איש פילטדאון ותרמיות מדעיות אחרות

כתב: רן לוי

הסיפור שלנו מתרחש בכפר קטן באנגליה, לפני קצת יותר משלוש מאות שנה, בשנת 1726. ג'ון האווראד היה רופא, שבין יתר הכישורים שלו היה גם רופא מילד: רופא שעוזר לנשים במהלך הלידה. יום אחד הוא קיבל קריאה דחופה להגיע לבית של צעירה בת 25 בשם מארי טאפט, בגלל לידה מאד לא שגרתית…האווארד נכנס אל הבית, הלך אל חדר השינה, ומצא את מארי שוכבת על המיטה מסביבה ארנבות, ארנבות מתות. ליתר דיוק, 16 ארנבות. מארי הייתה מתנשמת בכבדות, והתפתלה בכאבים- ממש כמו בלידה רגילה. היא סיפרה לו שהיא כרגע ילדה את הארנבות האלה.

האווארד לא ידע מה לעשות. באותה התקופה, לפני שלוש מאות שנה, המדענים לא ממש הבינו איך מתפתח תינוק בתוך גופה של האם ומה בדיוק קורה שם בפנים- אבל הוא אף פעם לא שמע על מקרה מוזר כזה: אישה שילדה ארנבות? הוא יצר קשר עם רופאים בלונדון, עיר הבירה, וביקש שישלחו אליו מומחים כדי שיעזרו לו להבין מה בדיוק קורה כאן. עד מהרה הסיפור הזה הגיע אל העיתונים, וכולם בממלכה דיברו עליו. המלך גורג' ה-1 החליט לשלוח אל מארי טפאט שני רופאים בכירים: אחד מהם היה אפילו רופאו האישי של המלך.

הרופאים הבכירים ביקרו אצל מארי, והיא סיפרה להם שלפני כמה שבועות קרה לה משהו מאד משונה: היא התחילה לפתח תשוקה עזה מאד לאכול בשר של ארנבים. ולא רק לאכול: היא חלמה על ארנבים כל לילה, רצתה כל הזמן ללטף ארנבים…בקיצור, ארנבים, ארנבים, ארנבים, כל היום. הרופאים המומחים בדקו את מארי, אבל ראו שהיא הייתה בריאה לגמרי. הם החליטו לשלוח את מארי טאפט ללונדון, להמשך בדיקות מקיפות יותר.

בלונדון הייתה מארי תחת השגחה צמודה: רופאים ואחיות הסתובבו סביבה במשך כל שעות היום והלילה, וחיכו לראות אם היא תלד עוד ארנבות. אבל שום דבר לא קרה: מארי לא ילדה אפילו ארנבון אחד וחמוד. ככל שחלף הזמן, החלו יותר ויותר אנשים לפקפק בסיפור של מארי. אולי כל הסיפור שלה היה בלוף? באותו הזמן גם סיפר אחד מהשכנים שלה בכפר, שממש לפני היום של לידת הארנבונים, הוא *מכר* כמה וכמה ארנבים למארי ולבעלה. חשוד מאד…

אז הגיע רופא-מנתח כלשהו, שהחליט שנמאס לו מכל הסיפור המשונה הזה. הוא לקח את מארי לשיחה, ואיים עליה: תשמעי, או שתספרי מה באמת קורה כאן, או שאני הולך לעשות לך ניתוח ולבדוק מה קורה בתוך הבטן. מארי מאד נלחצה, ונשברה: היא הודתה בפני הרופא שהיא רימתה את כולם, ושבעצם היא מעולם לא ילדה ארנבות…היא בסך הכל הייתה צעירה מסכנה מכפר קטן, שכל החיים שלה חלמה להיות מפורסמת. אבל אז, אתם יודעים, לא היה האח הגדול, ולא היה המירוץ למיליון ושושי ושושה…אז היא החליטה להמציא סיפור. בסופו של דבר לא הענישו אותה יותר מדי, והיא חזרה לכפר שלה. השאלה הברורה היא: איך הצליחה צעירה פשוטה ולא משכילה מכפר קטן, לרמות שני רופאים מומחים, אחד מהם אפילו הרופא האישי של המלך?

אחת מהתאוריות הרפואיות שרווחו באותה התקופה, המאה ה-18, הייתה תיאוריה בשם 'הטבעה האימהית' (Maternal Impression). הטבעה במובן 'לסמן' משהו, להשאיר עליו סימן כלשהו. לדוגמא, אם תביטו על אור חזק מאד – אל תעשו את זה, זה לא בריא- אבל אם זה קורה, תראו כתם שנשאר כמה שניות בעיניים. על פי התאוריה הזו, אם במהלך ההריון האמא חווה כל מיני אירועים חריגים- האירועים האלה יכולים להשפיע על העובר שבתוך הבטן. למשל, אם האם שמעה רעש חזק מאוד, התינוק יוולד חרש. אם היא ראתה הבזק חזק מאד של אור, למשל ברק בשמיים, הילד יוולד עיוור. צריך לזכור שאז לא הבינו למה יש ילדים שנולדים חירשים או עיוורים, וזו הייתה השערה די נפוצה.

הרופאים הבכירים שבדקו את מארי הכירו את התאוריה הזו, והם גם שמעו ממארי שלאורך כמה שבועות היא חלמה על ארנבים, אכלה בשר של ארנבים, ליטפה אותם…ההסבר הזה התחבר במחשבה שלהם באופן משכנע מאד אם התיאוריה של 'הטבעה אימהית', והסביר מדוע היא ילדה ארנבונים. כמו כל בני האדם, גם הרופאים- ולמעשה, כל המדענים- נוטים להאמין לסיפורים שתומכים או מסכימים עם רעיונות ומחשבות שהיו להם קודם. זו חולשה אנושית מוכרת וידועה מאד, וזו חולשה שלא מעט רמאים הצליחו לנצל לאורך ההיסטוריה כדי לרמות את המדענים.

איש פילטדאון

הנה דוגמא לתרמית נוספת- תרמית שהיא אולי החמורה ביותר בתולדות המדע.

השנה היא 1912, בדיוק לפני מאה שנים, והמקום הוא שוב- אנגליה. צ'ארלס דוסון היה אריכאולוג חובב, שהיה לו אוסף של כל מיני שרידים ארכיאולוגים מעניינים. דוסון ידע שהרבה מהממצאים הארכיאולוגים הכי מעניינים מתגלים במחצבות: מקומות שבהם חוצבים בקרקע כדי להוציא פחם או סלעים- ומדי פעם מגלים דברים שהיו קבורים בקרקע. יום אחד דוסון הלך לבקר במחצבה בשם 'פילטדאון', ואז ניגש אליו אחד העובדים של המחצבה, כשהוא מחזיק בידיו כמה עצמות. העובד סיפר לו שגילה את העצמות בזמן שחפר בקרקע במחצבה, ומכיוון שכולם ידעו שצ'ארלס דוסון מתעניין בדברים כאלה, הוא הביא לו אותם. דוסון התבונן בעצמות, וראה שמדובר בחלקים של גולגולת. הוא לקח את העצמות אל מדען במוזיאון הלאומי הבריטי, אל אדם שהיה אנתרופולוג- דהיינו, מומחה בשלדים קדומים. הם חזרו יחד אל המחצבה בפילטאון, חפרו בקרקע וגילו שם עוד חלקים של הגולגולת, שן טוחנת ואפילו כלי עבודה פרה-היסטוריים. האנתרופולוג שבדק את הגולגולת והשם היה נרגש מאד: הוא העריך שמדובר בתגלית אדירה, אחת מהחשובות ביותר בהיסטוריה! מדוע?

כפי שאתם ודאי יודעים, לבני האדם ולקופים היה פעם, לפני מיליוני שנים, אב קדמון משותף: יצור דמוי קוף, שממנו התפתחנו אנחנו, השימפנזים, הגורילות ושאר הקופים הגדולים. ממש כאילו היה אבא אחד, ואנחנו והקופים הם כמו אחים שיש להם אותו אב. היום אנחנו מאד בטוחים בתיאוריה הזו, אבל אז, לפני מאה שנה, המדענים עוד התווכחו עליה ולא היו משוכנעים במאה אחוז שזה באמת מה שהיה. הסיבה לויכוחים הייתה שעד אז לא נמצאה הוכחה ארכיאולוגית לאותו אב-קדמון עתיק: במילים אחרות, אף אחד לא גילה שלד עתיק של יצור כזה.

הגולגות החדשה מפילטדאון הייתה ייחודית מכיוון שמצד אחד, היו בה מאפיינים שאפשר למצוא בגולגולות של בני אדם- למשל, מוח גדול ושיניים קטנות יחסית. מצד שני, היו בה גם מאפיינים שאנחנו רגילים לראות אצל קופים- כמו למשל, עצם לסת ארוכה, כמו זו שיש לאורנג-אוטנג. במילים אחרות, סוף סוף נתגלה שלד- או חלק משלד- של יצור קדום שיש לו גם מאפיינים של קוף, וגם מאפיינים של בן אדם: האב-הקדמון שהמדענים חיפשו כל השנים. העיתונים פרסו את התגלית בכותרות גדולות: 'האיש מפילטדאון הוא החוליה החסרה בין הקוף והאדם'. ההתרגשות הייתה גדולה.

אך לא כל המדענים היו שותפים להתרגשות זו. היו מדענים שהטילו ספק בממצא הזה, והעלו שאלות נוקבות. למשל, זמן לא רב אחרי שנתגלה השלד בפילטדאון, נתגלו שלדים נוספים של אנשי מערות בצרפת ובגרמניה. השלדים האלה היו שונים מאד, במאפיינים הגופניים שלהם, מהשלד של 'איש פילדאטון'. אנחנו לא מצפים לגלות שינויים גדולים ומשמעותיים מאד בין שני יצורים שאמורים להיות קרובי-משפחה, וחיו פחות או יותר באותו הזמן…מה הסיבה להבדלים האלה?

אחד המדענים שפיקפקו בתגלית של דוסון היה חוקר אוסטרלי בשם ריימונד דארט. דארט עבד בדרום אפריקה, וב-1924, קצת יותר מעשר שנים אחרי שנתגלה איש פילטדאון, הגיעה לידיו גולגולת עתיקה שנחשפה במחצבה בשם טאונג. ריימונד בדק את הגולגולת, והגיע למסקנה שמדובר בגולגולת בת של ילד קטן, כבן 3, שנקברה בקרקע לפני יותר משני מיליון שנה, והיא שונה מאד מזו של איש פילטדאון: לגולגולת של דוסון היה מוח גדול, ואילו לילד מטאונג היה מוח קטן, כמו של קוף. ריימונד השתכנע מעבר לכל ספק שמדובר באב קדמון אנושי ופרסם את ממצאיו. אבל האנתרופולוגים היו כל כך משוכנעים ברעיונות המקוריים שלהם עד שכולם שכחו והתעלמו מהביקורת, ואלו שפיקפקו בעניין נדחקו לפינה. ריימונד דארט נתקל בחומה של התנגדות, ובמיוחד מהאנתרופולוגים האנגלים שרצו להגן על הגולגולת 'שלהם', כביכול. רוב המדענים האמינו, בכל ליבם, שאיש-פילטדאון הוא האב הקדמון שמשותף לקוף ולאדם. 250 מאמרים מדעיים נכתבו על סמך התגלית הזו והיא פחות או יותר קיבעה את האופן שבו תפסו המדענים את תולדות האבולוציה האנושית במשך עשרות שנים.

השנים חלפו, ועוד ועוד שלדים של בני אדם קדומים נתגלו ברחבי העולם במערות, בחפירות ארכיאולוגיות וכדומה. עם הזמן, האנתרופולוגים החלו להבין שיש כאן בעיה חמורה: כל השלדים החדשים, ללא יוצא מין הכלל, היו שונים מאד מהגולגולת של איש-פילטדאון. אף אחד מהם לא הפגין את התכונות הייחודיות שלו- מוח אנושי ולסת של קוף. למעשה, כל העדויות הסכימו הרבה יותר עם ממצאיו של ריימונד דארט. אפשר להשוות את הניסיון לפענח את ההתפתחות האנושית לפאזל מסובך, שכל פעם מגלים עוד פיסה קטנה שלו ומנסים להתאים אותה לשאר הפיסות כדי ליצור תמונה ברורה: כך נוצר האדם…אבל ככל שעבר הזמן, היה ברור שאיש פילטדאון הוא ממצא מאוד ייחודי: הוא כמו חתיכה בפאזל, שלא מתאימה לשום דבר אחר.

