוע כתב אל"ם שאול נגר, העורך הראשי של הבטאון יד-לשריון, את הדברים הבאים:

"כאשר עלתה לראשונה המחשבה, בסוף שנות השישים […] שצה"ל עשוי להידרש לצלוח את תעלת סואץ במהלך מלחמתי, זה נשמע כאילו הוא נדרש להגיע לירח עם אוגדה משוריינת."

דוברות היוניפלוט

אבל צבא הוא צבא ומלחמה היא מלחמה – ופתרון צריך למצוא. סירות גומי, כמו אלה שהפעיל חיל הים, יכולות להעביר כמה מאות חיילים על ציודם האישי בקלות יחסית – אבל מה עושים עם הטנקים, הנגמ"שים והמשאיות? איך מעבירים טונות של של פלדה מצד אחד של התעלה לצד השני? את הבעיה הזו החריפה העובדה שציוד צליחה נחשב לציוד התקפי, ומדינות רבות בעולם – וביניהן גם ארצות הברית – סירבו למכור לישראל נשק התקפי. בשלהי שנות השישים נשלחו נציגי משרד הביטחון וחיל ההנדסה למצוא פתרונות יצירתיים לבעיית צליחת תעלת סואץ.

אחד הפתרונות האלה היה מצוף גדול בשם 'יוניפלוט'. צה"ל רכש מצופי יוניפלוט ממפעל אזרחי בבריטניה, ובחיל ההנדסה חיברו שניים עשר מצופים כאלה ויצרו מהם דוברה גדולה, שהייתה מסוגלת לשאת עליה טנק ולהשיט אותו על תעלת סואץ. אם מחברים שמונֶה דוברות כאלה זו לזו – ניתן היה ליצור גשר לרוחב התעלה, עליו יכולים טנקים לעבור בנסיעה.

דוברות היוניפלוט עשו את העבודה, אבל היו להן שני חסרונות גדולים שאיימו להפוך אותן לחסרות תועלת בזמן מלחמה. החיסרון הראשון היה הגודל העצום שלהן: כל דוברה הייתה באורך של שמונִה עשרה מטרים ורוחב של עשרה מטרים, שזה כמו שלושה אוטובוסים ארוכים במיוחד זה לצד זה. את המפלצות האלה, ששקלו כמה עשרות טונות כל אחת, היה צריך לגרור באמצעות טנקים מהמחסנים אל החזית תוך כדי לחימה, אבל אפילו הטנקים התקשו להתמודד עם האתגר הזה: הדוברות היו כל כך כבדות עד שווי הגרירה של הטנקים הגוררים היו נקרעים מדי פעם.

החיסרון השני, והמשמעותי יותר, היה שחיבור הדוברות זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד רציף היה עניין קשה, מסובך ומסוכן מאד. היה צריך להצמיד את הדוברות הענקיות האלה זו לזו במים, ואז לחבר אותן עם פינים מיוחדים – אתגר הנדסי לא פשוט גם בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה תחת אש. בקיצור, הדוברות היו פיתרון מסויים לבעיית הצליחה – אבל לא פתרון מוצלח במיוחד, ובצה"ל המשיכו לחפש פתרון טוב יותר.

התמחסים

בסוף שנות השישים שמעו אנשי משרד הביטחון שהצבא הגרמני מוכר כלי רכב אמפיביים בשם "ז'ילוואה", מעודפי מלחמת העולם השניה. הז'ילוואה היה סוג של דוברה, שבניגוד לדוברות היוניפלוט ניחנה גם ביכולת נסיעה עצמית: היו לה גלגלים ענקיים לנסיעה ביבשה, ומדחף שאיפשר לה לשוט במים. מצופים מתנפחים בדפנות הרכב איפשרו לו לצוף – ואם מחברים שלושה ז'ילוואה אחד לשני, הם מסוגלים להעביר על גבם טנק במשקל שישים טון.

על פניו. נשמע לא רע! אבל אם יצא לכם לקנות פעם ר כב משומש, אני חושב שאתם כבר יודעים שלפעמים הקשר בין מה שכתוב במודעה ומה שקיים במציאות הוא די רופף, בלשון המעטה – וזה גם היה המקרה כאן. כשהגיעו נציגי משרד הביטחון לראות את הז'ילואות, הם גילו שמדובר בגרוטאות. ולא במובן הפיגורטיבי: כלי הרכב העתיקים היו זרוקים, חלודים ומעוכים, באיזה יער בגרמניה, ונאט"ו כבר תיכננה להשתמש בהם כמטרות מטווח עבור הטנקים שלה. לכולם היה ברור שאם זורקים את כלי הרכב האלה למים כמו שהם, הם יצללו לקרקעית כמו צפלין מעופרת.

אבל לצה"ל, כאמור, לא היו הרבה ברירות – ומשרד הביטחון החליט לרכוש שישים ושתיים גרוטאות כאלה ולנסות להשמיש אותן. המשימה הזו הוטלה על מפעל "מרכבים", שכבר אז היה בעל ניסיון עשיר בהרכבה ותיקון של משאיות ואוטובוסים. אבל המצב הפיזי של ה'תמסחים' – השם הצה"לי שניתן לז'ילואות – היה כל כך ירוד עד שרבים בצה"ל פיקפקו באפשרות שמרכבים יצליחו לעמוד במשימה.

וגם אם יצליחו במרכבים בדרך נס להציל כמה מהגרוטאות האלה, עדיין היו לתמסחים שתי חולשות גדולות. הראשונה הייתה המצופים שלהם, שהיו מלאים באוויר. כל כדור טועה או רסיס של פגז ינקבו את המצופים בקלות ויטביעו את התמסח יחד עם הטנק שהוא נושא עליו. החולשה השניה הייתה שבניגוד לדוברות היוניפלוט, אי אפשר היה לחבר את התמסחים זה לזה כדי ליצור גשר אחד רציף. כל שישה תמסחים יכולים להעביר רק שני טנקים בבת אחת, ומכאן שהעברת אוגדה שלמה – מאות טנקים, עשרות אלפי חיילים – תיקח הרבה יותר מדי זמן בכל קנה מידה. גם התמסחים, אם כן, היו פתרון – אבל לא פיתרון טוב מספיק. בצה"ל גירדו את הראש בניסיון למצוא פתרון מוצלח יותר לצליחת התעלה.

