[עושים היסטוריה] 208: האמת מאחורי הבלדה על יואל משה סלומון

יואל משה סולומון - הפודקאסט עושים היסטוריה
הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

"בבוקר לח בשנת תרל״ח" – כך חרז יורם טהרלב את סיפור העליה על הקרקע של אם המושבות – הלא היא פתח תקווה. בשנת 1970 כותב טהרלב את השיר, שלום חנוך הלחין אותו, ואריק איינשטיין שר שיר שהופך ברבות הימים למעין מסמך היסטורי, על-פיו ילדי ישראל לומדים פרק חשוב בהיסטוריה של הציונות ויישוב הארץ. אך הבלדה המפורסמת הציתה מחדש מלחמת גרסאות עתיקה בין משפחות המייסדים של פתח תקווה, אשר חשו שהבלדה עושה עוול לאבותיהן. מה באמת קרה שם, באותו יום מיתולוגי על גדות הירקון? ״עושים היסטוריה״ שמחה להציג בפניכם את ״הבלדה על יואל משה סלומון – גרסת הריאליטי״.

את הפרק הפיק, כתב וערך עידן כהן. הפרק מבוסס על תחקיר מעמיק ומרתק מאד שערך חוקר התרבות אלי אשד (קישור למאמר המקורי של אלי).


"בבוקר לח בשנת תרל״ח" – כך חרז יורם טהרלב את סיפור העליה על הקרקע של אם המושבות – הלא היא פתח תקווה. בשנת 1970 כותב טהרלב את השיר, שלום חנוך מלחין אותו, ואריק איינשטיין שר שיר שהופך ברבות הימים למעין מסמך היסטורי, על-פיו ילדי ישראל לומדים פרק חשוב בהיסטוריה של הציונות ויישוב הארץ. לקראת סוף השיר, מפטיר טהרלב:

״אולי היה זה רק חלום, אולי זו אגדה״

יורם טהרלב - הפודקאסט עושים היסטוריה

יורם טהרלב

וכשמתחילים לחטט מעט בסיפור כפי שהוא בא לידי ביטוי בבלדה – מגלים עד כמה היא אכן בגדר אגדה. פרסום השיר בשנת 1970 משיב לחיים מאבק יצרי חריף, שהיה רדום כמעט חצי מאה. למעשה, המאבק על האמת ההיסטורית בבסיס הבלדה – ממשיך עד היום.

למי שלא מכיר – ואנחנו מניחים שגם אתם, כמונו, לא נתקלתם בסיפור הזה עד כה – הנה קיצור תולדות המאבק על ההיסטוריה של פתח תקווה. בשנת תרפ״ט – 1929 – מתפרסם ספר בשם 'ספר היובל', לציין את שנת היובל של פתח תקווה. את הסיפור שמספר בספר טוביה – בנו של יואל משה סלומון – סיפור שסיפר לו אביו, כך הוא אומר – ניתן לקרוא גם ככזה העשוי להקטין את תפקידם של שאר החלוצים והמקימים. והיה מי שקרא כך את הסיפור. המהומה לא איחרה לבוא. המחלוקת היתה כה חריפה – עד כדי כך שהוקמה ועדת בוררות, ששמעה את טענות צאצאי משפחות גוטמן, ברנט, שטמפפר וגם משפחת ראב-בן-עזר, שאת הקשר שלה לעניין נבין מייד – שחשו שטוביה סלומון משכתב את ההיסטוריה על מנת להאדיר את שם אביו.

שמונים שנים לאחר פרסום ספר היובל והמהומה שהוא עורר, בשנת 2008, בחגיגות 130 לייסוד אם המושבות, בצהריים לח של שנת תשע״ח, ברוב טקס והדר – עיריית פתח תקווה ערכה שיחזור למסע של חמשת הרוכבים – מיפו לפתח תקווה. אהוד בן-עזר, נכדו של יהודה ראב – סירב להגיע לטקס.״מה פתאום שאני אלך לטקס שקרי כזה המתבסס על מיתוס?״ אמר לאלי אשד. יהודה ראב, בן דודו של יהושע שטמפפר, היה איש צעיר בעת העליה לקרקע בפתח תקווה. הוא – כמו האדונים שרכשו את הקרקע – התיישב בעבר הירקון, חרש וטיפח, והיה בין ראשוני אם המושבות. הוא פרסם ספר – "התלם הראשון" – ובו הוא מספר על המשלחת הראשונה לבחינת האזור שבו הוקמה לבסוף פתח תקווה, משלחת בה היו חברים יואל משה סלומון ודויד מאיר גוטמן. את עצמו הוא לא הזכיר כמי שבא לבדוק את השטח. וכידוע, הוא גם לא מוזכר בבלדה.

פסל לזכרו של יואל משה סולומון בפתח תקווה - הפודקאסט עושים היסטוריה

פסל לזכרו של יואל משה סולומון בפתח תקווה

נכדו – אהוד בן עזר נאבק באמת ההיסטורית כביכול שהבלדה מציגה. ״תבין״, הוא ממשיך בדבריו לאלי אשד –

״מה שפתח תקווה עשתה מהבלדה של יורם טהרלב זוהי בדיחה אחת גדולה, שהפכה לנושא המרכזי של ההתייחסות ליובל המאה ושלושים. אמנם נכון, בזכות הבלדה המוצלחת והלא-אמינה נתקבעו שמותיהם של ארבעה מייסדים בפסלים בכיכר המייסדים. אבל משפחות המייסדים הן רבות ולכולן זכויות ומקום להיזכר כמייסדי אם המושבות.״

ושמו של יהודה ראב – נפקד מהזיכרון הלאומי.

״עושים היסטוריה״ שמחה להציג בפניכם את ״הבלדה על יואל משה סלומון – גרסת הריאליטי״.

היציאה מן החומות

במהלך מאות השנים מאז חורבן בית שני בשנת שבעים לספירה, וגירוש כל התושבים הנותרים בה לאחר מרד בר כוכבא במאה השניה לספירה, הצטמצם הישוב היהודי בארץ ישראל לעשרות אלפים של בני אדם. רובם חיו בעיקר בארבע הערים הקדושות – צפת, טבריה, ירושלים וחברון. המייחד אותן – אלו הן ערי חומה – ערים שניתן בשעות הערב לסגור אותן על סורג ובריח ולמנוע כניסה של שודדים אליהן. על אף כמה גלי עליה – כמו למשל זה שאירע לאחר גירוש ספרד – לא היה גידול משמעותי במספר התושבים היהודים, והחיים היהודיים בארץ נסבו בעיקר סביב לימוד התורה, ומאמצים לקרב את הגאולה. עצם הישיבה בארץ ישראל – היא היא המצווה.



על אף קיומן של חוות חקלאיות של בודדים ברחבי ארץ ישראל – לא היתה תנועה המונית של מתיישבים יהודים שעוזבים את לימוד התורה, ובאים לעבוד את האדמה. חוקי הממשל העות׳מני על בעלות על הקרקע – לא עזרו אף הם. אבל משהו בכל זאת מתחיל להשתנות באמצע המאה התשע-עשרה. ב1860 החלה תנועה של ״יציאה מן החומות״, ומוקם הישוב הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים – משכנות שאננים.

המהלך נבע משתי סיבות עיקריות: ראשית – הישוב היהודי במהלך כאלף ושמונה מאות שנים היה חרדי – אנשים חיו על פי הדת ומילאו מצוות ככתבן וכלשונן. הם התקיימו מכספי החלוקה – מגבית שנערכה בקרב היהודים בגלות על מנת לממן את לימוד התורה בארץ ישראל. אחדים מהם ביקשו להתנתק מכספי החלוקה ולהרחיב את ההגדרה של יישוב הארץ – לא רק לימוד תורה בארץ, אלא גם עיבוד האדמה. הדת היהודית היא בעיקרה דת חקלאית, ורוב חגי ישראל קשורים קשר חזק באדמה. היישוב החרדי ביקש לחזור לימים בהם יושבי הארץ עיבדו את האדמה.

הסיבה השניה – והיא הפרקטית יותר – הצפיפות בין החומות הגיעה לשיא – וחייב היה להימצא פתרון לבעיה. משכנות שאננים נבנתה באופן כזה המזכיר חומה – הבתים היו צמודים זה לזה במבנה רצוף – כמעין קרון של רכבת – אך לכל בית היתה גם חלקת אדמה קטנטנה בה ניתן היה לעבד גינת ירק. לאחר מכן הוקמה שכונת מחנה ישראל – גם היא מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים; ובשנת 1869 – במורד הדרך המובילה ליפו – נבנתה נחלת שבעה. בין מקימי נחלת שבעה היה יואל משה סלומון.

משה יואל סולומון - הפודקאסט עושים היסטוריה

משה יואל סולומון

גיבורי הבלדה

יואל משה סלומון נולד בירושלים ב-1838. הוא יצא ללימודים תורניים באירופה, שם למד גם את אומנות הדפוס. עם שובו לארץ בשנת 1863 הקים בית דפוס עברי בירושלים.הצפיפות הרבה בין חומות העיר והדלות שאפיינה את חיי אנשי "היישוב הישן", הביאו אותו להיות חלק מ"פורצי החומות" וממקימי השכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

שניים נוספים מגיבורי הבלדה נמנו עם מקימי מאה שערים, השכונה החמישית מחוץ לחומות העיר ירושלים, בשנת 1874: זרח ברנט ודויד מאיר גוטמן. זרח ברנט נולד ברוסיה בשנת 1843. בבגרותו השתקע בלונדון, שם עסק בפרוונות. בשנת 1872 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בפעם הראשונה שעלה. הוא עסק במסחר, ולאחר שהפסיד את כל כספו – חזר ללונדון. שנתיים אחר כך – בשנת 1874 עלה שוב לארץ – בדיוק בזמן לסייע בהקמת מאה שערים.

זרח ברנט - הפודקאסט עושים היסטוריה

זרח ברנט

דויד מאיר גוטמן נולד בהונגריה בשנת 1827, שירת בצבא ההונגרי, ועלה לארץ ישראל. לאחר שעסקו בהקמת מאה שערים, חברו הוא, יואל משה סלומון וזרח ברנט לקבוצת רכישת קרקעות חדשה. על הפרק – רכישת קרקע באיזור יריחו. חברי הקבוצה אפילו הספיקו לבחור למקום שם. הם פנו לספר הושע, ובפסוק י״ז בפרק ב׳ הם קוראים:

״וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה״.

הקרקע באיזור יריחו לא נרכשה, בסופו של דבר. הקבוצה מתפרקת – אבל סלומון, ברנט וגוטמן ממשיכים במשימת רכישת קרקע, ובשנת 1878 מצטרפים אליהם אנשים חדשים לקבוצה חדשה.

דוד מאיר גוטמן - הפודקאסט עושים היסטוריה

דוד מאיר גוטמן

אל הקבוצה מצטרף גם יהושע שטמפפר. שטמפפר נולד בשנת 1852 בהונגריה. בגיל 17 עלה שטמפפר לארץ ישראל במסע רגלי שארך כששה חודשים בדרך היבשה – מהונגריה, דרך סרביה, מקדוניה, יוון, טורקיה, סוריה, לבנון, וצפת – ולבסוף חנה בירושלים.



הפעם – חברי הקבוצה מחפשים קרקעות באיזור הירקון. חמושים בחזון ובשם – פתח-תקווה – הם יוצאים למסע חיפושים עם סוחרי קרקעות מיפו. ואת הרגע ההיסטורי הזה מתארת הבלדה! חמישה רוכבים יוצאים מיפו למסע רכישה: יהושע שטמפפר, דויד מאיר גוטמן, זרח ברנט, יואל משה סלומון ודוק' מזאראקי. כשהגיעו למקום מזהיר אותם דוק' מזאראקי כי האזור מסוכן למגורים. מבחינתו, אם אין ציפורים – דהיינו, בעלי החיים בורחים מהאזור – סימן שאין בו מים נקיים ואין מזון זמין. טהרלב מתאר בבלדה שאחרי שהרופא מצהיר שהוא עוזב את המקום מיד. כל הרוכבים פונים ללכת איתו. כולם – חוץ מאחד. יואל משה סלומון מצהיר שהוא משם – לא זז. במשתמע – שטמפפר, גוטמן וברנט פחדנים, ואלמלא היה יואל משה סלומון נשאר – לא היתה קמה פתח תקווה. וכך – על פי הבלדה – בבוקר לח בשנת תרל״ח, רכשו האדונים את אדמות הכפר אומלבס שבעבר הירקון, ופתח תקווה נולדה.

יהושוע שטמפפר - הפודקאסט עושים היסטוריה

יהושוע שטמפפר

עדויות כתובות

כל הארבעה הותירו אחריהם עדויות כתובות בעניין רכישת אדמות אומלבס: במכתבים שפירסם יהושע שטמפפר ב״ג׳ואיש כרוניקל״ היוצא לאור בלונדון; במאמר שדויד מאיר גוטמן כתב לעיתון ״הצפירה״; בספר שכתב ופירסם זרח ברנט; וביומן שכתב יואל משה סלומון.

שטמפפר וברנט – כל אחד בנפרד – מספרים על אירוע בתמוז תרל״ח – חודש יולי 1878 – שבו הם, עם דויד מאיר גומטן ויואל משה סלומון – רכשו קרקע בעבר הירקון מסוחר קרקעות בשם קאסאר, ועלו לראות את האזור. עד כאן – ניתן לומר – שכל ארבע הדמויות ההיסטוריות מופיעות בבלדה, ורק דמותו של הדוקטור מזאראקי היא חירות פואטית שלקח לעצמו טהרלב. מכשיר דרמטי בסיפור. אבל אז מגיעים ליומנו של יואל משה סלומון. סלומון תאר כיצד יצא למסע ״רכישות״ עם שלושה אנשים נוספים – דויד מאיר גוטמן – עד כאן לפי הבלדה – והשניים הבאים: קאסאר – סוחר הקרקעות, וזכרי אפנדי – נציג של בעל קרקעות אחר…אין שטמפפר, אין ברנט, אין מזאראקי וגם אין לילות על הגבעה. מיותר לציין שסלומון לא מספר ביומנו על כנפיים שצמחו לו לפתע…

אם יואל משה סלומון כותב ביומנו על גוטמן ועל עצמו, וכי הם אכן יצאו מיפו למצוא קרקעות – כשנתקלים בעדות כתובה של גוטמן – הבלדה מתחילה להיראות כמו רק עוד שיר יפה. וזהו. בשנת 1882 כתב דויד מאיר גוטמן מאמר לעיתון בשם ״הצפירה״, תחת הכותרת ״הקולוניה הראשונה בארץ הקודש״. במאמר הוא מספר סיפור שמעניין בעיקר בגלל מה שאין בו: אין בו רופא, וגם גוטמן עצמו אינו חלק ממנה. גוטמן, כזכור, היה מעורב ברכישת קרקעות, כך שאולי מדובר במקרה של ״יהללך זר ולא פיך״, למרות שאין שום סימוכין גם לזה…

מי אתה, דוק' מזאראקי?

או.קיי. נניח שמצליחים ליישב את הסתירות הללו, ושליורם טהרלב עומד זכותו של משורר ויוצר לכתוב בבלדה שלו כל מה שעולה על רוחו. אבל בכל זאת, במקרה הזה, נדמה שמישהו ניסה לשכתב את הסיפור ההיסטורי. והתחושה הזאת מתחזקת כאשר מסתכלים על העובדה שאף לא אחד מהם מזכיר בדבריו את הדוקטור מזאראקי.

אז – מי הוא היה, בעצם, הדוקטור מזאראקי? למען האמת, השאלה לא מנוסחת היטב. נכון יותר לשאול – מי הם הדוקטור מזאראקי

אלי אשד התחקה אחרי השם, והחקירה הובילה אותו למסקנות הבאות: לאורך כשבעים שנים – מאמצע המאה התשע-עשרה – היו שני אנשים שענו לתואר "דוקטור מזאראקי". אלה היו שני אחים, רופאים יוונים שחיו בירושלים.

קרלאמו (Karlamo)- או אולי 'קלרמו' (Kalermo) – מזאראקי, האח הגדול, נולד בשנת 1825, למד רפואה באתונה והתיישב בירושלים. הוא היה הרופא הראשי של של בית החולים היהודי "משגב לדך" וגם ניהל את בית החולים היווני. קרלאמו נחשב לרופא בהא הידיעה של אותה התקופה.המוניטין הטובים שיצאו לו איפשרו לו לגבות ארבעה פרנקים עבור טיפול, סכום שהיה גבוה פי ארבעה משכרם של הרופאים האחרים בירושלים. קארלמו מזאראקי לא דיבר את השפות המדוברות בארץ, ונעזר במתורגמן צמוד בשם חנוך, שאיתו דיבר איטלקית. בזמן שמזאראקי עצמו רכב על סוס, חנוך המתורגמן היה רץ לפניו ברגל.

דוק' קלרמו מזארקי - הפודקאסט עושים היסטוריה

דוק' קלרמו מזארקי

האח הצעיר ניקופורי (Nicofuri) מזאראקי שהיה צעיר מאחיו בשלושים שנה, ירש את מקום העבודה ואת המוניטין של האח הבכור. כמו אחיו לפניו קבע את מושבו בירושלים. הוא, בשונה מאחיו הבכור, דיבר את השפות של העדות בירושלים, ואף ידע לדינו, קצת יידיש ועברית. את שכונת ימין משה אהב מזאראקי אהבה מיוחדת – מיקומה אפשר, לדבריו, לאוויר הטוב של ירושלים לחדור לבתים מרובי הילדים. אוויר נקי וטוב היה בעיניו בעל סגולות ריפוי, וכשהיה נכנס לחדר כלשהו היה ראשית דבר דורש לפתוח את החלונות. נוסף על פעילותו הרפואית, נתמנה ב-1925 לקונסול יוון בארץ ישראל. בשנת 1928 חזר ליוון, שם נפטר ב1931.

גרסת משפחת סולומון

אבל איך הם עשו את דרכם לבלדה – אם בעדויות הישירות של המעורבים כולם – הרופא כלל לא מוזכר? זו שאלה קריטית להבנת האמת שמאחורי הבדייה שבבלדה. מייד ננסה לענות עליה – אבל ראשית בואו ננסה להבין את הסיפור כפי שהגיע לידיו של יורם טהרלב.

אם אתם לא גרים בפתח תקווה, ואם אתם לא צאצאים למייסדיה, קיים סיכוי שאתם כלל לא מודעים למלחמת הגרסאות הניטשת בשאלה: מה בעצם קרה באותו הבוקר הלח בשנת תרל״ח ביפו. הצאצים של המייסדים תובעים את עלבונם של האבות, למרות שעושה רושם שהאבות המייסדים כלל לא ביקשו את הקרדיט. אם בוחנים את העדויות שנצטברו במהלך השנים לעומק – כולם, למעשה, מפנים אצבע מאשימה כלפי משפחת סלומון.

סיפור ההקמה של אם המושבות – שעכשיו אולי נכון יותר לכנותו ״הסיפור לכאורה״ – קנה לו שביתה, והוא הוא העומד בבסיס הבלדה שכתב טהרלב. הסיפור, כפי שנכתב בבלדה, מקורו, ככל הנראה, בספר שפורסם בשנת תרפ״ט – 1929 – לכבוד שנת היובל להיווסדה של פתח תקווה. הדי המלחמה על הכתוב בספר – נשמעים עד היום. סיפור העליה לקרקע שמספר טוביה סלומון – סיפור ששמע מאביו מעורר מחלוקת חריפה. הסיפור מאיר באור מסוים מאוד את שאר החלוצים.


Technion temp banner


בקווים כלליים – טוביה סלומון מספר שאביו תיאר את יום רכישת הקרקע כך: לאחר שהגיעו לבחון את הקרקע המוצעת בעבר הירקון, הרופא שהביאו עמם לבחון את מצב התברואה פסק נחרצות שהמקום לא ראוי למגורי אדם. גוטמן החליט בינו לבינו לרכוש את האדמה על אף דברי הרופא. הוא הביט בחבריו שעמדו חפויי ראש, וכולם המתינו שמישהו ידבר ראשון. יואל משה סלומון היה הראשון לשבור את הדממה: "ובכל זאת!" שטמפפר מיד הצטרף: "ננסה!" גוטמן התרגש עד מאוד – חיבק את השנים – ופרץ בבכי מאושר. השניים – בתגובה – הצטרפו ובכו גם כן. הרופא – שזיהה את ההתרגשות – אבל לא את טיבה – חשב שהם בוכים על הכסף ששפכו לשווא על פיסת אדמה חסרת כל תועלת. "עדיף" הוא אמר "עדיף לאדם להפסיד את כספו ובלבד שלא יסכן את חייו היקרים מכל הון". מה רבה היתה הפתעתו כשהוא הבין מהשלושה שעל אף דבריו בכוונתם להתיישב דווקא שם.

סלומון היה הראשון לזהות – או לפחות להכריז על כך – שדווקא שם נשארים. הסיפור בספר היובל מצית מלחמה ייצרית. צאצאי משפחות גוטמן, ברנט, שטמפפר וראב-בן-עזר חשו שטוביה סלומון משכתב את ההיסטוריה על מנת להאדיר את שם אביו. מוקמת ועדת בוררות ששומעת את העדויות -ומקבלת החלטה. הספר לא יגנז – שכן עלה הרבה כסף להדפיסו – אך יצורף לו כרך שני, ובו נושאים שהעלו בני המשפחות שהודרו מההיסטוריה. החשש העיקרי מהפצתו נבע מהעובדה שיש שיראו בכתוב בו – מסמך היסטורי מהימן.

למשך שנים אחדות הצליחו למנוע את הפצת הספר, אך לבסוף הוא עשה את דרכו לידי קוראים וספריות למיניהן. סיפור רכישת הקרקע והעליה אליה – כפי שסיפרו אותו בניו של יואל משה סלומון – התגלגל לספר אחר בשם 'זכרונות ארץ ישראל' שכתב אברהם יערי. הספר הזה, 'זכרונות ארץ ישראל', הוא זה שנפל לידיו של יורם טהרלב והביא לו את ההשראה לכתוב את הבלדה על יואל משה סלומון. והבלדה הציורית הזו, שנכתבה בתום לב הציתה מחדש את מלחמת הקרדיטים – כמעט חצי מאה לאחר ששככה.

זכרונות ארץ ישראל - הפודקאסט עושים היסטוריה

זכרונות ארץ ישראל

ניתן לומר כמעט בבטחה שהבלדה מבוססת על דברי שבח והלל של בניו של יואל משה סלומון לאביהם. העדויות מכלי ראשון של האישים המעורבים מספרים סיפור שונה בחלקו או ברובו – אבל נדמה שכולם מסכימים על כך שבאותו הבוקר הלח – בשנת תרל״ח – גם אם נערך מסע – לא היה בין הרוכבים דוקטור מזאראקי.

אבל – אם מחפשים עדויות אחרות מאותה התקופה – התמונה מתבהרת. לפתע מתברר מה כן עומד בבסיס הבלדה.

הירקונים והעשירים

יעקב גודלמן, עיתונאי ירושלמי יליד 1856, כתב לפרסום האסיף סדרת כתבות תחת הכותרת 'שאר הישוב', ובו הוא מתאר סיפור שהתרחש בשנת תר"מ – 1880 – דהיינו, שנתיים אחרי שנת תרל"ח. העברית – ארכאית. צריך לזכור שהדברים נכתבו בשנים בהן עמלו על החייאתה של השפה, וחבלי הלידה היו כנראה לא קלים… נקרא את הקטע המקורי, ואז את התרגום לשפת ימינו. וכך כתב גולדמן:

"ובשנת תר"ם נאחזון החברים החדשים בנחלתם ובהגיע עת החריש, עזבו בתיהם אשר בירושלים ויצאו השדה לחרוש ולזרוע ובתים לא בנו להם עודנה, וישכנו בערוץ נחלים ובנקיקי הסלעים ובמערות אשר כוננו על ידי הטבע בהרים ובגבעות, וברדת הגשם והשלג עליהם, לא שתו לב, מאהבתם את האדמה ובצפייתם לטוב. ואחרי עבור ימי החורף אמרו בני האגודה לבנות בתים למושב, ויביאו את הרופא היותר גדול בציון – 'אזראייקע' היווני שמו – אל הנחלה, למען יורם המקום אשר שמה יטהר האוויר … ויושביו לא ידעו רע ומשכלת, ויצו הרופא עליהם כי יבנו בתיהם על הגבעה, הרחק מימי הירקון. הירא דבר הרופא מבני החברה בנה ביתו על הגבעה, ואשר לא שת ליבו לדבריו בנה ביתו על שפת הירקון, למען יקל לו לצוד דגים חדשים לבקרים סמוך למושבו. ותחלק החברה לשתים, ותהי מריבה בין יושבי ההר ובין יושבי הנחל … ובבוא ימי האסיף והנה בלהה – זרעו הרבה והביאו מעט, כי חלתה בם מארת ה'.
גם חליים רבים ונאמנים דבקו בהם בימים ההם, עת יגבר החום ואחרים כרו למו שם קבר. ויהי פחד אלוהים על הנשארים, ויעזבו נחלתם וישובו ירושלמה, רעבים וצואים, עניים ודלים, מוכים במחלת הקדחת ומיללים בשבר רוח. זאת הייתה מנת יושבי הנחל בשנה ההיא.״

ובתרגום חופשי: בשנת 1880 הגיעו לפתח תקווה התושבים החדשים מירושלים על מנת לעבד את אדמתם. בתים עוד לא היו להם, והם מצאו מחסה ללילות – בשטח – במערות, בערוץ הנחל. אפילו כשהגיע החורף לא עזבו את אדמתם. הם היו אופטימים. אחרי החורף – ורגע לפני שהם החלו לבנות את בתי הקבע שלהם – קראו לרופא הטוב ביותר שהיה באזור – דוקטור מזאראקי – לשאול היכן לדעתו המקום הטוב ביותר – מבחינה תברואתית – להקים את בתיהם. הרופא ציווה לבנות את הבתים הרחק מהירקון. מי שהקשיב לו – בנה את ביתו על הגבעה. מי שרצה להיות קרוב למים ולדוג דגים לארוחת הערב – נשאר על קו המים.

בין שתי הקבוצות פרץ סכסוך, ובימי האסיף – ניתן להניח שמדובר סביב חג הסוכות – בלהה! מעטים מאוד היו היבולים. נדמה כי אלוהים קילל את היבול. חוליים רבים תקפו את המתיישבים כולם – הן על הגבעה הן עליו המים, והם מצאו את עצמם חוזרים לירושלים – אלו שנותרו בחיים – ואת האופן שבו הוא מתאר את מצבם נשאיר, ברשותכם, בעברית הארכאית…

שנים רבות לאחר מכן כתב הסופר משה סמילנסקי, איש העליה הראשונה, שבשנת תר"ם בין חלוצי פתח-תקווה היו שני מעמדות:

"האמידים התיישבו על הרמה ויקרא המקום בפי הציבור 'רמתיים', והעניים התיישבו על שפת הירקון ויקראו 'ירקונים' – והמקום נקרא 'מעמקים'."

לאחר גאות מי הירקון נהרסו בתי ה"ירקונים" ורובם נטשו את המקום, ועזבו לירושלים. חיזוק נוסף לתיאור של יעקב גולדמן אפשר למצוא בדברים שכתב דויד מאיר גוטמן במאמר ״הקולוניה הראשונה בארץ הקודש״ שפורסם, כזכור, בעיתון ״הצפירה״ בשנת 1882:

"קצת השותפים בנו להם בית על יד מי הירקון, ולא שמעו לקולנו אף כי הזהרנום השכם והערב לבל ישימו להם שם מכון לשבתם, כי האדים העולים מן הנחל הם באושים ומזיקים עד מאוד … אך הם לא חפצו לקחת מאיתנו עצה ותושיה. הם, מאהבת הניצוח ומתוך נטייתם לקפוץ בראש ולקנטור ולאיבה, וגם מפאת עונים הגדול אשר המריצם לעשות כל מעשיהם בחיפזון מבלי מתינות וסבלנות ומבלי ישוב הדעת, ועל כן מרה הייתה אחריתם, רעב וניוון שנים. וכל מחלה וכל תקלה אשר הם עצמם אשמים בה, היו בעוכרי אחינו האומללים.״

שני דברים חשובים יש בעדויות הללו. הראשון – אפשר למצוא בהם את גרעין האמת שבסיס הסיפור האגדתי שמופיע בבלדה, על מקום מסוכן שאינו ראוי למגורים. הפרטים לא זהים, ובכל זאת הדימיון בין הסיפורים ברור. הדבר החשוב השני – בעדותו של גולדמן סוף סוף מופיע הרופא!

אבל – מי משני האחים זה היה? הרי גם גולדמן לא מזכיר את הרופא בשמו הפרטי… מבחינתו של אלי אשד התשובה ההגיונית היא כי מדובר באח הבכור קרלאמו מזאראקי, שמבחינת הגיל התאים הרבה יותר להיות האיש הנוכח ב1878. קלרמו מזארקי היה צריך להיות בן 53. אבל – הוא מחדד – ישנה בעיה קטנה. מזאראקי הבכור נעזר במתורגמן. גם בגרסאות שכבר מזכירות את הרופא – חנוך המתורגמן לא מוזכר, דמות שהיתה יכולה להוסיף נופך דרמטי לסיפור. אם מזאראקי הבכור לא דיבר את שפת המקום, לא יכול היה לדבר ישירות אל יואל משה סלומון – כפי שזה סיפר לבניו. היות ולא היה מתורגמן באף אחת מהעדויות, ובהתחשב באהדה הרבה לאויר הנקי שהיתה לאח הצעיר – קרוב לודאי שהרופא שבא והזהיר היה דוקטור מזאראקי הצעיר. צעיר מאוד – אם אכן ביקר עמם בשנת 1878 – הוא היה רק בן 23 …

סוף דבר

לאחר המסע הארוך בנבכי הבלדה – אפשר ואף רצוי לסכם עם כמה עובדות ברורות: היה גם היה דוקטור מזאראקי כפי שכבר שמענו. אפילו שניים. והיו גם גוטמן ושטמפפר, ברנט וראב-בן-עזר וכן – גם יואל משה סלומון. אולי לא בשנת תרל״ח. אולי לא בבוקר לח. אולי לא היו חמישה רוכבים. אך היו גם היו מים עכורים, וביצות, וישוב שהוקם וננטש, ואנשים שחלו ומתו, ואחרים שחלו – וניצלו – וחזרו חבולים לירושלים. והיו גם אחרים – שעברו חמישה קילומטרים דרומה – והקימו את יהוד.

המתיישבים שעלו לקרקע בפתח תקווה בשנת תרל״ח – עזבו אותה. בשנת 1881 – שלוש שנים אחרי העליה לקרקע – המאמץ ההירואי הראשון לבנות מושבה באזור הירקון – את אם המושבות – כשל. אחדים מהעוזבים עברו להקים את יהוד. נסיון נוסף להקים את פתח תקווה מחדש על אדמות אומלבס נעשה בשנת 1886, וב1887 – נרשמה הצלחה! מיד אחר כך פרש הברון רוטשילד את חסותו גם עליה.מאוחר יותר, אחדים מאנשי העליה השניה קבעו בה את מושבם, ועיבדו את השדות ומטעי ההדרים.

ומה באשר לגיבוריה של הבלדה? ניפרד מהם אחד אחד – לפי סדר הופעתם בבלדה:

יהושע שטמפפר כיהן כמזכיר המושבה עד יום מותו. בתפקידו זה קבע שמנהגי ירושלים בכל הנוגע בקיום המצוות ואורח החיים – דוגמת מועדי כניסת השבת ומנהגי הקבורה – יחייבו גם את אנשי פתח תקווה.
את החזון החקלאי מימש גם ברמה העסקית, והקים אגודה ששיווקה פרי הדר ואגודה שיצרה יין ושיווקה אותו בארץ ובחוץ לארץ. הוא נפטר בשנת 1908. .

דויד מאיר גוטמן היה לראש הועד בפתח-תקוה. גוטמן היה המבוגר ביותר מבין המקימים,והיה גם העשיר שבהם. עם זאת, ההשקעה הרבה שלו ברכישת חלקות אדמה נוספות, במרוצת השנים, בפתח תקווה וביהוד כילתה את כל רכושו, והוא נפטר בעוני ובחוסר כל בשנת 1894.

זרח ברנט חזר ללונדון בשנת 1880, אחרי שחלה בקדחת. רק בשנת 1885 עלה שוב לארץ, והתיישב שנית בפתח תקווה. ב-1890 מכר ברנט את ביתו בפתח תקוה ורכש אדמות סמוך ליפו, שעליהן הוקמה לימים שכונת נווה שלום. ברנט נפטר בשנת 1936 בגיל המופלג של 93.

ויואל משה סלומון – הוא עבר להקים את יהוד כשפתח תקווה ננטשה בשנת 1881, ובערוב ימיו שב לירושלים. הוא הלך לעולמו בשנת 1912.

היום פתח-תקווה היא העיר החמישית בגודלה בישראל, ומתגוררים בה כמאתיים עשרים וחמישה אלף תושבים. יש בה אזורי תעשיה ומשרדים, בתי ספר וגנים, בית חולים ענק – בילנסון-השרון, ומתחמי בילוי רבים. האופי החקלאי נזנח, והפרדסים פינו את מקומם לרבי קומות. ולא משנה איך מסתכלים על זה, כולם מסכימים שבבוקר לח בשנת תרל״ח, הגיעו חלוצים בני הישוב הישן, חרדים באמונתם, והתיישבו על פיסת קרקע בעבר הירקון. האנשים האלו הניחו את היסודות הממשיים לעבודת האדמה בארץ ישראל, וסיפקו תשתית למתיישבים רבים אחרים, בני כל העליות.


קרא עוד בנושאים דומים:

אודות:

ספריו של רן:

You may also like...

7 Responses

  1. שי הגיב:

    היי רן,
    האם פרקי הבונוס למי שמילא את הסקר נשלחו? טרם קיבלתי.

  2. צפריר כהן הגיב:

    עוד נקודה ששכחתי: כהמשך למה שכתבתי על כך שהחרדיות התעצבה באותה תקופה שציונות התעצבה, וגם למשפט „ויואל משה סלומון עם חרב באבנט״. [חרב ב]אבנט אינו לבוש של חרדי. או אולי דווקא כן? ראו שם גם תמונה של מוחמד עלי פאשה עם חרב באבנט.

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A9_%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91_%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%9F

  3. צפריר כהן הגיב:

    כמה הערות:

    1. אני לא כל כך אוהב שקוראים ליהודים מהמאה ה־19 חרדים. המילה „דתיים״ נראית לי מתאימה יותר. החרדים של היום עברו הקצנה. הלבוש שלהם דומה ללבוש החרדי של היום רק בגלל שהלבוש של החרדים קפא בסוף המאה ה־19 או תחילת המאה ה־20.

    2. בניגוד למה שאפשר בטעות להבין מניסוח הפרק, הקדחת לא הופיעה שם פתאום. הכפר אומלבס היה ידוע ב„אווירו הרע״ עוד לפני קניית הקרקע.

    3. ואם כבר: המערכון מהיהודים באים. אני לא יודע אם בחרו שם בכוונה כתושבי העיר את הדוקטור שבכלל בא לביקור יחיד ואת מי שנטש והמליץ לאחרים לא להתקרב לפתח תקווה:
    https://www.youtube.com/watch?v=j8b5b-cz21Q

  4. ארי הגיב:

    פרק מעניין. מחכה לפרק על הבלדה על ארי ודרצ'י

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *