[עושים תנ"ך] רחל ולאה – על קנאת נשים בעולם המקרא

הורדת הפרק (mp3)

יעקב, כידוע, נשא שתי אחיות שקינאו זו בזו ונאבקו זו בזו על מקומן בביתו. כל אחת חסרה משהו שהיה לאחותה, והדבר שחסרה, מירר את חייה. לאה ניתנה ליעקב במחיר מוהר הנישואים ששילם ללבן כדי לשאת את רחל היפה והאהובה – ויעקב לא סלח לה על כך.
ליאורה ויותם מנתחים את יחסי הכוחות בין שתי הנשים בבית יעקב, ותרים אחר מקורותיו של ה'שיימינג' שעשו פרשני המקרא ללאה רכת-העיניים.

האזנה נעימה!
רן

(תמלול הפרק) לאה ורחל – על קנאת נשים בעולם המקרא

סיפור נישואיו של יעקב ללאה ולרחל עמד במרכז הפודקאסט הקודם שלנו. בפרק הקודם סיפרנו על נסיבות בריחתו של יעקב מפני עשו אחיו, שחייבו אותו למצוא מחסה בבית דודו לבן, שהוא ובני משפחתו התגוררו בעיר בשם חרן, שבגבול תורכיה-סוריה של ימינו. בבית דודו פגש יעקב את שתי האחיות: את לאה הבת הבכורה שעליה נאמר שהייתה "רכת עיניים". ואת רחל הצעירה, שהייתה יפת תואר – אולי בר רפאלי של ימינו. במרכז דברינו עמד סיפור אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, שכדי לשאתה עבד 2 קבוצות בנות 7 שנים כל אחת.

אהבתו הגדולה של יעקב לרחל הפכה סמל לאהבת אמת הוליוודית, שצולחת כל מכשול שניצב בדרכם של זוג האוהבים. אלא שבמציאות אנחנו לא חיים בהוליווד וגם לא בסרט תורכי – ולפיכך לא הייתה לנו ברירה אלא להוריד אל הקרקע המציאות את סיפור האהבה הגדול. במציאות, שתי קבוצות העבודה של 7 שנים כל אחת, הפכה את רחל ולאה לשתי כלות זקנות ומגוחכות, שכילו את שנות הפוריות שלהן בהמתנה חסרת תכלית לחתן זמין שהתגורר בבית אביהן. זאת ועוד, כאשר תרגמנו לשנות חיים את הנתונים שמספק התנ"ך, התברר לנו שאם נקבל אותם כפשוטם, אזי נצטרך להסכים שלאה ילדה את ילדיה האחרונים לאחר שמלאו לה 40 שנה, ושרחל הרתה לראשונה בסביבות גיל 42, 43. נתונים שכאלה אפשריים בימינו, אך הם סותרים לחלוטין את דרכי החיים שנהגו בתקופת התנ"ך. הם סותרים את העובדה שנשים חיו בממוצע 30 שנה, ושכדי לנצל את כל שנות הפוריות שלהן לשם הולדת ילדים, בני העולם הקדום השיאו את בנותיהם עוד לפני שקיבלו את המחזור החודשי.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"לiTunes | אפליקציית 'עושים תנ"ך' לאנדרואיד | RSS Link | עמוד פייסבוק | טוויטר

נותני החסות לפרק:


לפיכך, אנחנו לא יכולים לקבל האפשרות שיעקב בפרך 14 שנים, כדי לשאת אישה זקנה שמרבית שנות הפוריות שלה בוזבזו. כדי להכניס את סיפור האהבה המפורסם של יעקב לרחל, חתכנו ביד גסה את הרומנטיקה שבסיפור האהבה הגדול, וקבענו שיעקב עבד שנתיים עבור כל אחת משתי נשותיו.

אני כבר מתנצלת בפני השומעים, אך בפרק שלפנינו נוריד את הרומנטיקה שנצרבה במוחנו אל הקרשים, שכן התנ"ך הוא לא סרט הוליוודי, או בוליוודי. בפרק שלפנינו נפתח עוד צוהר קטן אחד לעולם שהיה והסתיים, ודרכו נציץ אל חיי הנישואין של לאה ורחל, שהיו נשואות לגבר אחד – ליעקב.