דוד לסקוב ופרדו רז

פרדו רז – לימים, אלוף-משנה במילואים פרדו רז – לא תכנן לעצמו קריירה צבאית. הוא בטח ובטח לא תכנן להיות מעורב באחד המבצעים ההנדסיים המורכבים ביותר בהיסטוריה של צה"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, ופרדו תכנן לסיים את שירותו כמפקד פלוגה בחיל ההנדסה ולצאת לאזרחות, כמו כולם. את התפנית בעלילה סיפקה אבן בקוטר של כעשרים ס"מ בערך.

"[פרדו] אנחנו היינו בתרגיל של חפירת עמדות והיינו צריכים לפוצץ סלעים. אז היינו קודחים חור בתוך הסלע, מכניסים חומר נפץ, והחומר נפץ היה מתפוצץ בפנים ויוצר עמדה. אני זה שהפעלתי את המטען, והתרחקתי 200 מטר, וכנראה התרחקתי 10 מטר פחות מדי, ומתוך הפיצוץ הזה עפה אבן ענקית בקוטר של 20 ס"מ. עפה אליי ואני רואה אותה מתקרבת אלי והתחלתי להתרחק, בגלל שהתרחקתי לא פגע לי בראש אלא פגע לי ברגל."

חיצונית, הרגל הפגועה נראתה שלמה ואפילו דם לא ירד ממנה. רק כשהגיע פרדו לבית החולים והחובש שליווה אותו ניסה להוריד את נעליו, התבררה חומרתה האמיתית של הפציעה.

"[פרדו] והאחות אמרה לו 'תשמע אנחנו צריכים לעשות לו צילום רנטגן, בוא תוריד לו את הנעל.' אז הוא התחיל להוריד לי את הנעל הגבוהה שאז לבשתי, כמעט הוריד לי את הרגל כיוון שהרגל הייתה תפוסה רק בעור, עצמות לא היו. אז כנראה שנתתי צווחה ובאה האחות, גזרה לי את הנעל, עשו לי צילום, ואז היא אומרת לי 'תשמע, הגיע אורתופד, אתה עכשיו אנחנו מרדימים אותך. ואני נרדמתי […] והתעוררתי למחרת עם גבס עד סוף הרגל."

בפני פרדו עמדו חודשים ארוכים של שיקום, ובצבא החליטו שבמקום לשחרר אותו – ישלחו אותו ללמוד בטכניון. כשהבין פרדו שהוא עומד לבלות עוד הרבה זמן בצבא, החליט למצוא לעצמו יחידה שבה ייהנה משירות משמעותי ומאתגר. הוא ידע בדיוק באיזו יחידה ימצא את מבוקשו: יפת"ח, ראשי תיבות של 'יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה.'

"[פרדו] ביפת"ח פותחו הרבה דברים… הרבה דברים הם ידועים. קודם כל הרבה אמצעים לפריצת שדות מוקשים, מי שהיה באותה תקופה וגם אחר כך שירת… קוראים לזה צפע שריון, איזה טיל שסחב איתו נקניק ארוך של חומרי נפץ שנפל על שדה המוקשים, התפוצץ ויצר שביל מעבר לטנקים. היו טילים… היום הם נראים כמובן פרימיטיביים, אבל טילים ל3-4 קילומטר נקראו זאבים. כל מיני מטענים מיוחדים, כל מיני אמצעים מיוחדים לסיירת מטכ"ל, והייתה יחידה מאוד מעניינת."

מי שהקים את יפת"ח ועמד בראשה היה מהנדס וממציא מוכשר באופן יוצא דופן בשם דוד לסקוב.

"[פרדו] [לסקוב] נולד ב1903 ברוסיה, איכשהו הצליח דרך סין בגיל 25 להגיע לארץ, קיבל חינוך מאוד ציוני, אחרי שהשתתף במלחה"ע ה2 עם הבריגדות הבריטיות חזר לארץ, למד בטכניון ועם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל, והייתה לו נטייה מאוד רצינית של המצאות, והמפקדים שלו בצה"ל הכירו ביכולות שלו והקימו לו יחידת פיתוח שבהתחלה נקראה יחידת לסקוב אחרי זה נקראה יפת"ח, ואפשרו לו למעשה לפתח כל מה שהוא רצה, וגם במבט מאחרי הרבה שנים כמו היום אני חושב שזו היה החלטה נכונה לאפשר לאיש כזה ממציא ומוכשר להתפרע."

לסקוב אחראי לעשרות פיתוחים טכנולוגיים ששימשו את צה"ל בכל המלחמות, וזכה בלא פחות משלושה פרסי ביטחון ישראל על פועלו. הנה סיפור שידגים את דרך החשיבה הבלתי שגרתית של לסקוב.

"[פרדו] אחד הדברים שהוא פיתח זה היה מטען ל' נקרא. ל' על שם לסקוב. כך קראו לזה וזה היה… שמו את זה על… אז ירושלים עוד הייתה חצויה לפני ששת הימים, שמו את זה על הגבול בין ירושלים המזרחית והמערבית, וזה היה צריך לפוצץ את העמדות הירדניות עם פתיחת המלחמה. אבל לא ידענו איפה בדיוק העמדות נמצאות, אז הוא אמר 'תראו, אנחנו נעלה על איזה גג, נביא איזה בחורה, הוא לא רצה להגיד 'סקסית', אז הוא אמר נביא בחורה מאוד נשית, וצייר עם הידיים שלו את החזה שלה, ואמר אנחנו… שהיא תלך שמה, תטייל שמה. תראה איך שכולם יקפצו החוצה מהירדנים לראות. זה בדיוק מה שהיה. היא התחילה לטייל שם ופתאום אנחנו רואים פה יוצא חייל ירדני, מהעמדות… בינתיים היו לנו תצפיות וצילמנו איפה זה קורה."

פרדו, ששמע רבות על יפת"ח והממציא המוכשר שעמד בראשה, החליט שזה המקום בשבילו. עכשיו רק נותרה השאלה – איך מתקבלים ליחידה? למזלו של פרדו, שכאמור למד בטכניון באותה התקופה – גם דוד לסקוב התגורר בחיפה.

"[רן] הכרת אותו קודם לכן?

[פרדו] לא. לא הכרתי אותו והחלטתי להגיע אליו. והוא גר בכרמל, והיחידת פיתוח הייתה בצריפין. וידעתי שהוא כל יום נוסע מהבית בכרמל לצריפין. הוא לא נהג, היה לו נהג. אז באתי אליו יום אחד דפקתי בדלת ואמרתי לו- 'תשמע, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי כך וכך, אני סרן בחה"ן, אני עוד חצי שנה גומר את הטכניון, תן לי לנסוע איתך פעם בשבוע ביום שישי שאני לא לומד ובוא נראה'. אמר לי בסדר, תבוא, ובסופו של עניין הכוונה שלי בתרגיל הזה הצליח, אחרי חצי שנה שנסעתי איתו זה היה אובייס לגמרי שעם תום הלימודים אני בא אליו, ובאמת הצטרפתי ליחידה, וקיבלתי… קודמתי לרס"ן אח"כ, וכו', ונעשיתי הסגן שלו."

הרעיון של לסקוב

היה זה ב-1971, באחת מאותן נסיעות ארוכות, שבמוחו היצירתי של לסקוב עלה פתרון אפשרי לבעיית צליחת התעלה. נזכור שהבעיה הגדולה ביותר של הקמת גשר צליחה היא הקושי להרכיב גשר כזה בתוך המים תחת אש, תוך כדי לחימה. ההשראה לרעיון של לסקוב הגיעה לו מהאופן שבו מרכיבים ומשתמשים בגשרי צליחה קטנים יותר, עבור חי"ר. הנה לסקוב עצמו, בקטע מתוך הסרט 'גשר, גלילים, תעלה' שהפיק פרדו רז עצמו.

"[לסקוב] אני לא מאמין שבקרב אפשר ללכת ולבנות גשר בתוך המים. אולי, אבל זה כרוך עם קורבנות ויכולת כישרון. אנחנו בנינו גשר חי"ר שבונים אותו מאתיים מטרים מהמכשול, אנשים לוקחים אותו, רצים ודוחפים אותו לתוך המים ועוברים. אותו הרעיון היה לי בעניין גשר הגלילים."

"[פרדו] הפיקוד הבכיר של היחידה היה מתאסף סביבו, מתעדכן, ויום אחד בא הוא היה אומר תשמעו אני מצאתי. יש לי פתרון. מה הפתרון? הוא אומר 'אנחנו צריכים לבנות גשר מאוד רחוק מהתעלה. 40-50 ק"מ מהתעלה. מוכן. 200 מ'. לקחת אותו לתעלה ולהכניס אותו בבת אחת, שאף אחד לא יצטרך לחבר את החלקים.'"

במילים אחרות: לבנות את הגשר במרחק גדול מהתעלה, ואז לגרור אותו בשלמותו, כמו שהוא, אל המים. אם הרעיון הזה יעבוד, הוא פותר את בעיית הצליחה של צה"ל באופן מושלם: אפשר לבנות כמה וכמה גשרים כאלה, לאחסן אותם במרחק של כמה מאות מטרים מקו המים – וברגע האמת לגרור אותם לתוך התעלה ולצלוח אותה במספר נקודות בו זמנית.

לרוע מזלו של לסקוב, לא הכל היה תלוי בו. פרוייקט בקנה מידה כזה דורש משאבים בקנה מידה צה"לי ומעורבות של עשרות גורמים, מחיל ההנדסה, דרך חיל החימוש ועד השיריון – וכאן כבר נכנסו לעניין מלחמות אגו על שליטה, סמכות וקרדיט.

"[פרדו] מלחמות היהודים לא התחילו היום. מלחמות הגנרלים לא התחילו היום, גם לא ייפסקו היום, זה התחיל הרבה הרבה קודם, ובתקופה ההיא היא הייתה בעיצומה. אחד הדברים שלא אהבו את לסקוב – היו כאלה שלא אהבו אותו – זה שהוא לא התחשב איפה הוא נמצא. זה לא חשוב אם זה שייך לחיל שריון או… זה לא משנה. […] היה לו הרבה נקודות השקה עם חיל שריון, עם חיל החימוש, וכל אחד הרגיש כאילו לסקוב נכנס לטריטוריה שלו. ואז נוצרה עוינות. […] כשנוצרת עוינות אז אומרים… הנה לסקוב מציע, לא שומעים מה הוא מציע 'אוה! אנחנו נגד'. […] אפילו בחה"ן, קצין הנדסה ראשי היה אומר לו 'מה אתה מתעסק עם הדברים האלה, זה לא שייך לנו!'"

זאת ועוד, להצעתו של לסקוב היה חיסרון אחד מאד ברור. כל כך ברור, עד שאפילו פרדו רז ושאר הקצינים ביפת"ח עלו עליו כבר בפעם הראשונה שלסקוב הציג אותו בפניהם.

"[פרדו] והוא היה מצייר על הלוח גם כן כמו ארכיטקט ככה, אנחנו כבר הבנו את השפה שלו, שפת הציור, והאמת היא שכולם, גם אני, כולם גיחכנו. אמרנו איזה קשקוש הוא מדבר כאן. אבל יש לו את הגיל, נותנים לו את הכבוד שלו.

[רן] למה חשבת שזה קשקוש?

[פרדו] כי חשבנו שזה בלתי אפשרי לבצע. חשבנו שזה איזה דבר דמיוני, לא בר ביצוע.

[רן] למה?

[פרדו] כי ברגע שאתה צריך לסחוב נקניק באורך 200 מ' הרבה קילומטרים בדיונות, כלים שוקעים בחול, איך אתה עושה את זה? זאת הייתה הבעיה."

במדבר סיני היו מעט מאד כבישים סלולים, ועוד פחות מכך כבישים שמובילים בדיוק לנקודות צליחה נוחות. את הגשר של לסקוב יהיה צריך לגרור אל התעלה דרך החול – אבל איך גוררים גשר באורך של מאתיים מטרים ובמשקל של מאות טונות, דרך הדיונות של המדבר, בלי שהגשר יתחפר וייתקע? זה לא נשמע מעשי, וכנראה שגם בפיקוד הבכיר של צה"ל היו רבים שסברו שהפעם, לסקוב הלך רחוק מדי עם היצירתיות שלו.

"[פרדו] ואז התקיים דיון מאוד מאוד גדול בראשותו של ראש מו"פ, והיה שמה קצין חימוש ראשי, וקצין שריון ראשי, ברמה של אלופים, ולסקוב ואני היינו שם בדיון, והסברנו וזה, […] ואחד אחד אמרו 'עזבו, עזבו, עוד קשקוש של לסקוב, עוד קשקוש של לסקוב'. ואז מי שהיה בראש הישיבה  הזאת סיכם- 'לסקוב שמע, באמת כל הכבוד לך אבל עזוב את זה. זה לא יעבוד. עזוב את השטויות האלה.' […] ואנחנו נוסעים ליחידה, אני הייתי מאוד מדוכא מהדיון, הוא חושב חושב ואני אומר לו 'תגיד, מה עכשיו אנחנו עושים? קיבלנו 'נייט'. חד משמעית, אל תעשה את זה. מהגוף שאחראי על פיתוח בצה"ל'. אז אנחנו נוסעים והוא אומר לי 'תשמע, בדרך ליחידה 'תאסוף את כל הקצינים, אנחנו מפסיקים לעשות כל דבר, עובדים רק על הגשר'.

[רן, צוחק] הייתה לו גישה מאוד מעניינת בצבא."

כאן שיחקה לידיו של הממציא עובדה בלתי שגרתית: לסקוב בן השבעים היה, כבר אז, החייל הותיק ביותר. לא רק הוותיק ביותר בצה"ל – הוותיק ביותר בעולם! לסקוב ידע לנצל את העובדה הזו לטובתו.

"[פרדו] הוא היה איש ערמומי מאוד. ערמומי מאוד. הוא נראה זקן. הוא היה זקן והוא נראה זקן. והוא ידע בדיוק איך לנצל את המעמד שלו. הוא היה עושה מה שהוא רוצה. ו…כשהיו דברים קטנים אף אחד לא שם לב אבל כשהיו דברים גדולים, בכ"ז, איזשהם תקציבים וכן הלאה אז הוא היה אומר לי- 'תגיד לי, מה יעשו לי? מה? מה יעשו לי? מה? יפטרו אותי. מה יעשו לי?' הוא ידע בדיוק עד איפה הגבול שהוא יכול למתוח את החבל. [..] עכשיו באותו זמן היה לנו גם… צריך גם מזל כמובן בחיים."

ישראל (טליק) טל

והמזל של דוד לסקוב בא בדמותו של לא פחות ממפקד גייסות השריון לשעבר, אלוף ישראל טל. טל, גיבור טרי של מלחמת ששת הימים, היה מהאלופים המוכרים ביותר בצה"ל: בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של הגשש, כשויקטור חסון מנסה לשכנע את הש"ג לתת לו להכנס לבסיס ודורש ממנו שישיג לו את טליק בטלפון – טליק הזה הוא ישראל טל.

"[פרדו] באותו זמן האלוף טל, טליק,הוא היה בין תפקידים. הוא אז התחיל לפתח את המרכבה, והוא היה בא ליפת"ח, ביפת"ח היה לנו נגרייה, וטליק אז התחיל… לפתח את הטנק, עשה מודל מעץ, בשביל לראות את ה Human Engineering, איך ישבו אנשי הצוות בפנים בפועל. ואפילו טליק הגדול לא יכל לקבל תקציבים לבנות מעץ את המרכבה הזו. בא ללסקוב אומר לי 'תקשיב אני צריך…' [לסקוב אמר לו] 'בוא. מיד. תעשה מה שאתה רוצה פה.' בנינו. ואז כתוצאה מזה טליק היה כמעט כל יום בא ליפת"ח. היה בבוקר בא, שותים כוס קפה, ואח"כ היה הולך עם המהנדסים שלו לנגרייה ועושה את העבודה שלו. אנחנו… נתנו לו את הנגרים, הוא קבע מה עושים שם. ידענו שהוא מגיע, וכבר היו שמועות שאוטוטו הוא הולך להתמנות לסגן הרמטכ"ל."

טליק העריך מאד את יכולת ההמצאה של לסקוב. הנה טליק עצמו מדבר על לסקוב, מתוך הסרט 'גלילים, גשר, תעלה.'

"[טליק] יש הרבה בעלי חלומות, והרבה בעלי רעיונות חדשניים – אבל יש מעט מאד אנשים כמו לסקוב, שרוב הרעיונות שלהם, כמה שלא יהיו מקוריים, כמה שלא יהיו יוצאי דופן, כמה שלא יהיו רחוקים מהשגה לכאורה – רוב הרעיונות שלו מתממשים, מתגשמים."

גם לסקוב העריך מאד את טליק, והימר עליו ככרטיס הזוכה שלו לפיתוח הגשר שהגה. הוא הורה לצוות שלו ביפת"ח לבנות מודל מוקטן של הגשר, ולשים אותו על שולחן בכניסה ליחידה.

"[פרדו] טליק הייתה לו תפיסה טכנית מאוד מאוד טובה, וגם חשיבה אסטרטגית, כמובן. ואז הוא מסתכל על השולחן, ושמנו את זה ככה שהוא לא יכול לא לראות את זה. ואומר ללסקוב, 'תגיד, מה זה?, מה אתה שם כאן?' לסקוב רק חיכה לשאלה הזו. והוא התחיל לספר לו את כל הקונספציה, למה צריך את זה וכו' וכו', טליק חשב, זו הייתה הרצאה אני חושב איזה חצי שעה. טליק אומר לו בסוף, הוא קרא לו לסקובר. 'לסקובר, תשמע, זה רעיון בינלאומי.'"

טליק לא רק התלהב מהרעיון של גשר שמרכיבים רחוק מהחזית ואז גוררים אל התעלה: הוא אפילו הגה רעיון שפתר את החיסרון הגדול ביותר שלו – הקושי בגרירה על החול.

"[פרדו] תראה, אנחנו בהתחלה עשינו את זה עם מלבנים עם שני גלגלים בצד, אבל טליק אומר לו 'תשמע, אני רוצה… לשפר את זה. במקום מלבן ושני גלגלים, תעשה את המצוף גליל, והגליל יהיה גלגל ביבשה ומצוף במים.'"

במילים אחרות, טליק הציע לקחת את המצופים של הגשר, שבמקור היו אמורים להיות מלבניים – ולהפוך אותם לגלילים שישמשו גם כגלגלים בזמן הגרירה. לצורך ההסבר, היזכרו בפעם האחרונה שהעברתם את התיק שלכם במכונת שיקוף בכניסה לתחנת רכבת או בנתב"ג: לפני שהם נכנסים למכונה, התיקים מחליקים על מעין מסילה שעשויה מהמון גלילים קטנים שמסתובבים סביב צירם. הרעיון של טליק מבוסס על אותו הקונספט, רק שכאן הגלילים לא נשארים במקום אלא מחוברים לגשר ומתגלגלים יחד איתו. ריבוי הגלגלים ימנע מהגשר להתחפר בדיונות והוא יוכל להחליק על הקרקע כיחידה אחת – עד לשפת התעלה. לסקוב ראה מיד את היופי והאלגנטיות בהצעתו של טליק, אימץ אותה בשתי ידיים – ו"גשר הגלילים" זכה לבעל הברית הגדול ביותר שלסקוב יכול היה לקוות לו בפיקוד של צה"ל.

"[פרדו] ולסקוב אומר 'בסדר מצויין. אבל תשמע, יש לי בעיה. לא נותנים לי כסף!' אז טליק אומר לו- 'שמע, תהיה בשקט שבועיים.' היינו בשקט שבועיים, טליק קיבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, אני חושב שאחד הדיונים הראשונים שלו היה על הגשר, הוא הזמין את אותם האנשים שאמרו 'לא, לא, לא', וכששמעו מה הנטייה של טליק כולם אמרו 'שמע, רעיון אדיר'. [צחוק] רעיון אדיר!

[רן] אני לא יודע אם זה עצוב או מצחיק.

[פרדו] כן. אתה צודק. צודק. צודק מאוד. ו… אוקיי, אז הגשר הפך לפרוייקט רשמי של צה"ל, קיבלנו הרבה תקציבים, עשינו מודל ראשון לנגמ"שים וניסינו אותו על הירדן. הכנסנו אותו לירדן. בשפך הירדן מהכינרת, שעברו נגמ"שים, עבר מצויין, ואז התחלנו לבנות גשר גדול וזה כבר היה יותר מדי גדול על יחידת יפת"ח מבחינת השטח, אז העבירו בעצם את הייצור עצמו לתע"ש. תע"ש באזור חיפה, אנחנו פיקחנו על הייצור אבל הייצור עצמו נעשה ב.. תע"ש."

ב-1972 נערך בסיני תרגיל גדול בשם 'תרגיל עוז', שנועד לבחון תרחישי צליחה שונים. התרגיל התבצע באגם מלאכותי קטן בשם סכר הרואיפה, ונכחו בו כמעט כל סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, כולל שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. מטבע הדברים ובזכות ה"אבות" המכובדים שלו, גשר הגלילים היה הכוכב הראשי של תרגיל עוז. לעיני סגל הפיקוד הבכיר התחברו מספר טנקים אל הגשר, גררו אותו אל האגם המלאכותי והשיקו אותו לתוך המים.

אם תחפשו ביוטיוב, תוכלו למצוא סרטון וידיאו שמתעד את רגע השקת הגשר אל תוך מי האגם – וזה נראה…פשוט…מדהים. גשר הגלילים טיפס על סוללת עפר שהוצבה על שפת האגם וגלש לתוך המים באלגנטיות מפתיעה, כאילו היה מעין זחל מרבה-רגליים ענקי ולא מפלצת מתכת ששוקלת חמש מאות טונות. דקות ספורות לאחר מכן כבר שעטו על הגשר מספר טנקים וחצו אותו במהירות אל הגדה השניה. אין לי שום ספק שמי שנכח באותה הדגמה נותר בפה פעור: קשה לדמיין פעולת צליחה זריזה, יעילה ואלגנטית יותר מזו שכרגע צפו בה. עם גשר הגלילים, המצרים לא יבינו מה היכה בהם. לפני שיספיקו למצמץ, אוגדה שלמה של טנקים ישראליים כבר תשעוט לעבר קהיר. למעשה, ההדגמה הייתה כל כך יעילה וחותכת עד שכבר באותה השנה – עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ובטרם נדרש גשר הגלילים להוכיח את עצמו בקרב אמיתי – כבר זכו לסקוב וטליק בפרס ביטחון ישראל על ההמצאה המהפכנית. התקציבים שהוקדשו לטובת פיתוח אמצעי צליחה אחרים – דוברות היוניפלוט והתמחסים – בוטלו, והופנו לטובת בנייתם של עוד גשרי גלילים.

"[פרדו] והתכנית האסטרטגית הייתה לבנות ששה שבעה גשרים כאלה, להניח אותם לאורך התעלה 40-50 ק"מ מהתעלה, להסוות אותם, וכשיגיע יום המלחמה לרתום את הטנקים ולנוח. ובבת אחת להניח על התעלה ששה שבעה גשרים כאלה."

אבל בתוכניות הישראליות היה כשל סמוי: הנחת יסוד שגויה שאיש כמעט לא העלה על דעתו לפקפק בה. הנחת היסוד הזו הייתה שצליחת התעלה במלחמה תתבצע כשהגדה המזרחית של תעלת סואץ נמצאת בשליטה מלאה שלנו. מדוע? בפתיחת הפרק סיפרתי לכם עד כמה קשה ומאתגרת היא צליחת סער: על המורכבות התכנונית שלה, על האתגרים הטכנולוגיים ועל הניהול הקפדני שהיא דורשת בזמן אמת. התפיסה המודעת או הלא-מודעת בצמרת הישראלית הייתה שאין סיכוי שהצבא המצרי העלוב והמושפל, שחייליו היחפים ולבושי הסחבות בילו חלק ניכר ממלחמת ששת הימים בבריחה היסטרית מפני הטנקים הישראלים השועטים – שהצבא העלוב הזה יהיה מסוגל להוציא לפועל מבצע צבאי מהמורכבים בתולדות הלחימה המודרנית.

"[פרדו] לפני מלחמת יוהכ"פ אף אחד במטכ"ל לא העלה על דעתו שהמצרים יחצו את התעלה. זה לא בא בכלל בחשבון. יש כל מיני הקלטות של כל מיני גנרלים שאומרים 'המצרים יחצו את התעלה? לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות. זה מבצע כ"כ מסובך. זה לא הרמה של המצרים. לא יכול להיות.' ולכן כל התכנונים האופרטיביים היו כשכל סיני בידינו. לא היה שום ספק ש… לא יהיה חייל אחד מצרי [בסיני]."

אבל ביום שבת, השישה באוקטובר 1973, המצרים עשו את הבלתי ייאמן – וצלחו את תעלת סואץ. ולא סתם צלחו: בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות העבירו המצרים שתי ארמיות – כמאה אלף חיילים וכארבע מאות טנקים – אל הגדה המזרחית של התעלה.

"מבצע באדר" – הצליחה המצרית

מבצע הצליחה המצרי, שקיבל את השם 'מבצע באדר', נשמר בסודיות מוחלטת אפילו מפני קצינים בכירים ביותר בצבא המצרי, שרבים מהם היו משוכנעים – כמו המודיעין הישראלי – שכל ההכנות למבצע הן לא יותר מתרגיל שגרתי.

את הטכנולוגיה לצליחה סיפקה למצרים ברית המועצות, שהיתה מבין המדינות המתקדמות בעולם בתחום הצליחה הקרבית. בעוד שגשר הגלילים הישראלי היה מבוסס על הרעיון של בניית גשר גדול רחוק מהחזית וגרירתו אל התעלה, הקונספט הסובייטי היה הפוך לגמרי: הגשרים שהסובייטים מכרו למצרים, גשרים צפים מדגם PMP, היו עשויים ממספר רב של דוברות קטנות שהורדו למים מתוך משאיות – ואז חוברו אלה לאלה בתוך המים באמצעות סירות קטנות וזריזות שגררו וקשרו אותן זו לזו במהירות שיא: כחצי שעה בלבד, אפילו בלילה.

ביום שבת, השישה באוקטובר, בשעה 1400 בצהריים, פתחה הארטילריה המצרית בהרעשה אדירה על המעוזים הישראליים בגדה המזרחית של התעלה. בחסות אלפי הפגזים שנחתו על הבונקרים הישראליים, חצו מאות לוחמי קומנדו מצרים את התעלה בסירות גומי והסתערו על המעוזים.

בחסות ההרעשה הארטילרית החלו המצרים להעביר לגדה המזרחית כלי רכב משוריינים: בתחילה נגמש"ים אמפיביים, ואז טנקים על גבי גשרי הצליחה. כעת עמדו המצרים מול מכשול משמעותי: סוללת עפר גבוהה ותלולה שהקים צה"ל לכל אורך הגדה המזרחית של התעלה, כדי להגן על חיילי המעוזים מפני צלפים ולמנוע מעבר של כלי רכב כבדים. האופן שבו יכלו המצרים לסוללת העפר היא עדות לחשיבה היצירתית שלהם בתכנון הצליחה. ניסויים מוקדמים שערכו המצרים הראו להם שאפילו מטעני נפץ גדולים יחסית או פגזי ארטילריה כבדים לא מצליחים לפעור בסוללה חורים גדולים מספיק למעבר כלי רכב. סגן צעיר בחיל ההנדסה המצרי הציע פתרון מקורי: להתיז על הסוללה סילוני מים חזקים ממשאבות השקייה ניידות. הרעיון הפשוט הזה הוכיח את עצמו כאפקטיבי בצורה יוצאת מן הכלל: בתוך פחות מעשר שעות סחפו המים כמויות אדירות של עפר ואבנים מסוללה המגן, ופערו בה מעברים רחבים – כשישים מעברים שונים בחמש נקודות צליחה לאורך התעלה. מטוסים וארטילריה של צה"ל ניסו להפציץ ולהפגיז את הגשרים האלה, אבל הנ"מ המצרי בלם את הפצצות המטוסים, והגשרים שכן נפגעו תוקנו במהירות בזכות המבנה המודולרי שלהם, שאיפשר למהנדסים המצרים להחליף את החלקים הפגועים במהירות.

כשלון מתקפת הנגד

היומיים הראשונים של המלחמה עמדו בסימן מאמצים הירואיים של הכוחות הסדירים של צה"ל לבלום את ההתקדמות המצרית, ולהציל את החיילים שנלכדו בתוך המעוזים המכותרים. חלק מחיילי המעוזים הצליחו להימלט מהמעוזים רגע לפני שטבעת החנק המצרית נסגרה עליהם, אבל מאות מחיילי צה"ל נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי באותם יומיים ראשונים. הפיקוד המצרי החליט, בחוכמה רבה, שלא להתעכב על כיבוש המוצבים הישראלים אלא לעקוף אותם ולשעוט מזרחה. מבצע באדר היה הצלחה מסחררת, ובשבעה באוקטובר כבר השתלטו המצרים על שטח ברוחב של כעשרה קילומטרים בצד המזרחי של התעלה.

בשמונָה באוקטובר החליט הפיקוד הבכיר של צה"ל לצאת למתקפת נגד בסיני. למרות ההפתעה של היומיים הראשונים של המלחמה, במטכ"ל שררה אופטימיות זהירה לגבי יכולתם של גדודי השריון לבלום את הכוחות המצריים ולגרש אותם בחזרה לצד השני של התעלה. הכוחות בגזרה הצפונית של התעלה אפילו נצטוו להתכונן לצליחה על גבי הגשרים המצריים, לכשילכדו אותם במתקפת הנגד.

אבל בתוך שעות ספורות התרסקה האופטימיות הזו לתוך קיר המציאות. לא אוכל להתעכב על פרטי המתקפה הכושלת הזו במסגרת הפרק הזה, אבל התחקירים שנערכו אחרי המלחמה הצביעו על אינספור כשלים ותקלות. לטנקים במחסני החירום היו חסרים פרטי ציוד בסיסיים כגון מקלעים ומשקפות. לא היו מספיק סוללות ארטילריה שליוו את הכוחות התוקפים, והנ"מ המצרי מנע גם סיוע אווירי משמעותי מצד חיל האוויר. כוחות השריון לא היו ערוכים להתמודד עם טילי הסאגר וה RPG שהפעיל החי"ר המצרי, ומעל לכל – שרשרת הפיקוד הצה"לית הייתה עסוקה ב'מלחמות גנרלים' ומאבקי כוח, בעיקר בין האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום, והאלוף במילואים אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שלא סר למרותו. כל התקלות והבעיות חברו יחד לתוצאה סופית ברורה וקשה: כישלון מוחץ וכואב מאד של צה"ל, שעלה במאות הרוגים ואלפי פצועים. אחד ההיסטוריונים הצבאיים תיאר את מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר כ"תבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צה"ל."

כשלון מתקפת הנגד זעזע את הצמרת הישראלית. הרמטכ"ל דוד אלעזר הורה לצה"ל לעבור למגננה, מתוך חשש שהמצרים יחליטו לשטוף את מדבר סיני לעבר מרכז הארץ. שר הביטחון דיין הציע גיוס חירום של צעירים וזקנים. האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום – הודח מתפקידו והוחלף ברמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, אם כי דבר ההדחה הוסתר בשלב זה כדי שלא לעורר פאניקה בציבור.

גילוי 'התפר' בין הארמיות

זה היה מצב העניינים בערבו של יום השמונה באוקטובר, אחד הימים העגומים ביותר בתולדותיו של צה"ל. ובכל זאת, לא הכל היה שחור.

גדוד סיור 87 היה גדוד מילואים שהוקם זמן קצר יחסית לפני המלחמה, וכלל טנקים כבדים ונגמ"שים קלים יותר. הגדוד הוצב תחת פיקודה של אוגדת אריאל שרון, והספיק לקחת חלק בקרבות המרים של מתקפת נגד: מפקד הגדוד נהרג בשמונה באוקטובר בעקבות פגיעה ישירה של פגז בצריח הטנק שלו. אל הדגל נקרא רב-סרן יואב ברום, שיומיים קודם עוד היה בטיול בפריז, וכעת החליף את המג"ד שנהרג. עוד הצטרפו אל גדוד 87 עיתונאי צעיר בשם רון בן-ישי – אז כתב קול ישראל באירופה – ושני אנשי צוותו, צלם ואיש קול.

בלילה שבין השמונה והתשעה באוקטובר חנה הגדוד כמה עשרות קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ, באזור שכונה 'כישוף'. לפני שאמשיך בסיפור, כאן המקום לתת תיאור קצר של אזור ההתרחשות כיוון שלגאוגרפיה של אזור דרום תעלת סואץ תהיה השפעה ממשית על המשך המאורעות.

סיני היא בעיקרון משולש גדול, שמצפון חסום בים התיכון, ובמזרח על ידי מפרץ אילת והנגב. הצלע השלישית, במערב, מורכבת ממפרץ סואץ שמטפס מהים האדום ומגיע בערך עד שני שליש הדרך אל הים התיכון – ואת שאר הדרך עושה תעלת סואץ שמגשרת בין מפרץ סואץ והים התיכון.

עכשיו אנחנו עושים זום-אין על תעלת סואץ עצמה. התעלה נחלקת לשני חלקים עיקריים – צפוני ודרומי, שביניהם מפריד גוף מים גדול המכונה 'האגמים המרים'. רוב ההתרחשות בסיפור שלנו מתרכזת סביב אזור נקודת החיבור בין החלק הצפוני של התעלה והאגמים המרים. בנקודה זו, לא רחוק מקו המים, עמד מוצב 'מצמד'. כמו שאר המעוזים, גם מצמד כותר על המצרים בימים הראשונים של המלחמה: הקשר עימו נותק, ואיש לא ידע מה עלה בגורל חייליו. רכס 'כישוף', האזור שבו חנה גדוד 87, נמצא כמה עשרות קילומטרים מזרחית למצמד. שרון, מפקד האוגדה הורה ליואב ברום לנוע עם הגדוד שלו מערבה אל עבר התעלה והאגמים המרים כדי לאסוף מודיעין על מיקום הכוחות המצרים ולנסות ולברר מה עלה בגורלו של מוצב מצמד.

רון בן ישי ליווה את הגדוד במסע מערבה, וכתב כך.

"הייתה שעת צהריים והמצרים היו צריכים להיות עיוורים כדי שלא להבחין באבק שמעלה גדוד טנקים הנע בחולות לעברם. מטח ארטילריה מדויק למדי שנחת לידנו העיד שהם רואים ועוקבים, אבל שום כוח לא יצא לעברנו. הגדוד המשיך לנוע מערבה עד שסמוך לשקיעה נגלה לנו החוף הצפוני של האגם המר הגדול. […] על כביש [ליד] התעלה […] בערו עדיין כמה משאיות וציוד מכני כבד שצה"ל השאיר. אבל נפש חיה לא נראתה בטווח של קילומטרים צפונה ודרומה וגם לא כלי מלחמה. השטח היה ריק ודומם כקבר."

השקט והריקנות הזו היו משונים מאוד. המצרים פרסו שתי ארמיות שלמות – הארמייה השניה והארמיה השלישית – בצד המזרחי של התעלה. האזור כולו היה אמור להיות שורץ בכוחות מצרים. איפה הם? האם מדובר בסוג של הטעיה מצד המצרים? האם הם מכינים איזה מארב קטלני לגדוד הסיור, ובעוד רגע יצוצו קני פלדה מאחורי הדיונות?

יואב ברום, המג"ד, דיווח בקשר לשרון על המצב וביקש הוראות. שרון הורה לו לנוע צפונה, במקביל לחוף האגם המר, לכיוון החיבור עם תעלת סואץ ומוצב מצמד. בן ישי ממשיך.

"ירח גדול ועגול עלה והאיר את הפס השחור של כביש התעלה. הטנקים נעו על החול הלבנבן שמשני עבריו תותחיהם מופנים לסירוגין לימין ולשמאל, הנגמ"שים ביניהם. איש לא העז להדליק שביב של אור. אפילו לא סיגריה. קילומטר אחד, שניים, שלושה, חמישה… אנחנו כבר בצומת שממנה מתפצל כביש הכניסה ל"מצמד". איפה הם לעזאזל, כבר היינו צריכים להיתקל בהם…

לפתע האיר הבהק את השמים. רעם והדף הרעידו את האוויר. צללנו אינסטינקטיבית לתוך בטני הכלים, מצפים לגרוע מכל. אבל דבר לא קרה. רשת הקשר הגדודית נשארה דוממת ואיש לא דיווח על פגיעות או נפגעים. כשהוצאתי אחרי דקות אחדות את הראש החוצה, נדהמתי לראות עד כמה היינו קרובים לתותחים המצריים,  במרחק כמה מאות מטרים מסוללות הארטילריה שהפגיזו את כוחותינו על רכס "כישוף". כעבור זמן לא רב יכולנו לראות במטושטש את המדים הבהירים של החיילים המצרים בחורשות העבותות שלגדות התעלה. אף ירייה לא נורתה לעברנו. אולי חשבו שאנחנו משלהם."

במילים אחרות, גדוד 87 מצא את עצמו, שלא במתכוון, בעורף הכוחות המצרים. הבהק האור והרעם האדיר ששמעו החיילים היו סוללות התותחים המצריות שירו כעת מזרחה, על הכוחות הישראלים בעומק סיני. באורח נס הצליח גדוד 87 לגלות רווח צר, 'תפר', בין הארמיה השניה מצפון והארמיה השלישית מדרום.

ברום ידע שהוא אוחז בידו הזדמנות נדירה: אלמנט ההפתעה היה כעת כולו לצידו. אם יורה לטנקים שלו להסתער על סוללת התותחים המצרים ברגע זה – הניצחון בקרב כמעט מובטח לו: מבטם של המצרים היה מופנה מזרחה, והעורף שלהם היה חשוף לחלוטין. ובכל זאת, ברום הורה לטנקים לנצור את נשקם.

מדוע? כיוון שאזור מצמד היה גם מקום שצה"ל זיהה זה מכבר כנקודת צליחה מצויינת: האגמים המרים מדרום למצמד היוו מכשול טבעי מצוין ויגנו על האגף השמאלי של הכוחות הצולחים. באורח נס, אותו 'מסדרון נטוש' שגילה גדוד 87, התפר בין שתי הארמיות – הוביל בדיוק אל מצמד ואל נקודת הצליחה הזו. אריאל שרון היה מפורסם בנטייה ההתקפית שלו, ואפילו עכשיו, כשהפיקוד הבכיר הורה על מגננה ובניית כוחות – הוא כבר חשב על צליחה והעברת המלחמה לשטח מצרים. כפי שהוכיחה מתקפת הנגד הכושלת, הארמיות המצריות בסיני כבר היו מחופרות ומוגנות היטב – אבל כל ההגנות האלה היו מכוונות מזרחה. ממערב, העורף המצרי היה חשוף לגמרי. אם יצליחו כוחות צה"ל לצלוח את התעלה בכוחות גדולים מספיק, הם יוכלו לאגף את הארמיות המצרית וללכוד אותן בצבת ברזל קטלנית בין הטנקים שבסיני ממזרח, וכוחות הצליחה ממערב. זו עשויה להיות מכת המוות שתהפוך את מהלך המלחמה כולו. יואב ברום ידע שהסתערות עכשיו על הכוחות המצרים אולי תעניק לו ניצחון בקרב, אבל תחשוף את דבר קיומו של התפר למצרים – ותחסל את הסיכוי לצלוח את התעלה ואולי לנצח את המלחמה. וכך, למרות היתרון הטקטי המשמעותי בו החזיק – הוא החליט להסיג את הגדוד בדממה מושלמת חזרה דרומה ומזרחה.

וכך, ברגע הקשה ביותר של מלחמת יום הכיפורים, כשצה"ל עוד ליקק את פצעי מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר – נפתחה הדלת למהלך דרמטי שעשוי להטות את הכף. המפתח למהלך הזה היה גשר הגלילים, שבו היו תלויות כל התקוות לצליחה מוצלחת. או כך חשבו כולם, בכל אופן.

בפרק הבא נשמע על ההחלטה המצרית לעזוב את העמדות המבוצרות שלהם ולתקוף את כוחות צה"ל בארבעה עשר באוקטובר.

"[אסף] אבל פה הגיע הלחץ הסורי. סאדאת החליט – בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו, במיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשוריינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, ולהעביר אותן אל הצד שלנו כדי לצאת למתקפה אל תוך סיני."

נשמע גם מאמציה ההירואים של חטיבה 14, בפיקודו של אמנון רשף, להרחיב את מסדרון הצליחה באזור מצמד כדי לאפשר את הצליחה מערבה – כמו למשל, קרב בחווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, אם לא הקשה מביניהם.

"[אסף] תחשוב על זה – רק חטיבה 14 של אמנון רשף איבדה בלילה אחד 120 חיילים. בלילה אחד.."

ואז, סוף סוף, מגיע הרגע הגדול והנשק הסודי של צה"ל נשלף. רשתות ההסוואה מורמות, הטנקים מתחברים לווי הגרירה – וגשר הגלילים יוצא לדרך, אל גדות התעלה. אבל אז, ברגע הקריטי ביותר במלחמה –

"היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.