[עושים תנ"ך] הכל בגלל מסמר קטן – אונס תמר ומרד אבשלום, חלק ב'

אמנון ותמר - הפודקאסט עושים תנ"ך
הורדת הפרק (mp3)

חלקו השני של הסיפור הטרגי של אונס תמר בידי אחיה אמנון, וההשלכות הקשות של אי פעולתו של דוד, האב הרחמן: מרד אבשלום באביו.

קישור לחלק הראשון.

האזנה נעימה!
רן

(תמלול הפרק) הכל בגלל מסמר קטן – אונס תמר ומרד אבשלום, חלק ב'

בפרק הקודם סיפרנו על מעשה אונס שהתרחש בבית דוד: אמנון, בנו הבכור של המלך, אנס את תמר, שהייתה אחותו למחצה. לאנסים בעולם הקדום היה עונש אחד בלבד – אך במקום שדוד יורה לאחד מלוחמיו להוציא להורג את אמנון, הוא נהג כאבא ולא כמלך. במשך שנתיים גונן דוד על בנו האנס – ובכך השפיל לעיני כל אנשי ירושלים את בנו האחר, את אבשלום, שהיה אחיה המלא של תמר. סופו של דבר אבשלום הוציא להורג את אמנון, ולאחר מכן הוא נמלט מירושלים לממלכת גשור, שהייתה מעין מובלעת זערורית ששכנה ממזרח לכנרת, לא הרחק מתל-קציר ועין גב של ימינו.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"לiTunes | אפליקציית 'עושים תנ"ך' לאנדרואיד | RSS Link | עמוד פייסבוק | טוויטר

נותני החסות לפרק:


דברנו על כך שאונס תמר לא התרחש בחלל ריק. שכן ברקע הדברים האלה התחוללו תמורות עצומות בתוך ומחוץ לישראל. ממזרח לגבולות שבטי ישראל התגבשו שתי ממלכות עצומות: ארם ששכנה בתחום סוריה של ימינו, ומעברה השני, אשור, ששכנה בתחום עירק של ימינו. אמרנו שמסעות הכיבוש שערך דוד מעידים שהוא ביקש להפוך את ארם לחגורת ביטחון שתפריד בין ישראל לבין אשור. דוד הבין שכדי להערך לאיום ממזרח, עליו ללכד את כל שבטי ישראל תחת מלכותו. אך לפי המסופר בתנ"ך, שבטי הצפון לא רצון בו ולא הכירו בו, והוא השקיע מאמצים עצומים – בטוב או בקשיחות – כדי להשתלט עליהם.

אויב מבית

מה שדוד לא השכיל להבין, הוא שהאיום הגדול ביותר להגשמת שני המפעלים הגדולים של חייו : איחוד שבטי ישראל תחת שלטונו + והפיכת ארם לחגורת ביטחון – ארב לו מבית, שכן אבשלום לא סלח לו על שנתן מחסה לאנס שאנס את אחותו. ובזמן שדוד פעל לאיחוד שבטי ישראל תחת שלטונו ולחיזוק חגורת הביטחון ממזרח, פעל אבשלום כדי לרסק את כל מה שבנה אביו. ועכשיו ביכולתנו לסגור את המהלך ההיסטורי שעשינו ולהתקדם אל מרד אבשלום ותוצאותיו.

לאחר שאבשלום הוציא להורג את אמנון, הוא "נמלט" כביכול אל משפחת אמו שבממלכת גשור ושם שהה במשך שלוש שנים (שמואל ב, יג, לז-לח).  ממלכת גשור הזערורית שכנה כ-200 ק"מ מצפון לירושלים, מצִדה המזרחי של הכנרת והיה לה גבול משותף עם שבטי ישראל הצפוניים ועם ממלכת ארם. ואם בפרק הקודם הבענו תמיהה על כך שבמקום לחזור לירושלים כמנצח, אבשלום ברח לממלכת גשור – עכשיו מתבררת התשובה לתמיהה זו.

דוד חתר לליכוד השבטים תחת שלטונו, אך זקני הצפון לא הכירו בו ולא רצו בו. מבחינתם הוא היה איש זר. בן המדבר ולא אחד משלהם. והם מעולם לא היו נאמנים לו. הם כרתו איתו בריתות- רק כדי להפר אותן ביום המחרת, למרות שבראייה היסטורית דוד פעל כדי להצילם ראשונים.  אנחנו לא צריכים להתפלא על חוסר נאמנותם ולא לדון אותם על כך. משום שבימים שבהם הוביל דוד את הצבא שלו לעבר ארם, הגבול המזרחי של שבטי ישראל היה שקט לחלוטין.