יעקב – איש קשה

יעקב, כידוע, נשא שתי אחיות שקינאו זו בזו ונאבקו זו בזו על מקומן בביתו. כל אחת חסרה משהו שהיה לאחותה, והדבר שחסרה, מירר את חייה. לאה ניתנה ליעקב במחיר מוהר הנישואים ששילם ללבן כדי לשאת את רחל היפה והאהובה – ויעקב לא סלח לה על כך. הוא לא סלח ללבן שהשתמש במוהר נישואייה של רחל, כדי להשיא לו במרמה אישה שמעולם לא התכוון לשאת. יעקב לא סלח ללבן שעיכב את נישואיו ושהכפיל את שנות עבודתו, עד שגם רחל ניתנה לו לאישה. ומכיוון שלא היה יכול להתייצב נגד חותנו, הוא גבה מלאה את מלוא המחיר על עלבונו וכעסו.

במדרשים ובאגדות שהתפתחו בישראל מאות שנים לאחר תקופת התנ"ך, מתואר יעקב כאיש נעים הליכות, איש שלום ולמדן. מחבר ספר בראשית לעולם לא היה מסכים עם ההבחנות האלה. הוא תיאר את יעקב כאיש קשה, שפרק את זעמו ואת תסכולו על כתפיה של האישה שילדה לו שבעה ילדים בריאים.

אין ספק שאישה שבעלה שונא אותה, היא אישה אומללה; במיוחד אם חייתה בעולם הקדום, שבו לא היה מוצא, שכן האישה הייתה קניין מוחלט בידי בעלה, ובפועל הוא יכול היה להתעמר בה כרצונו, ולא היה מי שיכול להצילה מידו.  אין מקלטים לנשים מוכות בתקופת התנ"ך.

לדברי המחבר, משראה אלוהים את יחסו הרע של יעקב ללאה, הוא פתח את רחמה ונעל את רחמה של רחל . וכך אומר הכתוב:

וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וְרָחֵל, עֲקָרָה.
בראשית כט, לא

אין ספק שלאה השנואה השתוקקה למעט מן האהבה שהרעיף יעקב על אחותה היפה – והיפוכם של הדברים האלה, נכון אפילו עוד יותר. שנואה ככל שהיתה, לאה ילדה ילדים רבים ומעמדה בבית יעקב היה איתן.

אישה אומללה

אך אם יש סולם שמגדיר מהי אישה אומללה, הרי שלא השנואה עומדת בראשו, אלא אחותה העקרה. כך היה לפני ארבעת אלפים שנים, וכך גם היום – ומי שמטיל ספק באמירה זו, מוזמן לשוחח עם נשים שעוברות טיפולי פוריות ארוכים ומייסרים, שמשעבדות את כל חייהן ואת כל רכושן כדי להיכנס להיריון ולזכות לילד משלהן.

אך בעולם שבו חיו שרה, רחל וחנה (שעליה נדבר באחד הפודקאסטים הבאים) נוספה לכמיהה המייסרת של העקרה לילד משלה, גם חופן גדוש בבוז והשפלה. העקרה לא מילאה את חובתה היחידה כלפי בעלה, היא לא הרוויחה את פת הלחם שהכניסה לפיה, ומעמדה בביתו ירד לשפל המדרגה. וכך, בשעה שלאה מילאה את ביתו של יעקב בבנים רבים, הפכה רחל נטל על צווארו, וגם לה לא נמצא מפלט ולא הייתה לה נחמה.

רחל היפה פסעה על קליפה דקיקה וסדוקה. באחד הימים נבקעה הקרקע שלרגליה והיא נפלה לתהום הייאוש:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים – וְאִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי.
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן …
בראשית ל, א-ב

קנאתה של רחל : יופייה של רחל והיעדר כל יופי מלאה; עקרותה של זו ופוריותה של זו, אהבתו של יעקב לאחת ושנאתו לאחרת – הזינו את אש הקנאה ההדדית בין שתי האחיות, וכבר אמרנו שכל החומרים שמרכיבים טלנובלה דביקה במיוחד, מצויים בפרשה שבה אנו עוסקים.

אך מתוך הכתוב נוצר הרושם שהקנאה אצל רחל התפתחה לכדי שנאה לאחותה. ובעצם, מדוע?

לאה ורחל חיו בעולם שבו ריבוי נשים היה מקובל ורצוי, ולפיכך בלילות שבהם לן יעקב באוהלה של האחת, אחותה לא נחשבה נבגדת או מרומה. ובכל זאת, לרחל היתה סיבה טובה לשנוא את אחותה – וכדי להסביר זאת, עלינו לדבר על המפתח שקבע את מקומה של האישה בבית בעלה.

אין 'לבזבז' רחם

בפודקאסט הקודם עמדנו על כך שכל האִזכורים המתייחסים למוהר נישואין, מלמדים שהוא ניתן רק לנערות שנישאו במעמד של "אישה בכירה". לעומתה, אישה פילגש ניתנה חינם לבעלה. מספר סיבות יכולות להסביר מדוע אב ויתר על מוהר נישואייה של בתו, והשיא אותה במעמד של פילגש:  האחת, נישואיי הבת היו תשלום חובו של האב למשפחת הבעל. השנייה, האב היה איש עני שמעמדו הכלכלי נחות מזה של החתן. העובדה שהשיא את בתו לאיש עשיר, הבטיחה קורת גג מעל ראשה ואוכל בצלחתה. אני סבורה שגם נשים נכות נישאו במעמד של אישה פילגש, משום כך אביהן לא היה זכאי לקבל עבורן מוהר נישואין.

הסיבה לנימוק זה, שלנו הוא נשמע נורא, למרות שכל הזמן מתקיים, היא שבעולם רעב לילדים אין כל היגיון "לבזבז" רחם של אישה פורייה, שיכולה ללדת ילדים בריאים, רק משום שהיתה פיסחת, או בעלת שפה שסועה שהשחיתה את מראה פניה. או משום שהייתה רכת עיניים כלאה. עוד אפשר לקבוע שבעולם רעב לילדים, שבו למעלה ממחצית הנולדים מתו לפני שמלאו להם 5 שנים, פילגש נכה אך פורייה, היתה "שווה" יותר מאישה בכירה, יפה ועקרה – ועל כך דיברנו בפרק על שרה, שבו הראנו שאפילו שפחה פורייה כהגר, הרגישה עצמה שווה יותר מגבירתה העקרה – וכנראה שבצדק. מעמדה של אישה נכה שילדה ילדים לבעלה וחיזקה את משפחתו, היה מוצק. היא הרוויחה את מקומה בביתו, והרוויחה את האוכל שהכניסה לפיה.

ומה היה ההבדל בין אישה בכירה לאישה פילגש? ככל הנראה בחיי היומיום לא הורגש כל הבדל. אך ההבדל היה במעמד של הבנים שילדו. שכן מעמדם של בני הפלגשים היה נמוך מזה של אחיהם, שנולדו לנשים בכירות.

ודברים אלה מסבירים את שנאתה של רחל ללאה: סדר הירושה בבתים שבהם הגבר היה נשוי למספר נשים, קובע שבני הנשים הבכירות היו בסטאטוס גבוה משל בני הפילגשים והשפחות, גם אם נולדו אחריהם. זו הסיבה שמסבירה מדוע יצחק נחשב בנו הבכור של אברהם, אף שנולד שנים רבות לאחר ישמעאל בן השפחה. סדר הילודה מילא תפקיד מרכזי במשפחה שבה הגבר היה נשוי למספר נשים בכירות. בבית שכזה, מעמדה של האישה שילדה את הבן הבכור, הראשון לאביו, היה גבוה משל הנשים הבכירות האחרות.

יחד עם זאת מעמדה של אם היורש היה פגיע. אם בנה הלך לעולמו, מעמד הבכורה עבר לבן שנולד לאחריו, גם אם נולד לאישה בכירה אחרת. אם גם הבן השני הלך לעולמו, מעמד הבכורה עבר לבן השלישי וכך הלאה.

סדר הדברים הזה מסביר את שנאתה של רחל ללאה. היות שלאה נישאה במחיר מוהר נישואיה של רחל, הרי שנישאה במעמד של אישה בכירה. מכיוון שששת הבנים שילדה, נולדו לפני שני בניה של רחל, הרי שמעמדו של כל אחד מהם היה גבוה משל יוסף ובנימין, שנולדו אחרונים (את בני השפחות לא סופרים לצורך ירושה). נראה שרחל לא שנאה את אחותה רק משום שהיתה פורייה ממנה, אלא בעיקר משום שנישאה על חשבונה במעמד של אישה בכירה. מנקודת מבטה של רחל, על לאה היה להינשא במעמד של אישה פילגש, דבר שהיה מבטיח ששני בניה יהיו במעמד גבוה מזה של ששת בני אחותה שנולדו לפניהם.

כיצד נראו גיבורי התנ"ך?

כדי להראות כיצד דברים אלה מתיישבים עם הכתוב, יש להאיר זווית נוספת של דרך הכתיבה המקראית, שהיא תמיד מפליאה ומפתיעה.
סופרי התנ"ך מעולם לא תיארו את מראם של הגיבורים שעליהם סיפרו. הם הוסיפו לגיבור תו מזהה, רק כאשר הדבר תרם להבנת הסיפור. והתו המזהה היה הנגדה מכוונת שנועדה להבליט את השונות שבין הגיבורים.

כך למשל נאמר על שאול שהיה גבה קומה, משום שקומתו הגבוהה הבליטה אותו, לטוב ולרע, משאר אחיו (שמואל א' ט, ב);
על דוד נאמר שהיה נער אדמוני ויפה עיניים (שמואל א' טז, יב). ואכן חזותו הנערית והחביבה עמדה כהנגדה מכוונת לגוליית הפלשתי עצום הממדים (שמואל א' יז). המספר הבליט את גבורתו של דוד בכך שתיאר אותו כנער, כמעט עירום, שהכריע באבן קלע אחת לוחם גדול מידות, שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש.
על עשו נאמר שהיה שעיר ועל יעקב שהיה חלק. שעירותו של זה וחלקותו של זה מילאו תפקיד מכריע ביום שבו התייצב יעקב לפני אביו העיוור והצהיר שהוא עשו (בראשית כז).

במקום שבו חזות הגיבור לא תרמה להבנת הסיפור, התעלם הסופר ממראהו. וכך איננו יודעים כיצד נראו אברהם, יצחק, משה, יהושע, שלמה וגיבורים רבים אחרים.

את הנשים תיארו סופרי המקרא בחסכנות גדולה אף יותר. על רחל ואביגיל נאמר שהיו יפות תואר ויפות מראה. זה הכל. על אסתר, שבזכות יופייה הגדול נבחרה להיות אישה למלך אחשוורוש, לא נאמר אף פרט שהבדיל אותה מכל היפהפיות שהוצגו בפניו (אסתר ב, ז).
היות שחזותן של תמר, חנה, פנינה, דבורה ורות לא תרמה להבנת הסיפור הקשור בהן, התנ"ך לא מזכיר כיצד נראו.

עיניה הרכות של לאה

על רקע האחידות שמצמצמת את מראן של הנשים לצמד המילים "יפת תואר" או: "יפת מראה", בולטים שני מקרים חריגים – ובשניהם מדובר בסימן שמזהה את הגיבורות לרעה. על ציפורה, אשתו של משה, שבגנותה דיברו מרים ואהרון, נאמר שהיתה כושית (במדבר יב, א). כלומר, סודנית (כוש היתה ארץ ששכנה בדרום מצרים על גבול צפון סודאן של ימינו).
האישה השנייה היא לאה, שעל עיניה נאמר שהיו "רכות":

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת – וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.
בראשית כט, טז-יז

הכפלת המילים המתארות את יופייה של רחל, עומדת כהנגדה מכוונת ל"עיניה הרכות" של לאה, ומכאן ניתן להסיק שרק אחת משתי האחיות היתה יפה. אנחנו לעולם לא נדע אם לאה היתה עיוורת, או שלקתה במחלת עיניים קשה. כך או כך, הפגם שנמצא בפניה היה כה בולט, עד שהפך סימן היכר, שהבדיל אותה מאחותה היפה ומכל הנשים האחרות בתנ"ך

אם לאה אכן לקתה בעיניה, אזי בשל נכותה היא לא הייתה ראויה להינשא במעמד של אישה בכירה, אלא במעמד של אישה פילגש – ולבן אביה לא היה זכאי לקבל מוהר נישואין עבורה. הנחה זו מסבירה מדוע מלכתחילה הסכים לבן להשיא את רחל הצעירה ראשונה. ומסבירה מדוע השקה את יעקב ביין רב – ובזמן שהיה שתוי , הוא טמן את לאה במיטתו של יעקב. יעקב השיכור לא הבחין בכלה שמיטתו, ושכב עם לאה, ובכך, למעשה, נשא אותה לאישה.

הטענה שראוי היה להשיא את לאה במעמד של אישה פילגש, מסבירה גם את שנאתו של יעקב אליה. לו קיבל את לאה כאישה פילגש, הוא לא היה מרגיש שהוא הטיפש ששילם בשנות עבודה מפרכות, שבסופן ניתנה לו אישה שכל גבר אחר, מלבדו, היה מקבל אותה חינם.

ולבסוף, העובדה שלאה נישאה במעמד של אישה בכירה, מסבירה גם את שנאתה של רחל אליה – ודברים אלה מחזירים אותנו למה שאמרנו קודם. לו לאה נישאה במעמד של אישה פילגש, אזי מעמדם של שני בני רחל שנולדו אחרונים, היה גבוה מזה של ששת בני לאה שנולדו לפניהם.

נראה, אפוא, שרחל שנאה את לאה משום שמוהר הנישואים שנלקח ממנה לטובת אחותה, בא על חשבון מעמדם של שני בניה, שלפי סדר הירושה עמדו במקום השביעי והשמיני, ולא במקום הראשון והשני (בני השפחות לא נספרים). אם רחל הרגישה שאחותה גזלה אותה, הרי שהיתה לה סיבה טובה לכך.

שנאת בעלי המדרשים

בעלי האגדות שחיו בישראל לפני כ-2000 שנים ויותר, העריצו כמותנו את היופי. הם אמנם אימצו את הפתגם האומר "הבל היופי ושקר החן" והוסיפו לו את הפתגם "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" (מסכת אבות,פרק ד'), אך בפועל הם היו מכורים ליופיו של הקנקן, בדיוק כמונו.

בעלי המדרשים לא יכלו לשאת את העובדה שלפיה לאה, השנואה ורכת העיניים, הנחילה מפלה לאחותה היפה – ואני מצטטת: "שהייתה פורחת ביופייה כנשים מועטות בזמן ההוא", דבר שהתנ"ך בלשונו המאופקת מעולם לא אמר על רחל. ניצחונה של לאה הפורייה, ותבוסתה של רחל האהובה אך העקרה – עומדים בניגוד לתחושת צדק קמאית שלפיה היופי מסמל את הטוב, ואילו הכיעור הוא סמלו של הרע.
לפיכך כמה מבעלי האגדה הקדומים נטפלו ללאה, וחיברו בגנותה סיפורים שנועדו לעצב את דמותה כאישה טיפשה, מכוערת, מרשעת ושנואה.

בעל מדרש אחד הותיר לנו הסבר רפואי מלומד, מדוע עיני לאה היו "רכות". לדבריו, עיניה היו רכות משום שהיא בכתה ובכתה, עד שריסיה נשרו. ומדוע בכתה לאה? משום שנודע לה שהיא עומדת להינשא לעשו, שגם דמותו עברה שיפוץ מרשים בידי בעלי האגדות, עד שהפך דמות שטנית ורצחנית, דבר שעומד בניגוד מוחלט לכתוב בתנ"ך:

וכך אומר בעל המדרש:
"ועיני לאה רכות" : רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה. שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ; שתי בנות יש לו ללבן – גדולה לגדול וקטנה לקטן. והייתה לאה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? – "איש יודע ציד" איש רע הוא, מלסטם בריות; וקטן מה מעשיו? – "איש תם יושב אוהלים". והייתה לאה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה" (בבלי בבא בתרא קכג, עא).

מיותר לציין שאין שום קשר בין לאה המקראית לבין האגדה המתארת אותה כנערה טיפשה היושבת על פרשת דרכים ומתחקרת את העוברים ושבים על אודות בניה של רבקה. אך בעל האגדה שמדבריו הבאנו, הותיר בידינו מורשת שלפי מידותיה הרעות של לאה, ראוי היה שתינשא לעשו הרשע, ואילו אחותה הצדיקה ליעקב הצדיק. המרשעת לרשע, והצדיקה לצדיק.

בעל מדרש אחר, זדוני מקודמו, סיפר שכשם שיעקב רימה את אביו, כך רימתה היא אותו. לשיטתו, בליל נישואיו של יעקב לרחל, התחזתה לאה לאחותה. והייתה עונה ליעקב שעה שקרא בשמה של רחל. וכך נאמר:

"… כל אותו לילה (כלומר, ליל הנישואין) היה קורא לה "רחל" והיא [לאה] עונה לו. ובבוקר ראה – "והנה היא לאה".
אמר לה: מה רמאית בת רמאי! ולא הייתי קורא לך "רחל" בלילה ואת עונה לי?
אמרה לו: יש סופר[מורה] שאין לו תלמידים?
לא כך היה קורא לך אביך "עשו" ואתה עונה לו?" (בראשית רבה עא ).

כוונת אגדה זו היא להציג את לאה כאישה חצופה שהשיבה ליעקב, שכשם שהוא עצמו התחזה לאחיו רימה את אביו, כך היא עשתה לו. הוא המורה, והיא תלמידתו.

בעל מדרש אחר הפליג עוד יותר, והציג את לאה כאישה בזויה שהבריות, ובעלה, שופכים על ראשה קיטונות של מי ביבים – וזו הסיבה שבגללה שאלוהים ריחם עליה ונתן לה הריונות רבים:

"וירא ה' כי שנואה לאה" – שהיו הכל סונטין בה. (כלומר, לועגים לה): מפרשי הים היו סונטין בה, מהלכי דרכים היו סונטין בה,
אף הגיתיות מאחורי הגיתות היו סונטות בה (הכוונה לכובסות, שמאחורי קערות הכביסה). והיו אומרים:
לאה זו אין סתרה כגלויה.
כלומר, היא נראית צדקת – ואינה צדקת;
אילו הייתה צדקת לא הייתה מרמה באחותה. …
וכיוון שראה יעקב אבינו מעשים שרימתה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה.
אך כיוון שפקדה הקב"ה בבנים,
אמר (יעקב): לאם של אלו אני מגרש?" (בראשית רבה עא).

דומה שאין צורך בדוגמאות נוספות הממחישות כיצד המסורת היהודית שהאדירה את דמותו של יעקב, לא יכלה לשאת את העובדה שלאה השנואה ורכת העיניים הביסה את רחל היפה והאהובה – ולכן הם לא היססו לבדות מליבם אגדות שמגנות אותה, שעומדות בניגוד מוחלט לכתוב בתנ"ך. אפשר שהמדרשים בגנותה של לאה, הם המקור הקדום ביותר לתופעת השיימינג הרווחת בימינו, שנועדה להכפיש אדם נקי כפיים ולייחס לו מעשים שמעולם לא עשה.

Comments

comments

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *