ההיסטוריה של האינפלציה

כתב: רן לוי, תמלל: יוני שטרן

הסיפור שאספר לכם מיד נשמע כל-כך דמיוני, עד שאפשר לחשוב בטעות שמדובר באגדה. הוא בהחלט מזכיר כמה אגדות מוכרות, כמו הסיפור על עלי-באבא ומערת האוצר, למשל. אף-על-פי-כן, מדובר בסיפור אמיתי. למעשה, אתם יכולים לעלות על מטוס ולבקר במקום ההתרחשות בעצמכם. זאת ועוד, לאגדות כמו זו על עלי-באבא יש בדרך-כלל סוף טוב; לסיפור הזה, לעומת זאת, יש סוף עגום ומריר במיוחד.

בשנת 1543 יצא אינדיאני דרום-אמריקאי בשם דייגו חואלפה לרעות את עדר הלאמות שלו על מדרונותיו של הר הפוטוסי, בדרום בוליביה של ימינו. לפתע, הבחין דייגו ששתי לאמות התרחקו מהעדר, והחל לרדוף אחריהן. השעות נקפו, השמש החלה שוקעת מעבר להרים. לבסוף לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ להישאר לישון על ההר. ישנן שתי גרסאות לאירועים שהתרחשו למחרת בבוקר: לפי הגרסא הראשונה, דייגו ניסה לצוד חיה כלשהי, כשלפתע החליק במדרון המשופע. הוא נאחז בשיח כדי לבלום את נפילתו, והשיח נעקר ממקומו. דייגו המופתע הבחין בגושי מתכת כסופים בין השורשים. לפי הגרסא השנייה, דייגו הבעיר מדורה כדי להתחמם בלילה, וכשקם בבוקר גילה נחל קטן של מתכת שהותכה בחום הלהבות. בדיקה מעמיקה יותר גילתה לדייגו שההר שעליו הוא עומד הוא – פשוטו כמשמעו – הר של כסף. כמעט בכל מקום שבו היכה במעדרו נצצה מאחור המתכת הכסופה.

דייגו החליט שלא במפתיע, לשמור על התגלית בסוד. דרום-אמריקה הייתה נתונה תחת שלטון הכיבוש הספרדי, והאירופאים היו ידועים לשמצה בתאוותם הבלתי-ניתנת-לסיפוק לזהב וכסף. דייגו קיווה למכור להם את הכסף שגילה, ולהתעשר. אבל לגורל היו תכניות אחרות. בשלב מסוים, הוא הכניס בסוד העניינים עוד מספר שותפים, כדי להקים יחד איתם את מכרה הכסף, אבל סכסוך על חלוקת הרווחים הביא לכך שאחד מהשותפים הלשין עליו לספרדים. זה היה הסוף לחלומות ההתעשרות של דייגו, ותחילתו של סיוט נוראי עבור העם האינדיאני.

כלכלת מתנות

לפני שאמשיך לתאר את קורותיו של הר הכסף, הרשו לי לחזור כמה אלפי שנים לאחור. מסחר הוא אחת מהפעילויות האנושיות הוותיקות ביותר, וכלכלות פרימיטיביות רבות היו מבוססות על בארטר, או סחר-חליפין. סחר-חליפין, עם זאת, הוא בעייתי מעצם טבעו, מכיוון שהוא מניח ששני הצדדים בעסקה מוכנים לקבל את הסחורה של הצד השני – וזה לא תמיד נכון. נניח, למשל, שאני כותב כתבה מדעית לאחד מאתרי החדשות הגדולים באינטרנט, ועורך האתר מוכן לשלם לי בכבשים. עקרונית, זה שדרוג רציני, כי עורכים לא כל-כך אוהבים לשלם, אבל עד כמה שזה נשמע מוזר ולא-טבעי, לא מתאים לי לקבל כבשה. לא מסתדרת לי, הכבשה. אני טיפוס עירוני, לא מבין בכלל בכבשים, מה אני צריך את הכאב-ראש הזה. צריך לסרק לה את הפרווה, להוציא אותה לעשות את הצרכים והנביחות שלה מעירות את השכנים בלילה. במילים אחרות: סחר-חליפין הוא לא יעיל. צריך להתגבר על קשיים לא מעטים כדי לממש אותו. שני הצדדים צריכים לרצות בדיוק את אותה הסחורה שיש לצד השני, ובדיוק באותו הזמן. הקשיים הללו הם הסיבה לכך שתרבויות רבות החליפו את שיטת הבארטר במה שמכונה "כלכלת מתנות" – מעין בארטר נטול התחייבויות. אני נותן לך קמח היום, כי יש לי הרבה ממנו, ואני סומך עליך שתיתן לי כבשה כשאצטרך. כלכלת מתנות היא אפשרות טובה, אבל רק בין חברים או קרובי משפחה. כדי לסחור עם זרים צריך למצוא שיטה אחרת.

הפתרון האוניברסלי לבעיית אי-היעילות של סחר-חליפין, כמעט בכל החברות האנושיות, היה המצאת המושג מטבע. המילה "מטבע" משמשת כאן במובן הרחב ביותר שלה: כל עצם פיזי שניתן להשתמש בו כדי לגלם ערך. למשל, בקהילות חקלאיות רבות, כבשים היו מטבע עובר לסוחר: אני הייתי נותן לך קמח ואתה היית נותן לי כבשה. אבל אני הייתי מחליף את הכבשה תמורת בגדים, והחייט היה מחליף אותה תמורת משהו אחר. במקומות אחרים, שקי תבואה היו המטבע הרשמי, או צדפים או חביות של רום. בבתי-כלא, כידוע לכול, סיגריות הן המטבע הלא-רשמי.

עם המצאת הכתב או הופעתן של האימפריות הגדולות הראשונות באזור מסופוטמיה כשלושת-אלפי שנים לפני הספירה, גדל גם נפח הפעילות הכלכלית ונפח המסחר. במצב כזה, חיטה וכבשים מפסיקים להיות מטבעות טובים. שקי חיטה הם גדולים וכבדים וקשה לאחסן אותם. כבשים לא מפסיקות לעשות לך תנועות מגונות על הרגל. למתכות יקרות, כמו זהב וכסף, לעומת זאת, יש את כל המאפיינים המוצלחים של מטבע יעיל: הם ניידים, הם לא מתקלקלים או מתים, קלים לאחסון, ניתן ליצוק אותם לכל צורה רצויה, והכי חשוב – הם נדירים. מכיוון שאין הרבה זהב וכסף, הדרך הכמעט-יחידה להשיג אותם היא באמצעות מסחר, וזו הסיבה העקרונית לכך שיש להם ערך. אם זהב היה גדל על העצים, לא היה טעם להשתמש בו כאמצעי תשלום. המטבעות הראשונים, אותם עיגולי מתכת בעלי גודל ומשקל אחיד, הופיעו בסביבות 600 לפנה"ס, באזור טורקיה ויוון של ימינו, והסיבה להופעתם הייתה מעשית בעיקרה: כל מטבע הכיל כמות מדודה וידועה של מתכת, וכך נחסך הצורך לשקול אותו מחדש בכל עסקה. הטבעת פניו של המלך או המושל המקומי על המטבע נועדה להגביר את אמונו של הציבור בשוויו של המטבע, שהרי זיוף המטבע אינו רק עבירה כלכלית, אלא גם סוג של פגיעה בכבודו של השליט. מטבעות עשויים מזהב וכסף היוו את עמוד-השדרה לכלכלתה של אירופה במשך אלפי שנים. זו הסיבה לכך שכששמעו הספרדים אודות ה"סרו-ריקו" – "הר העושר" שנתגלה בפוטוסי, הם היו מוכנים לעשות כל מה שיידרש כדי להניח את ידיהם על האוצר הזה.

הר העושר

בשנים הראשונות, שילמו הספרדים לאינדיאנים המקומיים תמורת העבודה במכרות הכסף, אבל עד מהרה החלו תנאי העבודה הגרועים לתת את אותותיהם. את שקי הכסף הכבדים, למשל, היה צריך להעלות ברגל מתחתית המכרה, עומק של 200 מטרים. הכורים מתו בהמוניהם בתאונות ומחלות, ותוך זמן קצר אף אחד לא היה מוכן לעבוד במכרה מרצונו. אבל הספרדים לא ויתרו. הם כפו על המקומיים בכוח לעבוד עבורם, ושערי המכרות של הסרו-ריקו הפכו להיות השערים לגיהינום. במשך 200 שנים, עד סוף המאה ה-18, מתו מיליוני אינדיאנים במכרות הכסף, רובם כתוצאה מהרעלה. תהליך הזיקוק של הכסף הגולמי דרש שימוש בכספית, והאינדיאנים היו אלה שנאלצו לדרוך על התערובת הרעילה ברגליים יחפות כדי לערבב אותה. תוחלת החיים הממוצעת של עובד במכרה הייתה פחות מחצי שנה. אחד הנזירים כתב ב-1638: "כל מטבע של פזו שהוטבע בפוטוסי עלה בחייהם של עשרה אינדיאנים שנהרגו במעמקי המכרות". מאוחר יותר, כשכמעט ולא נשארו אינדיאנים, הספרדים החלו מייבאים עבדים מאפריקה כדי לעבוד במכרות. רובם שימשו בתפקיד של חמורים אנושיים, מכיוון שהאתונות שסחבו את עגלות המכרות מתו, בדרך כלל, בתוך חודשיים. לפחות 30 אלף אפריקנים מתו בפוטוסי.

"הר העושר" אכן הפיק עושר אדיר לספרד. במרוצת השנים הועברו לאירופה קרוב לארבעים וחמישה אלף טונות של כסף טהור. הכסף מפוטוסי, בשילוב הזהב הרב שבזזו הספרדים מבני האינקה והמאיה, סייע לשמר את מעמדה הרם של ספרד באירופה. אבל הספרדים לא ידעו – או שאולי בחרו להעלים עין – מהסכנה שטמונה בהצפת השוק האירופאי בכמויות אדירות כל-כך של מתכת יקרה.

מחירי המזון באירופה היו פחות או יותר קבועים במשך כל ימי הביניים. מטבע כסף או זהב קנה כמות ידועה של סחורה, למעט בתקופות של מחסור זמני בעקבות אסונות או בצורות. הסיבה ליציבות המחירים ארוכת השנים היא שכמות הזהב והכסף שנכרתה מהאדמה תאמה, פחות או יותר, את קצב הגידול של האוכלוסייה: דהיינו, כמות מטבעות הזהב בארנק ממוצע לא השתנתה יותר מדי לאורך מאות שנים. בעקבות הצפת השוק בכסף הספרדי, היו לפתע הרבה יותר מטבעות, בהרבה יותר ארנקים. מה אנשים עושים עם הכסף שלהם? הם קונים סחורות, כמובן. ביקוש מוגבר לסחורות יוצר, באופן טבעי, עליית מחירים – וזו בדיוק ההגדרה של אינפלציה: מצב שבו יש יותר ויותר כסף שמנסה לקנות את אותה כמות הסחורה.

התוצאה הייתה שמחירי המזון באירופה זינקו פי שבעה בתוך מאה שנים, ועליית המחירים הזו נטרלה חלק גדול מהעושר שצברה האימפריה הספרדית: הספרדים נאלצו לבזבז פי שבעה יותר כסף כדי לקנות את אותה הכמות של סחורות שהם קנו מאה שנים קודם לכן. במילים אחרות, מיליוני האינדיאנים שמתו בפוטוסי, עשו זאת – פשוטו כמשמעו – כמעט לחינם.

שטרות רבותי, שטרות

עליית המחירים במאה ה-16 הייתה בהחלט חריגה ביחס לאותה התקופה. אבל במונחים של ימינו, עדיין מדובר באינפלציה נמוכה מאוד. אינפלציה של ארבעה אחוזים בשנה, שיעור מקובל למדי במדינות המערב, תביא לעליית מחירים של פי שבעה תוך חמישים שנה בלבד. למעשה, בניגוד לכל תקופה אחרת בהיסטוריה, האינפלציה כיום היא אחת הדאגות הגדולות ביותר של כל נגיד בנק מרכזי בעולם. מדוע הואץ קצב עליית המחירים במאה ה-20, ולמה זה אכפת לנו בכלל? התשובה לשאלות הללו טמונה בהתפתחויות מרחיקות-לכת, שהתרחשו החל מהמאה ה-17.

כפי שציינתי קודם, מתכות יקרות הן חומר מצוין עבור מטבעות, אבל גם להן יש חסרונות: שינוע כמות גדולה של מטבעות יכול להיות הימור מסוכן, במיוחד במקומות שבהם שודדים וגנבים אורבים לעוברים בדרך; אפשר לזייף מטבעות, או לשייף את קצותיהם ולהפחית מערכם האמיתי; בנוסף, לכל מדינה או עיר היה את המטבע המקומי שלה, והמרה בין המטבעות לא תמיד הייתה קלה ופשוטה. ב-1609 הוקם באמסטרדם שבהולנד מוסד פיננסי חדש בשם "בנק החליפין", שנועד לפתור את הבעיות המעשיות הללו. הסוחרים הפקידו בבנק את המטבעות היקרים שלהם, ובתמורה קיבלו מסמך המאשר את דבר ההפקדה. באמצעות הבנק, יכלו הסוחרים לשלם אחד לשני מבלי לגעת במטבעות הפיזיים בפועל. פקידי הבנק היו מעבירים את הבעלות על המטבעות שברשותם מחשבונו של סוחר אחד לחשבונו של סוחר אחר. השיטה ההולנדית הייתה הצלחה מסחררת, וכבשה את עולם הפיננסים בסערה. כל בנק החל להנפיק שטרות חוב משלו. במאה ה-19, למשל, היו בארצות-הברית לא פחות מ-5000 סוגים שונים של שטרות. שטרות החוב הללו שימשו את הציבור באופן דומה למדי לשימוש שאנו עושים היום בשטרות כסף. אנשים קנו ומכרו סחורות ושילמו בשטרות. אבל המגוון האדיר של שטרות סיבך לכולם את החיים: שטרי התחייבות של בנקים מכובדים ואמינים היו שווים יותר, כמובן, משטרות של בנקים קטנים ולא מוכרים – אבל איך אפשר לדעת מי עדיף על מי, ומהי רמת הסיכון שכל שטר מייצג? חידוש כלכלי נוסף ב-1694 פתר גם את הבעיה הזו.

"בראשיתה של המאה ה-18, בריטניה הלכה וביססה את מעמדה כאומה העשירה ורבת-העוצמה ביותר בעולם. שגשוג הוביל ליצירתו של בנק אנגליה – מקום אחסונו של עושרה של האומה."

הממשלה האנגלית הסמיכה את הבנק המרכזי שלה – Bank of England – להדפיס שטרות חוב שגובו במאגרי הזהב של המדינה עצמה.

"אני מרגיש כמו צ'רלי בממלכת השוקולד. מדף אחר מדף של שוקולד טעים, כולם עטופים בעטיפות זהב ומוכנים למכירה. אבל כמובן – זה לא ממש שוקולד, אתה תשבור את השיניים אם תנסה לאכול את זה. אלה מטילי זהב יצוקים. בשווי של 90 מיליארד פאונד, פשוט מדהים. אבל, זה מה שבאתי לראות: אלה האוצרות האמיתיים של בנק אנגליה, השטרות הקדומים ביותר – זה מתוארך ל-18 במאי 1700, והוא יצירת אומנות בפני עצמו. מודפס בצורה יפהפייה, בדיו כהה במיוחד, מכיוון שדיו שחורה הייתה קשה להשגה, מה שעזר למנוע זיופים, על-גבי נייר עבודת-יד. ובראשו חותם קטן של בריטניה – לא של השלטון המונארכי – רק ב-1960 הופיע ראשה של המלכה. שטרות שכאלה שינו מקצה לקצה את האופן שבו התנהלו החיים בבריטניה."

תקן הזהב

מכיוון שהמדינה נחשבת באופן מסורתי לגוף יציב ואמין יותר מכל בנק מסחרי, החליפו השטרות הממשלתיים עד-מהרה את כל מגוון השטרות המסחריים שהיו עד אז בשוק. במילים אחרות – נוצרו השטרות כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. במקביל, הוחלפו גם מטבעות הזהב והכסף במטבעות שהיו עשויים ממתכות זולות יותר, כמו ברזל ונחושת, וגם הם ייצגו את מטבעות הזהב והכסף, באותו האופן שבו עשו זאת שטרות הנייר. כדאי לשים לב לעובדה הבאה: גם אחרי שבריטניה וכל העולם המערבי עברו לשטרות נייר ומטבעות נחושת, אותם שטרות ומטבעות עדיין ייצגו מאחוריהם מטבעות יקרות. למשל, על שטר נייר של דולר אמריקני הופיע המשפט הבא: "אני מבטיל לשלם למחזיק שטר זה סכום של 1 דולר. על החתום: שר האוצר של ממשלת ארצות-הברית". הדולר ששר האוצר הבטיח לשלם הוא מטבע של דולר מכסף, ממתכת יקרה. במילים אחרות – ממשלת ארה"ב לא הייתה יכולה להדפיס כמה שטרות של דולר שרק רצתה, מכיוון שהיא הבטיחה לאזרחיה במפורש שמאחורי כל שטר של דולר מסתתר מטבע אחד, כסוף ונוצץ. הבטחה זו היא שהעניקה לשטר הנייר ולמטבעות הזולים את ערכם הגבוה.

החל מהמאה ה-19, הקשר בין ערך המטבע וערך הזהב קובע בצורה מפורשת וברורה. בריטניה הייתה הראשונה שהכריזה שמטיל זהב במשקל של פאונד אחד, קצת פחות מחצי ק"ג, שווה ל-46 לירות סטרלינג וקצת. מדינות מערביות רבות חיקו אותה בתוך זמן קצר. הקיבוע הנוקשה הזה מכונה "תקן הזהב", והוא אכן היה נוקשה. יחס ההמרה בין הדולר לזהב, למשל, נקבע להיות 20 דולר ו-67 סנט לאונקיה של זהב, שזה בערך 20 גרם, והוא נותר ללא שינוי למשך מאה שנים תמימות: מ-1834 ועד 1933. לתקן הזהב היו יתרונות וחסרונות. כאמור, כל המטבעות החשובים היו מקובעים לזהב, וזהב היה משותף לכל המדינות. זה לא משנה אם החזקת ביד שטר של לירה בריטית, פרנק צרפתי או דולר אמריקני. לכולם היה ערך קבוע וידוע בזהב, כך שבאותה מידה אפשר לומר שהחזקת ביד כמות מסוימת של זהב. המשמעות בפועל הייתה שלכל המדינות היה מטבע משותף אחד – זהב – והמטבע המשותף יצר קשר הדוק מאוד – הדוק מדי – בין הכלכלות.

זה היה החיסרון העיקרי של תקן הזהב: משבר כלכלי מקומי במדינה אחת השפיע באופן חד מאוד על כל השאר. נניח, לשם הדוגמא, שבצרפת ישנה שנת בצורת, ואין מספיק מזון בחנויות. מחירי המזון בצרפת יעלו מאוד. המחירים הגבוהים יעודדו חקלאים בארה"ב למכור את הסחורה שלהם בצרפת, ובתמורה הם יקבלו זהב, או מטבע שווה-ערך לזהב, שזה אותו הדבר. כמויות גדולות של זהב יעזבו את צרפת ויוזרמו לארה"ב. הכלכלה האמריקנית תוצף בזהב, והאינפלציה הפתאומית הזו תגרום לעליית מחירים גם בארה"ב. תופעה כזו היא קצרת-טווח: בתוך תקופה קצרה המחירים בצרפת ובארה"ב ישתוו ויחזרו למצב המקורי שלהם. אבל למרות זאת, תנודתיות מחירים חריפה כל-כך, פי 17 ויותר מהמקובל בימינו, היא לא דבר רצוי. אבל בטווח הארוך, תקן הזהב היה מצוין לכולם. תחשבו על זה ככה: בימינו, יחס ההמרה בין הסטרלינג לדולר, למשל, משתנה כל יום, ועושה לסוחרים כאב ראש רציני. אתה חותם על חוזה היום, אבל אין לך מושג מה יהיה שווי המטבע בעוד שנה. בתקופת תקן הזהב, לעומת זאת, ידעת בדיוק כמה יהיה שווה הדולר לעומת הלירה גם בעוד 20 שנה, שהרי שניהם מיוחסים לזהב, וכמות הזהב בעולם כמעט ולא משתנה. ואכן, ימי תקן הזהב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו ימים של צמיחה כלכלית ומסחר שופע בין מדינות המערב.

אבל החסרונות של תקן הזהב באו לידי-ביטוי באופן הברור ביותר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כל המדינות הלוחמות היו זקוקות באופן נואש לכסף, כדי לרכוש נשק ותחמושת. עכשיו, ישנן שתי דרכים עקרוניות שבהן מדינה יכולה להשיג כסף: ללוות אותו ממישהו אחר או להדפיס שטרות חדשים. הלוואה, כפי שיודע כל מי שיש לו משכנתא, היא עניין יקר, במיוחד עבור מדינה שנמצאת במלחמה שאף אחד לא יודע כיצד תסתיים. גם הדפסת שטרות חדשים אינה אפשרית, מכיוון שמספר השטרות הכולל חייב להיות מוגבל ע"י כמות הזהב שמדינה מחזיקה במאגריה. אבל הרצון לנצח במלחמה גבר בסופו של דבר על כל שיקול אחר: כמעט כל מדינות אירופה ניתקו באופן חד-צדדי את המחויבות שלהן לתקן הזהב, והחלו מדפיסות שטרות חדשים של קצב בקצב מסחרר, כדי לשלם את הוצאות המלחמה. כמו בימי האימפריה הספרדית, כסף חדש הציף את השוק, והתוצאה לא איחרה לבוא: אינפלציה, כמובן.

לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון למצוא פשרה שתשמר את היציבות ארוכת-הטווח של תקן הזהב, ובכל זאת תענה על הצרכים הכלכליים של כל מדינה ומדינה. הפתרון שהוחלט עליו זכה לכינוי הסכם ברטון-וודס. על-פי הסכם זה, היחידה שתמשיך לשמור על תקן הזהב תהיה ארה"ב, המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם, אבל התקן הזה יהיה תקף רק ביחסים שבין מדינות. זאת אומרת, אזרחים לא יוכלו להמיר שטרות לזהב, אבל אם ממשלת צרפת, למשל, תרצה לעשות זאת, היא תוכל לקבל זהב בתמורה לדולרים שברשותה. באופן זה יכלו כל המדינות השונות להעניק הלוואות ולשלם חובות זו לזו בדולרים ועדיין ליהנות מביטחון שלניירות המרשרשים שהן מעבירות יש ערך אמיתי: ערך של זהב.

הנחת היסוד של הסכם ברטון-וודס הייתה, כאמור, שארה"ב היא מעצמה כלכלית כל-כך חזקה ואיתנה, עד שאין לאף אחד סיבה לחשוש שממשלת ארה"ב תתחיל להדפיס דולרים חדשים ללא גיבוי של מטילי זהב. אבל בשנות ה-60 של המאה ה-20 הסתבכה ארה"ב במלחמת וייטנאם, מלחמה ממושכת ויקרה מאוד. כדי לממן אותה, ממשלת ארה"ב הדפיסה כסף חדש. שאר המדינות החלו לדאוג: האם יש לארה"ב מספיק זהב במאגריה כדי לתת כיסוי לכל מיליארדי הדולרים החדשים שהסתובבו ברחבי העולם? גרמניה המערבית הייתה הראשונה שמצמצה. במאי 1971 היא החליטה באופן חד-צדדי לנטוש את הסכם ברטון-וודס. כמעט מיד דרשה ממשלת שווייץ מארה"ב למלא אחר ההתחייבות שלה ולהמיר 50 מיליון דולר למטילי זהב. צרפת הייתה הבאה בתור: היא דרשה וקיבלה זהב בשווי 190 מיליון דולר. ארה"ב הייתה בבעיה. מאגרי הזהב שברשותה הלכו והצטמקו באופן מסוכן, ובקצב הזה כל הזהב שלה ייעלם וכמויות אדירות של דולרים יחזרו אליה מחו"ל – והאינפלציה תתחיל לטפס.

בשלב זה אתם אולי שואלים את עצמכם: למה אינפלציה כל-כך מסוכנת? מדוע היא מפחידה כל-כך את הכלכלנים? כדי להבין זאת, יש לזכור שכלכלה היא בראש ובראשונה תוצר של הפסיכולוגיה האנושית. מיליוני בני-אדם מקבלים החלטות פיננסיות בכל רגע נתון, וההחלטות האלה מושפעות ממה שהם רואים בחדשות, קוראים בעיתונים ושומעים מאנשים אחרים בשיחה על כוס קפה. האינפלציה היא גורם בעל השפעה רבת-עוצמה על החלטות כלכליות, וההשפעה שלה היא כמעט תמיד שלילית. נניח, למשל, ששכיר ממוצע שומע שהאינפלציה השנתית צפויה להיות גבוהה במיוחד, נאמר 20%. במילים אחרות, מכונית שעולה היום 100 אלף שקל תעלה בעוד שנה 120 אלף שקל. משכורתו של השכיר, לעומת זאת, לא תשתנה. לכן, יכול להיות שהוא יחליט שעדיף שיתנו לו המכונית היום, כל עוד הוא יכול להרשות אותה לעצמו, ולוותר על תכניות אחרות שאולי היו לו, כמו חסכון לילדים או השקעה בבורסה. זו דוגמה להחלטה כלכלית שנתקבלה תחת לחץ האינפלציה, שהוא לחץ מלאכותי לחלוטין, במקום שתתקבל משיקולים נכונים ואמיתיים יותר. בכלכלה תקינה ומתפקדת, החלטה בדבר קניית מכונית מושפעת מגורמים כמו איכות המכונית או הצורך בה, אבל כשהאינפלציה גבוהה, שיקולים כאלה נזרקים מהחלון. הלחץ האינפלציוני ישפיע באותו אופן גם על אלפי החלטות אחרות שמתקבלות בכל שעה בכל המדינה, כמו רכישת בית, חסכון, הקמת עסק ועוד. במילים אחרות – האינפלציה מעוותת את ההחלטות הכלכליות.

האינפלציה פוגעת באופן חמור גם במרקם היחסים העדין שבין לווים ומלווים, במיוחד כשהיא בלתי-צפויה. נניח שהלוויתי למישהו 100 אלף שקלים היום, והוא התחייב להחזיר לי אותם בתוספת ריבית בתוך שנה. אם במהלך השנה הזו הייתה אינפלציה גבוהה, כוח הקנייה של אותם 100 אלף שקלים פחת במידה ניכרת, ואני, המלווה, יצאתי בהפסדי. היה עדיף לי לקנות איתם מכונית בתחילת השנה. אם האינפלציה בלתי-צפויה, סביר להניח שאני אדרוש ריבית גבוהה מאוד על ההלוואה שאני אתן, כדי לכסות על הסיכון שאני לוקח. אולי אני אחליט שלא כדאי לי להלוות כלל. אם אני במקרה מנהל בנק, החלטה כזו עלולה להשפיע על מאות יזמים ועסקים שתלויים באשראי שלי.

בעיה נוספת שנוצרת כתוצאה מהאינפלציה קשורה בשכר ובמסים. עלייה באינפלציה שוחקת את כוח הקנייה של המשכורת, אבל גם אם העובד השכיר זוכה בהעלאת משכורת, הוא עדיין עשוי להפסיד. העלאת המשכורת עשויה להקפיץ אותו לדרגת מס-שולי גבוהה יותר, והוא ימצא את עצמו משלם מס הכנסה גדול יותר. באופן אירוני, אחד המפסידים הגדולים יותר מאינפלציה דוהרת היא המדינה עצמה, זו שיצרה את הבעיה מלכתחילה, כשהדפיסה שטרות כסף חדשים. שוב, נניח לצורך הדוגמא שאני צריך לשלם מס הכנסה בגובה מאה אלף שקלים. כשהאינפלציה גבוהה, כדאי לי לחכות קצת עם התשלום: בסוף השנה, אותם מאה אלף יהיו שווים הרבה פחות. גביית מסים היא מקור הכנסה חשוב לקופת המדינה, ואינפלציה גבוהה פוגעת במקור ההכנסה הזה באופן אנוש.

מי שמאמין לא מפחד

עכשיו, בחזרה למשבר שפקד את ארה"ב בתחילת שנות השבעים.

"אנחנו חייבים לשמור על מעמדו של הדולר האמריקני, כעמוד-תווך של יציבות כלכלית בכל העולם".

הנשיא ריצ'רד ניקסון ויועציו היו מודעים מאוד לכל האיומים האלה, וב-1971 הם החליטו לנקוט בצעד דרמטי וחסר-תקדים כדי למנוע את בריחת הזהב החוצה והצפת השוק האמריקני בשטרות.

"בשבועות האחרונים, ספסרים הכריזו מלחמה על הדולר האמריקני. עוצמת המטבע של אומה נשען על עוצמת הכלכלה של אותה אומה, והכלכלה האמריקנית היא – ללא תחרות – החזקה בעולם. לפיכך, הוריתי לשר האוצר לנקוט בפעולה ההכרחית כדי להגן על הדולר מפני הספסרים. הוריתי לשר קונלי להשעות, לפי-שעה, את האפשרות להמיר את הדולר לזהב, או כל נכסי עתודה אחרים, למעט בכמויות ותחת תנאים שייקבע לצורך היציבות הכספית ולטובתה של ארצות-הברית".

ב-15 למאי הודיע הנשיא ניקסון שארה"ב מבטלת באופן מיידי את תקן הזהב. זאת אומרת, הקשר בין הדולר והזהב נותק, וארה"ב לא תשלם יותר זהב תמורת דולרים לאף אחד. האמריקנים לא התייעצו עם אף גורם אחר לפני שהם החליטו להרוג את הסכם ברטון-וודס, ועל כן ההכרזה המפתיעה הזו מכונה היום "ההלם של ניקסון".

"החלטה זו לא תרכוש לנו ידידים בקרב חלפני-הכספים הבינלאומיים, אולם הדאגה העיקרית שלנו היא לפועלים האמריקנים ולתחרות הוגנת ברחבי העולם".

מאז ועד היום, כל המטבעות החשובים צפים. זאת אומרת, הערך שלהם נובע אך-ורק מהנכונות של כל אזרחי המדינה להאמין שלשטרות ולמטבעות שבידיהם יש ערך. אני אחזור על המשפט האחרון, כדי שתוכלו לעכל את המשמעות העמוקה ומרחיקת-הלכת שלה: הסיבה היחידה שלשטרות ולמטבעות שאתם מחזיקים ביד יש ערך היא בגלל שאתם מאמינים בזה שיש להם ערך. אם תפסיקו להאמין בהם, תגלו שכל מה שיש לכם בארנק הם כמה מלבני נייר ופיסות מתכת זולה. זו הסיבה לכך שחלק ניכר מהכסף שלנו היום הוא בכלל כסף וירטואלי: מספרים שמופיעים בדו"ח של בנק או על מסך המחשב. אם אמונה היא הבסיס לערך, אז אפשר לוותר בקלות על הניירות הקטנים והמצחיקים עם המספרים המודפסים. זה לא מקרה שהמילה "קרדיט" מגיעה מהמילה הלטינית "קרדו", שפירושה – "אני מאמין". ומה קורה כשהציבור מאבד אמון במטבע שלו? מה קורה כשעם שלם מחליט שהניירות הקטנים והמצחיקים שהוא מחזיק בידו הם בעצם…סתם ניירות קטנים ומצחיקים, חסרי-ערך, כמו כסף של מונופול? התוצאה, במילה אחת, היא קטסטרופה. ובשתי מילים: מדובר בהיפר-אינפלציה.

היפר-אינפלציה

הונגריה הייתה בעלת-הברית של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והצבא הסובייטי שכבש אותה השמיד כמעט את כל המפעלים, הרכבות והתשתיות החיוניות של המדינה. בנוסף, הונגריה חויבה לשלם מאות מיליוני דולרים למעצמות הגדולות כפיצוי על נזקי המלחמה. התוצאה הייתה שבסוף שנת 1945, הממשלה ההונגרית ניצבה בפני משבר גדול: הכנסות המדינה היו רק 15% מסך ההוצאות שלה. היא לא הייתה מסוגלת להחזיר חובות, לשלם משכורות לעובדי המדינה, ובאופן כללי – היא הייתה על סף פשיטת רגל. הפתרון היחיד שעמד לנגד עיניהם של קברניטי המדינה היה להדפיס כסף, וזה מה שהם בחרו לעשות. בתוך חצי שנה בלבד, זינקה כמות השטרות שבידי הציבור, על פי הערכות ההיסטוריונים, פי 300 בערך.

בחודש יולי 1945, רגע לפני פרוץ המשבר, השטר בעל הערך הגבוה ביותר היה שטר של 1000 פנגו, המטבע ההונגרי. ערכו של השטר הזה היה כל-כך גבוה, עד שרוב ההונגרים לא נתקלו בו מימיהם. ששה חודשים מאוחר יותר, בינואר 1946, אלף פנגו כבר לא היו שווים כלום. הממשלה הכריזה על תקנה חדשה: שטר של 1000 פנגו יהיה נחשב כתקף רק אם הוצמד אליו בול מיוחד, שמחירו היה 3000 פנגו. זאת אומרת, על כל שטר של 1000 פנגו שהיה תקף, שלושה שטרות חזרו לידי המדינה. התקנה החדשה הזו הצליחה לבלום קצת את האינפלציה, אבל כעבור כמה ימים בלבד, חזרו המחירים לטפס בקצב מסחרר. עד כמה מסחררת הייתה ההיפר-אינפלציה בהונגריה?

בתחילת שנות השמונים, חוותה ישראל ישראל היפר-אינפלציה שהגיע לשיא של 445% בשנת 1984. ההיפר-אינפלציה של גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היא קרוב לוודאי המפורסמת ביותר: 330% בחודש, שמשמעותן – הכפלת מחירים בכל 15 יום בערך. אבל ההיפר-אינפלציה ההונגרית בשיאה, בחודש יולי 1946, הייתה בקנה מידה אחר לגמרי: 19,000 אחוזי אינפלציה בחודש בודד, או הכפלה של המחירים בכל 13 שעות! המספרים האלה הם מספרים ממוצעים בלבד. בפועל, היו ימים שבהם מחירים בערב היו גבוהים פי שלושה מהמחירים בבוקר. אם התיישבת לשתות קפה, יכול מאוד להיות שהמחיר שלו הוכפל בזמן שלקח לך לשתות אותו. עובד שכיר שקיבל משכורת בבוקר עזב מיד את מקום העבודה ורץ לחנות המכולת, כדי להספיק ולקנות אוכל לפני שהכסף שבידיו הופך לחסר-ערך. למעשה, השטר בעל הערך הנקוב הגבוה ביותר אי-פעם בהיסטוריה, הוא שטר של 100 קוונטיליון פנגו, או 10 עם 20 אפסים אחריו, וגם הוא לא היה שווה כלום. על-פי ההערכות, סך כל הפנגו שהיו בידי הציבור ההונגרי בחודש אוגוסט, 400 אוקטיליון פנגו, שזה 10 עם 29 אפסים אחריו, היו שווים פחות מעשירית של סנט אמריקני בודד! אין פלא, אם כן, שהציבור ההונגרי איבד לחלוטין את האמון בפנגו, וכשמדובר במטבע שאינו מקובע לתקן הזהב, אלו חדשות רעות מאוד. חלק גדול מהציבור נטש את השימוש בפנגו וחזר לשיטה הישנה של סחר-חליפין. כל המטבעות נעלמו מהשוק, מכיוון שהמתכת שלהם הייתה שווה הרבה יותר מהערך הנקוב שלהם, ואנשים העדיפו להתיך אותם ולהשתמש בהם כסחורה שעוברת מיד-ליד. אם מישהו הסכים לקבל בכל-זאת שטרות, היה זה רק דולרים או מטבע-חוץ אחר.

הונגריה נחלצה מהמשבר רק בסוף 1946, בעקבות רפורמה כלכלית מקיפה שנאכפה באמצעים נוקשים ודיקטטוריים-למחצה. הפנגו נזנח, והוחלף במטבע חדש בשם פלורינט, או פלורין, שערכו הוצמד לדולר ולזהב. המדינה הלאימה תעשיות רבות וכך היא הבטיחה לעצמה מקור הכנסה יציב. ההתאוששות הייתה הדרגתית, אבל בסופו של דבר, חזר הציבור ההונגרי להאמין שהשטרות שהוא מחזיק ביד הם בעלי-ערך.

היפר-אינפלציה היא תופעה מודרנית וייחודית מאוד. כלכלות שהיו צמודות לזהב ולכסף חוו, בדרך כלל, אינפלציה אפסית, אבל מאז שבוטל תקן הזהב, אירעו עשרות מקרים של היפר-אינפלציה בכל רחבי העולם. בזימבבואה שבאפריקה, למשל, הגיעה האינפלציה בשנת 2008 לכ-11 מיליון אחוזים בחישוב שנתי. הפתרון שלהם היה לבטל לחלוטין את השימוש במטבע המקומי ולהפוך את הדולר למטבע הרשמי של המדינה. מכיוון שהיפר-אינפלציה היא תופעה חדשה יחסית, הכלכלנים עדיין חוקרים אותה ומנסים למצוא מודל כלכלי שייתן לה הסבר ומענה מתאים. זה יכול לקחת להם זמן, אבל בינתיים יכול להיות שהישועה צמחה לנו ממקור בלתי-צפוי לחלוטין.

כסף העתיד?

בשנת 2009, פרסם סאטושי נקאמוטו מאמר שבו הציע לייסד מטבע מסוג חדש, בשם ביטקוין. כפי שמרמז שמו של המטבע, ביטקוין הוא כסף דיגיטלי שקיים בעולם המחשב בלבד, אבל זה אינו החידוש החשוב שבו, שהרי בימינו ניתן לבצע עסקאות אלקטרוניות בכל מטבע כמעט. ביטקוין שונה מכל מטבע אחר בכך שאין שום מדינה או בנק מרכזי ששולטים עליו. זה רעיון משונה ולא מוכר. הרי כל המטבעות שאנחנו מכירים היום נמצאים תחת פיקוח של גוף רשמי, כמו בנק ישראל, או ה Federal-Reserve האמריקני, למשל. מה הופך את חוסר הפיקוח למשמעותי כל-כך? מיד נבין.

ככה זה עובד: כדי להשתמש בביטקוין צריך להתקין על המחשב תוכנה קטנה, שפותחה במקור ע"י סאטושי נקאמוטו עצמו, וכיום היא מוגדרת כתוכנת open-source, כלומר, נתמכת ע"י קהילה של מתכנתים מתנדבים. לתוכנה שני תפקידים עיקריים. הראשון, הוא לשמש מעין ארנק אלקטרוני, שבו המשתמש שומר את כל הביטקוינז שלו. התפקיד השני הוא לצרף את המחשב לרשת חובקת-עולם שבה חברים כל מי שמשתמשים בביטקוין. כשמשתמש כלשהו רוצה להעביר מטבע ביטקוין מהארנק שלו לארנק של מישהו אחר, התוכנה משדרת את המידע אודות העסקה לכל שאר המחשבים ברשת. המחשבים האחרים מוודאים, באמצעות טכניקות שונות של הצפנה, שהעסקה היא לגיטימית. זאת אומרת – שהמטבע אכן היה ברשותו של המשתמש, ושהמשתמש לא מנסה להשתמש באותו מטבע פעמיים. המערכת מתוכננת כך שנוכל שינסה לרמות ייאלץ להתמודד מול כוח החישוב המשולב של כל המחשבים המחוברים לרשת. כבר היום, למרות שמספר החברים ברשת הביטקוין הוא זעום יחסית, המשימה הזו היא בלתי-אפשרית לכולם, פרט למחשבי-העל החזקים ביותר בעולם, והיא רק הולכת ונעשית קשה יותר, ככל שיותר ויותר משתמשים חדשים מצטרפים לרשת.

השאלה המתבקשת היא: מהיכן מגיעים המטבעות עצמם מלכתחילה? בכלכלה הישנה והמוכרת, המדינה היא זו שמדפיסה את השטרות. בביטקוין, עם זאת, אין גוף מרכזי ששולט על הכסף, כי אם רשת של המוני מחשבים, שכל אחד מהם פועל בנפרד. התשובה היא שביטקוינז חדשים נוצרים באופן אקראי וספונטני לחלוטין ברחבי הרשת. אתם יכולים לקרוא לזה…כסף שנופל מהשמיים. כאמור, כל המחשבים החברים ברשת מבצעים כל הזמן חישובי הצפנה שמטרתם לוודא שאף אחד אחר לא מנסה לרמות. בכל פעם שמחשב מבצע את החישוב הנדרש ישנה סבירות מסוימת, קטנה מאוד, שיצליח לפתור אותו לפני כל המחשבים האחרים ברשת. במקרה הזה, בעליו של המחשב זוכה בחמישים מטבעות ביטקוין – כסף חדש, טרי מבית הדפוס, אפשר לומר. המתמטיקה שמאחורי החישובים האלה היא כזו שהפרס על פתרון מוצלח של החישוב הולך וקטן עם הזמן. בסופו של דבר – בעוד שנים ספורות – לא ניתן יהיה לייצר ביטקוינז חדשים בכלל, והמספר הכולל של ביטקוינז ברשת יהיה 21 מיליון – ולא ביטקוין אחד יותר. זו הסיבה לכך שביטקוין חסין מפני אינפלציה: מספר המטבעות מוגבל. אף ממשלה לא תוכל להדפיס מטבעות חדשים כדי לממן מלחמה או צורך אחר, לערער את האמון של הציבור ביציבות של המטבע ולהיכנס לסחרור המטורף של היפר-אינפלציה.

לשיטה שהציע סאטושי נקאמוטו יש יתרונות נוספים. למשל, בכל עסקת ביטקוין ישנם רק שני צדדים: הקונה והמוכר. אין צורך בצד שלישי, כמו Paypal, או חברת אשראי שיתווכו ביניהם. הסיבה לכך היא שביטקוין שקול, בסופו של דבר, לעסקת מזומן בעולם האמיתי: שני אנשים שמחליפים ביניהם שטרות בידיעה הכמעט ודאית שהשטרות אינם מזויפים. יתרון נוסף הוא האנונימיות הכמעט-מוחלטת של עסקאות הביטקוין, אנונימיות המוגנת באמצעות הצפנה רבת-עוצמה. אמנם המידע אודות העסקאות השונות מתפשט ברחבי הרשת כולה, אבל אי-אפשר לקשור בין עסקה כלשהי לאדם בעולם האמיתי.

לביטקוין יש גם כמה חסרונות ידועים. הגדול מביניהם הוא שמדובר במטבע וירטואלי לחלוטין: אם אין חשמל, או אם המחשב מקולקל – אין כסף. דולרים ושקלים, לעומת זאת, טובים גם בחושך. חסרונות אחרים של הביטקוין נוגעים לעתיד הלא-ברור שלו. נכון להיום מדובר בפרוייקט קטן שחברים בו כמה מאות אלפי גיקים נלהבים; אי-אפשר לדעת האם הרעיון יצליח להתרומם ולהשיג אחיזה גם בציבור הרחב. הרי גם לאספרנטו, השפה הבינלאומית שהמציא ד"ר זמנהוף לפני שנים רבות ישנם יתרונות נפלאים ומאות אלפי תומכים נלהבים, ועדיין…אין עם מי לדבר – במובן המילולי של הביטוי. וגם אם ביטקוין יצליח בקרב הציבור הרחב, מי יודע איך יגיבו אליו מעצמות כלכליות כמו ארה"ב, סין והאיחוד האירופאי? האם הן יסכימו לוותר מרצונן על השליטה במטבע ולמנוע מעצמן את האפשרות להדפיס כסף חדש בכל זמן שירצו? קצת קשה להאמין. יכול להיות שהשימוש בביטקוין יהפוך ללא-חוקי בחלק מהמדינות.

וישנה גם שאלה אחת שהיא לא ממש רלוונטית לעוצמתו של המטבע החדש, אבל בכל-זאת היא מסקרנת מאוד: מי זה סאטושי נקאמוטו, האיש שיצר את ביטקוין? לאף אחד אין מושג. איש לא פגש אותו. איש מעולם לא ראה אותו, או אותה. כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא כתובת המייל שלו וגם היא אנונימית לחלוטין ובלתי-ניתנת-למעקב. באחת ההזדמנויות הוא טען שהוא מיפן, אבל מקריאה של הודעות שהוא כתב בפורומים שונים ניתן שיש לו אנגלית מצוינת ותחביר ברמת שפת-אם. מה הייתה המוטיבציה של נקאמוטו שהגה את ביטקוין? האם הוא או משפחתו פשטו את הרגל בעקבות שטות פיננסית שעשתה מדינה כזו או אחרת? האם הוא מומחה מפורסם שלא רוצה להיחשף? האם הוא רואה את עצמו כסוג של גיבור-על, כמו באטמן במערה הסודית שלו, שמנסה לשמור עלינו מעצמנו? סאטושי נקאמוטו היה פעיל מרכזי בפרויקט ביטקוין מאז הקמתו, אבל בדצמבר 2010 הוא הכריז שהוא מפסיק להיות חלק מהפרויקט, ומשאיר את הבמה לשאר הקהילה. מאז ועד היום, לא נשמע ממנו דבר. מי יודע? אולי הוא מת. אולי הוא רק חזר למערה…

כך או כך, ביטקוין נמצא ביום בשלב מוקדם מדי של חייו מכדי להיחשב איום של ממש על העולם הפיננסי המסורתי. אמנם ניתן להמיר אותו לדולר או לאירו, אבל רק כמה מאות בתי עסק בעולם מוכנים לקבל אותו כאמצעי תשלום לגיטימי. רק בעוד מספר שנים לכל הפחות, נוכל לדעת אם מדובר בשעשוע גיקי בלתי-מזיק, או במהפכה דרמטית שתשפיע על העולם כולו. תחושת הבטן האישית שלי היא שביטקוין הוא תחילתה של מהפכה. האינטרנט משפיע על כל תחום בתרבות האנושית, ואין סיבה שהוא לא ישפיע גם על הכלכלה. היום אפשר לראות מטבעות וירטואליים נוספים צצים מכל-עבר, כמו הנקודות של X-Box, הקרדיטים של פייסבוק או מטבעות הזהב של World of Warcraft. המגמה הזאת הולכת ומתחזקת וחותרת תחת השיטה הכלכלית הקיימת כמו גאות איטית ובלתי-ניתנת לעצירה. יכול להיות שביטקוין לא יהיה המטבע של העתיד בסופו של דבר, אבל אין לי ספק שהעקרונות שנמצאים בבסיסו, אותם עקרונות שהתווה סאטושי נקאמוטו ימצאו את דרכם לכל מטבע עתידי, יהיה אשר יהיה. מי יודע? אולי בעוד 20 שנים מהיום ישב לו נקאמוטו בבית-קפה בטוקיו או בניו-יורק ויקשיב לקריין הטלוויזיה שמבשר על זכייתו בהעדרו בפרס נובל לכלכלה, בזכות תרומתו ליציבותו הכלכלית של העולם המודרני וחיסולה של מפלצת האינפלציה המאיימת. אולי הוא יחייך לעצמו, ייקח לגימה אחרונה מהכוס, יצא מבית-הקפה וייעלם בין הולכי הרגל שעל המדרכה. את הטיפ למלצרית הוא ישאיר – אולי – בביטקוין.

יצירות אשר שולבו בפרק:

Rendezvous – C Sharp
Rocavaco – Adagio teru
Duckett – 2 30 AM The Old Asylum
SiN9AM- Goldfinger Remix
קארח'אס-  אוחו אזולס