ההיסטוריה של הפודקאסטים: סקס, סמים וסוזן וגה

כתב: רן לוי

כשסיפרתי לאחד מחבריי שפרק מאה של 'עושים היסטוריה!' יעסוק בהיסטוריה של הפודקאסטינג, התגובה המיידית שלו הייתה- 'על איזו היסטוריה אתה מדבר??'. הוא צודק, כמובן. הרי המילה 'פודקאסט' הופיעה לראשונה רק בשנת 2004, בסך הכל. למעשה, המושג 'פודקאסט' הוא כל כך צעיר וחדשני עד שאני מניח שישנם לא מעט מאזינים שעדיין שואלים את עצמם במה בדיוק מדובר. הרי כל אחד יכול לגלוש לאתרים של רשת ב' או גלי צה"ל, לדוגמא, ולהאזין לתוכניות הרדיו הרגילות בשידור חי או להוריד אותן למחשב. מה ההבדל, אם כן, בין הרדיו הרגיל והמוכר- גם כשהוא משודר דרך האינטרנט- לפודקאסט, כמו 'עושים היסטוריה!'? יש הבדל, והוא מהותי. מייד נרחיב עליו את הדיבור, אבל נתחיל דווקא בשאלת ההיסטוריה של תחום צעיר כל כך.

קרלהיינץ ברנדנבורג

הפודקאסטינג התפתח, במידה רבה, כדי לענות על צרכיהם של שני אנשים מתוסכלים מאד. הם הגיעו משתי קצוות תרבותיים מנוגדים לחלוטין: העולם הגיקי והטכני של תעשיית המחשב, והעולם התוסס והפרוע של תעשיית המוזיקה. לא קל לגשר על התהום הפעורה בין שתי הקצוות האלה- אבל הפודקאסטינג הצליח לעשות זאת. שורשיה של מהפכת תקשורת זו נעוצים בשילוב מפתיע ובלתי צפוי של שתי טכנולוגיות אחרות, שהבשילו פחות או יותר באותו הזמן.

אני מניח שרוב המאזינים נתקלו ב- mp3. זהו הסטנדרט דה-פקטו לקבצי מוזיקה בעולם כולו ורובנו שומרים את אוסף המוסיקה שלנו על המחשב או בנגנים הניידים בפורמט mp3. Mp3 הוא המצאה חדשה למדי, ולשמחתנו האנשים שהביאו אותו לעולם עדיין איתנו. מי שנחשב ל'אבא' של ה-mp3 הוא פרופסור קרלהיינץ ברנדנבורג (Brandenburg). המחקר שערך, ומאוחר יותר המעורבות הישירה שלו בתהליך התקינה, הם הסיבה להצלחתו של ה-mp3.

"[רן] כיצד נעשית מעורב בקידוד אודיו וכל התחום שממנו התפתח mp3?
[קרלהיינץ] זה חוזר לזמן שבו עשיתי את עבודת התזה למאסטר שלי באוניברסיטת ארלנגן. המנחה שלי לתזה שלח בקשה לרישום פטנט על יישום באותו זמן, על מערכת שירות ISDN שמיועדת להעברת מוזיקה ברשת. בוחן הפטנטים – בתשובתו הראשונה – כתב שנכון לכרגע, מוזיקה צריכה קצב מידע הגבוה בהרבה מזה שמאפשר חיבור ISDN, ולכן זה לא אפשרי, ולכן לא ניתן להוציא פטנט בשלב זה.
[רן] הוא כנראה צדק, בזמנו…
[קרלהיינץ] כן, בזמנו הוא צדק. אז הוא ניסה לחפש סטודנט שיכול לבדוק את הנושא ולמצוא מה אפשר לעשות. ובדיוק סיימתי את עבודת המאסטר שלי, וחיפשתי אפשרות כלשהי לעשות את הדוקטורט שלי, אז חשבתי – 'אוקיי, זה רעיון נחמד. כנראה שזה לא יעבוד, אבל אני מקווה שיהיו מספיק תוצאות בשביל עבודת דוקטורט'. – וזה עבד בסוף… – בסופו של דבר זה אכן עבד, כן. הרבה יותר טוב ממה שציפיתי…"

בוחן הפטנטים שבחן את הצעתו של פרופסור דיטר סטיזר, המנחה האקדמי של קרל היינץ, דחה אותה מסיבה טובה מאוד: שניה אחת של שיר ממוצע מכילה מידע בנפח 1.5 מגהבייט. זה המון מידע: לשם השוואה, 1.5 מגהבייט הם כמו ספר עב כרס. גם היום, אם נרצה להעביר מוזיקה 'גולמית' שכזו דרך רשת האינטרנט, זה אתגר לא קטן. האתגר שניצב בפני קרלהיינץ ברנדנבורג היה למצוא את הדרך לכווץ או לדחוס את המידע – מבלי לפגוע באופן משמעותי באיכות המוזיקה. הכיוון שאליו החליט לפנות היה שימוש בעקרונות הפסיכואקוסטיקה.

פסיכואקוסטיקה

בשנת 1894 דיווח הפיזיקאי אלפרד מארשל מאייר (Mayer) על תגלית מעניינת ומפתיעה. הוא הבחין בכך שאם משמיעים לאדם שני צלילים בתדרים קרובים זה לזה, בעוצמות שונות- הוא ישמע רק צליל אחד, את הצליל החזק יותר. תופעה זו זכתה לשם 'מיסוך' או 'הסתרה', Masking באנגלית. זה כמו מטוס שחולף על פני השמש, או יובל שטייניץ במסיבת עיתונאים עם ביבי נתניהו. פסיכואקוסטיקה היא התחום במדע שעוסק באופן שבו אנחנו תופסים ומגיבים לקול. מסתבר שמה שאנחנו שומעים תלוי לא רק במה שמשמיעים לנו- אלא גם במבנה האוזן שלנו, ובאופן שבו המוח שלנו מעבד את המידע שהוא מקבל ממנה.

אחד העקרונות החשובים של הפסיכואקוסטיקה הוא הרגישות לצלילים בתדרים שבתחום הדיבור האנושי: בין 1000 ל-5000 הרץ. בתחום זה, אנחנו נבחין טוב יותר בין שני צלילים קרובים ונשמע גם צלילים בעוצמה נמוכה יחסית. בתדרים גבוהים מאד או נמוכים מאד, להבדיל, יכולת האבחנה בין צלילים והרגישות לצלילים חלשים היא גרועה בהרבה. למשל, אם מישהו ידבר אלינו- נוכל להפנות אליו את מבטנו במהירות. הרבה יותר קשה, לעומת זאת, לזהות את מקורם של צלילים נמוכים או גבוהים.

סביב שנות השבעים הבינו חוקרי הפסיכואקוסטיקה שניתן להעזר במגבלות התפיסה של מערכת השמיעה האנושית כדי לדחוס מוזיקה בצורה טובה בלי לפגוע יותר מדי באיכות. הטריק הוא להעיף מהמידע את כל אותם התדרים שאנחנו בלאו הכי לא מסוגלים לשמוע: צלילים בתדרים קרובים מאד, למשל, או צלילים חלשים בתדרים גבוהים ונמוכים. התוצאה תהיה קובץ קטן יותר, ללא שינוי ניכר באיכות הקול. זו הייתה התיאוריה, בכל אופן. בפועל, לא היו אז הידע התיאורטי והטכנולוגיה המתאימה כדי לנתח את המוסיקה ולזהות את כל התדרים והעוצמות השונות.

המצאת ה-mp3

כאן נכנס קרלהיינץ ברנדנבורג לתמונה. קרלהיינץ היה גם מתמטיקאי וגם מהנדס אלקטרוניקה, ולכן יכל לתקוף את הבעיה משני הכיוונים בו זמנית. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו הוא הניח את היסודות לניתוח מתמטי יעיל של הצלילים ולאחר מכן יישם את הפיתרון בפועל, יחד עם עמיתיו במכון המחקר פראונהופר שבגרמניה, באמצעות שבבים שפיתחו במיוחד. לאורך כל שנות השמונים התקדם תהליך הפיתוח בקצב טוב, וקרלהיינץ חש שבקרוב מאד יוכל להגיש את שיטת הדחיסה החדשה לאישורה של ועדת התקנים הבינלאומית. אבל אז נתקל ביריבה קשוחה ועיקשת במיוחד…סוזן וגה. השיר שלה, Tom's Diner, היה המדד שבחר כדי לוודא שאיכות הצלילים שתופק בשיטת הדחיסה תהיה אכן טובה.

השכל הישר אומר שהמוזיקה הקשה ביותר לכיווץ צריכה להיות המוזיקה העשירה והמורכבת ביותר, כמו תזמורת סימפונית בת עשרות נגנים במגוון גדול של כלים, למשל. גרסאת האקפלה של Tom’s Diner, עם זאת, היא ההפך הגמור: אין בה אפילו נגן אחד לרפואה…רק סוזן וגה והמיקרופון, וזהו. הפשטות הבלתי מתפשרת של גרסאת האקפלה של Tom’s Diner היא זו שהפכה את היצירה לאגוז קשה לפיצוח. היזכרו באחד העקרונות הבסיסיים של הפסיכואקוסטיקה: האוזן שלנו רגישה במיוחד לצלילים בתחום תדרי הדיבור האנושי ושם גם נקלוט כל טעות, כל שגיאה וכל עיוות בצליל הדחוס. סוזן וגה שרה כשהיא עומדת ממש מול המיקרופון, כך שההבדלים בין הצלילים שמגיעים לאוזן ימין ואלו שמגיעים לאוזן שמאל הם זעירים במיוחד. עובדה זו הקשתה מאד על האלגוריתם שפיתח קרלהיינץ, והבליטה את חולשותיו.

"[רן] מה הופך את קולה של סוזן וגה לכל-כך קשה לקידוד?
[קרלהיינץ] זאת מוזיקת אקפלה. כדי להבין את זה, אתה צריך לדעת שהאוזניים שלנו מאומנות במיוחד לתפוס את כל הפרטים הקטנים שבדיבור האנושי. ולכן הדיבור הוא המקום שבו הכי קל לנו להבחין בהבדלים ביחס לאותות מוזיקליים אחרים, וסוזן וגה – בהקלטת האקפלה הזאת – עומדת באמצע, אתה שומע טיפה מהחדר, אז זה לא בדיוק אותו דבר באוזן ימין ושמאל, אבל זה קול מאוד צלול ונקי. ובמונחי תדר, אם תבחן את זה תראה שזה מאוד עשיר – מתדרים נמוכים לתדרים גבוהים – לכל רוחב הספקטרום שאנחנו יכולים לשמוע, וכל זה הופך את זה למאוד קשה."

נדרשו עוד חודשים ארוכים של עבודה כדי לשפר את שיטת הדחיסה ולהתמודד עם קולה המאתגר של סוזן וגה ועם צלילים בעייתיים נוספים, כמו נקישות הקסטנייטה, למשל. וולפגנג פייזל, שהיה סטודנט במעבדתו של קרלהיינץ, מספר שהאזין לקטע הקסטנייטות כל כך הרבה פעמים בכל יום, עד שהיה שומע אותם גם בלילה מתוך שינה.

"ואני זוכר לגבי צליל הקסטנייטות, שלעתים תכופות מאוד חלמתי על הצליל הזה. זה היה פשוט סיוט בחלק מהחלומות שפתאום שמעתי –'טם טטם טטטם טטם טטטם'. וכך גם בימים שאחרי, שמעתי את זה – אני חושב – 50 פעמים במהלך היום. וזה היה מאוד רועש כי היינו צריכים לשמוע את האפקטים שנוספו בשלב שלפני הוספת ההדים, וזה גרם לזה להיות מאוד קולני."

כישלון ה-mp3

לבסוף, בשנת 1992, הצליח הצוות לגבור על כל הקשיים והמחקר הושלם. חשוב לציין שבשלב זה, איש לא חשב להשתמש באלגוריתם החדש כדי ליצור קבצי מוזיקה עבור המחשב: קרלהיינץ קיווה שהדחיסה תהיה שימושית בתעשיית הקולנוע ותאפשר הפצה של סרטים על גבי תקליטורים. למרבה האכזבה, ועדת התקנים MPEG שהייתה אחראית על התחום הזה העדיפה אלגוריתם דחיסה אחר שהיה נחות מזה של קרלהיינץ- אבל קל יותר למימוש בפועל. אלגוריתם הדחיסה של קרלהיינץ זכה לאישור ועדת התקן וקיבל את השם הרשמי MPEG-2 Audio Layer 3, אבל התעשייה פנתה לכיוון אחר.

כך, אחרי למעלה מעשר שנות מחקר אינטנסיבי הייתה בידי קרלהיינץ שיטת מהפכנית לדחיסת אודיו שהשיגה ביצועים נפלאים וכיווצה את נפח המידע פי עשרה ויותר…אבל אף אחד לא רצה בה. פה ושם היו כמה חברות שנעזרו בדחיסה החדשה במוצרים איזוטריים, אבל שאר העולם היה אדיש לחלוטין. שניים מעמיתיו של קרלהיינץ, ד"ר פופ וד"ר גריל, נזכרים כיצד הציגו את ההמצאה החדשה שלהם בתערוכה שאירגנה ממשלת בוואריה- ותשעה מכל עשרה מבקרים העדיפו להתמקד בדוכן שעמד לצידם, שם הוצג פיתוח מושך בהרבה: מתקן לקירור בירה.

"הייתה גם אפיזודה נחמדה, שלא ממש תרמה להצלחתו של ה-mp3, אבל היא בהחלט העמיקה את הקשרים האישיים שלנו, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהיינו הרחק מהמעבדה, ביריד לטכנולוגיה חדשנית. אז מצאנו את עצמנו…הביתן שלנו מוקם ממש ליד מחשב שחמט של Mefisto – שהיה מאוד מעניין – ובצד השני הוצגה המצאה חדשה ונחמדה שאפשרה לקרר בירה…זו הייתה ביתן מאורגן ממשרד הכלכלה הבווארי. אז למה אתה מצפה ממשלחת טכנולוגית בווארית? כמובן שלמתקן לקירור בירה! ואולי גם מחשב שמשחק שחמט. אבל קידוד אודיו? זה היה לחלוטין לא מוכר. אז זו הייתה תצוגה קצת מוזרה. זה דבר ראשון. והדבר השני היה שלא היו כמעט מבקרים, והיו יותר מציגים ממבקרים. אז היינו שמחים כשבאו – אולי – עשרה אנשים ביום, לדוכן הבווארי, ו-9.5 מהם היו מעוניינים במתקן לקירור הבירה המגניב, ולא בקידוד האודיו היותר-מגניב שלנו. אז זו הייתה אכזבה…"

הצלחה בלתי צפויה

בערך באותו הזמן עלתה על במת ההיסטוריה המצאה אדירה נוספת, שעתידה לשנות את העולם כולו: ה-World Wide Web, רשת האינטרנט. לאחר התייעצות פנימית החליטו קרלהיינץ ועמיתיו בפראונהופר לנסות את מזלם באינטרנט. מכון פראונהופר הוא מוסד אקדמאי משובח, מהטובים בעולם, אבל הוא אינו עסק ואין לו את הכלים להתמודד עם מיליוני לקוחות בכל העולם. המודל הכלכלי שנבחר היה סוג של פשרה: חברה שתרצה למכור תוכנה לדחיסת אודיו תתבקש לשלם סכום גדול, אבל מי שירצה לכתוב נגן מוזיקה שיוכל להשמיע את המוזיקה יוכל לעשות זאת בחינם. כדי להקל על זיהוי הקבצים הדחוסים הוחלט ליצור עבורם סיומת חדשה: .mp3

הפתרון היצירתי התגלה כהצלחה גדולה: נגנים כמו winamp החלו לכבוש את השוק במהירות מסחררת, ויותר ויותר חברות רכשו ממכון פראונהופר את הזכויות ל-mp3. נדמה היה שהעניינים מתחילים לפנות לכיוון הנכון, אבל אז, ב-1997…שוב אכזבה.

"[קרלהיינץ] איזשהו סטודנט מאוסטרליה – תוך שימוש במספר כרטיס אשראי שנגנב מטאיוון – קנה תוכנה מטנלוהלי, ליד ארלנגן בגרמניה, קיבל את התוכנה, גילה שהשתמשנו בממשק פנימי מתועד-היטב של מיקרוסופט, כתב ממשק-משתמש שונה, ארז אותו עם ליבת המקודד שלנו, שם את זה באתר ftp לארה"ב, וכתב קובץ readme – 'זו תוכנה חינמית, הודות לפראונהופר'. אנחנו היינו לחלוטין לא מרוצים מזה."

סטודנט האוסטרלי פרץ לתוכנה ושיחרר אותה לעולם כולו, ובכך הרס במחי יד את כל המודל העסקי של פראונהופר. אלגוריתם הדחיסה היה כעת ידוע לכולם, ולמכון האקדמי הגרמני לא היו את המשאבים ולא את הרצון לרדוף אחר כל פיראט שעשה בו שימוש ברחבי האינטרנט. בלית ברירה, בפראונהופר נאלצו להוריד את המחיר עבור הזכויות לאלגוריתם ולדרוש תשלום רק מחברות גדולות ורציניות.

למרבה האירוניה, אכזבה זו היא הסיבה הישירה להצלחה הנפלאה של mp3 בימינו. כל אחד יכל להרשות לעצמו להמיר את אוסף המוזיקה שברשותו לקבצי mp3, ורשתות שיתוף קבצים כמו נאפסטר ו-emule צברו מיליוני משתמשים: בתוך פחות מעשר שנים mp3 כבש את העולם באופן מוחלט. התפוצה האדירה הזו היא הסיבה לכך שלמרות שרק חלק זעום מהתמלוגים על ההמצאה אכן מגיעים בסופו של דבר למכון פראונהופר – עדיין מדובר במאות מיליוני דולרים בשנה, כך שכולם יצאו מרוצים. כן, אפילו קרל היינץ.

"[רן] אנשים רבים בעולם נעשים עשירים מהמצאותיהם. וההמצאה שלך גם מצליחה ביותר. אז למה אתה לא נעשית עשיר כמו – אני לא יודע – ביל גייטס, למשל?
[קרלהיינץ] אוקיי…ביל גייטס עשה קצת יותר מאשר המצאה אחת! הוא הקים חברה שמייצרת מוצרים רבים. אז זה אחד ההבדלים. מצד שני, בגרמניה יש לנו חוק נחמד מאוד, שאם המצאה רושמת פטנט – אז אפילו אם הממציאים עובדים עבור חברה מסוימת – הם חייבים לקבל נתח מסוים מהכנסות התמלוגים. במקרה של mp3, זה משיג הרבה כסף כל שנה לפראונהופר, וחלק מכסף זה הולך גם לממציאים. אז אני חושב שיש לנו קבוצה של שלושים או ארבעים איש – בפראונהופר לבדה – שמקבלים נתח מהכנסות התמלוגים. ועבורי, עבור אורח-החיים שלי, אני חייב לומר שאני עשיר. יש לי מספיק כסף כדי להשקיע בעזרה לחברות סטארטאפ להשיג מימון. אז כיום יש לי מניות ב-10 חברות קטנות שונות; לתחושתי, אני עצמאי כלכלית: אולי רציתי להפסיק לעבוד מחר, יכולתי לעשות כן בלי בעיה."

טכנולוגיית ה-mp3 חוללה מהפכה בעולם המוזיקה: חנויות הדיסקים נעלמות מהנוף כמעט בין לילה וחברות כמו אפל ואמזון שולטות כיום על תעשיית המוזיקה ללא עוררין. אמנים צעירים יכולים להפיץ את המוזיקה שלהם ישירות אל הקהל דרך מייספייס, פייסבוק וכולי. וכמובן, שדרים שרוצים להקים לעצמם תחנת רדיו פרטית ולספר לעולם על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה…יכולים כעת לעשות זאת בקלות.

"[קרלהיינץ] כשחשבנו מוקדם יותר מה יהיה השימוש של קידוד אודיו ודחיסת אודיו, פודקאסט בהחלט לא היה משהו שציפינו לו. שתהיה לך הרבה מוזיקה איתך, ושתהיה לך האפשרות לנגן מוזיקה מכל-מקום, זה היה רעיון פשוט. אבל פודקאסט היה רעיון חדש.
[רן] ומה לגבי Tom's diner? אתה מסוגל להאזין לו אחרי כל הזמן הזה?
[קרלהיינץ] כן, אני עדיין יכול לשמוע את זה. למעשה, פעם אחת שמעתי את סוזן וגה שרה את זה בהופעה חיה, ונדהמתי מהאופן שבו היא מסוגלת לשיר את זה בדיוק כפי שזה נשמע בתקליטור.
[רן] ואתה אמור לדעת! (צחוק)
[קרלהיינץ] כן, קרוב לוודאי שהאזנתי לזה 500 או 1000 פעמים…(צחוק)
[רן] ובכן, זה היה שווה את זה, מכיוון שאתה שינית את העולם! איך זה מרגיש, לשנות את העולם?
[קרלהיינץ] אה…לפעמים זה עדיין מרגיש כמו חלום – 'האם זה אמיתי, או שאני חולם?'"

הפצת תכנים

Mp3 היה צעד גדול בדרך אל מהפכת הפודקאסטינג, אבל עדיין הייתה חסרה חוליה קריטית בשרשרת שבין השדר וקהל המאזינים שלו: שיטת הפצה, או 'סינדיקציה', של קבצי האודיו.

אם חושבים על זה, ההבדל המשמעותי ביותר והכמעט בלתי-ניתן-לגישור בין כלי תקשורת ואדם בודד, הוא ביכולת להעביר את התוכן לכמות גדולה מאד של אנשים. כל אחד יכול להשקיע כמה שקלים, להדפיס עלון מעוצב ואיכותי ולמכור אותו לעוברים ושבים בפינת הרחוב. הנייר יהיה אותו הנייר והדיו אותה הדיו- אבל זה עדיין לא יהיה "עיתון". התפוצה הנרחבת של עיתון 'אמיתי' היא זו שהופכת ערימת דפים מודפסים, לגוף בעל משקל והשפעה כמו הניו יורק טיימס או הוול סטריט ג'ורנל.

בתחילת הפרק העלתי את השאלה- מה ההבדל בין תוכניות מוקלטות של גל"צ או רשת ב' שמתפרסמות באתרים שלהם, לפודקאסט אמיתי? התשובה היא: שיטת ההפצה.

בעידן האינטרנט, כל אחד מסוגל לבנות אתר מעוצב היטב ולפרסם בו תכנים איכותיים- אבל בהיעדר דרך להפיץ את התכנים לקהל הרחב, הגולש עדיין נדרש להגיע מיוזמתו אל האתר. במילים אחרות, הקלטת תוכנית רדיו מושקעת באולפן מקצועי, כמו זה של גלי צה"ל, והעלאה שלה לאתר היא, עקרוני, לא שונה בהרבה מחלוקת עלונים מעוצבים בפינת רחוב. נכון, האתר של גלי צה"ל מוכר מאד וזוכה למבקרים רבים- אבל כל עוד הם אלו שצריכים להגיע אליו, ולא ההפך, זה אינו כלי תקשורת- לא במדיום של האינטרנט, בכל אופן. פודקאסט אמיתי הוא תוכנית רדיו שניתן להפיץ אותה באופן יזום אל מחשביהם של המשתמשים – כמו האנטנות של גלי צה"ל שמביאות את התוכניות אל מקלטי הרדיו של המאזינים.

לאורך השנים נעשו לא מעט ניסיונות להמציא שיטות להפצת תכנים ברחבי האינטרנט. המאזינים המבוגרים יותר של 'עושים היסטוריה' אולי זוכרים את טכנולוגיית ה-Push, שאיפשרה 'לדחוף' עדכונים וחדשות דרך האינטרנט היישר למחשבו של הלקוח. פה ושם היו גם כמה תחנות רדיו ושדרים עצמאיים שהשתמשו בטכנולוגיות דומות כדי להפיץ את התוכן שלהם. הצרה הייתה שכל פתרון כזה היה 'תפור' באופן ייחודי והתאים אך ורק לתוכנה המסויימת של החברה שפיתחה אותו. אפשר לחשוב על זה כעל מצב שבו לכל תחנת טלוויזיה יש מקלט טלוויזיה שמתאים רק לה: טלוויזיה אחת לערוץ 2, טלוויזיה שקולטת רק ערוץ 10 ו…פלקט לערוץ הראשון.

סינדיקציה ו-RSS

דייב ויינר (Winer) נחשב בשנות התשעים למה שמכונה 'גורו אינטרנט'. הוא החל את הקריירה שלו כמפתח תוכנות עבור מחשבי אפל ו-IBM בשנות השמונים, ומשם הפך לאחד מהמהנדסים המשפיעים ביותר על הרשת הצעירה. לכל אורך שנות התשעים הוא היה חבר בכיר בפורומים ובוועדות שקבעו את התקנים לטכנולוגיות השונות ברחבי הרשת. ויינר הוא גם מסוג האנשים שאוהבים להשמיע את דעתם לכל מי שמוכן לשמוע. היה לו טור פרשנות קבוע במגזין מחשבים מוביל וכבר ב-1994 פרסם ניוזלטר באימייל לרשימת המנויים שלו, שכללה את כל השמות הנחשבים של עולם הטכנולוגיה.

אבל לויינר, זה לא הספיק. הוא חש שהתקשורת המסורתית לא מציירת תמונה נכונה של המציאות בכל מיני נושאים טכנולוגיים וחיפש דרך לעקוף את המגזינים, הרדיו והטלוויזיה ולהגיע ישירות אל הקהל. כמי שהיה מתכנת מוכשר, הוא פיתח שיטה להפצת המידע שעל אתר האינטרנט שלו לקוראים שיהיו מעוניינים להרשם אליו. הפתרון שלו היה: RSS, קיצור של RDF Site Summary שמאוחר יותר הוחלף ב- Really Simple Syndication, 'סינדיקציה פשוטה באמת'.

הרעיון העקרוני הוא פשוט למדי. התוכן שאותו מעוניינים להפיץ מאוחסן בקובץ טקסט רגיל על אותו השרת שבו מאוחסן אתר האינטרנט עצמו. תוכנה מיוחדת בשם 'קורא RSS' שמותקנת על מחשבו של המשתמש, יודעת לגשת אל הקובץ הזה ולקרוא את תוכנו באופן יזום כל כמה דקות. אם הקובץ התעדכן מאז הפעם האחרונה שביקרה אותו, התוכנה 'מושכת' אותו מהשרת ואל המחשב האישי. למעשה, קורא ה-RSS מבצע את אותה הפעולה, עקרונית, שעושה גולש כשהוא מגיע לאתר – אבל היא עושה זאת מאחורי הקלעים ובאופן אוטומטי לחלוטין.

קובץ הטקסט עצמו מכיל את התוכן שמופיע על האתר – תמונות, כתבות, תגובות וכדומה- ובנוסף, הוא מכיל גם 'מטא-מידע'. מטא-מידע הוא 'מידע על מידע', או מידע משלים. למשל, אם המידע הוא פוסט בבלוג, המטא-מידע הוא שם מחבר הפוסט, תאריך הפרסום, תגים, קטגוריות וכל שאר המידע שמתאר את הפוסט אבל אינו חלק מהטקסט הכתוב עצמו. בנוסף, המטא-מידע שבקובץ מכיל גם הנחיות שאומרות לתוכנת ה-RSS איך עליה להציג את התוכן למשתמש: מה יהיה גודל האותיות, צבע הרקע, מיקום התמונות בתוך הטקסט וכולי.

כאמור, מדובר ברעיון פשוט- אבל יעיל ביותר. זמן קצר לאחר מכן, ב-1999, החלה חברת נטסקייפ לעבוד על רעיון דומה: המפתחים בנטסקייפ נעזרו בדייב וברעיונותיו ושילבו אותם בפרוייקט שלהם. נטסקייפ הגדירה את התקן הראשוני ל-RSS שזכה לשם 'גרסא 0.91', כך שכעת כל בעל אתר היה יכול לממש את שיטת ההפצה הזו עבור האתר שלו. אבל אז, כמעט מיד לאחר פרסום התקן, הפרוייקט בוטל באופן פתאומי. נטסקייפ החליטה להפסיק את המעורבות שלה ב-RSS, והשאירה את קהילת המפתחים שהתגבשה סביב הנושא מבולבלים ואובדי עצות. מה עושים עכשיו? איך מתקדמים הלאה? התקן של נטסקייפ היה ראשוני מאד ונזקק לשיפורים רבים, אבל לא היה שום גוף רשמי ומסודר שיוביל את תהליך הפיתוח.

הנטישה של נטסקייפ הייתה ירית הפתיחה לברדק גדול ומבלבל של תקני סינדיקציה שממשיך עד ימינו. קהילת המפתחים התחלקה לשניים: קבוצה אחת פיתחה גרסא בשם RSS 1.0 שהייתה מוצלחת למדי, אבל לא תאמה לתקן המקורי של נטסקייפ. מהצד השני היה…דייב ויינר. הוא שיחרר גרסא משלו, RSS 2.0, שהייתה תואמת לנטקסייפ, אבל לא תואמת ל-RSS 1.0. כעבור זמן מה הוקמה קבוצה שלישית שפיתחה פורמט סינדקציה אחר בשם 'אטום', שלא היה דומה לאף אחת מהגרסאות האחרות.

0.9, 1.0, 2.0, אטום…אני חושב שאתם מתחילים להבין את הבעיה. עודף התקנים הביא לכך שה-RSS, למרות היתרונות הגלומים בו, אומץ באיטיות יחסית ברחבי הרשת. כיום הוא מקובל למדי וכמעט כל האתרים והבלוגים תומכים בו: גרסא 2.0, זו שכתב דייב ויינר, היא זו שתפסה את הבכורה ומועדפת על רובם הגדול של המשתמשים. בתחילת שנות האלפיים, עם זאת, RSS היה עדיין נחלתם הכמעט-בלעדית של המשתמשים המתוחכמים יותר, אלה שאינם חוששים מהתעסקות עם מה שנמצא 'מתחת למכסה המנוע' של האינטרנט. אחד מאותם משתמשים מתוחכמים היה שדר הרדיו ומגיש הטלוויזיה אדם קורי (Curry).

הסלבריטי שהמציא את הפודקאסטים

קורי נולד בארצות הברית, אך בגיל צעיר עבור לגור בהולנד. באסטרדם הגיש תוכנית מוזיקה פופולארית ברדיו פיראטי תחת השם הבדוי ג'ון הולדן, ומשם עבר לטלוויזיה ולתחנות הרדיו הרשמיות. הפריצה הגדולה שלו לעולם הזוהר התרחשה ב-1987, כשהפך ל VJ (מגיש קליפים) ב-MTV. קורי הגיש כמה תוכניות בולטות של הערוץ כמו המצעד השבועי, והתפרסם בכל רחבי העולם. פרט לכריזמה ולשיער בלונדיני שופעים במידה בלתי רגילה, קורי ניחן גם באהבה גדולה למחשבים ולטכנולוגיה. הוא זיהה בשלב מוקדם מאד את הפוטנציאל העצום של הרשת, והקים באופן עצמאי את האתר mtv.com. כשעזב את MTV בשנת 1994, הקים כמה חברות סטארט-אפ והקפיד תמיד להשאר על ה'קצה המדמם' של הטכנולוגיה.

מרכז העולם של קורי, עם זאת, היה ונותר עולם התוכן. הוא המשיך להגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו בהולנד, אבל כל הזמן ייחל לשחזר את ההצלחה הגדולה שלו מימיי MTV. מאידך, קורי היה טיפוס מרדני שהביע דיעות לא שגרתיות ולא סבל צנזורה: הוא לא הסתדר כל כך במסגרות המקובלות של המדיה המסורתית. אדם קורי ודייב ויינר היו מעין תמונת-מראה זה של זה. ויינר היה איש מחשבים שעסק גם בתחום התוכן, ואילו קורי היה סלבריטי בעולם התוכן- שנמשך באופן טבעי אל עולם הטכנולוגיה. כמו ויינר, גם קורי חיפש את הדרך להגיע אל הקהל שלו ללא מתווכים, נהלים ומגבלות. שני החלוצים האלה היו כמו חלקים תואמים בפאזל שרק המתינו להזדמנות להתחבר. וההזדמנות הזו הגיעה בסוף שנת 2000.

כמעט מהרגע הראשון אחרי שפרסם את הגרסא שלו ל-RSS, קיבל דייב ויינר בקשות מבלוגרים שרצו לשלב תוכניות אודיו בשיטת ההפצה הזו. ויינר לא התלהב בכלל מהרעיון. צריך לזכור שבאותם הימים הגישה לאינטרנט היתה באמצעות מודמים איטיים, והפצה של קבצים גדולים כמו וידיאו ואודיו הייתה סיוט של ממש. ויינר ידע שלוקח יותר זמן להוריד סרטון וידיאו, לדוגמא, מאשר לצפות בו בפועל- וכמעט תמיד האיכות תהיה זוועתית ולא שווה את הטרחה. כמה משתמשים יהיו מוכנים 'להתייבש' דקות ארוכות מול המחשב ולהמתין לקובץ שמן וכנראה לא ממש אטרקטיבי? מה הטעם לשלב תכנים כאלה ב-RSS?

אבל אז פנה אליו אדם קורי והציע לו להפגש לארוחת צהריים. לסלבריטי כמו קורי, אתם יודעים, קצת קשה להגיד לא…ויינר כתב מאוחר יותר שהתרשם שקורי הוא ממש אובססיבי לגבי הרעיון לפיו כל אחד יוכל בעתיד ליצור תוכן באיכות גבוהה וללא צורך ברשתות התקשורת הגדולות. ויינר הסביר לקורי שברוחב הפס הנוכחי, הדבר אינו ישים במציאות- אבל אז הפתיע אותו קורי עם רעיון מקורי. קורי הציע שבמקום שהמשתמש יאלץ לשבת מול המחשב ולהמתין לקובץ שיירד, התוכנה תדאג לכך שהקובץ יירד אל המחשב בזמנים 'מתים' שבהם לא נעשה שימוש במחשב – כמו בלילה, למשל. באופן זה ניתן יהיה להעביר קבצי אודיו ווידיאו גדולים מאוד ובאיכות גבוהה, והמשתמש יוכל לראות אותם מייד כשיקום בבוקר או כשיחזור מהעבודה. המפתח לפתרון הזה, טען קורי, הוא בטכנולוגיה שדייב ויינר היה ממוביליה הראשיים: RSS. אם דייב יגדיר זאת באופן המתאים, ניתן יהיה להעזר ב-RSS כדי להרשם לתוכניות ולתת להן לרדת למחשב במהלך הלילה. ויינר נדלק על הרעיון, ובתוך זמן קצר הכניס את השיפור הנחוץ בתקן ה-RSS כדי לאפשר הוספה של תכני אודיו ווידיאו.

השם 'פודקאסט' עדיין לא היה קיים- על זה נדבר בהמשך- אבל כל מרכיביו ההכרחיים היו בנמצא.

הפודקאסטר הראשון

הפודקאסטר האמיתי הראשון היה העיתונאי כריסטופר ליידן (Lyden). ליידן היה איש תקשורת ותיק שסיקר מערכות בחירות רבות עבור הניו-יורק טיימס והיה בעל מוניטין מכובד מאד. בשלב מסוים החליט לנטוש את העיתונות הכתובה ולעבור אל הרדיו, וגם שם עשה חיל: הוא הצטרף לתחנה מקומית בבוסטון ושילש את מספר מאזיניה כמעט במו ידיו. בתחילת שנות האלפיים, עם זאת, פרץ סכסוך בינו ובין מנהלי התחנה על רקע השאלה למי שייכות הזכויות על התוכן שהפיק ליידן. ליידן רצה לפרסם את התוכנית שלו גם באינטרנט, אבל ראשי התחנה התנגדו- וליידן מצא את עצמו מחוסר עבודה. למזלו, הוא פגש דייב ויינר ושמע ממנו על RSS. דייב שידך אותו לחבר טוב במעבדות אוניברסיטת האווארד, שעזר לליידן להקים אולפן ביתי קטן ולהקליט את התוכניות הראשונות, בשנת 2003.

חייבים להעריך את הצעד האמיץ שעשה כאן כריסטופר ליידן. אחרי 25 שנים שבהם היה מוקף בכל הטכנאים, עוזרי ההפקה והעורכים שרצה בהם – הוא העז לנטוש הכל ולהתחיל, שוב, מאפס: לחבר כבלים למחשבים, להקליט, לערוך את התוכניות…מאמץ לא מבוטל. והמאמץ השתלם. תוכנית הראיונות של ליידן זכתה לפופלאריות רבה ושבחים רבים על העומק והאיכות העיתונאית הגבוהה שהביא עימו. בלוגרים אחרים ראו את ההצלחה של ליידן, והחלו נוהרים אל הפודקאסטינג בהמוניהם. ועדיין, משהו היה חסר כדי להפוך את הפודקאסטינג – 'אודיו-בלוגינג', כפי שכונה אז – למשהו שגם האדם הממוצע יכול לעשות בו שימוש.

בשנת 2001 חוללה חברת אפל מהפכה אדירה בעולם המוזיקה. הנגן הנייד החדש שלה, ה- iPod, היה מתוכנן, מעוצב ונוח לתפעול יותר מכל נגן אחר שבא לפניו. לא פחות חשוב, הוא היה משולב באופן הדוק עם תוכנה למחשב האישי- iTunes- שאיפשרה למשתמשים לרכוש שירים חדשים בקלות ובזריזות ולהוריד אותם ישר אל הנגן. הקהל הצביע בארנקים: בתוך שלוש שנים בלבד שלט האייפוד בכשבעים אחוזים משוק הנגנים הניידים בארצות הברית.

אדם קורי, כזכור, היה לא רק מגיש רדיו- אלא גם תכנת חובב. בסוף 2003, במסגרת כנס בלוגרים בו השתתף, כתב קורי תוכנה קטנה – סקריפט – שאיפשר להעביר באופן אוטומטי קבצי אודיו שהגיעו דרך RSS, אל iTunes ומשם אל האייפוד עצמו. תוכנה דומה כבר נכתבה קודם על ידי מתכנת אחר, אבל הפופלאריות של קורי היא זו שהביאה את הבשורה לקהל הרבה יותר גדול.

הסקריפט של קורי הוא כל מה שהיה חסר כדי להשלים את מהפכת הפודקאסטינג. כעת יכלו המאזינים להרשם לתוכנית האהובה עליהם, לקבל אל האייפוד שלהם את קבצי האודיו ברגע שהופיעו או בבוקר שלמחרת- ולהאזין להם בדרך לעבודה, בזמן הג'וגינג או בכל דרך שבחרו בה. המעגל הושלם: מהשדר, אל אוזניו של המאזין, ללא שום מתווכים בדרך. המילים 'צמיחה מהירה' לא מתחילות אפילו לתאר את מה שארע לעולם הפודקאסטינג מאותו הרגע. מספר הפודקאסטים החדשים גדל בקצב מסחרר ובכל יום הופיעו מאות תוכניות חדשות בכל רחבי העולם. אם בתחילת שנת 2004 חיפוש אחר המילה 'פודקאסט' בגוגל העלה 24 תוצאות, בסוף אותה שנה היו כבר מאה מיליון תוצאות. ב-2005 שילבה אפל את האפשרות להרשם לפודקאסטים בתוכנת iTunes שלה והפכה את תהליך הרישום לפשוט וקל, כפי שרק אפל יודעת לעשות. בתוך יומיים בלבד כבר היו למעלה ממיליון מנויים לפודקאסטים במסגרת iTunes.

דייב ויינר ואדם קורי ממשיכים להיות, גם היום, חלק מעולם הפודקאסטים אותו ייסדו. ויינר הוא מרצה מבוקש, ומגיש פודקאסט שעוסק בענייני חדשנות בתחום העיתונאות. קורי ממשיך לתחזק את הפרסונה הססגונית והפרועה שלו, לצד חיים כפולים כיזם ואיש עסקים בהייטק. הוא מגיש כמה פודקאסטים פופולאריים, משמיע דיעות לא שגרתיות על תיאוריות קונספירציה הזויות, ובמקביל הקים אתר מצליח בשם Mevio שמתחרה ב-You Tube. ב-2005 קורי נתפס כשהוא מנסה לערוך את הערך בויקיפידה על ההיסטוריה של הפודקאסטינג ולתת לעצמו קצת יותר מדי קרדיט. הוא התנצל מאוחר יותר והודה בטעותו, אבל זו דוגמא שמסבירה מדוע יש אנשים שמעריצים אותו על החדשנות והיוזמה שלו, בעוד שאחרים רואים בו לא יותר מאגו מנופח ורודף פרסום.

הפודקאסטינג בישראל

הפודקאסט עשה עליה לישראל בתחילת 2004: זמן קצר מאד, כמה חודשים בלבד, מהרגע שהפציע מעבר לים. אני משתמש במילה 'עליה' מכיוון שהראשונה שהביאה את בשורת הפודאסטינג לישראל הייתה העיתונאית והמוזיקאית עדי עליה. רוב הסיכויים שאם נתקלתם בפועלה, הכרתם אותה בשמה השני: 'ברכה גולשת':

"קוראים לי עדי, ולמעשה רוב השנים שבהן עבדתי בתור שכירה, עבדתי בעיתונות. התחלתי בדברים מאוד טכניים, כמו צילום ברומייט, כל מיני מקצועות שעברו מן העולם היום – זה היה בתחילת שנות השמונים – אחר כך גילו שאני יודעת לקרוא ושאני קוראת הרבה, קודמתי לעמדה של הגהות, ואח"כ לעריכה של טקסטים ואח"כ לעניינים של מחשוב של המערכות ואחריות למערכות 'דר' ומערכת המחשבים של העיתון וכל מיני צדדים טכניים של הפקה של עיתון. וחוץ מזה, כל התקופה הזאת הייתי – באופן מאוד פעיל – מוזיקאית שמנגנת באס בכל מיני להקות שאף אחד לא שמע עליהן, וככה למעשה הכרתי את נמרוד בעלי. וחוץ מזה, אחר כך גם ניגנתי עם אנשים קצת יותר מוכרים, כמו פונטש, ויוסי בבליקי וסיוון שביט, ואיתם גם הקלטתי תקליטי אולפן. זאת דוגמה לדברים שעשיתי לפני שהתחלתי להיות 'ברכה גולשת'."

בשלב מסוים עזבה עדי את העיתונות הכתובה והצטרפה להד-ארצי, שם גילתה את כמה מהשמות המוכרים של המוזיקה הישראלית כמו להקת הג'ירפות, אלג'יר ועוד:

"[עדי] לא נשארתי שם הרבה זמן, היה לי מאוד קשה לי ליישב את ה…להרגיע את המצפון שלי בשעה שאני מחתימה אומנים על חוזים דרקוניים שהולכים לדפוק אותם בהמשך הקריירה שלהם, ובאותו זמן להגיד לעצמי שאני עושה משהו טוב בשביל האנשים האלה ובשביל המוזיקה. לא יכולתי ליישב את הסתירה בסופו של דבר, וזה מה שגרם לי לעזוב שם. בסופו של דבר אתה מגיע לרגע שאתה צריך להחתים אותם על חוזה, ואתה יודע שזה רע, אתה יודע שזה רע!
[רן] אז אם הג'ירפות היום פוגשים אותך…הם כועסים או שהם שמחים? (צחוק)
[עדי] לא, אני לא הייתי מעורבת בכלום. כל מה שאני עשיתי בעניין של הג'ירפות זה לחבר אותם עם אמיר צורף שהפיק להם את התקליט הראשון, ולפנות להד ארצי ולהגיד: 'תראו, יש פה להקה שאמיר צורף מוכן להפיק, אז אולי זה מעניין אתכם לשמוע אותם'. וביחד השילוב הזה…זה הביא להם חוזה. אבל אני כבר למעשה לא עבדתי שם, עשיתי את זה מבחוץ.
[רן] אוקיי. אז איך מתוך מפיקה בעיתונות וב'הד-ארצי', התגלגלת להיות 'ברכה'?
[עדי] אחרי שעזבתי את 'הד-ארצי', חזרתי לעיתון חדש שבדיוק הוקם באותם ימים, שזה היה שבועון 'אנשים', שהיה שייך בזמנו לטד אריסון, ובעיתון הזה הייתי סגנית העורך והיה לי מדור על אינטרנט. בגלל שכבר חייתי עם נמרוד, ונמרוד הוא גיק מאוד כבד ולא הייתה לי ברירה אלא להיכנס לעניינים עם מעט התאים האפורים שיש לי. היה לי מדור שם על אוכל, סקס ותיירות. זה נקרא 'ברכה גולשת' וזה היה על אוכל, סקס ותיירות. זה היה ב-97'. אחרי שנה שעשיתי את זה, זה כבר התחיל נורא לשעמם אותי, ופתאום זה קפץ לי; אמרתי – 'בעצם, מהי מהות החיים שלי?' כרגע, באותו זמן זה היה נכון…ופתאום הבנתי שהקלישאה הזאת של סקס, סמים ורוק'נרול בשבילי זה לא קלישאה. זה מה שאני אוהבת – אלה שלושת עמודי התווך בחיים שלי – אין עוד מקור אינפורמציה קבוע ושוטף – לא היה אז בישראל, וגם אחר כך לא היה כל-כך – בנושאים של סקס וסמים; על רוק'נרול יש הרבה אנשים שכותבים אבל גם רוק'נרול מבחינת הזווית שלו באינטרנט, גם אז לא היו כל-כך הרבה. רק אחרי איזה שנתיים החלטנו שאי אפשר כבר לא להעלות את זה לרשת, ואז הקמנו ביחד – אני ונמרוד – את האתר, ולהעלות כל שבוע את הכתבות – כל שבוע את הכתבה: אחת על סקס, אחת על סמים ואחת על מוזיקה…וזהו. הארכיון הזה עדיין נגיש ברשת – כל מי שרוצה Goleshet.com – זה שם."

סקס, סמים ורוקנ'רול: אלו השורשים של עולם הפודקאסטים הישראלי. אם חושבים על זה, זה לא כל כך מפתיע: אלו בדיוק שלושת הנושאים שהרדיו הממסדי והמעונב משתדל להתרחק מהם כמו מאש. ביקורות על סרטי פורנו? כתבות תחקיר רציניות על יתרונות השימוש בקנביס? אין סיכוי. בדיוק לשם כך נולדו הבלוגים, סרטוני הוידיאו והפודקאסטים- ערוצי המדיה האלטרנטיביים.

"[עדי] אני ונמרוד חשבנו בהתחלה…התחלנו לקרוא על זה באינטרנט – פודקאסט, פודקאסט, פודקאסט. ואיכשהו, הסקנו שזה איזשהו פורמט חדש ששייך לאפל, כי אז אפל יצאו עם האייפוד, וזה היה השוס הענקי שלהם, נגן mp3, כל העולם רק אמר 'אייפוד, אייפוד, אייפוד'. ואיכשהו חשבנו שזה משהו של אפל וזה לא רלוונטי בשבילנו, כי אנחנו מאמינים שאפל זה מוצר לאנשים שיש להם יותר כסף משכל, ומתנערים מזה ומתרחקים כמו מאש מכל דבר שקשור לאפל. ואז יום אחד בא איזשהו חבר, בחור שנקרא גיא ווסט, ואז הוא אמר לנו – 'למה שלא תנסו את הפודקאסט החדש הזה'. ושנינו קפצנו עליו ואמרנו – 'מה עוד פעם עם האפל הזה, למה אתה בא אלינו, אתה יודע שאנחנו…' והוא אמר – 'מה פתאום, אנשים, זה לא אפל!' ואז נפתחו לנו האוזניים, והתחלנו לעבוד על זה, עם הקונספט של תכנית שבועית, שבה אנחנו מארחים אצלנו בבית – הייתה לנו מין קונסולה קטנטנה כזאת, ושני חתולים, ולארח אנשים ולבקש מהם שיביאו לתכנית את המוזיקה שהם רוצים לשמוע, דברים שהם אוהבים. הרבה מהתכניות היו עם מוזיקאים, כי זה בעצם – פחות או יותר – חלק מהחוג החברתי שלי, אנשים שאני מכירה, אנשים שעבדתי איתם – וזהו. התחלנו לשדר."

אבל לחלוציות ולראשוניות יש מחיר. 'רדיו ברכה', הפודקאסט של עדי, החזיק מעמד רק חצי שנה ואז נפל קורבן לגורם המוות מספר אחד של פודקאסטים בכל רחבי העולם…Podfade, או בתרגום חופשי- דעיכת פודקאסט.

"[רן] כמה אנשים האזינו, בשלב כל-כך מוקדם של העניין הזה?
[עדי] בערך אחד או שניים פר תכנית (צחוק)…אה, לא, ברצינות: הרייטינג היה ממש אפסי, היינו בערך שישה מאזינים לייב לתכנית, בזמן השידור, ואולי בתכנית הכי-הכי פופולרית ושיחסית השקעתי בליחצ"ן אותה – אולי עשרים מאזינים.
[רן] אנשים ששמעו את התכנית היו יוצרים איתך אח"כ קשר? מספרים לך על התחושות שלהם, רדיו חדש שנוצר?
[עדי] לא. כמו שאמרתי, גם היה לזה באמת רייטינג נמוך…לא, לא היו מי יודע מה הרבה תגובות, וזה גם אחד הדברים שבסופו של דבר החלישו אותי. כל הסיפור הזה של התכניות המשודרות לייב נמשך חצי שנה בערך – פשוט לא היה לי יותר אנרגיה להשקיע את כל העבודה הזאת, כשהתוצאות מבחינת רייטינג היו מאוד נמוכות; עם כל הכיף של זה, בסופו של דבר אתה אומר – 'מה, אני מדבר פה עם שני אנשים?'. זה בסופו של דבר די ביאס אותי. אבל אני רוצה להגיד שהתופעה הזאת של אנשים שמכינים פודקאסטים שהם יחסית מושקעים, ולדעתי אין דרך אחרת לעשות פודקאסט שיהיה שמיע ונעים להאזנה חוץ מאשר לשים עליו הרבה השקעה, אז לדעתי יש תופעה כזאת שכל האנשים שעושים את זה בסופו של דבר מתעייפים, כי הם רואים שזה המון-המון-המון עבודה. וגם אם יש להם רייטינג יותר גבוה, לא בהכרח שתמיד יהיו להם את המשאבים לעשות את העבודה הזאת, שלא משלמים עליה.
[רן] תראי, אני כבר מ-2007. רצוף.
[עדי] כל הכבוד!
[רן] את בעצם מתראיינת לפרק ה-100 של התכנית.
[עדי] וואו! זה מרשים! כל הכבוד!
[רן] זה עלה לי כמו שאת אומרת – בהרבה דם, יזע ודמעות…(צחוק). דם, יזע ומיקרופון. אני מסכים לחלוטין.
[עדי] אז אתה מסכים איתי שזה המון-המון עבודה, בסופו של דבר, אפילו בעריכה מינימלית. מצאתי את עצמי מתעסקת עם זה שעות על-גבי שעות, ימים על-גבי ימים, ובסופו של דבר פשוט לא תמיד יש לך את הזמן לזה. ואז אתה אומר – 'טוב, אני לא אעשה כל שבוע, אני אעשה כל שבועיים'. ואז 'כל חודש', ואח"כ זה פשוט מתמסמס."

את תפקיד שגרירי התרבות האלטרנטיבית של עולם הפודקאסטים הישראלי תפסו האחים זיו וניר קיטרו. התוכנית שלהם, 'מופע השוליים של קיטרו', עלתה לאוויר בתחילת 2005 ועד מהרה צברה קהל מאזינים אדוק. כאן המקום לציין, לשם הגילוי הנאות, שאני חבר טוב של זיו וניר- אבל להגנתי אומר שלא הכרתי אותם באופן אישי כשגיליתי את 'מופע השוליים': נהנתי מהתוכנית שלהם בגלל התוכן- ביקורות ספרים, המלצות על סרטים, חדשות משונות וכולי- ובגלל הצוות המעולה והמופרע שכלל בין היתר את אבי 'הדוקטור' סבג ואריאל 'ארגנטינופת' ברנתן.

בתוך זמן קצר יחסית הצטרפו ל'מופע השוליים' עוד כמה פודקאסטים ישראלים, כמו 'גיקים' של רן יניב הרטשטיין, Tcast, הבחירה הדמוקרטית ונוספים. ב-2006 הוקם האתר icast, שמהווה מאז פורטל ושירות איחסון לפודקאסטים ישראלים רבים.

ההתחלה של עושים היסטוריה

זו גם הייתה התקופה, פחות או יותר, שבה אני שמעתי לראשונה על הפודקאסטינג: האזנתי לכמה תוכניות תוך כדי גלישה באינטרנט, בעיקר מתוך סקרנות. נקודת המפנה הייתה כשגיליתי את הפודקאסט Tips From the Top Floor. זו תוכנית שעסקה בצילום, טיפים לחובבים, ציוד צילום וכולי- ואני הייתי אז בשיא ההתלהבות מהמצלמה הדיגיטלית הראשונה שקניתי. בלעתי פרק אחר פרק, ומשם הדרך הייתה קצרה לגלות פודקאסטים נפלאים מכל רחבי העולם.

בתחילת 2007 פירסמתי את ספרי הראשון, 'פרפטום מובילה'. להכנס לסטימצקי ולראות ספר שלי על המדף…זו הייתה הגשמת חלום ילדות, תחושה שלעולם לא אשכח. אבל בה בעת, זה גם היה הרגע שבו תפסתי את המציאות כפי שהיא באמת. בעולם התוכן, סופר הוא רק בורג קטן בתוך מכונה גדולה ומשומנת: רמת השליטה שיש לכותב על המוצר שלו- ובמיוחד סופר חדש- היא אפסית. ואז נזכרתי ב-Tips from the Top Floor. מגיש התוכנית, צלם בשם כריס מרקואט, סיפר בכמה הזדמנויות שכשהחל את התוכנית שלו לא היה לו שום ניסיון בהפקת תוכניות רדיו: הוא הבין בציוד הקלטה והיה מומחה לצילום, אבל אף פעם לא היה מאחורי המיקרופון בעצמו. אף על פי כן, התוכן המשובח והאיכות הגבוהה של הפודקאסט שלו הביאו לכך שהיו לו עשרות אלפי מאזינים נלהבים- כמוני- בכל רחבי העולם. באותו הרגע הבנתי שזו ההזדמנות שלי לעשות את מה שאני אוהב לעשות, בתנאים שלי ובסגנון שלי.

ואז, בצירוף מקרים קוסמי-כמעט, התחלתי עבודה חדשה במקום חדש – ומצאתי את עצמי עובד כמה מאות מטרים מאיתמר וייסברג. אני ואיתמר חברים עוד מתקופת הלימודים, ויש לנו כמעט את אותם התחביבים: משחקי מחשב, פנטזיה, משחקי תפקידים..בקיצור, שני גיקים שיצאו מאותו פס יצור, פחות או יותר. איתמר גילה את הפודקאסטינג במקביל אלי, ואין זה מפתיע שהחלטנו- באותו הזמן, במובן המילולי של הביטוי- שאנחנו רוצים להקים פודקאסט יחד. התוצאה הייתה 'המשחקייה', פודקאסט המשחקים העברי הראשון.

'עושים היסטוריה!' נולדה שבועות ספורים לאחר מכן. אז עוד הייתי אבא לילד אחד בלבד, וחשבתי שיש לי המון זמן פנוי…כעבור שנתיים בערך הבנתי שאי אפשר לרקוד על שמונה חתונות, שתי בר-מצוות וברית מילה. פרשתי מהמשחקייה והתרכזתי בעושים היסטוריה.

מקור השם 'פודקאסט'

ישנו פרט חשוב בכל הסיפור שלא נגעתי בו עד עכשיו. מאין הגיע השם 'פוד-קאסט'? ובכן, העיתונאי הבריטי בן האמרסליי הוא זה שהגה את המילה החדשה בשנת 2004, במסגרת כתבה על הנושא עבור העיתון The Guardian. בן כתב את הדברים הבאים:

"בדיעבד, הכל נראה ברור למדי. נגני MP3, כמו האייפוד של אפל, נמצאים בכיסים רבים, כלי עריכת אודיו זמינים בזול או בחינם ובלוגים הם חלק בלתי נפרד מהאינטרנט. כל המרכיבים הדרושים נמצאים שם כדי להביא לפריחה בעולם הרדיו החובבני. אבל איך לקרוא לו? אודיו-בלוגינג? פודקאסטינג? גרילה-מדיה?"…

השם האמצעי, פודקאסטינג, הוא זה שתפס – אבל לא כולם הסכימו לאמץ אותו בכזו קלות…ליאו לה-פורט (LaPorte), הפודקאסטר המצליח ביותר בעולם בתחום הטכנולוגיה, חשב ש-NetCast הוא שם מוצלח יותר. למרות שחלפו כמעט שבע שנים מאז העלתה עדי עליה את הפודקאסט הראשון שלה לרשת, לא נמצא תרגום מתאים למילה הלועזית הזו.

אז כן- לפודקאסטינג יש היסטוריה- והיסטוריה זו, למרות שהתרחשה רק לפני שנים ספורות, לוקחת אותנו אל תקופה אחרת: תקופה שבה עולם האינטרנט עוצב ונבנה לא על ידי אנשי עסקים ממולחים, עורכי דין ומלחמות הפטנטים שלהם- כי אם על ידי אנשים שהדלק שהניע אותם היה התשוקה. התשוקה לחדש, להמציא, להביא לעולם משהו חדש, לעקוף מגבלות של טכנולוגיה ותקשורת מיושנת ולהגיע אל מי שרצו להגיע. אליכם. אתם יודעים מה? שיהיה…פודקאסט.

יצירות אשר הושמעו בפרק:

תום'ס דיינר- סוזן וגה
גרמניה-חגי ציבולסקי
BOCrew – HIGH LINE

airtone – uk sounds