בשנת 1953 יצאה האמת לאור. טכניקות מודרניות ומתקדמות איפשרו לקבוע ללא צל של ספק שהגולגולת ש"גילה" צ'ארלס דוסון היא של אדם שחי בתקופת ימי הביניים- זאת אומרת, לפני שבע מאות שנה ולא כמה מיליוני שנים- והלסת שייכת במקור לקוף אורנג-גוטנג בן 500 שנים. הן עברו טיפול כימיקלי ששינה את צבע העצמות כך שיתאים לצבע של הקרקע בשכבה הגיאולוגית המתאימה. השן הטוחנת שייכת לשימפנזה ועברה שיוף והשחזה כדי להקנות לה חזות של תזונה מודרנית.

מי הרמאי של הסיפור? לעולם לא נדע את האמת. צ'ארלס דוסון, החשוד המרכזי, הלך לעולמו עוד בשנת 1916, שנים רבות לפני חשיפת התרמית. כשבדקו מומחים את שאר אוסף הממצאים הארכיאולוגים שלו, הם גילו שם עשרות שרידים מזוייפים, כך שניתן בהחלט לשער שהוא 'בישל' את כל הסיפור כדי לזכות בתהילה ואולי כדי להתקבל לחברה המלכותית הבריטית, הגוף המדעי היוקרתי ביותר בעולם. אבל ישנם גם חשודים נוספים- המדען מהמוזיאון הבריטי שסייע לו, עוזר מחקר שהסתכסך עם הבוסים שלו ואולי ביקש לנקום בהם….הרשימה עוד ארוכה. מדוע החזיק הזיוף מעמד במשך כל כך הרבה זמן, כמעט ארבע עשורים?

סיבה ראשונה לכך היא דומה למדי לסיבה שבגללה הצליחה מארי טאפט לשכנע את רופאיה שהיא אכן ילדה ארנבות: הסיפור של 'איש פילטדאון' התאים לרעיונות קודמים שהאנתרופולוגים האמינו בהם. במקרה הזה, לא מעט מדענים באותם השנים האמינו שלאב הקדמון הקדום צריך להיות מוח גדול- והגולגולת המזוייפת התאימה לתמונת העולם הזו- מכיוון שהיו לה מוח אנושי ולסת של קוף. אפשרות נוספת היא הגאווה שחשו החוקרים הבריטים בחשיבותו של המאובן 'שלהם'. הם רצו מאוד, מסיבות פטריוטיות מובנות, שהאב הקדמון הקדום ביותר יהיה בריטי, ולא צרפתי, גרמני או דרום אפריקאני.

סיבה נוספת, ואולי המשמעותית ביותר, היא שמדע האנתרופולוגיה היה צעיר מאוד בתחילת המאה העשרים ולא היו הרבה ממצאים שמולם ניתן להשוות את איש פילטדאון. כשמדע מסוים הוא צעיר ולא מפותח, קל למדענים ללכת שולל אחר מסקנות חפוזות ורעיונות שווא. אם אין לך מושג אין צריך להראות האב הקדמון ומישהו מנופף מולך בגולגולת שנראית בדיוק כמו שאתה חושב שצריכה להראות גולגולת של אב קדמון….אתה נופל בפח. הסכנה לנפילה בתרמית כזו היא אולי סיכון מחושב שצריך לקחת כשעוסקים במחקר שנמצא באמת בחזית של הידע האנושי.

עד עכשיו חשפנו שלוש סיבות לכך שתרמיות מדעיות מצליחות למרות שלעיתים הן נראות אבסורדיות לחלוטין, בדיעבד: חולשות אנושיות, רמאות מוצלחת והיעדר בסיס ידע אמין שמולו ניתן לשפוט את התרמית. המשותף לכל שלוש הסיבות הללו הוא שהן לא ממש בשליטתנו. האם המשמעות היא שאין מה לעשות? שתרמיות מדעיות הן בלתי נמנעות?

סביר להניח שתרמיות ונוכלים יהיו תמיד, אבל יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי למזער את הסיכוי ליפול קורבן לתרמיות מכל סוג: להיות ספקנים, לא לוותר ולבדוק. את הלקח הזה למדו על בשרם אנשי המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק.

ארכיאורפטור

הדינוזאורים, אותן לטאות ענקיות ומרשימות, נכחדו מהעולם לפני כשישים מיליוני שנים. ככל הנראה, אסטרואיד שפגע בכדור הארץ גרם לשינוי גדול באקלים, והדינוזאורים לא שרדו. או ליתר, כמעט כל הדינוזאורים לא שרדו. הרבה מדענים מאמינים שאחוז קטן מתוך כל הדינוזאורים כן הצליח לשרוד, ושאנחנו יכולים לראות את הצאצאים של אותם דינוזאורים שורדים בכל מקום. ציפורים…כן, על פי מה שידוע לנו היום, סביר מאד שהציפורים הן השריד האחרון שנותר מהדינוזאורים. אפשר לדמיין את זה כמו שרשרת של חרוזים. החרוז הכי שמאלי בשרשרת הוא הדינוזאור המקורי. החרוז לידו זה הצאצא של אותו דינוזאור, והוא נראה קצת קצת כמו ציפור- אבל עדיין הוא מאוד דינוזאורי. החרוז הבא, הצאצא שלו, הוא קצת יותר ציפור, וקצת פחות דינוזאור…עד שמגיעים לחרוז בקצה השני שהוא המון ציפור וקצת דינוזאור. קשה להאמין: הרי הן נראות אחרת לגמרי מהמפלצות הענקיות האלה- אבל אם בודקים את מבנה העצמות של ציפור ממוצעת, אפשר למצוא דמיון ברור.

אבל לפני עשרים שנה בערך, החוקרים לא היו בטוחים שזה נכון: היו הרבה השערות לגבי הקשר בין ציפורים ודינוזאורים, אבל לא היו הוכחות לכך. במילים אחרות, היה חסר חרוז אמצעי בשרשרת: בעל חיים שהוא חצי דינוזאור, וחצי ציפור.

ואז, יום אחד, קיבלו לידיהם האנשים של המגזין היוקרתי 'נשיונל גיאוגרפיק' מאובן מאוד מיוחד: מאובן שהיה החרוז האמצעי הזה, ההוכחה לכך שמוצא הציפורים הוא מהדינוזאורים.

ליצורים שחיו לפני כ-130 מיליוני שנים באזור שהיום הוא מחוז ליאונינג שבסין, היה מזל רע מאוד. הר געש שהתפרץ בפתאומיות השמיד אזור שהיה עד אז שוקק חיים באופן יוצא דופן, וקבר אינספור בעלי חיים וצמחים תחת טונות של בוץ סמיך. הבוץ התקשה והפך לסלע, והתוצאה היא מאובנים: שלדים של בעלי חיים, כמו דינוזאורים למשל, שנשתמרו בתוך הסלע. מזלם הרע של היצורים הקדומים הוא גם מזלם הטוב של תושבי מחוז ליאונינג. האדמה עליה הם חיים עשירה במאובנים שנשתמרו באופן יוצא מן הכלל: במקרים מסויימים, ניתן אפילו לזהות את איבריהם הפנימיים הרכים של המאובנים. רבים מתושבי האזור חופרים באדמה, ואת המאובנים שהם מגלים הם מוכרים למוזיאונים ולאספנים פרטיים תמורת כסף רב.

אחד מאותם מאובנים הגיע, דרך אספן פרטי, אל הנשיונל גיאוגרפיק- והייחוד שלו היה שמדובר היה ביצור אשר פלג גופו העליון נראה כמו זה של ציפור, אבל יש לו זנב כמו של דינוזאור. במילים אחרות, ממש כמו 'איש פילטדאון' שהכרנו קודם- היצור הייחודי הזה היה תערובת של תכונות ציפוריות ודינוזאוריות ולכן הוא עשוי החוליה החסרה בין הדינוזאורים והציפורים, בדיוק כמו שאיש פילטדאון היווה, לכאורה, את החוליה החסרה בין בני באדם והאב הקדמון שלהם. אם כן, זהו ללא ספק סקופ אדיר. השם שנתנו לבעל החיים הזה היה 'ארכיאורפטור'.

אך מאובן מיוחד זה הגיע אל הנשיונל גיאוגרפיק בדרך לא חוקית: סוחר לא ידוע הבריח אותו, בניגוד לחוק, מסין אל ארצות הברית. עורכי המגזין פנו אל כמה חוקרים נחשבים בתחום מחקר הדינוזאורים וביקש מהם לבדוק את המאובן ולוודא שהוא באמת כל כך מיוחד- אבל כמעט כל החוקרים לא הסכימו לבדוק מאובן מוברח. מכיוון שבכל זאת מדובר במאובן שעשוי להיות, לפחות עקרונית, אחד המאובנים החשובים ביותר בהיסטוריה של הביולוגיה, בסופו של דבר נמצאו מספר חוקרים שהסכימו לבחון אותו. לפחות אחד מהם הבחין בממצאים מעוררי חשד ביצור הקדמון. הממצא החשוד ביותר היה שנדמה כאילו הזנב הדינוזאורי מתחבר אל הגוף הציפורי בצורה פתאומית מדי, לא טבעית. הוא הביע את חשדותיו שהמאובן עשוי להיות זיוף- אבל הדיווח הזה, כך נדמה, לא הגיע לאוזניהם של עורכי הנשיונל ג'יאוגרפיק. הם היו להוטים לצאת עם בשורת התגלית ולמרות שידעו שהמאובן לא זכה לבדיקה מעמיקה על ידי אף גוף מדעי מוסמך- החליטו שלא לעצור. בגיליון נובמבר של שנת 1999 התפרסמה כתבה גדולה במגזין אודות התגלית וחשיבותו האדירה של המאובן לתיאוריה האבולוציונית של הציפורים.

כמעט מייד לאחר הפרסום החלו הצרות. חוקר סיני בשם הסו סינג, שנחשף לדבר קיומו של המאובן בשלב מוקדם יחסית של החקירה, הבחין עוד בתחילת 1999 שהזנב הדינוזאורי של הארכיאורפטור דומה באופן מחשיד לזנב של מאובן אחר שנתגלה באיזור ליאולינג- דינוזאור בשם מיקרורפטור, דינוזאור קטן מאד. קסו סינג חזר לליאולינג. הוא שוחח עם סוחרי מאובנים, ביצע כמה חפירות משל עצמו ולבסוף איתר את הסלע המקורי שבו נתגלה המאובן המיוחד. בתוך הסלע, הוא מצא עוד חלק של המאובן- והחלק הזה הראה, כפי שחשד הסו סינג, שמישהו לקח מאובן של זנב של מיקרורפטור- וחיבר אליו מאובן של ציפור. במילים אחרות, המאובן הוא בעצם זיוף: פאזל שעשוי משני חלקים שונים.

מי היה אחראי לזיוף? אנחנו לא יודעים. כמעט בטוח שזה לא היה איכר סיני קשה-יום. הזיוף היה מלאכת מחשבת, וכמעט בטוח שנעשה על ידי אדם שהייתה לו הבנה אמיתית באנטומיה של ציפורים ודינוזאורים: לא היו עצמות עודפות, חוסרים או כפילויות. הכל היה כפי שצריך היה להיות, פרט לעובדה המצערת שהוא לא היה צריך להיות שם מלכתחילה. המניע היה ללא ספק כספי: מאובן חלקי ומפורר שווה כמה מאות דולרים, בעוד שמאובן שלם שווה אלפי ואולי עשרות אלפי דולרים. קסו סינג מיהר לידע את העורכים המזועזעים של הנשיונל ג'יאוגרפיק. פאשלה כזו מעולם לא ארעה בכל מאה ומשהו שנותיו של המגזין. העורכים נאלצו לפרסם התנצלות ותחקיר מעמיק אודות הסיבות שהובילו לתקלה המצערת. לא נעים.

אבל בכל זאת, משהו טוב יצא מהסיפור המביך הזה. מסתבר ששני החלקים של המאובן המזויף, אם בוחנים אותם כל אחד בפני עצמו, הם מעניינים מאד. הזנב, כאמור, היה שייך למיקרורפטור, הדינוזאור שלו היה שייך הזנב של המאובן המזויף, שהוא הדינוזאור הקטן ביותר שנתגלה אי פעם. חשוב עוד יותר, מתברר שלמיקרורפטור היו נוצות והוא חי על עצים, כלומר זהו הדינוזאור הראשון, ככל שידוע לנו, שהיה מסוגל לטפס על עץ. המרחק בין טיפוס על עצים ובין ריחוף מענף לענף הוא קצר מאוד, מבחינה אבולוציונית, כך שבהחלט יכול להיות שהמיקרורפטור הוא החוליה המקשרת בין הדינוזאורים לציפורים. אבל גם הציפור הציפור הקדומה שהייתה פלג גופו העליון של הארכיאורפטור, היא ציפור משונה מאוד. יש לה נוצות ומקור- וגם טפרים ושיניים…בדיוק כמו של דינוזאורים. במילים אחרות, יכול להיות שגם הציפור הזו היא חוליה שמקשרת בין הדינוזאורים לציפורים. כששני החלקים הללו ביחד, הם זיוף- אבל כל אחד בנפרד, חשוב מאד בפני עצמו. במילים אחרות, הם בעצמם חרוזים בשרשרת שבין דינוזאור וציפור.

שבט הנאקארימה

אסיים עם סיפור שהוא אולי אינו תרמית של ממש, אך מעניין בפני עצמו. בשנת 1956 פירסם המגזין American Anthropologist מאמר מסקרן, פרי עטו של האנתרופולוג הוראס מיינר. מיינר התמחה בחקר תרבויות פרימיטיביות, בין היתר בדרום אמריקה, אוגנדה ומקומות נוספים באפריקה. שמו של המאמר היה 'מנהגי הגוף של בני הנאקארימה', והוא תיאר את אורחות חייהם של בני שבט אינדיאני בצפון אמריקה שמיינר חקר לעומק. מיינר פותח את מאמרו באומרו שמכל השבטים הפרימיטיביים ומכל המנהגים המשונים שבהם נתקלו האנתרופולוגים ברחבי העולם- תרבותם של בני הנאקארימה היא, כנראה, המוזרה מכל.

המאפיין המרכזי של התרבות הנאקארימית היא סגידה- וסלידה- מהגוף האנושי. בני הנאקארימה מקיימים שורה של טקסים ומעשי כישוף שמטרתם לשמור על גופם טהור וללא רבב. בכל בקתה ישנו חדר מיוחד השמור לטקסי גוף כאלה ומיינר מתאר, במידה ניכרת של גועל, כיצד בני השבט דוחפים לפיהם בכל בוקר מקל ועליו שערות כדי לגרש את הרוחות הרעות מהפה. בכל בקתה ישנה קופסה קסמים ובה שומרים בני הנאקארימה את השיקויים והקמיעות שהם מקבלים מהשאמאנים של השבט. רק השאמאנים יודעים להכין את השיקויים, והאנשים הרגילים נותנים להם מתנות יקרות ערך בתמורה להכנת התערובות. הנשים, מספר האנתרופולוג, מתעלות על הגברים בכל הקשור למעשי התעללות-עצמית לצורך טיהור הגוף. הן אפילו דוחפות את ראשן אחת לכמה שבועות לתוך תנור לוהט במשך שעה שלמה.

מי הם בני הנאקארימה? זו הייתה הבדיחה של הוראס מיינר: המילה 'נאקארימה' היא המילה 'אמריקה' במהופך. בני הנאקארימה הם לא אחרים מאשר האמריקאנים. כשקוראים את המאמר שוב, מצוידים בידע החדש, כל הקוביות נופלות למקום. ה'חדר המיוחד' לטקסי הגוף הוא חדר האמבטיה, והמקלות השעירים- מברשות השיניים. התנור הלוהט אליו דוחפות הנשים את ראשן הוא המתקן לייבוש השערות במספרה. קופסת הקסמים היא קופסאת התרופות, והשמאמנים שמחלקים אותן הם רופאים. מיינר כתב את המאמר שלו כדי להראות לכל שאר החוקרים שלפעמים, אנחנו מסתכלים מנהגים של בני עם אחר, והם נראים לנו משונים ולא הגיוניים- אבל בעצם, גם המנהגים שלו יכולים להראות משונים ולא הגיוניים למי שלא רגיל להם. במקרה הזה, ה'תרמית' של מיינר בעצם עשתה טוב…