שאלנו קודם מדוע אבשלום לא חזר לירושלים, אלא ברח לממלכת גשור הצפונית – והתשובה מתבררת עכשיו: היה עליו להימצא בצפון כדי להקים את הקואליציה שתסייע לו בתוכניתו להביא למפלת אביו. וזו הנקודה המעניינת: בעוד שמנהיגי הצפון סרבו לקבל את מרותו של דוד, הם חברו לאבשלום וכנראה שאפילו הכירו בו כמלך עליהם (יט, יא). העובדה שעשו כן מעידה שראשי השבטים, בדיוק כמו שאול, לא הבינו שהשקט המדומה שמעבר לגבול שלהם, עומד להתפוצץ להם על הראש – ולאבשלום שרתח מרוב כעס כלפי אביו, זה כנראה לא היה אכפת. הוא נמצא בצפון הארץ משום שללא תמיכת ראשי השבטים שחיו שם, ושהעמידו לרשותו לוחמים, לאבשלום לא היה צבא. ואכן, ביום שבו הרים את נס המרד, חילות הצפון לקריאתו והתייצבו לימינו על כל כוחם ועוזם – אך בדברים אלה, הקדמנו מעט את המאוחר.

החזרה לירושלים

לפני שנדבר על ימי המרד, עלינו לחזור לבית המלך שבירושלים. כאמור, בתום שלוש שנים בגלות, חזר אבשלום לירושלים. חלפו שנתיים נוספות עד שדוד קרא לו ונשק לו, ובכך סימן שאירועי העבר המייסרים חלפו ואינם (שמואל ב' יד, כח-לג).

כפי שאמרנו קודם, לפי סדר הירושה, לאחר מות אמנון – אבשלום הפך ראשון בניו של דוד למלוכה. ואכן הוא התנהג כמי שמוכן לפתוח דף חדש ביחסיו עם אביו ולכאורה החל להתכונן לימים שבהם הכתר יעבור לידיו, ואף החל למלא כמה תפקידים המוטלים על המלך. אבשלום התייצב עם בוקר בשער העיר ולשפוט את האנשים שבאו להישפט בפני המלך. בנוסף, הוא נהג לעבור ברחובות ירושלים כשהוא יושב במרכבה רתומה לסוסים ו-50 איש מכריזים על בואו, כיאה ליורש עצר גנדרן המבקש להצהיר ברבים שהוא הראשון למלוכה. וכך אומר הכתוב:

וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן, וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל-יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר [שער העיר היה מקום המשפט], וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי-מִזֶּה עִיר אַתָּה, וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם, רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. … וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל-הַמֶּלֶךְ. וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב' טו, א-ו).

הציטוט שלפנינו מלמד שהתפייסות עם אביו היתה מהלך הונאה מבריק, שכן לאבשלום היו תכניות משלו. ובזמן שהתנהג כמי שמעוניין לרשת את המלוכה בצורה מסודרת, נמשך שיתוף הפעולה החשאי בינו ובין שבטי הצפון.
בפועל, הוא קנה זמן נוסף לשם השלמת הכנותיו למרד.

כבר אמרנו קודם שהמלוכה בישראל הייתה חדשה, והמשפט בפני המלך היה נוהג חדש. במציאות הוסיפו הזקנים להחזיק בתפקידם המסורתי כשופטים של בני עדתם – ולכן המשפט בפני המלך התקיים במקביל לדרכי המשפט המסורתיות. מכאן ברור שנוהגו של אבשלום להתייצב בשער העיר כדי לשפוט את האנשים שבאו להישפט בפני אביו, לא מילא כל חלל שיפוטי.

הכתוב אומר שהשופט אבשלום נהג להקדים ולברר מהו מקום מושבו של כל איש ואיש שבא להישפט בפני אביו – ואני מצטטת:

וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי-מִזֶּה עִיר אַתָּה, וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ.

השאלה, כמו התשובה, נראית תמימה לחלוטין – אלא שההפך הוא הנכון.התשובה "מאחד שבטי ישראל עבדך", מסגירה את העובדה שהבא למשפט לא היה בן שבט יהודה, אלא בן לאחד משבטי הצפון – וזו הנקודה שחשובה לנו.

שבטי ישראל נחשבו חטיבה אחת עד זמנם של שאול ודוד – ואכן, התנ"ך מכנה אותם בשם הכולל "ישראל". אלא שלמן זמנו של שאול, חל פיצול.השם "ישראל" מתייחס אך ורק לשבטים שמצפון לירושלים, ואילו השם "יהודה" מתייחס אך ורק לשבט יהודה שהתגורר בירושלים, באזור מדבר יהודה והנגב. כלומר, בנקודת הזמן שאליה אנחנו מתייחסים, ישראל ויהודה הן שתי חטיבות טריטוריאליות שונות. אם הבא למשפט השיב לאבשלום שהוא "מאחד משבטי ישראל", הרי שבכך הסגיר שהוא איננו איש משבט יהודה, אלא שבא מאחד משבטי ישראל.

אך לשם מה ילך איש הצפון להישפט בירושלים הדרומית? מדוע שיישפט בפני דוד, ולא במקום מושבו ובפני זקני עדתו, כפי שהיה נהוג מאז ומתמיד? וכן, מדוע אמר אבשלום לאיש שבא להישפט בפני המלך –

רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.

ומדוע אומר הכתוב-

וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל

דומה שהתשובה מצויה בתוצאה. העובדה ששבטי הצפון התייצבו לימין אבשלום וסיפקו לו את הצבא להילחם באביו, רומזת לכך שבית המשפט שבראשו עמד, היה למעשה המטה שממנו אירגן את המרד. וכן, שהאנשים שבאו "להישפט" בירושלים, היו למען האמת שליחים שהעבירו שדרים מאבשלום לראשי המורדים בצפון ובחזרה. העובדה שהמרד תוכנן לכל פרטיו נלמדת מהפסוק הבא:

וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן … וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר: הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם
(שמואל ב' טו, י-יג).

שים לב שהכתוב עצמו מזהה שהלוחמים באו משבטי ישראל.

כאשר אנחנו שואלים ממרחק הימים מה הייתה מטרת המרד, מתבררת העובדה שאבשלום לא ביקש להרוג את אביו משום שאצה לו הדרך למלוכה, או משום שחשש שמא אחד מאחיו יתחרה בו על הכתר. לו חשק אבשלום במלוכה, הוא היה מקבל אותה על מגש של זהב. במקרה שכזה כדאי היה לו לשמור על יציבות השלטון בירושלים; לחזק את קשריו הטובים עם זקני הצפון, ולנצל את העובדה שהם הכירו בו כמלך (אך לא באביו) וללכד אותם תחת שלטונו ; וביחד לבצר את חגורת הביטחוןבתחום ממלכת ארם, שהתפרקה מיד לאחר מות דוד. (מלכים א', יא, כג-כה). לו רצה אבשלום במלוכה, הדבר הטוב ביותר שיכול היה לעשות, הוא להאריך ככל האפשר את תקופת חניכותו, אלא שאבשלום לא רצה להניח לדוד לסיים את ימי מלכותו בשקט. הוא ביקש נקמה ולמוטט כל דבר שבנה אביו. והכל בגלל אונס אחותו תמר: חשוב להזכיר פעם נוספת את העובדה שנערה שנפגעה לא נחשבה מבחינה משפטית לקורבן האונס, אלא אחיה.

משפרץ המרד נמלט דוד נמלט מירושלים. אך לפני שברח, הוא הפקיד עשר נשים פלגשים לשמור על ביתו.  בעיצומם של ימי המרד השתלט אבשלום על ירושלים. הוא נכנס לבית המלך והעלה את פילגשיו-נשותיו של דוד אל גג הבית, ושם לנוכח אנשי ירושלים הוא אנס אותן בזו אחר זו:

וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג – הכוונה לגג בית המלך – וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל
(טז, כא-כב).

באותו אופן שבו בוייש אבשלום לעיני כל אנשי ירושלים, כך נפרע מאביו.

מות אבשלום

המרד כשל ככלות הכל. התנ"ך מספר שכאשר רכב אבשלום על פרדו, ראשו נלכד בסבך ענפי עץ האלה והוא נתלה בין שמים וארץ. משראה יואב בן-צרויה, שר צבאו של דוד, את אבשלום התלוי בצווארו, הוא לקח שלושה ענפי עץ חדים ונעץ אותם בלִבו (יח, ט-טו). אבשלום מת. רק משכשל המרד, ביקשו זקני השבטים המורדים שדוד ימלוך עליהם. יתכן שהסיבה לכך הייתה שסוף סוף הבינו בסכנה המתעצמת מעבר לגבולות המזרחיים של ישוביהם, ועתה ביקשו להיערך לה.

וַיְהִי כָלהָעָם נָדוֹן בְּכָלשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ…. וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ , מֵת בַּמִּלְחָמָה; וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים = מתמהמהים, לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ.
שמ"ב יט

האם בכך הסתיים מרד אבשלום? כן ולא. ברור שעם מותו של אבשלום נעצרה המלחמה. אלה שברחו מירושלים מפני כוחותיו של אבשלום, חזרו לביתם. צבא המורדים התפזר גם הוא. ההיסטוריה מלמדת שמרד מסתיים בכך שהצד המנצח מוציא להורג את הצד המובס – ובכך מפרק אותו – ראה מה שעושה אסאד למורדים בסוריה, ומה שעשה ארדואן למי שניסה למרוד בו. אפשר להוסיף לרשימה את סאדם חוסיין ואת קדאפי ואת משפחת הצאר הרוסי ברוסיה – הרשימה המעידה שהצד המנצח מוחק את הצד המפסיד, היא אין סופית- ומכאן שהיינו צריכים לצפות שגם דוד יבוא חשבון עם המורדים, שהפרו כל ברית שכרתו איתו.

אלא שדוד היה מנהיג מזן אחר. הוא באמת היה מנהיג עילאי וחד פעמי. דוד ידע שהיציבות השלטונית של שבטי ישראל חשובה ליציבות שלטונו, וחשובה כדי להיערך למלחמה שעתידה לפרוץ מכיוון מזרח. הוא ידע ששיקום היחסים בינו לבין ראשי השבטים, חשוב מנקמה. ולכן הוא התפייס איתם ונשבע לא לנקום באיש (שמ"ב יט). וכאשר בני צרויה, שהיו מפקדים בצבאו באו אליו בטרונויות, השיב להם המלך:

וַיֹּאמֶר דָּוִד: מַהלִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן; הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל? כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. (=על שבטי ישראל) …
שמ"ב יט

חתימה

לקראת סיום בוא נחזור לשיר הכל בגלל מסמר קטן, שמספר שבגלל מסמר קטן נפל, בתגובת שרשרת נפל הרוכב ונפלה העיר – ובמקרה שלנו לבסוף נפלה גם הממלכה. מה שמלמד שאין מסמרים קטנים – ושאונס נערה שהפך מסמר קטן בימינו, יכול היה למוטט ממלכה באולם הקדום – וזה בדיוק מה שקרה. אין ספק שהאונס שהתרחש בבית דוד היה אירוע מקומי, שהיה נפתר לו דוד הורה להוציא את אמנון להורג, כמתחייב. אלא שדוד, כמו הרוכב בשיר, המשיך לדהור ולקדם את המטרות הגדולות שהציב לעצמו – כאילו דבר לא קרה. כתוצאה מכך, הוא הקים לו את אבשלום כאויב.

נשבץ בפעם האחרונה את מעשה האונס בקונטקסט ההיסטורי: מפעל חייו של דוד – ולא של שאול שקדם לו – היה לאחד את כל שבטי ישראל ולהקים את הממלכה המאוחדת, שתוכל להתמודד עם ממלכת ארם שהתעצמה ממזרח לגבולות הממלכה. אלא שאבשלום, כנקמה באביו פורר את הבריתות שכרת דוד ובכך הרס את מפעל חייו. כולנו גדלנו על המיתוס שלפיו דוד ליכד את כל שבטי ישראל תחת שלטונו והקים את הממלכה המאוחדת. "דוד מלך ישראל חי, חי וקיים" – מי שמאמין למילות השיר הזה, לא שמע על מרד אבשלום ולא קרא את ספר מלכים, שמספר על הימים שבאו מייד לאחר מות דוד.

נכון הוא שמייד לאחר המרד ביקשו זקני הצפון שדוד ימלוך עליהם, אך זה כבר היה מאוחר מדי. דוד בשלב זה כבר היה איש זקן ומותש, ולמעשה לא היה לו יורש.  משמת אבשלום פרצה בביתו מלחמת ירושה בין שני בניו: אדוניה ושלמה. המלחמה, הסתיימה בכך ששלמה עלה למלוכה והוציא להורג את אחיו אדוניה. אך כבר בימי שלמה החלו להיפרם התפרים שתפר דוד. שבטי הצפון מרדו בו, ובהמשך פרשו מעל ממלכת יהודה. ממלכת ארם שנועדה להיות חגורת הגנה על שבטי ישראל המזרחיים, מרדה אף היא בשלמה, ומייד אחר כך החלה כובשת שטח אחר שטח מאדמתם של שבטי הצפון – ולבסוף באה אשור והגלתה אותם – וזו הגלות של עשרת השבטים שאבדו לנו לעולם.

בדיעבד, לו הרוכב היה משיב את המסמר למקומו, הסוס לא היה צולע, והרוכב לא היה נופל – והאויב לא היה מסתער.

Comments

comments

You may also like...

1 Response

  1. אני הגיב:

    שבטי הצפון לא קבלו מייד את דוד אחרי המרד.
    למעשה מייד אחרי המרד פרץ מרד נוסף שגם הוא דוכה.
    מעניין גם לציין את היחס המורכב של יואב ואבשלום. יואב הוא זה שדחף את דוד להחזיר את אבשלום ולהכשיר אותו למלוכה, אולי זה אחת הסיבות שדווקא הוא שכל כך אהב את אבשלום הוא זה שהרג אותו תוך הפרת פקודה מפורשת של דוד. הוא כנראה ראה במרד בגידה אישית בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *